ריף ברכות דף ח:
גמ' ברכות טו:
2)שיש ללכת 4 מילים לפניו כדי להתפלל
בציבור 5
6)שצריך להשמיע לאוזנו ברכת המזון 8
תו"ס ברכות דף טו עמוד א
אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש – ויש
ספרים דגרסי הני מילי לק"ש אבל לתפלה לא דקאמר רשב"ל (פסחים דף מו.)
לגבל ולתפלה ד' מילין ונראה דלא גרסינן ליה דהוא הדין לענין צלותא נמי מטעם שלא
יעבור זמן תפלה דמאי שנא ק"ש מתפלה וגם יש לקמן פרק מי שמתו (ד' כב.) בטלוה
לנטילותא כדרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם ק"ש
משמע דבכל ענין מותר וההיא דרשב"ל דאמר ולתפלה ד' מילין פירש רש"י
להתפלל שם במנין.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג
הלכה א
הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם
שיקרא, הגיע זמן קריאתה ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא
מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן וקורא.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ד הלכה ב
טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו במים עד
הפרק ואחר כך יתפלל, היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו
ובין המים ארבעה מילין שהם שמונת אלפים אמה הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך
יתפלל, היה בינו ובין המים יותר על כן מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ד הלכה ג
במה דברים אמורים לפניו אבל אם היה
מקום המים לאחוריו אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל, אבל אם עבר מן המים
יותר אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל, במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה
אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר
כך יתפלל, ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל. +/השגת הראב"ד/
אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא
ידעתי רגליו למה עכ"ל.+
רא"ש מסכת ברכות פרק ב סימן יא
רב חסדא לייט אמאי דמהדר אמיא בעידן
צלותא יש ספרים שכתוב בהן והני מילי לקריאת שמע. אבל לתפלה בעי אהדורי דאמר ריש
לקיש לגבל ולנטילה ולתפלה ארבע מילין כמו ששנינו בפסחים פרק אלו עוברין (דף מו א)
ובחולין פרק העור והרוטב (דף קכב ב) וגם רב אלפס ז"ל כתב כן ולא נמצאת גירסא
זו בספרים ישנים וגם (רב אשי) [רש"י] לא (פירש) [גרס] כן. ונראה דלא גרסי'
ליה דכי היכי דלית ליה לאהדורי בעידן קריאת שמע משום דלא יעבור הזמן. הוא הדין
לענין תפלה דמאי שנא הא מהא. ואע"ג דקריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבנן. עשו
רבנן חיזוק לדבריהם כשל תורה. ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפלה משום נטילת
ידים אלא כדי להתפלל בעשרה. וכן לקמן בפרק מי שמתו (דף כב א) קאמר בטלו נטילותא
כרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידנא דצלותא ולא הזכיר קריאת שמע כלל*:
טור אורח חיים סימן צב
ואחר שבדק עצמו יפה ירחוץ ידיו במים
אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם וה"מ שיש לו עוד שהות להתפלל אבל אם
אין לו שהות ויעבור זמן התפלה ינקה אותם בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי.
בית יוסף אורח חיים סימן צב
ואחר שבדק עצמו יפה ירחוץ ידיו במים
אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם והני מילי שיש לו עוד שהות להתפלל וכו'.
בפרק היה קורא (ברכות טו.) אמר ליה רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא
ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית אמר ליה שפיר קאמר
מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב (תהלים כו ו) כל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן
דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לק"ש אבל לתפילה מהדר ועד כמה עד פרסה והני
מילי לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר ושמע מינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות
ממיל חוזר כך היא גירסת גמרות דידן וכך היא גירסת הרי"ף (ח:) וכן כתב
הרשב"א (טו. ד"ה והני מילי) בשם רבינו האי וכן פסק הרמב"ם
בפ"ד מהלכות תפילה (ה"ב) אלא שנראה שהיה גורס בלאחריו יותר ממיל אינו
חוזר הא מיל חוזר. ופירש רש"י טעמא דשאני לן בין ק"ש לתפילה משום
דק"ש זמנה קבוע שמא יעבור הזמן אבל לתפילה דכל היום זמנה הוא צריך למיהדר
אמיא והקשה עליו הרשב"א (שם) ופירש הוא דבק"ש שהיא דאורייתא לא החמירו
עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל
לתפילה החמירו עד פרסה: אבל התוספות (ד"ה אמאן) כתבו דלא גרסינן והני מילי
לק"ש אבל לתפילה מהדר וכו' דבין לק"ש בין לתפילה קא לייט רב חסדא אמאן
דמהדר אמיא דמאי שנא ק"ש מתפילה דאע"ג דק"ש דאורייתא ותפילה דרבנן
עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה והביאו ראיה מדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כב.)
בטלוה לנטילותא כרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם
ק"ש משמע דבכל ענין קאמר וההיא דאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים מו.) לגבל
ולתפילה ד' מילין והני מילי לפניו וכו' כבר פירשה רש"י דלהתפלל בעשרה קאמר
וכן דעת המרדכי (סי' מה) וה"ר יונה (ח. ד"ה לייט) והרא"ש (סי' יא)
שאין חילוק בין ק"ש לתפילה בענין זה: ורבינו מאחר שאינו גורס כגירסת
הרי"ף שהרי לא חילק בין לפניו ובין לאחריו וגם דבהא דאמר ריש לקיש בפרק אלו
עוברין (מו.) לגבל ולתפילה ד' מילין וכו' כתב בסימן צ' שפירוש רש"י עיקר
וכדברי התוספות לא היה לו לכתוב שצריך לחזר אחריהם דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר
אמיא ומשמע דלא ליהדר בתרייהו כלל וכבר תמה רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל
על דברי רבינו בזה ולענ"ד נראה שרבינו מפרש דהא דלייט רב חסדא אמאן דמהדר
אמיא בעידן צלותא לאו אתחלת זמנה קאמר כמו שפירש ה"ר יונה שכיון שהגיע הזמן
לא יחזור בעבור המים לא לתפילה ולא לק"ש דאין זה סברא שמאחר שמצוה לרחוץ ידיו
במים כדי שיתפלל צריך לחזר אחריהם כדרך שהוא מחזר אחר שאר מצות שאף על פי שאמרו מי
כתיב ארחץ במים היינו לומר שאינן מעכבין אבל ודאי כל היכא דאפשר במים מצוה לחזר
אחריהם והיינו כשיש לו עוד שהות להתפלל אבל אם חושש שאם יחזר אחר המים שמא יעבור
זמן התפילה לא יחזר אחריהם אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ואהא הוא דלייט רב חסדא
אמאן דמהדר אמיא דבעידן צלותא דקאמר היינו סוף זמן צלותא: וכן נראה ממה שכתב בסימן
רל"ג וזה לשונו כתב רב עמרם כשיבוא להתפלל יטול ידיו אין לו מים ליטלם אם
יודע שיהו לפניו עד ד' מילין והוא בדרך ימתין עד מקום המים אפילו אם יעבור זמן
התפילה אבל יותר מד' מילין יתפלל מיד ואל יעבור זמן התפילה והני מילי לפניו אבל
לאחריו פחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר והתוספות כתבו דאין לו להעביר זמן התפילה
כדי ליטול ידיו במים ואם אין ידיו נקיות יקנחם בעפר או בצרור וכן לאחריו אין צריך
לחזור כלל כדי ליטלם אפילו יש לו זמן עכ"ל ומדכתב בשם התוספות דאין לו להעביר
זמן התפילה כדי ליטול ידיו במים משמע שכל שאינו מעביר זמן התפילה מצוה לחזר אחריהם
כדרך שמחזרים על שאר מצות. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם
והרשב"א בשם רבינו האי מסכימים לחלק בין ק"ש לתפילה הכי נקטינן: דין מים
שאינם ראויים לנטילת ידים לסעודה כתבתי בסימן ד' (ד"ה כתב הרא"ה):
שולחן ערוך אורח חיים סימן צב סעיף ד
* צריך (יג) לרחוץ ידיו (יד) [ד]
במים, אם יש לו; ואם אין לו, (טו) צריך (טז) לחזור אחריהם עד פרסה. והני מילי
כשהוא (יז) הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, * אבל אם צריך לחזור (יח) לאחוריו למקום
מים (יט) עד מיל, חוזר; יותר ממיל, אינו חוזר. ואם מתירא שיעבור (כ) זמן התפלה,
(כא) ג ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי (ועיין לקמן (כב) סי' רל"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צב סעיף ד
(יג) לרחוץ – הטעם ע"ז עיין לעיל
בריש סי' ד' במ"ב. וגם לתפלת מנחה וערבית צריך נטילה וכדלקמן ברל"ג
ס"ב. ודעת הרמב"ם דהיכא דצריך ליטול ידיו ולא נטל וגם לא נקה אותן בצרור
אפי' בדיעבד אין תפלתו תפלה וצ"ע לדינא [פמ"ג] ועיין בביאור הלכה
שביארנו דאין חוזר ומתפלל:
(יד) במים – ואין הנגוב מעכב בזה כמו
שמעכב בנטילה לאכילה [ב"א]:
(טו) צריך – ודוקא כשיודע שהם
מלוכלכות אבל בסתם ידים מיקל בסמוך ס"ה עי"ש:
(טז) לחזור וכו' – ואם יצטרך
עי"ז לילך אח"כ יחידי או שלא יוכל עי"ז להגיע למחוז חפצו בעוד יום
א"צ לחזור כלל:
(יז) הולך בדרך – ורוכב דינו בכל זה
כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב. וכ"ז דוקא כשיודע בודאי שימצא
שם מים אבל בספק לא:
(יח) לאחוריו – וכ"ש כשהוא יושב
בביתו דבודאי חייב לחזור לכתחלה אחר מים אם יודע שידיו מלוכלכות:
(יט) עד מיל – והרבה פוסקים סוברין
דמיל עצמו דינו כיותר ממיל:
(כ) זמן התפלה – לגמרי ואם הוא במקום
שיש שם עשרה שמתפללים ואם יחזור אחר מים יעבור זמן תפלת הצבור כתב הב"ח דאף
שיש לו שהות א"צ לחזור וינקה במידי דמנקי:
(כא) ינקה ידיו – ר"ל דאין לו
לחזור אז אחר מים שמא יעבור הזמן וכ"ש לענין ק"ש דבודאי אסור לו להמתין
על מים אם יש חששא שמא יעבור הזמן אלא ינקה ויקרא. ויש הרבה פוסקים שסוברין
דבק"ש תיכף משהגיע התחלת זמנה אם אין לו מים מנקה ויקרא ולא ימתין על מים:
(כב) סימן רל"ג – דשם מבואר זמן
המנחה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צב סעיף ה
רחץ ידיו שחרית * (כג) והסיח דעתו,
(כד) ד צריכים נטילה (כה) לתפלה, אם יש לו מים, אע"פ שאינו יודע להם שום
לכלוך, ולא יברך; * ואם אין לו מים מזומנים, (כו) אין צריך לחזור וליטול. הגה:
ואפי' היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה, אינו מברך וכדלעיל סי' ו'.
שולחן ערוך אורח חיים סימן צב סעיף ו
(כז) העומד בתפלה (כח) ונזכר שנגע
במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.
שולחן ערוך אורח חיים סימן רלג סעיף ב
אם יש לו מים, (טו) צריך ליטול ידיו
כדי להתפלל, * (טז) אף ע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך. ((יז) וע"ל סימן
צ"ב סעיף ה'). הגה: ואפי' ח עומד (יח) מלמודו, יטול ידיו (יט) לתפלה
(מנהגים); ואם אין לו מים מזומנים, (כ) אינו צריך ליטול.
תהלים פרק ה פסוק ב
אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְקֹוָק בִּינָה
הֲגִיגִי:
רש"י תהלים פרק ה פסוק ב
(ב) אמרי האזינה ה' – כשיש בי כח
לשאול צרכי לפניך וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בלבי בינה הגיגי הבן
הגיון לבי כך מפורש במדרש כל בינה שבמקרא הטעם תחת הנון חוץ מזה וחבירו (באיוב לד)
ואם בינה שמעה זאת שאינו שם דבר אלא לשון הבן כמו (משלי כג) בין תבין את אשר לפניך
לפיכך הטעם תחת הבי"ת:
טור אורח חיים סימן צ
גרסינן בפסחים לתפלה ארבעה מילין
וה"מ לפניו אבל לאחריו עד מיל חוזר טפי לא ופרש"י לתפלה להתפלל בעשרה
שאם הוא הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין
בעשרה צריך לילך שם ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה אף על פי שיש
פירושים אחרים שמפרשים בענין נטילת ידים שצריך לפניו ד' מילין כדי שיהיו לו מים
ליטול ידיו לתפלה ולאחריו מיל פירש"י עיקר לכן צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם
הצבור וה"מ להמון העם אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו מצוה
להתפלל בו אפילו אין לו עשרה דרבי אמי ור' אסי אע"ג דהוו תליסר כנישתא בטבריא
לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי פירוש בבה"מ ואמר אביי מריש הוה
גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דא"ר חייא בר אמי משמיה
דעולא מיום שחרב ב"ה אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ואמר רב
חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אמר הקב"ה אוהב אני שערים
המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא ומיהו
א"א ז"ל כתב בתשובת שאלה וז"ל טוב להתפלל עם הצבור בעשרה כי זמן
תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כל כך אומנתנו ובהרבה שעות ביום אנו
מתבטלין נבטל תורתינו בשעת תפלה ונשלם אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובותינו בתורה
ובתפלה וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הצבור ילמדו אחרים ק"ו ממנו ולא יחושו
על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטילות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל
למודו ע"כ.
בית יוסף אורח חיים סימן צ
טז גרסינן בפסחים. בפרק אלו עוברין
(מו.) ואיתיה נמי בפרק העור והרוטב (חולין קכג.): ודין אם צריך לחזר אחר מים
לנטילה בשעת תפילה יתבאר בסימן צ"ב בסייעתא דשמיא:
יז מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (חולין
פ"ט סי' קמט) לתפלה אם יש עשרה עד ד' מילין ימתין וכל שכן שלא ישכים אדם לילך
מן העיר שמתפללין שם בעשרה אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום ושלא צריך לילך
יחידי אחר התפלה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ
סעיף טז
ההולך בדרך והגיע לעיר (מט) ורוצה
ללון בה, (נ) אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בי', ל צריך (נא) לילך שם; (נב)
ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי'.
משנה ברורה
(מט) ורוצה ללון בה – ה"ה בבוקר
אם בדרך ההולכת לפניו בד' מילין יש מקום שמתפללין בעשרה ימתין עד שיגיע שם והוא
שעי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה:
(נ) אם לפניו – דוקא בדרך ההולכת
לפניו שבלא"ה יצטרך לבסוף לילך שם אבל בצדדין דינו כמלאחריו:
(נא) לילך שם – ובאופן שלא יצטרך לילך
יחידי עי"ז וגם מיירי שעוד היום גדול שאפילו אם ילך עד שם יוכל להגיע שם בעוד
השמש על הארץ דאל"ה אינו מחוייב דלעולם יכנס אדם בכי טוב. ועיין בפמ"ג
שכ' דבדרך אם נזדמן לו עשרה להתפלל מנחה אחר חצי שעה שאחר חצות רשאי אע"ג דבלא"ה
אין כדאי לכתחילה כדאיתא בסימן רל"ג כאן מותר:
(נב) ולאחריו וכו' – עיין בס"ק
הקודם והיושב בביתו דינו כמלאחריו ע"כ הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין
בעשרה צריך לילך בכל יום בבוקר להתפלל בעשרה אבל לא בערב כי א"צ לילך בלילה
בדרך בשביל מנין וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שהם בעיר ומתעצלים לילך
לבהכ"נ להתפלל מנחה ומעריב:
סעיף יז
יש מי שאומר שמכ"ש שלא ישכים אדם
(נג) לילך מעיר שמתפללים בה בי', אם יכול לבוא לא למחוז חפצו בעוד היום גדול (נד)
ושלא יהא צריך ללכת יחידי אחר התפלה.
משנה ברורה סימן צ
(נג) לילך מעיר וכו' – מיירי בהולך לדבר רשות
ועיין בפמ"ג שהקשה דכאן משמע דוקא אם עי"ז יתבטל אצלו תפלה בצבור
ובל"ז שרי הא בלא"ה אסור לצאת לדרך קודם תפלת ח"י כדלעיל בסי'
פ"ט ס"ג אך לפי מה שכתב הרמ"א שם בהג"ה ניחא דמיירי שאמר
הברכות שקודם התפלה ואפ"ה אסר כאן משום ביטול תפלה בצבור:
(נד) ושלא יהא וכו' – הא אם יש לו עתה
שיירא ואינו רוצה להמתין עליו מותר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סב סעיף ג
(ד) צריך (ה) להשמיע לאזנו מה שמוציא
בפיו, * ואם לא השמיע לאזנו, * יצא (ו) ובלבד שיוציא בשפתיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סב סעיף ג
(ד) צריך וכו' – מדרבנן [ב"ח]
ודעת הראב"ד הובא בחידושי הרשב"א דהוא מדאוריי' לכתחלה:
(ה) להשמיע לאזנו – בק"ש
וה"ה בברכותי' וכדלקמן ר"ו ס"ג:
(ו) ובלבד וכו' – אבל אם הרהר בלבו לא
יצא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועיין בביאור הלכה:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה ט
כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא
יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל
שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל לבבך
קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך, וכן ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, וצריך לבאר
זיי"ן של תזכרו, וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ
ובארבע רוחות, וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אי חד. +/השגת
הראב"ד/ כיצד ידקדק יזהר כו' עד ולא יניד הנח ולא יניח הנד, לפיכך צריך ליתן
ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא ידעתי נוד הנח מה
הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא"ו
וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים
ותבא עליו ברכה, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע'. /השגת הראב"ד/
וצריך להאריך בדל"ת כו' עד וצריך שלא יחטוף בחי"ת כו'. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ ויש מוסיפין שלא יאריך באל"ף שלא יראה כאומר אי חד.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן סב סעיף א
אעפ"י שמצוה לדקדק באותיותיה,
קראה (א) ולא דקדק בהן, (ב) יצא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סב סעיף א
(א) ולא דקדק – אין הענין שלא הזכיר
התיבות והאותיות שבודאי לא יצא אבל ענין לא דקדק הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים או
שלא התיז הז' של תזכרו וכדומה וכנ"ל בסימן ס"א [ב"ח וא"ר בשם
החינוך וכן מוכח מפרש"י שם במתניתין דף ט"ו עי"ש ומהגמרא שם
ע"ב עי"ש]:
(ב) יצא – מ"מ יזהר מאד לכתחילה
בזה ואיתא בש"ס המדקדק בהן שכרו שמצננין לו גיהנם שהוא מדה כנגד מדה שמאחר
שהוא מעורר עצמו בזה ומניע את חומו הטבעי לדקדק באותיות ובשכר זה החום הטבעי שהוא
מעורר מצננין לו כנגדו חום אחר שהוא בגיהנם [ב"י]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סד סעיף א
קראה למפרע, (א) לא יצא. * בד"א,
בסדר (ב) הפסוקים. אבל אם הקדים פרשה לחברתה, * אע"פ שאינו רשאי, יצא לפי (ג)
שאינה סמוכה לה בתורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סד סעיף א
(א) לא יצא – שנאמר והיו הדברים האלה
וגו' בהוויתן יהו ואף פרשת ויאמר כשתקנו רבנן לאומרה משום מצות זכירת יציאת מצרים
ג"כ כעין זה תקנוה:
(ב) הפסוקים – וכ"ש אם סירס את
התיבות [פמ"ג]:
(ג) שאינה סמוכה וכו' – ר"ל
שאינו אלא תקנת חכמים שהם סדרום כך כמו שאמרו למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי
שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות וכו':
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפה סעיף ב
צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא (ב) [א]
בשפתיו; ואם לא השמיע לאזניו יצא, א ובלבד שיוציא בשפתיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפה סעיף ב
(ב) בשפתיו – אבל אם הרהר בלבו לא
יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל
בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל
הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו
והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם
עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל
בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סא סעיף ב
אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו)
היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו
חביב (ה) אצלו.
בית יוסף אורח חיים סימן סא
כד כתב ה"ר יונה שצריך לקרותה
בטעמיה וכו'. בפרק היה קורא (ח: ד"ה אומרים) כתב ולא היו מפסיקין כלומר שלא
היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק"ש הוא
לקרותה עם הטעמים שלה ע"כ וסובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר ואפשר דלא
בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה ומה שאמר צריך שיקראנה בטעמים היינו לומר שיפסוק
במקום שראוי לפסוק כדי שיהא טעם והבנה לדבריו והכי דייק מה שכתב שלא היו קורין
אותה בנחת עם הטעמים שלה שכשאין אדם קורא בנחת לפעמים משתנה הבנת דבריו ועוד יש
לדייק כן ממה שכתב כמו שאנו נוהגים היום ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים
לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמיה
הכתובים בתורה וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו מפרש כן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סא סעיף כד
צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם
בתורה. הגה:
אבל לא נהגו (לז) כן במדינות אלו, ומ"מ יד המדקדקים מחמירים (לח) [יד] בכך.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סא סעיף כד
(לז) כן – אך שצריך ליזהר לפסוק במקום
הראוי להפסיק לפי הענין כדי שיהיה טעם והבנה לדבריו ע"כ יראה לקרותה בנחת
דאל"ה ישתנה לפעמים הבנת דבריו עי"ז:
(לח) בכך – ובלבד שיכוין כי הנגינה
למי שלא הורגל בה מפסיד הכונה:
