גמ' ברכות דף כא., כא:
1)נסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל חוזר ומתפלל 1
2)אם הוא מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל, ואינו צריך לחדש שום דבר. 10
3)חידוש זה שאמרנו, הוא שיחדש דבר בכל
ברכה מהאמצעיות 11
4)אין צבור מתפללין תפלת נדבה כלל. 11
5)מי שטעה והתפלל של חול בשבת גומר
ברכה שהתחיל בה 12
6)אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק 14
ודיני תפילת נדבה
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק י הלכה ו
מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל
אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל
כל היום תפלת נדבה יתפלל, מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו, באמצע
ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה
חובה. +/השגת הראב"ד/ מי שהיה עומד בתפלה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ אין כאן נחת רוח עכ"ל.+
רא"ש מסכת ברכות פרק ג סימן יד
טו [דף כא ע"א] אמר רב יהודה אמר
שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר
חוזר ואומר. מ"ט קסבר אמת ויציב דאורייתא ק"ש דרבנן. מכאן פסק בשאלתות
דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן אי לא אמרן אין צריך לחזור ולאומרן
ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל
אינו חוזר ומתפלל. רבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולית הלכתא כשמואל
דאמר קריאת שמע דרבנן דקי"ל ק"ש דאורייתא והלכתא כרבי יוחנן דאמר הלואי
שיתפלל אדם כל היום כולו ונראה דלא קאמר אלא אם ספק לו אם התפלל וה"ק אינו
חושש ומתפלל מספק דאף אם התפלל כבר מאי נ"מ אף אם מתפלל כל היום כולו מספק.
ולא פליג אדרב יהודה אמר שמואל דאמר (שם) פוסק אפי' באמצע הברכה. והכי אמרינן לקמן
בפרק אין עומדין (דף לא א) יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל
וזמנין תלתא ביומא וגו' ומשמע שאין לו לאדם להתפלל יותר מג"פ. והא דאמרינן
במקום שנהגו (דף נד ב) אליבא דרבי יוחנן מתפלל תפלת נעילה בתענית צבור מהאי טעמא דרבי
יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו שאני יום התענית שהוא דמיא ליוה"כ
וראוי להתפלל בו תפלת נעילה אבל אם ידוע לו שהתפלל ר' יוחנן מודה דאין לו להתפלל
יותר. ורב אלפס ז"ל כתב אהא דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו
מפרשי רבנן ה"מ ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור. וצבור בין אדעתא
דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקי"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין הצבור
מביא עולת נדבה כך אין הצבור מתפללים תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן
היחיד מביא עולת *נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה שאין מתנדב קרבן
מוסף. והא דקאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק אפילו באמצע
הברכה. ומפרשי לה רבנן כגון שכבר התפלל תפלתו [ועמד להתפלל] אדעתא דחובה ושכח שכבר
התפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע הברכה שאם בא לגומרה נמצא כמו
שהקריב שני תמידים בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולהכי פוסק אפילו באמצע הברכה
ובהא אפילו רבי יוחנן מודה דלא קאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא
תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן אבל תפלת חובה לא קאמר. ורב האי גאון ז"ל
כתב הא דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דווקא ע"י חידוש
אבל בלא חידוש אסור. והביא ראיה מדאמרי' לקמן אמר רב יהודה א"ר שמואל התפלל
ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללין **אם יכול לחדש דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו
תחנונים יתפלל ואם לאו לא יתפלל אלמא שלא התיר להתפלל אלא בחידוש והא דנקט צבור לא
מפני שהיחיד אין צריך חידוש אלא נקט צבור לרבותא דלא אמרינן יחיד לגבי צבור כמאן
דלא צלי דמי ולא צריך חידוש אלא אפי' בצבור צריך חידוש. ועוד הביא ראיה רבי' יונה
ז"ל לדבריו מדאמרי' בפ' אין עומדין (דף לא א) יכול יתפלל אדם כל היום כולו
כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא ביומא וגו' דודאי לא קמיבעיא ליה אם חובה
שיתפלל אדם כל היום כולו אלא בתפלת רשות קמיבעיא ליה והשיב לו דלא יתפלל אלא
ג"פ. א"כ היכי קאמר רבי יוחנן שמותר להתפלל כל היום אלא ודאי ר' יוחנן
לא קאמר אלא היכא שמחדש בה דבר והא דפרק אין עומדין הכי קאמר יכול יתפלל אדם כל
היום כולו בלא חידוש. והשיב לו דאסור כמי שמתפלל לחובה הואיל ואין עושה תפלתו
תחנונים לחדש בה דבר. והשתא ניחא מה שמקשים למ"ד תפלת ערבית רשות למה הזכיר
בפסוק שלשה זמנים לא היה לו לומר אלא שני הזמנים שהן חובה. אלא ודאי כך הוא הענין
דלמ"ד תפלת ערבית רשות נ"מ במה שנכתב זמנה בפסוק שאם ירצה מתפלל בנוסח
שתי תפלות אחרות שהן חובה אבל משלשה ואילך אין לו להתפלל אלא בחידוש והא דאמר שאין
לו להתפלל בלא חידוש היינו היכא שיודע בודאי שהתפלל אבל ספק התפלל ספק לא התפלל
כשהוא חוזר ומתפלל אין צריך חידוש דכיון דחוזר ומתפלל על הספק אין לך חידוש גדול
מזה. מה שכתב רב אלפס ז"ל שאין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה לפי שאינו
מתנדב יש מקשים עליו אע"פ שאינו מתנדב קרבן מוסף סתם מ"מ מקריב עולות
שהן מקרבנות מוסף כמו יחיד שאין מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה.
ומתרצי' מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה. מיהו קשה ממוסף של שבת שאין
בו שעיר ואמאי קאמר על כל מוסף סתם שאין היחיד קרב אותו נדבה. וי"ל אע"פ
שיכול להביא קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מ"מ אין יכול להביאם בשבת. לפי
תירוץ זה אפילו תפלת יוצר אין להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת.
ורב האי ז"ל כתב שהיחיד מתפלל תפלת שבת נדבה בין תפלת שחרית ומנחה בין תפלת
מוסף:
טור אורח חיים סימן קז
אמר רבי אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל
לא יחזור ויתפלל רבי יוחנן אומר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו והילכתא כרבי יוחנן
ומפרש ר"י דרבי יוחנן לא קאמר אלא בספק התפלל אבל אם ודאי לו שהתפלל לא פליג
אדרב יהודה דאמר פוסק אפי' באמצע ברכה ורב אלפס פי' דרבי יוחנן דוקא ביחיד קאמר
ואדעתא דרשותא דהשתא הויא לה כמו נדבה וכמו שהיחיד מתנדב קרבן נדבה כך יכול להתפלל
תפלת נדבה אבל אדעתא דחובה אסור וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דנדבה אסור
דקי"ל (ברכות כו ב) תפלות כנגד תמידים תקנום וכשם שהציבור אין מביאין עולת
נדבה כך אין מתפללין תפלת נדבה ויחיד נמי אינו יכול להתפלל מוסף נדבה כמו שאינו
מתנדב קרבן מוסף והא דאמר רב יהודה פוסק אפי' באמצע ברכה מיירי כגון שהתחיל להתפלל
אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק שאם יגמור אותה אדעתא דחובה הוי כמקריב שני
תמידין ואינו יכול לגמור אותה אדעתא דנדבה כיון שהתיל אותה אדעתא דחובה: ורבינו
האי פי' ההיא דרבי יוחנן ע"י חידוש שאם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו אל
יתפלל: וכ"כ ה"ר יונה שאין לו להתפלל אלא ע"י חידוש או בספק אם
התפלל או לא נמצא העולה בידינו מדברי כולם מי ששכח שהתפלל והתחיל להתפלל ונזכר
באמצע שהתפלל פוסק אפי' באמצע ברכה ואם יודע לחדש דבר מתחיל לכתחלה פעם אחרת
דא"ר יהודה הנכנס לבה"כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר שתהא
תפלתו תחנונים מתפלל ואם לאו אל יתפלל ואין חילוק בין אם מצא ציבור מתפללין אם לאו
לעולם אל יתפלל אלא ע"י חידוש י"א שצריך חידוש בכל ברכה וברכה מענינה
ולא נהירא רק שיכול לחדש בה דבר אחד וי"א ודאי סגי בדבר אחד ומיהו צריך שיחדש
באחת משאר כל הברכות חוץ מבשומע תפלה דלא מיחזי כ"כ חידוש מה שמוסיף בה כיון
שהיא ברכה כללית ויכול לשאול בה כל מה שירצה אבל בשאר ברכות שאינו יכול לשאול בהם
אלא מענין הברכה הוי חידוש מה שמוסיף בה וא"א ז"ל כתב לא ברירא לי שפיר
פירושא דהאי מילתא כי מי הוא זה שאינו יכול לחדש דבר באחת מכל הברכות לרפואה או
לפרנסה או לתלמודו ונ"ל אם יכול לפרש פירוש אם נתחדש אצלו דבר שלא היה צריך
לבקש עליו קודם ע"כ ואם אינו יודע לחדש דבר וגם ברי לו שהתפלל ורוצה להתפלל
אדעתא דנדבה לרב אלפס יכול להתפלל חוץ מן המוסף וי"א שגם בשבת אין להתפלל
נדבה שאין נדבה קריבה בשבת ולרב האי אין להתפלל נדבה בלא חידוש ולזה הסכים
א"א ז"ל שכתב בתשובת שאלה וזה לשונו הילכך אני אומר שיש לאדם ליזהר שלא
יתפלל נדבה בלא חידוש וגם צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל
לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אז קרינן ביה נדיב לב עולות אבל אם אין יכול לכוין יפה
קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והלואי שיוכל לכוין יפה בג' תפלות הקבועות ליום
ע"כ:
בית יוסף אורח חיים סימן קז
א (א) אמר רבי אלעזר ספק התפלל ספק לא
התפלל לא יחזור ויתפלל רבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. בפרק מי שמתו
(ברכות כא.) ואיתא תו התם ואמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל
פוסק ואפילו באמצע ברכה ואמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא
ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל וצריכא
דאי אשמועינן קמייתא הני מילי יחיד ויחיד ציבור וציבור אבל יחיד לגבי ציבור כמאן
דלא צלי דמי קמ"ל ואי אשמועינן הכא משום דלא אתחיל בה אבל התם דאתחיל בה אימא
לא צריכא ופירש רש"י יחיד ויחיד כשהתפלל תחלה היה יחיד וכששכח שהתפלל והתחיל
להתפלל היה ביחיד או ציבור וציבור בין בראשונה בין בשניה היה עם הצבור כגון עשרה
אחר עשרה וזה עמהם בשתיהם ששכח שהתפלל עם הראשונים. וכתבו התוספות (ד"ה ור'
יוחנן) אומר ר"י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע
דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן
אם יכול לחדש דבר בתפילתו: וסובר רבינו דלדעת ר"י הא דרבי יוחנן בלא חידוש
הוא ולפיכך דוקא בספק התפלל הוא דחוזר ומתפלל אבל בודאי התפלל לא ואילו ע"י
חידוש אפילו ודאי התפלל נמי וכדאמר רב יהודה אמר שמואל אם יכול לחדש דבר בתפילתו
יחזור ויתפלל ובודאי התפלל איירי כדמשמע לישנא דהתפלל ונכנס לבית הכנסת וכל שמחדש
בה דבר אפילו ביחיד נמי חוזר ומתפלל אם ירצה ואפילו אם התפלל כבר ודאי. והא דנקט
ציבור לאשמועינן דלא אמרינן יחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי ולא צריך חידוש אלא
אפילו מצלי בציבור צריך חידוש וזהו שכתב בכלל העולה מדברי כולם שאין חילוק בין מצא
ציבור שמתפללים אם לאו לעולם אל יתפלל אלא על ידי חידוש. וכן משמע ודאי שהיא סברת
ר"י מדכתב דמסתמא לא פליג רבי יוחנן אהא דאמר רב יהודה אם יכול לחדש דבר
בתפילתו ומשום הכי פירש דהא דרבי יוחנן בספק התפלל הוא ומאי קושיא דר' יוחנן בודאי
התפלל הוא ביחיד ודרב יהודה דאם יכול לחדש בה דבר בציבור דוקא אלא ודאי סבר
ר"י דלא שאני לרב יהודה בין ציבור ליחיד. והא דאמר רב יהודה התחיל להתפלל
ונזכר שכבר התפלל פוסק היינו אפילו אם יכול לחדש בה דבר משום דכי אמרינן שהחידוש
מועיל הני מילי כשמתחיל לדעת כן אבל כשמתחיל מתחלה לדעת חובה אין חידוש מועיל לו
אחר כך ולפיכך פוסק: ואם תאמר אמאי לא פירש ר"י דר' יוחנן בודאי התפלל הוא
ועל ידי חידוש וכדמשמע מדקאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דבהתפלל ודאי אמר
שמתפלל וחוזר ומתפלל כל היום כולו ואתי כי הא דאמר רב יהודה התפלל ונכנס לבית הכנסת
אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ונראה לי דכיון דלאיפלוגי אדרבי אלעזר אתא משמע דהלואי
שיתפלל כל היום דקאמר רבי יוחנן דומיא דלא יחזור ויתפלל דקאמר רבי אלעזר וכי היכי
דלא יחזור ויתפלל דקאמר רבי אלעזר מסתמא בלא חידוש הוא הכא נמי הלואי שיתפלל דקאמר
רבי יוחנן בלא חידוש הוא: ורבינו האי גאון כתבו ה"ר יונה (יב: ד"ה והאי)
והרא"ש (סי' טו) שהוא מפרש דהא דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו
היינו דוקא על ידי חידוש אבל בלא חידוש אסור והביא ראיה מדאמר רב יהודה התפלל
ונכנס לבית הכנסת אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל וכו' אלמא שלא התיר להתפלל אלא
בחידוש והא דנקט ציבור לא מפני שביחיד אין צריך חידוש אלא לרבותא נקט ציבור דלא
אמרינן יחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי ולא צריך חידוש אלא אפילו בציבור צריך
חידוש והביא ה"ר יונה ראיות לדברי רבינו האי. וכתבו עוד (רא"ש שם. ור'
יונה שם ד"ה ולפי) דלדעת רבינו האי דוקא כשיודע ודאי שהתפלל וחוזר ומתפלל
בנדבה צריך לחדש דבר בתפילתו אבל בספק התפלל ספק לא התפלל כשחוזר ומתפלל על הספק
אין לך חידוש גדול מזה. והא דאמר רב יהודה פוסק ואפילו באמצע ברכה אע"פ שיכול
לחדש בה דבר הוא וטעמא משום דאין החידוש מועיל אלא כשהתחיל מתחלה על דעת כן אבל
כשהתחיל לדעת חובה אין חידוש מועיל לו אחר כך עכ"ד: והנך רואה שלפי זה דעת
ר"י ודעת רבינו האי שוים הם לענין הדין דכל שספק לו אם התפלל אם לא התפלל
חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש וכל שברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש
ובחידוש מיהא חוזר ומתפלל כל פעמים שירצה ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל ונזכר
שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה אע"פ שיכול לחדש בה דבר ובכל הני מילי לא
שאני לן בין מתפלל בציבור למתפלל ביחיד כלל. ונמצא שאין חילוק ביניהם אלא בפירוש
מימרא דרבי יוחנן דלר"י מיירי בספק התפלל ובלא חידוש ולרבינו האי מיירי בודאי
התפלל ובחידוש וכמימרא דרב יהודה דאם יכול לחדש בה דבר וספק התפלל דלא בעי חידוש
מסברא גמרינן לה דאין לך חידוש גדול מזה וכיון דבענין הדין שוים הם תימה על רבינו
שכתב פירוש ר"י ופירוש רי"ף ופירוש רבינו האי דמשמע ששלשתם חלוקים זה על
זה וכי תימא דלא כתב דברי ר"י ורבינו האי משום דאיכא בינייהו לענין דינא אלא
לאשמועינן פלוגתייהו בפירוש מימרא דרבי יוחנן ליתא דהא אין דרך רבינו להתעסק אלא
במאי דנפקא לן לענין דינא לא במאי דנפקא לן לענין פירוש השמועה ולא לענין דינא.
ועוד שלא היה לו להפסיק בסברת הרי"ף בין פירוש ר"י ופירוש רבינו האי
כיון דלתרווייהו סליק דינא בחד גוונא. ועוד שכשכתב ואם אינו יודע לחדש דבר וגם ברי
לו שהתפלל ורוצה להתפלל אדעתא דנדבה לרב האי אין להתפלל נדבה בלא חידוש היה לו
לכתוב לרב האי ולר"י אין להתפלל נדבה בלא חידוש. ועוד קשה על זה שהרי
רש"י סובר כסברא זו בענין הדין אלא שבענין פירוש המימרות חלוק על כל המפרשים
שהוא מפרש דהא דרבי יוחנן אפילו בודאי התפלל הוא וקאמר דמתפלל כל היום ואפילו בלא
חידוש ופליג אדרב יהודה דאמר אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו לא יתפלל שכתב (ד"ה
ולואי) בה"ג (ברכות פ"ג) פסק הלכה כשמואל בודאי וכרבי יוחנן בספק כלומר
דכשודאי התפלל אינו יכול לחזור ולהתפלל אלא בחידוש ובספק התפלל מתפלל בלא חידוש
ואם איתא דרבינו נחית לכתוב פירושי המימרות אע"ג דלא נפקא לן מינייהו לענין
דינא מידי היה לו לכתוב גם פירוש זה: ומצאתי להרא"ש שכתב בתשובה (כלל ד סי'
יג) דברי ר"י ודברי הרי"ף ודברי רבינו האי כמו שכתבם רבינו וכן כתבם
רבינו ירוחם (נ"ג ח"ה כו ע"ד) ונראה מדבריהם שלא היו גורסים בדברי
ר"י דלא פליג אדרב יהודה אלא אמאי דאמר פוסק ואפילו באמצע ברכה אבל אמאי דאמר
אם יכול לחדש דבר בתפילתו פליג ואמר דכל שודאי התפלל אינו חוזר ומתפלל ואפילו על
ידי חידוש ולפי זה טובא איכא בין ר"י לרבינו האי אלא שקשה מאי אולמיה דחד
מימרא דרב יהודה טפי מאידך דאחדא אמרינן דלא פליג ואחדא אמרינן דפליג: ועוד שכתב
רבינו דלדברי הכל אם יודע לחדש דבר מתחיל לכתחלה פעם אחרת וכאידך דרב יהודה ונמצא
שהוא פוסק כרבי יוחנן בספק התפלל דמתפלל בלא חידוש וכדרב יהודה דאמר שאם יכול לחדש
דבר אפילו ודאי התפלל חוזר ומתפלל ואם כן ליכא פלוגתא בין ר"י ורבינו האי
בענין דינא והדרא קושיין לדוכתה וצ"ע: והרי"ף (יב:) נראה שמפרש דרבי
יוחנן לא פליג אדרב יהודה כלל ומאי דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו
בודאי התפלל נמי הוא ובלבד שיתפלל ביחיד ובתורת נדבה אבל אם התחיל להתפלל אדעתא
דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה וכדאמר רב יהודה מפני שאם בא
לגומרה נמצא כמי שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ופירש ה"ר
יונה דבלא חידוש קאמר רבי יוחנן דמתפלל יחיד נדבה לדעת הרי"ף וכן נראה מדברי
הרא"ש בתשובה כלל ד' וכמו שאכתוב בסוף סימן זה (ד"ה ומ"ש רבינו)
בסייעתא דשמיא. ואח"כ כתב הרי"ף הא דאמר רב יהודה התפלל ונכנס לבית
הכנסת וכו' אם יכול לחדש דבר בתפילתו וכו' ופירש ה"ר יונה (ד"ה ומצא)
דלהרי"ף משום הכי נקט ציבור לאשמועינן דדוקא בציבור צריך חידוש מפני שנראה
כמתפלל עמהם לשם חובה אבל ביחיד לא עכ"ל: ולי נראה דא"כ לא הוה שתיק
הרי"ף מלאתויי האי מימרא דרב יהודה אצל מה שפירש דההיא דרבי יוחנן ביחיד הוא
אבל בציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור ומדמייתי לה באנפי נפשה משמע
דאינה ענין לחלק בין ציבור ליחיד ועוד קשה לפירוש ה"ר יונה אם מתפלל עם
הציבור חשיב כציבור עצמו כי מחדש דבר בתפילתו מאי הוי הא ציבור אפילו מחדשים כמה
בתפילתם אסור להרי"ף ואם אינו חשוב כציבור אפילו אינו מחדש דבר נמי שפיר דמי
ודוחק לומר שאע"פ שמתפלל עם הציבור חשיב כיחיד ויכול להתפלל נדבה אלא שכדי
להורות שאינו חשוב מכלל הציבור הוא מחדש דבר בתפילתו שמאחר שתפילתו משונה מתפילת
הציבור מוכחא מילתא שמפני שהוא יחיד מתפלל תפילת נדבה ולא אתו למיטעי להתפלל תפילת
נדבה בציבור: ויותר נראה לפרש דהרי"ף לא קאמר דרבי יוחנן שרי להתפלל תפילת
נדבה ליחיד אלא במחדש בה דבר אבל אם אינו מחדש לא והיינו דאמר רב יהודה אם יכול
לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו אל יתפלל ונקט ציבור לרבותא דלא תימא יחיד לגבי ציבור
כמאן דלא צלי דמי ולא ליצטריך חידוש קמ"ל וכן דעת הרמב"ם בפ"א
מהלכות תפילה (ה"ט) שאין היחיד מתפלל נדבה אלא בחידוש ומשמע דכהרי"ף
סבירא ליה שהרי כתב שאין הציבור מתפללין נדבה כלל ושיחיד לא יתפלל מוסף שתים וגם
כתב שבתפילת נדבה צריך שיחדש בה ובפ"י מהלכות תפילה (ה"ו) כתב מי שנסתפק
לו אם התפלל או לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא
נדבה שאם ירצה יחיד להתפלל כל היום תפילת נדבה יתפלל מי שהיה עומד בתפילה ונזכר
שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה
מתחלה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל הרי שהוא סובר דהא דאמר רבי יוחנן הלואי
שיתפלל אדם כל היום כולו לא פליגא אדרב יהודה כלל וכדעת הרי"ף: ורבינו אי
אפשר לומר שהוא מפרש דברי הרי"ף כפירוש ה"ר יונה דא"כ היאך כתב
דלדברי כולם אין חילוק בין אם מצא ציבור שמתפללין אם לאו לעולם אל יתפלל אלא על
ידי חידוש שהרי לפירוש ה"ר יונה כשאינו בציבור מתפלל אפילו בלא חידוש וגם אי
אפשר לומר שהוא מפרש דברי הרי"ף כמו שפירשתי והוכחתי מדברי הרמב"ם שהרי
לדברי הרמב"ם לעולם אינו מתפלל נדבה אלא על ידי חידוש ואילו רבינו כתב שאם אינו
יודע לחדש דבר וגם ברי לו שהתפלל ורוצה להתפלל אדעתא דנדבה לרי"ף יכול להתפלל
לכן נראה לי שרבינו מפרש דברי הרי"ף דיחיד כל שמוסיף להתפלל בתורת נדבה אפילו
בלא חידוש שפיר דמי והיינו דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכל
שמוסיף להתפלל בתורת חובה אסור והיינו דאמר רב יהודה פוסק ואפילו באמצע ברכה ואם
רוצה להוסיף תפילה שלא בתורת חובה וגם לא בתורת נדבה אם מחדש בה דבר שפיר דמי
שאע"פ שלא נתכוין לתורת נדבה כיון שחידש בה דבר חשיבא כולה תפילה כחידוש
והויא לה נדבה ואע"פ שפירוש זה דחוק מכל מקום נראה שהוא מוכרח בדברי רבינו:
ועל מה שכתב הרי"ף והלכתא כרבי יוחנן ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד ואדעתא
דרשות אבל אדעתא דחובה אסור כתב ה"ר יונה (יב: ד"ה והרי"ף) כלומר
כי אמרינן דספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל דוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה
אסור דודאי אדעתא דחובה אינו חוזר ומתפלל כדכתבינן וכתב עוד (ד"ה וזה) וזה
הלשון שכתב הרי"ף אינו מכוון דכיון שהוא מסופק אם התפלל אם לא התפלל היאך
יתפלל אדעתא דחובה ואם בא לשאול היאך יעשה נאמר לו שהרשות בידו אם ירצה יתפלל ואם
ירצה יניח והיאך אמר אסור ע"כ. ונראה שמפני שהוא סבור דמילתא דפשיטא הוא שאין
אדם מתפלל בתורת חובה יותר מהתפילות הקבועות ואין מי שיטעה בכך וכמו שכתב אצל דעת
רבינו האי וא"כ לא היו צריכין רבנן לפרש שאם מתפלל תפילה נוספת אדעתא דחובה
אסור שהרי אין לך מי שיעלה על דעתו להתפלל תפילה נוספת אדעתא דחובה לכך פירש דאספק
התפלל הוא דמפרשי רבנן דאדעתא דחובה אסור וכתב שאין הלשון מכוון דכיון שהוא מסופק
וכו': ולי נראה דאי מפרשי רבנן קאי אספק התפלל ספק לא התפלל הלשון מכוון יפה דהכי
קאמר מפרשי רבנן שאם הוא סבור דבספק התפלל ספק לא התפלל חייב לחזור ולהתפלל ולכן
חזר והתפלל אדעתא דחובה איסורא עבד ואי קאי הא דמפרשי רבנן אודאי התפלל לא קשיא
מידי והכי קאמרי אע"ג דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו
דוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה כגון ששכח שהתפלל והתחיל להתפלל ונזכר באמצע
תפילה שכבר התפלל אסור לו לגמור וכדאמר רב יהודה פוסק ואפילו באמצע ברכה. ומשמע
דמפרשי רבנן קאי אכל מאי דקאמר רבי יוחנן בין לספק התפלל בין לודאי התפלל
וכדפרישית: וכתב הרשב"א (כא. ד"ה הא ובתשובות ח"א סי' צא) דר'
יוחנן כי קאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אדרבי אלעזר קאי דאמר אינו חוזר
ומתפלל כלומר אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף וקאמר
רבי יוחנן אם רצה חוזר ומתפלל דתפילה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל
היום כולו ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זו לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו:
ומ"ש רבינו נמצא העולה בידינו
מדברי כולם מי ששכח שהתפלל והתחיל להתפלל ונזכר באמצע שהתפלל פוסק אפילו באמצע
ברכה. כבר נתבאר דהיינו מימרא דרב יהודה ונתבאר גם כן שאף על פי שיכול לחדש בה דבר
פוסק מאחר שהתחיל בתורת חובה ולפי מה שכתבתי לעיל פוסק דקאמר היינו שחייב לפסוק.
אבל הרשב"א (שם) כתב שאינו מחוור בעיניו דכיון דר' יוחנן מודה שיכול להתפלל
בתורת נדבה אין כאן משום בל תוסיף ואפילו אם תמצא לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל
שתי פעמים דרך חובה מכל מקום עכשיו שנזכר בשעת תפילה יכוין דעתו להיות תפילתו
תחנונים ונדבה ויסיים כולה בנדבה ובירושלמי עביד לה בהדיא פלוגתא דרבי יוחנן בהא
דנזכר בשעת תפילה ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו ולפיכך לדידן
דקיימא לן כרבי יוחנן אינו צריך לפסוק אלא גומר כל תפילתו ובלבד שיתכוין מכאן
ואילך לנדבה עכ"ל. וכבר נתבאר במה שכתבתי שאין כן דעת כל הפוסקים והלכה
כרבים:
ומ"ש ואם יודע לחדש דבר מתחיל
לכתחלה פעם אחרת וכו' ואין חילוק בין אם מצא ציבור מתפללים אם לאו וכו'. כבר נתבאר
בסמוך. ותיכף שכתב רבינו לעולם אל יתפלל אלא על ידי חידוש היה לו לכתוב ואם אינו
יודע לחדש דבר וגם ברי לו שהתפלל וכו' אלא שכיון שהזכיר חידוש דבר בתפילתו רצה
לפרש מיד מה נקרא חידוש דבר בתפילתו:
ב ומ"ש יש אומרים שצריך חידוש
בכל ברכה וברכה וכו' ויש אומרים דסגי בדבר אחד וכו'. דברים מבוארים הם.
והרמב"ם כתב בפ"א מהלכות תפילה (ה"ט) וזה לשונו וצריך שיחדש דבר
בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי
להודיע שהיא נדבה ולא חובה וכתב עוד ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין
בהן ולא פוחתין מהן ולא משנין בהן דבר. והכי נקטינן:
ומ"ש רבינו וא"א ז"ל
כתב לא ברירא לי שפיר פירושא דהאי מילתא וכו'. לא מצאתי דבר זה לא בפסקים ולא
בתשובות ולא ראיתי מי שפירש כן. ומה שהקשה מי הוא שאינו יכול לחדש דבר באחת מכל
הברכות וכו' לאו קושיא דיש כמה בני אדם שאינם יודעים לומר אלא התפילה השגורה בפי
כל אדם:
ומ"ש ואם אינו יודע לחדש דבר
וכו' להרי"ף יכול להתפלל ולרבינו האי אין להתפלל נדבה בלא חידוש. כבר נתבאר:
א (ב), ג ומ"ש להרי"ף יכול
להתפלל חוץ מן המוסף. מבואר בדבריו הטעם שאפילו יחיד אינו מתפלל תפילת המוספין
נדבה לפי שאינו מתנדב קרבן מוסף וכתבו רבינו לעיל. וכתבו ה"ר יונה (שם
ד"ה וזה) והרא"ש (סי' טו) שיש מקשים עליו שאע"פ שאינו מתנדב קרבן
מוסף מכל מקום מקריב עולות שהם מקרבן מוסף כמו יחיד שאין מקריב תמיד אלא מתנדב
עולה כמו התמיד שהיה עולה ומתרצים מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה מיהו
קשה ממוסף של שבת שאין בו שעיר ואמאי קאמר על כל מוסף סתם וי"ל שאע"פ
שיכול להביא קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מכל מקום אינו יכול להביאם בשבת דהא
קיימא לן (ביצה כ:) דנדרים ונדבות אינם קריבים בשבת ולפי תירוץ זה אפילו תפילת
יוצר אין לו להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת עכ"ל: ולפי זה
יש לתמוה על רבינו שכתב להרי"ף יכול להתפלל חוץ מן המוסף ויש אומרים שגם בשבת
אין להתפלל נדבה וכו' שנראה שמה שאין מתפלל נדבה בשבת היא סברא בפני עצמה ואינו
אלא מה שפירשו בדעת הרי"ף וכבר תמה עליו רבינו הגדול מהר"י אבוהב וכתב
שאין לשונו מחוור. ואפשר שטעם רבינו מפני שאע"פ שפירשו כן לדברי הרי"ף
משום מאי דקשיא להו עליה מכל מקום כיון שלא כתב הוא כן בפירוש יש הוכחה לומר דלא
סבר הכי ומאי דקשיא עליה יתרץ בענין אחר ונמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם שכתב
בפ"א מהלכות תפילה (ה"י) אין הציבור מתפללין תפילת נדבה לפי שאין הציבור
מביאין קרבן נדבה ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי
שאין מתנדבין קרבן מוסף ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות
וימים טובים לפי שאין מקריבים בהם נדבה אלא חובת היום בלבד ע"כ ומשמע מלשונו
דלשאר גאונים שלא הורו כך אע"פ שסוברים שאין יכול להתפלל תפילת מוסף נדבה מכל
מקום מתפלל בשבתות וימים טובים תפילת נדבה אע"פ שאין מקריבין בהם קרבן נדבה
ומה שהקשו ה"ר יונה והרא"ש ממוסף שבת שאין בו שעיר יש לומר דכיון דבכל
המוספין אית בהו שעיר ומשום הכי אין מתפללין תפילת מוסף נדבה לא ראו חכמים להוציא
תפילת מוסף שבת מכלל שאר תפילות המוספין ומטעם זה בשאר תפילות דלאו דמוספין כיון
דבכל ימות השנה מתפלל אותם נדבה לפי שיכולים להביא בהם קרבן נדבה גם בשבתות וימים
טובים שאין מביאין בהם קרבן נדבה מתפללים בהם תפילות אלו בתורת נדבה שלא ראו חכמים
להוציא שבתות וימים טובים מכלל כל ימות השנה בדבר שאין בו איסור שאינו אלא דוגמא
בעלמא נמצא דתפילת מוסף לעולם אין מתפללין אותה נדבה ושאר תפילות לעולם יכולים
להתפלל אותם נדבה ואפילו בשבתות וימים טובים לדעת הרי"ף ז"ל: ומ"ש
הרי"ף (יג.) והרמב"ם ז"ל שאין ציבור מתפללים תפילת נדבה לפי שאין
ציבור מביאין קרבן נדבה אע"פ שמצינו ציבור מביאין קרבן נדבה בקיץ המזבח
וכדתנן בפ"ד דשקלים (מ"ב י:) דמותר תרומת הלשכה או מותר נסכים לקיץ
המזבח דכיון דאין מקריבין קיץ המזבח אלא כשהמזבח בטל וברוב הימים אין המזבח בטל
משאר קרבנות אע"ג שלעתים רחוקות בקצת ימים הוא בטל ואז מקריבים קיץ אותם ימים
בטלים לגבי כל שאר ימים והוי כאילו אין הציבור מביאין עולת נדבה כלל ולזה נראה
שנתכוין הראב"ד במה שכתב בהשגות (שם) מצינו קרבן נדבה בציבור והיא עולה הבאה
מן המותר שהוא קיץ המזבח אלא שלא היתה מצויה ע"כ כלומר שלא היתה מצויה לפי
שאין המזבח בטל שיצטרך להקריב קיץ אלא לעתים רחוקות ואותם ימים בטלים לגבי כל שאר
ימים. ובהכי ניחא מה שהקשה ה"ר יונה (שם) שהציבור מביאין קרבן נדבה כדתנן
מותר שקלים לקיץ המזבח וכתב דליכא לדחויי דמן המותר דוקא היו מביאים נדבה דמסתמא
אם לא היה שם מותר היו עושים נדבה כדי שלא יהיה המזבח בטל עכ"ל דאפילו אם
תמצא לומר דכדבריו כן הוא שאם לא היה שם מותר היו עושים נדבה כדי שלא יהיה המזבח
בטל כיון שלא יארע כן אלא לעתים רחוקות הוי כאילו אין הציבור מביאין קרבן נדבה. ורבינו
הגדול מהר"י אבוהב תירץ בענין אחר שמאחר שלא היו מקריבין אותם קרבנות כדי
להקריב קרבן נדבה אלא כדי שלא יהיה המזבח בטל לא חשיבי מקריבים קרבן נדבה
ע"כ. ובמה שכתבתי נתיישב ג"כ מה שהקשו בעל ההשלמה (ברכות פ"ג)
וה"ר מנוח (פ"א ה"י) מדתניא בסיפרא (ויקרא פ"ג) תקריבו מלמד
שהציבור מקריבין עולת נדבה ותירץ דההיא במותר תרומת הלשכה אבל אין מביאין שקלים
לכתחלה שתהא כוונתם לעולת נדבה. והשתא לא צריכינן לאוקמה בהכי דאפילו אי מצו ציבור
להביא שקלים לכתחלה לעולת נדבה כיון דמילתא דלא שכיחא היא הוי כאילו אינם מביאים
קרבן נדבה כלל כן נראה לי לישב דברי הרי"ף. ומתוך כך נתיישב מה שכתב רבינו
ויש אומרים שגם בשבת אין להתפלל נדבה וכו' כאילו היא סברא בפני עצמה ולא נאמרה
לדעת הרי"ף: אבל אי קשיא בדברי רבינו הא קשיא למה לא כתב שום חולק על
הרי"ף במה שכתב שהיחיד אינו יכול להתפלל תפילת מוסף נדבה והרי כתבו ה"ר
יונה והרא"ש שרבינו האי סובר שיכול להתפלל תפילת מוסף נדבה. אחר שכתבתי כל זה
מצאתי לה"ר דוד אבודרהם שכתב בתחלת ספרו (עמ' ט) תשובה להרי"ף (סי' שכ)
וכתוב בה שאין הדבר נכון לומר שאין מתפללין תפילת נדבה בשבת דהואיל ויחיד מתפלל
נדבה בכל יום מתפלל נדבה ואפילו בשבת לפי שאין מניעת קרבן נדבה בשבת אלא משום
חילול שבת ואין חילול בתפילה ע"כ. הרי מבואר שאינו נכון בעיני הרי"ף
לומר שאין יחיד מתפלל תפילת נדבה בשבת וכדמשמע שסובר רבינו לדעת הרי"ף: והוי
יודע שהראב"ד כתב בהשגות (שם) טעם אחר במה שאמרו שלא יתפלל יחיד תפילת
המוספין נדבה וכן במה שאמר הגאון שאסור להתפלל נדבה בשבתות וימים טובים דרבי יוחנן
לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י"ח שהיא תפילת רחמים ובקשה ושוהה
ביניהם כדי שיתחולל דעתו עליו ויתכוין עליו דעתו לבקש רחמים אבל תפילות שבת ויום
טוב שאינן אלא הודאות לא ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא וכן ברכות דיוצר
וברכות דערבית וברכת המצות וברכת הפירות והדומה להן ע"כ. כלומר וכן תפילת
המוספין אינה אלא שבע ברכות ואין בה בקשת רחמים ונראה שאע"פ שבתפילות מוספין
אנו מבקשים שיעלנו בשמחה לארצנו ושלש אחרונות הם בקשת רחמים כיון שאין שם בקשות
אחרות לא חשיבי בקשת רחמים כיון דלא הויא כתפילת י"ח שהוא מבקש רחמים על כמה
ענינים. וה"ר יונה כתב בפרק מי שמתו (יג. ד"ה ויש) שהוא סובר שאין יחיד
מתפלל תפילת מוסף מטעם זה שכתב הראב"ד שלא אמרו להתפלל נדבה אלא י"ח שיש
בה בקשת רחמים וכתב ולפי זה תפילת שחרית דשבת אינו מתפלל נדבה כיון שאינה אלא שבח
אלא שאפשר לומר שאע"פ שהיא שבח כיון דנתקנה כנגד תפילת י"ח שהיא רחמים
דיינינן לה כתפילת רחמים ויכול להתפלל אותה נדבה:
ומ"ש רבינו ולזה הסכים א"א
ז"ל שכתב בתשובה הילכך אני אומר וכו'. בכלל ד' (סי' יג) הביא דברי רבינו האי
והראיות שהביא ה"ר יונה לדבריו ואחר כך כתב הילכך אני אומר שיש לאדם ליזהר
שלא יתפלל נדבה בלא חידוש כלומר ודלא כהרי"ף דלא מצריך חידוש. ואני כתבתי
בסמוך דנראה לי לפרש דברי הרי"ף דמצריך חידוש ובין שתהיה דעת הרי"ף כן
או לא כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים דצריך חידוש הכי נקטינן. ולענין מה
נקרא חידוש כבר כתבתי דנקטינן כדברי הרמב"ם ז"ל. ונקטינן דאין ציבור
מתפללים תפילת נדבה כלל ולפיכך היחיד אינו מתפלל תפילת המוספין נדבה וכדברי
הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ובשבת ויום טוב כיון דיש מפרשים דלדעת
הרי"ף אינו מתפלל תפילת נדבה כלל והרמב"ם ז"ל (תפלה פ"א
ה"י) כתב דיש גאונים שסוברים כן הכי נקטינן דלמעט מלהתפלל נדבה במקום ספק
עדיף טפי:
ד ומה שהביא רבינו תשובת הרא"ש
דבר פשוט הוא שאינו מביא ראיה ממנה אלא ממה שכתב שלא יתפלל נדבה בלא חידוש ומה
שכתב עוד וגם צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר וכו' הם תשלום דברי תשובת
הרא"ש שכתב מסברת עצמו ואינם ענין לחידוש דבר בתפילה ודברים נכונים הם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קז סעיף א
* אם הוא מסופק (א) אם התפלל, * (ב) א
חוזר ומתפלל, * ואינו צריך לחדש שום דבר; אבל אם ברי לו שהתפלל, (ג) אינו חוזר
ומתפלל בלא חידוש; * ועל ידי חידוש, חוזר (ד) ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה, ב חוץ
(ה) מתפלת מוסף שאין מתפללים אותה בנדבה; ובשבת וי"ט, אינו מתפלל תפלת נדבה
(ו) כלל, ואם התחיל להתפלל * על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, * ג פוסק אפי'
באמצע ברכה (ז) אפילו יכול לחדש בה דבר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קז סעיף א
(א) אם התפלל – ולענין ק"ש
וברכותיה אם נסתפק עיין לעיל בסימן ס"ז:
(ב) חוזר ומתפלל – ומתנה ואומר אם לא
התפללתי תהא לחובתי ואם התפללתי תהא לנדבה ואע"פ שכל ספק מד"ס להקל
מ"מ הכא חוזר ומתפלל מפני שהלואי שיתפלל אדם כל היום בתורת נדבה וע"י
חידוש וכדלקמיה והכא כשחוזר ומתפלל על הספק א"צ חידוש דאין לך חידוש גדול מזה
שיצא ידי ספיקו. כתב בדרך החיים דערבית בספק אינו צריך לחזור ולהתפלל תפלת
י"ח דקבעוה חובה בודאי לא בספק אבל מדברי הפמ"ג משמע רק דאין חוב עליו
לכו"ע עי"ש אבל לכתחילה נכון הוא שיחזור ויתפלל גם בערבית כי באמת גם
בערבית אפילו למ"ד רשות מ"מ לכתחילה מצוה היא וממילא מה שיצא ידי ספיקו
נחשב כחידוש גם בערבית וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם פ"י מהלכות
תפלה עי"ש ועצהי"ט יראה לחדש דבר בהחזרה:
(ג) אינו חוזר וכו' – דתפילות כנגד
תמידים תקנום והוי כמקריב שני תמידין לשם חובה שאסור משום בל תוסיף ואפילו התפלל
מתחלה ביחיד ועכשיו רוצה להתפלל בצבור אפ"ה אסור:
(ד) ומתפלל בנדבה – פי' דוקא בנדבה
אבל לשם חובה אפילו בחידוש אסור והא דבעינן חידוש בנדבה דע"י החידוש מינכר
מתוכה שתפילתו היא לשם תחנונים ולא לשם חובה ובלא חידוש מיחזי כמי שעושה אותה לשם
חובה ועיין בב"י שביאר דעת הטור דה"ה אם מתפלל תפילה שלא בתורת חובה וגם
לא התכוין בה לשום נדבה והוא מחדש בה דשפיר דמי דע"י החידוש מינכר שהיא לשם
תחנונים ועיין בביאור הלכה:
(ה) מתפלת מוסף – ר"ל אפילו דשל
ר"ח וחוה"מ כיון שאומר ומוספים כהלכתם והמוספין אינן קרבין אלא משל צבור
ואין היחיד יכול לנדב אותם ועיין באחרונים שכתבו דלפ"ז בתפלת מוסף וה"ה
בשבת ויו"ט בכל התפילות אם נסתפק אם התפלל אותם אינו יכול לחזור ולהתפלל אותם
דהרי צריך להתנות וכנ"ל בסק"ב ובזה אינו יכול להתנות ועיין לקמן בסימן
קכ"ד ס"א בבה"ל:
(ו) כלל – לפי שאין נדרים ונדבות
קרבין בהם:
(ז) ואפילו יכול וכו' – דתחלת תפילתו
היה מסתמא בודאי לשם חובה שהרי היה סבור שלא התפלל עדיין ולא מהני בה חידוש ולכך
אפילו אם ירצה עתה לגומרה לשם נדבה לא מהני כיון שכבר התחיל בה לשם חובה דא"א
להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה. וכ"ז כשהתחיל על דעת שלא התפלל אבל אם היה
לו ספק אם התפלל והתחיל בתנאי וכנ"ל בסק"ב ונזכר באמצע שהתפלל י"ל
דא"צ חידוש וגומר כך לשם נדבה דכיון שהתחיל מתחלה כהוגן אדעתא דספיקא וספק
הוי כחידוש תו אין צריך חידוש ובלבוש משמע שגומרה ע"י חידוש אפשר דהוא על צד
היותר טוב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קז
סעיף ב
חידוש זה שאמרנו, הוא שיחדש דבר בכל
ברכה (ח) מהאמצעיות, מעין הברכה; * ואם חדש אפילו בברכה אחת, דיו, כדי להודיע שהיא
נדבה ולא חובה. הגה: (י"א דלא מיקרי חידוש אלא אם ד נתחדש אצלו דבר שלא היה
צריך אליו קודם לכן), (טור בשם הרא"ש).
משנה ברורה סימן קז
(ח) מהאמצעיות – אבל לא בג' ראשונות
ובג' אחרונות וכדלקמן בסימן קי"ב:
סעיף ג
ה אין צבור מתפללין תפלת נדבה (ט)
כלל.
משנה ברורה סימן קז
(ט) כלל – דאין צבור מקריבין קרבן נדבה אלא לקיץ
המזבח כשהמזבח בטל וזהו דבר שאינו מצוי לכן אין להתפלל י"ח כנגד זה אבל יחיד
יכול להתפלל נדבה ע"י חידוש אפילו בצבור:
סעיף ד
(י) הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך
שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו; מראש ועד סוף; אבל
אם אינו יכול לכוין יפה, קרינן ביה: למה לי רוב זבחיכם (ישעיה א, יא); והלואי
שיוכל לכוין בג' תפלות הקבועות ליום.
משנה ברורה סימן קז
(י) הרוצה להתפלל וכו' – ר"ל אפילו הוא
מתפלל הנדבה ע"י חידוש:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק י הלכה ז
מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא,
ואם נזכר והוא בתוך התפלה גומר ברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת, במה דברים
אמורים בערבית או בשחרית או במנחה, אבל במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה, וכן אם
השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף חוזר ומתפלל מוסף, אחד שבת ואחד יום טוב ואחד
ראש חדש.
רא"ש מסכת ברכות פרק ג סימן טז
יז אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר
אבוה איבעיא לן הני בני בי רב דטעו ומתחילין בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו. אמר להו
גומר כל אותה הברכה דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה ומפני כבוד השבת לא אטרחו
רבנן. הרב ר' אשר ז"ל מלוני"ל היה אומר דוקא בברכת אתה חונן בלבד שהיא
ברכה ראשונה אמרינן דגומר כולה אבל אם נזכר בשאר ברכות פוסק אפילו באמצע הברכה.
וליתא כיון דמפרש טעמא דמשום דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה א"כ אין לחלק
בכל הברכות אלא כמו שגומר בראשונה כך גומר בכולן. ומיהו נראה כיון שתולה הטעם
דגברא בר חיובא הוא ומשום כבוד שבת לא אטרחו היינו דווקא ערבית ושחרית ומנחה אבל
מוסף שאין מתפללין אלא ז' פוסק אפילו באמצע הברכה. והראב"ד ז"ל כתב דלא
שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות
וחידש בה דבר מועט במוספין יצא כדאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר בענין כמה ישהה בין
תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הילוך ארבע אמות. רבא אמר צריך לחדש בה דבר. ר' זירא בעי
קמיה דר' יוסי מהו צריך לחדש בה דבר אמר ליה אפי' אמר ונעשה לפניך את חובותינו
תמידי יום וקרבן מוסף יצא וכן משמע בירושל' שאכתוב בסמוך שהיו מתפללים במוסף של
ר"ח וחול המועד י"ח ברכות וכן היה ראוי בשבת וי"ט אלא שהקלו בתפלת
המוספין כמו שהקלו בשאר תפלות הלכך במוסף נמי בר חיובא הוא ואם התחיל גומר:
בית יוסף אורח חיים סימן רסח
ב (ב) ומ"ש בין בערבית שחרית
ומוסף הוא לאפוקי ממה שכתב שם ה"ר יונה (שם) דבתפלת המוספין פוסק באמצע ברכה
דהא ליכא למימר ביה בדין הוא דאיבעיא לצלויי י"ח שהרי אין תפילת י"ח
בחול במקום מוסף וכן פסק רבינו מאיר ז"ל עכ"ל. והרא"ש (שם) כתב
סברא זו ואח"כ כתב בשם הראב"ד דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה
לכל י"ח ברכות ואם התפלל שמנה עשרה ברכות וחידש בה דבר מועט במוספין שאמר
ונעשה לפניך את חובותינו (כקרבן) [תמידי יום וקרבן] מוסף יצא כדאיתא בירושלמי
(ברכות פ"ד ה"ו) וכתב הרא"ש וכן משמע בירושלמי (שם) שהיו מתפללין
במוספי ראש חודש וחול המועד שמנה עשרה ברכות וכן היה ראוי בשבת ויום טוב אלא שהקלו
בתפלת המוספין כמו שהקלו בשאר תפלות הילכך במוסף נמי בר חיובא הוא ואם התחיל גומר,
ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש, אבל הרמב"ם בפ"י מהלכות תפלה
(ה"ז) כתב דבמוסף פוסק באמצע ברכה וכדברי ה"ר יונה וכן פסק סמ"ג
בסימן י"ט (עשין קא ע"ב) והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסח סעיף ב
* אם טעה והתחיל תפלת החול, (ב) א
גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל (ג) של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן
ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה. (ד)
וי"א דבמוסף (ה) פוסק אפילו ב באמצע ברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסח סעיף ב
(ב) גומר וכו' – הטעם הוא דבדין הוא
דבעי לצלויי י"ח ברכות בשבת כמו בחול ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו
בר"ח וחוש"מ ורק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן ותקנו ברכה אחת אמצעית
לשבת ולכן בדיעבד שהתחיל הברכה גומרה שהיא ראויה לו מן הדין ואח"כ מתחיל
הברכה המיוחדת לשבת:
(ג) של שבת – וה"ה בכל זה לענין
יו"ט:
(ד) וי"א דבמוסף וכו' – דסבירא
להו דבמוסף לא שייך כלל תפלת י"ח ברכות דאף בחול א"א רק שבע ברכות ולכך
פוסק אפילו באמצע ברכה וטעם הדעה קמייתא דבדיעבד גם במוסף אם התפלל י"ח ברכות
ורק הוסיף בה ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא וכדאיתא בס"ד
לכך גם לה שייך בדיעבד הברכה של חול:
(ה) פוסק אפילו וכו' – וכן פסקו
האחרונים משום ספק ברכה לבטלה:
בית יוסף אורח חיים סימן רסח
ג וכתוב בתרומת הדשן סימן י"ד
שאם התחיל לומר אתה חונן ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן, אם סבור שהוא חול
והתחיל אדעתא דחול אפילו אי קאי באתה קדשת או באתה אחד נראה דמיקרי התחיל בשל חול
וגומר אותה ברכה, אבל אם לא בכוונה התחיל תיבת אתה דידע שהוא שבת ולישניה דאיתקיל
ליה לפי הרגלו כהאי גוונא לא מיקרי כוונה לדבר טעות ואם כן אפילו בישמח משה שאינה
פותחת באתה מכל מקום חשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו דתיבת אתה נמי התחלת
תפלת שבת (נמי) היא ואף על גב דהרגל של חול גורם הטעות מכל מקום לא מיקרי בשביל כך
התחלת תפילת חול כיון דידע דשבת הוא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסח
סעיף ג
אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא
דחול ומיד (ו) כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן, ג הוה ליה התחיל בשל [ג] חול
וגומר אותה ברכה; אבל אם היה יודע שהוא שבת, * (ז) ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה,
אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת באתה אינו גומר ברכת אתה חונן (ח) דחשבינן
ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו. הגה: דהרי יכול לומר אתה קדשת או אתה אחד (תרומת
הדשן סימן י"ד).
משנה ברורה סימן רסח
(ו) כשאמר תיבת אתה – עיין בב"י
דסבירא ליה דאפילו בערבית ומנחה שיכול לסיים באתה קדשת ואתה אחד מ"מ כיון
שכונתו היתה לתפלת חול מקרי התחיל בשל חול וגומר ברכת אתה חונן והמ"א חולק
עליו וס"ל דדוקא בתפלת שחרית שאינו מתחיל בתיבת אתה ומינכר בדבורו שהוא לשם
חול אבל בערבית ומנחה כיון דלא מינכר בדבורו לא מקרי ע"י זה התחיל בשל חול
ויאמר אתה קדשת ואתה אחד וכן דעת הפמ"ג והדה"ח:
(ז) ושלא בכונה – ר"ל שנכשל
בלשונו מחמת הרגלו דחול אבל לא נתכוין לשם תפלת חול לכך לא חשבינן ליה כהתחיל תפלת
חול. ודוקא אם התחיל רק תיבת אתה אבל אם אמר אתה חונן שמוכח שהוא לשם חול
אע"ג שהיה רק מחמת שנכשל בלשונו גומר כל אותה הברכה ועיין בבה"ל:
(ח) דחשבינן ליה וכו' – לפי דבתיבת
אתה אינו מינכר שהוא לשם אתה חונן דהרי יכול לומר אתה קדשת ואתה אחד וזהו כונת
הרמ"א שסיים דהרי יכול לומר וכו' וע"כ דינו כמו שאם היה מתחיל עתה בזמן
תפלת שחרית אתה קדשת או אתה אחד ונזכר באמצע הברכה דפוסק ומתחיל תיכף ישמח משה
וה"נ כשאומר אתה הוי כאומר אתה קדשת ופוסק ומתחיל ישמח משה ולא הוי כאומר אתה
חונן לגמור הברכה:
בית יוסף אורח חיים
סימן קד
ז (ב) וכתב ר"ח שישתוק ויכוין למה שאומר שליח ציבור וכו'. כן כתב רש"י
בסוף פרק לולב הגזול (סוכה לח: ד"ה הוא אומר ברוך) אהא דאמרינן דשומע כעונה. ובפרק
מי שמתו (כא:) כתבו התוספות (ד"ה עד) שר"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי
שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק וה"ר יונה (יג: ד"ה ויש) והרא"ש (סי'
יח) כתבו מחלוקת זו בפרק מי שמתו ולא הכריעו ובסוף דבריו כתב ה"ר יונה ודבר שתלוי
בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו
לשמים. והתוספות כתבו בפרק מי שמתו (שם) ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג וגם
הר"ן כתב בסוף פרק לולב הגזול (יט: ד"ה וכתב) שדברי רש"י עיקר וכן הלכה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קד
סעיף ז
אינו פוסק לא (כו) לקדיש ולא
לקדושה, אלא (כז) ז ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, * (כח) ויהא כעונה (היה עומד
בתפלה וקראוהו לספר תורה, (כט) ח אינו פוסק) (ת"ה סי' קפ"ה).
משנה ברורה סימן
קד
(כו) לקדיש – ר"ל לאיש"ר
וה"ה לברכו:
(כז) ישתוק – עד יתברך:
(כח) ויהיה כעונה – לענין שיצא
בזה ידי חיוב קדיש וקדושה ומ"מ לא חשיב הפסק:
(כט) אינו פוסק – ואם פסק בזה
וכן לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש גם בזה חוזר לראש אך
אם סבר שמותר להפסיק הוי כשוגג ואינו חוזר לראש וכנ"ל. ואם קראוהו לס"ת והוא
עומד אחר תפלת י"ח אפילו לא התחיל עדיין אלקי נצור פוסק ועולה אך יזהר לומר יהיו
לרצון קודם:
(ל) אחר שסיים וכו' – היינו
שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל"כ אסור להפסיק כמש"כ בסימן קכ"ב
ולזה רמז הרמ"א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ"ב:
