גמ' ברכות דף לט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא: 35 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא:27 דקות .
1)כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן
בכזית 1
2)אכל מכזית ולמעלה מברך בסוף ברכה
הראויה לאותו המין 1
3)שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת
שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור 6
4)שיעור לצרף שתי אכילות הוא כדי
אכילת פרס 7
5)שיעור אכילת פרס הוא ארבע ביצים
וי"א שלש ביצים 8
6)נתן הדגן בתבשיל לדבקו ולהקפותו,
בטל בתבשיל 9
7)ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי
שלק שלהן בורא פרי האדמה. 10
8)בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה
ואח"כ בוצע 12
רמב"ם הלכות
מאכלות אסורות פרק יד הלכה א
כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן
בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים, וכבר ביארנו שכל המחוייב כרת
או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה.
רמב"ם הלכות
ברכות פרק א הלכה ב
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל
תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ
יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן
מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית,
ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ג הלכה יב
במה דברים אמורים שאכל מכזית
ולמעלה אבל אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית בין מן
היין בין משאר משקין, מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל.
בית יוסף אורח חיים
סימן רי
א (א) ברכה ראשונה אין לה שיעור וכו'. כן כתבו התוספות (לט. ד"ה בצר)
והרא"ש (סי' טז) והרשב"א (לח: ד"ה כיון) בפרק כיצד מברכין גבי הא דאמר
רבי חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף וה"ר
יונה כתב שם (כז: ד"ה אני) שעל פרי פחות מכשיעור מברך לפניו שהכל ולא משמע כן
מדברי התוספות והרא"ש ובהדיא כתב כן הרא"ש (שם) גבי ברכה אחרונה דשבעה מינים
שכתב רבינו בסוף הסימן שדבר הראוי לברך עליו ברכה מעין שלש בשביל חסרון השיעור לא שייך
בו ברכה אחרת כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ג (הי"ב). וכתוב בכל בו (סי' כד טז
ע"ד) בשם רב אחא משבחא דעל פחות מכשיעור אין צריך לברך אפילו שהכל ואין כן דעת
כל הפוסקים כמו שנתבאר:
א (ב) אבל ברכה אחרונה צריכה שיעור ושיעורה בשבעת המינים כזית. בפרק כיצד מברכין
(לח:) אמר רבי חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא רבי יוחנן היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתיה
בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא ופירש
רש"י בציר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית. וכתב הרי"ף
(כז.) שמעינן מינה דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחלה
בעי ברכה שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה (ברכות לה.) ולבסוף לא בעי
ברכה וכן כתבו שם התוספות (לט. ד"ה בצר) והרא"ש (סי' טז):
ומה שכתב רבינו ובירושלמי משמע
שכל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב וכו'. זה לשון הירושלמי בפרק כיצד מברכין
(ה"א) רבי יוחנן נסב זית ובירך לפניה ולאחריה והוה רבי חייא בר אבא מסתכל ביה
אמר מה הדין בבלאה מסתכל לית ליה כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה
ומה צריכא ליה מפני שגרעינתה ממעטתה מה עבד לה רבי יוחנן משום בריה מילתיה דרבי יוחנן
אמרה שכן אם אכל אפילו פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניה
ולאחריה: וכתבו התוספות (שם) גבי הא דאני ראיתי את רבי יוחנן וכו' שהירושלמי הזה חולק
על תלמוד שלנו אם כן אין הלכה כמו הירושלמי וה"ר יוסף מפרש שאינו חולק דהכא מיירי
שהוסרו הגרעינים ונמלח אם כן לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפילו אם היה אפילו פרידא
אחת של רימון מברך עליו תחלה וסוף ותלמוד ירושלמי היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך
לתרץ באותו ענין דאכל פרידא דבריה ואינם חלוקים יחד: והרא"ש (סי' טז) כתב והשתא
אי האי עובדא דתלמודא דידן ההוא עובדא גופיה דירושלמי אם כן חולק תלמודא דידן על הירושלמי
וסבירא ליה דאפילו בריה בעי כזית ותלמודא דידן עיקר אבל אפשר דשני מעשים הוו והאי דירושלמי
הוה בזית שלם כשהובא לפניו אף על גב שהשליך הגרעינים כיון שהובא לפניו שלם ונהנה מבריה
שלמה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור אבל האי עובדא דתלמודא דידן אפשר דהאי זית מליח
הובא לפניו בלא גרעין הילכך לא הוי בריה וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק
מן הספק עד כאן לשון הרא"ש: והרשב"א (לט. ד"ה ההוא) כתב ואפשר דכיון
דלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבא איצטריך למימר דזית גדול הוה שמע מינה דליתא להא
דירושלמי ויש לומר דאיתא נמי להא דירושלמי אלא דבירושלמי סברי דרבי יוחנן זית שלם אכל
ולא הסיר גרעינתו ומשום הכי חשיב ליה בריה אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעינתיה אלא הסירו
וזרקו הילכך לא חשיב בריה ומשום הכי איצטריך למימר דזית גדול הוה דלאחר שנחתך או שנימוח
לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה עד כאן לשונו: וה"ר יונה (כז: דיבור
ראשון) כתב נראה שהתלמוד שלנו חולק עם הירושלמי דהכא משמע שאף על פי שאכל בריה בפני
עצמה אם פחות מכזית אינו מברך לאחריו ובירושלמי משמע שאם הוא בריה אף על פי שאין בו
כזית מברך לאחריו אבל לענין הדין אפשר להעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ונאמר שאם הוא
דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שיעור מלבד הגרעין
שכיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין נמצא שלעולם לא הוי בריה שכשתוציא הגרעין כמו שדרך
להוציאו לא ישאר שלם ומפני זה הוצרך לומר בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן אבל אם הוא
דבר שדרך לאכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רימון או של ענביה או גודגדניות וכיוצא
בהם אם אכל אחד מהם אף על פי שאין בה בין הכל כזית דיינינן ליה בריה ומברך לאחריו עד
כאן: והרי"ף (כז:) כתב סתם דכל היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף ולא חילק בין
דבר שהוא בריה לדבר שאינו בריה וכן הרמב"ם סתם וכתב בפרק ג' (הי"ב) דבפחות
מכזית אינו מברך לבסוף ולא חילק נראה שפשוט להם דירושלמי פליג אתלמודא דידן ולא קיימא
לן כוותיה ומכל מקום כיון דכל הנך רבוותא מסתפקים בדבר יש ליזהר שלא לאכול בריה לבדה
אם אין בה כזית וכמו שכתב הרא"ש וכן כתבו גם כן התוספות בפרק בתרא דיומא (עט.
ד"ה ולא) ובפרק הישן (סוכה כו: ד"ה ולא) וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ג'
(אות י) וכך הם דברי רבינו:
וכן מסתפקין על ברכת בורא נפשות
אם צריכה שיעור אם לאו. שם אהא דאני ראיתי את רבי יוחנן שאכל כזית מליח כתבו התוספות
(לט. ד"ה בצר) וזה לשונם הר"י אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא
אפילו בבציר משיעורא מברכין בורא נפשות רבות ולי נראה כיון דבורא נפשות רבות תקנוה
כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות נמי בעי שיעורא. והרא"ש
כתב שם (סי' טז) דיש להסתפק בדבר דדילמא דוקא ברכה מעין שלש דכתיב ואכלת ושבעת וברכת
היא דבעיא שיעור למר בכדי אכילה למר בכדי שביעה (ברכות מט:) אבל בורא נפשות רבות לא
בעיא שיעורא או דילמא לא נתקנה בורא נפשות רבות שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין
שלש שהיא דאורייתא. והרמב"ם מיפשט פשיטא ליה שבורא נפשות רבות נמי בעיא שיעורא
שכתב בפרק ג' (שם) שהשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקין אינו מברך לאחריו כלל
ושאר משקין ברכה אחרונה שלהן בורא נפשות היא ואפילו הכי כתב שאינו מברך לאחריהם מפני
ששתה פחות מכשיעור וכן נראה מדברי הרי"ף על ההיא דאני ראיתי את רבי יוחנן שאכל
כזית מליח:ומ"ש רבינו ועוד מסתפקין בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה דוקא על
כזית או ברביעית. בפרק הישן (שם) ובפרק בתרא דיומא (שם) נסתפקו אי סגי בכזית בשתייה
כמו באכילה או שמא כיון דדריש רבי מאיר ושבעת זו שתייה (ברכות מט:) בעי כביצה דלא הוי
שביעה בפחות או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה. וכתב הרא"ש בפרק
שלשה שאכלו (סי' כד) לכך טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק עד כאן.
וצריך לומר שסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה היאך היה
מסתלק מן הספק בשתיית רביעית. ודעת הרמב"ם בפרק ג' דבין יין בין שאר משקין אין
מברכין עליהם ברכה אחרונה בפחות מרביעית:
ומ"ש האוכל משבעת המינים
פחות מכזית וכו'. שם כתב הרא"ש (פ"ו סי' טז) מתוך דברי ר"י (תוס' לט.
ד"ה בצר) משמע שאם אכל משבעת המינים פחות מכשיעור שיברך אחריו בורא נפשות ולא
נהירא לי דמסתבר דעל מין שראוי לברך עליו מעין שלש בשביל חסרון השיעור לא שייך ביה
ברכה אחרת וכן משמע מההיא דרבי צדוק (סוכה כו:) שלא בירך אחריו כלל דאילו בירך ברכה
אחרת היה הספר מפרש איזו ברכה בירך וכן מצאתי בשם ה"ר יונה ז"ל עד כאן לשונו.
וכן דעת הרשב"א (לח: ד"ה כיון) וכן נראה מדברי הרי"ף. וגם המרדכי כתב
בפרק כיצד מברכין (סי' קכג) נסתפק לר"י אם יש לברך בפחות מכשיעור משבעת המינים
לאחריו בורא נפשות ומסקינן שאין לברך אחריו כלל עד כאן לשונו: והאגור (סי' רמה) כתב
אם שתה פחות מרביעית אין מברכין אחריו אלא בורא נפשות רבות וכ"כ הרי"ף (שם
כז:) קיי"ל כל לאחריו ולא כלום מברך בורא נפשות רבות עד כאן ודברי תימה הם היכא
אמרינן דאם שתה פחות מרביעית לבסוף ולא כלום עד שילמוד משם דמברך בורא נפשות רבות ואי
משום דכתב היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף אלו דברי הרי"ף עצמו הם ואין לומר
בדבריו דכל לבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות שהפוסק יש לו לפרש דבריו ועוד דאפילו
בדברי התלמוד (ברכות לז.) איכא למימר דלא אמרינן דמברך בורא נפשות רבות אלא כשאומר
לבסוף ולא כלום אבל אם יאמר לא בעי ברכה לבסוף משמע דלא בעי ברכה כלל ואפילו בורא נפשות
רבות:
וכן יראה מדברי הרמב"ם
ז"ל שכתב בפרק ג' (הי"ב) האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין וכו'.
כבר נתבאר בסמוך:
ומה שכתב ולא בין שבעת המינים
לשאר המינים. כלומר שכתב שהאוכל פחות מכשיעור אפילו מפת אינו מברך לאחריו כלל ודלא
כדמשמע מתוך דברי ר"י דעל פחות מכשיעור משבעת המינים מברך בורא נפשות:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רי סעיף א
(א) א האוכל פחות [א] מכזית
בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה (ב) פחות ב [ב] מרביעית בין מיין בין משאר משקים,
(ג) מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, (ד) ולאחריו אינו מברך כלל; ויש מסתפקים לומר
שעל דבר שהוא כברייתו, כגון (ה) גרגיר של ענב או של רימון, (ו) שמברכין לאחריו אע"פ
שאין בו כזית; לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית. הגה: ולא ג מקרי בריה
אלא אם אכלו (ז) כמות שהוא, (ח) אבל אם ד לקח (ט) [ד] הגרעין ממנו, לא מקרי בריה (הר"י
פ' כיצד מברכין וב"י בשם רשב"א); ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה (י) של
יין אם מברכין אותה (יא) על כזית; לכן טוב ליזהר שלא לשתות (יב) (אלא) פחות
מכזית, ה או רביעית.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רי סעיף א
(א) האוכל – כל האוכלין מצטרפין
לכזית לברך עליהן ברכה אחרונה הראויה להן אם משבעת המינין ברכה מעין ג' אם שלא מזיי"ן
מינים לענין בנ"ר. אכל חצי זית משבעת המינין וחצי זית אחר מברך אחריהן בורא נ"ר
וה"ה כשאכל חצי זית פת
דף כז:
וחצי זית מדבר שמברכין בנ"ר
מברך בנ"ר וכל המשקין מצטרפין לרביעית האוכל והשותה [דהיינו שאכל פחות מכזית ושתה
פחות מרביעית] אין מצטרף אפי' לענין בנ"ר. ציר שע"ג ירק מצטרף לכזית דכל
אכשורי אוכלא [משקה הבא למתק אוכל] אוכלא הוא וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין או
ברוטב אבל אם אכל הפת עם הרוטב בלא טבול אין מצטרף אך אם היה הרוטב של המאכל מדברים
שמברכין עליהן כמו על המאכל [ומבואר בסימן ר"ה] אפשר דמצטרף הרוטב להמאכל וצ"ע
[ח"א]. אכל הכזית מעט ונשתהה הרבה באכילתו אם יש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר
מכדי אכילת פרס אינו מצטרף [ושיעור פרס עיין לקמן סימן תרי"ב שיש דעות אי ג' ביצים
או ד' ביצים והכא מסתברא דאין מצטרף אפילו רק בכדי ג' ביצים דשיעור כזית אפילו בפת
לענין בהמ"ז הוא רק דרבנן וכן משמע מח"א].
וכתב הפמ"ג דכ"ז הוא
רק לענין שיעור כזית אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה חייב אף שאכל מעט
דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה. היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל
כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט
בשיעורו אין מברכין אחריו אלא א"כ דחזר ונתפח [אחרונים]. ולענין שתיית רביעית
אם שתה והפסיק מעט וחזר ושתה עד שהשלים לרביעית יש אומרים דאינו מצטרף וי"א דמצטרף
אם לא ששהה מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי אכילת פרס [מלקמן בסימן תרי"ב
ס"י] והגר"א הסכים שם בביאורו דהלכה כדעה זו השניה. והנה לענין שתיית טה"ע
וקאפ"ע שהדרך לשתותו כשהוא חם וקשה לשתותו בלא הפסק כדרך שאר משקין כ"א מעט
יש מחלוקת רבה בין הפוסקים אם צריך לברך ברכה אחרונה לדעה ראשונה הנ"ל ובמחצית
השקל ובח"א מצדדים שלא לברך וכ"כ בדה"ח וכן הוא מנהג העולם. ואנשי מעשה
נוהגין שלבסוף שתייתן מניחין כדי שיעור רביעית שיצטנן מעט כדי שיוכל לשתות רביעית בלא
הפסק ולברך ברכה אחרונה וטוב לעשות כן כדי לצאת אליבא דכו"ע ובפרט לדעת הגר"א
הנ"ל דפסק כדעה שניה דהשיעור הוא כדי אכילת פרס לענין צירוף גם בשתיה בודאי נכון
לעשות כן. אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר מיד דבודאי צריך לברך שנית בתחלה אפילו
בפת יש לעיין אם חזר ואכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס אם מצטרף דאולי כיון שהלך לחוץ
הוי כמו היסח הדעת ועיין במ"א דמצדד דמצטרף:
(ב) פחות מרביעית – ושיעור רביעית
וכזית עיין לעיל בסימן רע"א סקס"ח במ"ב ובה"ל שם ולקמן בסימן תפ"ו
במ"ב ובה"ל:
(ג) מברך תחלה – ואפי' על כל
שהוא בין מדבר אוכל בין ממשקה דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה:
(ד) ולאחריו וכו' – דבפת הלא
כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואין אכילה בכל התורה פחותה מכזית ובשאר דברים כשתקנו
חז"ל ברכה אחרונה כעין זה תקנו ובמשקין נמי מדאשכחן בעלמא לענין שתיית משקין אסורין
דחיובו ברביעית הכא נמי כשתקנו ברכה אחרונה במשקה בשיעור זה תקנו:
(ה) גרגיר של ענב – וה"ה
יגד"ע אחת או קטנית אחת [א"ר וש"א]:
(ו) שמברכין לאחריו – מפני חשיבותיה
ואם נתרסקה קודם אכילה לא מקרי בריה [ע"ת]:
(ז) כמות שהוא – דהיינו עם הגרעין
ואפילו אם הגרעין אינו ראוי לאכול כלל כיון שעכ"פ בלע כולו:
(ח) אבל אם לקח וכו' – וכ"ש
אם נחתך מעט מהפרי גופא. ואם נפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר
ג"כ נראה שעי"ז נתבטל ממנו שם בריה:
(ט) הגרעין – ולא מבעיא אם הגרעינין
ראוי ג"כ לאכלן בודאי ע"י חסרונן נתבטל שם בריה מהפרי ואפילו אם היו מהמינין
שאין ראוי לאכול אותן כלל ג"כ נתבטל הפרי מתורת בריה עי"ז. ואם נמצא בתוך
הגרעין גופא דבר שראוי לאכול ואכל מה שבתוך הגרעין וזרק קליפתו הקשה (כעין פלוימי"ן
שלנו) דעת המ"א וא"ר דזה ג"כ הוי בכלל בריה אחרי שעכ"פ אכל מה
שראוי לאכול ממנו:
(י) של יין – וה"ה שאר
משקין:
(יא) על כזית – דהוא שליש רביעית
דאפשר דלענין משקה ג"כ משערינן כמו באכילה בכזית:
(יב) אלא פחות וכו' – ובדיעבד
אם שתה כזית ואין לו רביעית טוב ליזהר שלא ישתה עד רוב רביעית וכ"ש שלא ישתה כשיעור
ביצה שהוא שני חלקי רביעית די"א דעל שעורים אלו יש לברך ברכה אחרונה ועיין לעיל
סימן ק"ץ סקי"ד מה שכתבנו שם:
בית יוסף אורח חיים
סימן תריב
י ומ"ש ושיעור צירופן כדי שתיית רביעית. הכי איתא בתוספתא פרק בתרא
דיומא (פ"ד ה"ד) וכן פסק הרמב"ם (שם ה"ד, מאכ"א פי"ד
ה"ט, תרומות פ"י ה"ג):
ומ"ש בשם הראב"ד
(השגות תרומות שם) דשיעור צירוף שתיה כדי אכילת פרס. הכי תניא בכריתות פרק אמרו לו
(יג.) לענין פיסול גויה והר"ן (יומא ג. ד"ה ולענין צרופן של משקין) הוקשה
לו על פסק הרמב"ם מההיא דכריתות והניח הדבר בצ"ע והרב המגיד כתב שמאחר שהרמב"ם
פסקה לההיא דכריתות בהלכות שאר אבות הטומאה פרק ח' (הי"א) נראה שהוא סובר שעשו
חיזוק בטומאת גויה של דבריהם ולא דמיא לשאר איסורין כדי שלא לדחות תוספתא זו וגם הרב
ר' יצחק אבן גיאת כתבה בהלכותיו (ריש הל' יוה"כ):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תריב סעיף י
שתה מעט וחזר ושתה, * אם יש
מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור; ואם לאו,
אין מצטרפין. (לא) ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות. הגה: ו מותר [ז] ליגע בי"כ באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, (לב) ולא
חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע (תה"ד סימן קמ"ז).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף י
(לא) ויש אומרים – מלשון המחבר
משמע דהעיקר כדעה א' אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדעה השניה:
(לב) ולא חיישינן וכו' – ולא
דמי לחמץ בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבוא לאכלו כדמוכח לעיל בסימן תמ"ו ס"ג
משום שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ
דבדיל מכל דבר אכילה ושתיה ועוד דאימת יום הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח. ואפילו
אם התינוק יכול ליטלו בעצמו ג"כ אין להחמיר בזה:
בית יוסף אורח חיים
סימן תריב
ג ומ"ש ושיעור לצרף שתי אכילות הוא כדי אכילת פרס. תוספתא בפרק בתרא
דיומא (פ"ד ה"ד) וז"ל אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף
אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין:
ומ"ש בשם הרמב"ם
(שביתת עשור פ"ב ה"ד) שאם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי
אכילת פרס מצטרפות ואם לאו אין מצטרפות. איני יודע למה כתבו בשמו מאחר שהוא מבואר בתוספתא
וא"ת שרבינו לא ראה התוספתא אם כן מי הגיד לו שצירוף אכילות בכדי אכילת פרס עד
שכתב סתם והיה לו לכתוב גם כן בשם הרמב"ם וא"ת שצירוף בכדי אכילת פרס ידע
מברייתא דבפרק אמרו לו (כריתות יג.) השנויה אצל פיסול הגויה אם כן גם משם היה לו ללמוד
שצירוף זה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה היא שכך שנוי שם בפירוש ולא היה
צריך לכתבו בשם הרמב"ם: ונראה שרבינו למד שצירוף אכילות ביום הכיפורים בכדי אכילת
פרס מדגרסינן בפרק בתרא דיומא (פ:) מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס וככותבת בכדי
אכילת פרס אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה ואף על פי שפירש רש"י
(ד"ה כזית) קים לן בכל אותן איסורים ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחלת אכילת השיעור
לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף לא כתב רבינו כן בשמו משום דאף על גב דממה
שכתב נלמוד לדין צירוף ככותבת כיון שלא כתב דבריו על צירוף ככותבת ניחא ליה לכתוב דברי
הרמב"ם שהם אמורים על צירוף ככותבת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב
סעיף ג
(ו) אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה
אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין; (ז) ואם לאו, אין מצטרפין.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף ג
(ו) אכל וחזר ואכל – וה"ה אם אוכל בלי הפסק אלא שפירר
את האוכל לפירורים קטנים ואכלם ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה ג"כ בעינן שיהא
מתחלת אכילתו עד סופו רק כדי אכילת פרס:
(ז) ואם לאו – ר"ל ששהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס
אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת:
בית יוסף אורח חיים
סימן תריב
ד ומ"ש ששיעור אכילת פרס הוא ארבע ביצים. כך הוא דעת רש"י בפרק
בתרא דיומא (שם ד"ה חצי פרס) וכן נראה מדברי התוספות בפרק כיצד משתתפין (עירובין
פג: ד"ה שבעת) אבל הרמב"ם (שם) סובר שהוא כשלש ביצים וכתב הרשב"א בתורת
הבית בבית התערובות (ב"ד ש"א יב:) שיעור אכילת פרס יש מי שאומר שהוא ארבע
ביצים ויש מי שאומר שהוא שלש ביצים ולזה דעתי נוטה ע"כ וכן כתב הרב המגיד בפרק
ב' משביתת עשור (ה"ד) שדעת הרשב"א כדעת הרמב"ם ושכן עיקר: ומחלוקתם
תלויה בהא דתנן בפרק כיצד משתתפין (פב:) על שיעור מזון שתי סעודות לעירוב רבי יוחנן
בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע רבי שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב
חציה לבית המנוגע וכו' פירוש רבי יוחנן בן ברוקא סבר דשיעור שתי סעודות הוי ככר הלקוח
מן הנחתום בפונדיון כשמוכרין ארבע סאין בסלע הוצא מחצה לעצים ושכר חנוני נמצא שככר
זה הוא רובע הקב שהם ו' ביצים ורבי שמעון מיקל לגבי עירוב וקאמר דסגי בשתי ידות של
ככר של שלש ככרות לקב נמצאת ככר השלימה שלישית הקב וב' ידותיה הוו שתי סעודות, חציה
לבית המנוגע פירש רש"י (ד"ה חציה) סתמא היא והכי קאמר חצי ככר השלימה ששיערו
בה את העירוב וכו' עד כלומר בחצי ככר. נמצא דשיעור פרס דהיינו חצי אותו ככר המוזכר
לענין עירוב לרבי יוחנן בן ברוקא דשיער בככר בת שש ביצים פרס הוי שלש ביצים ולרבי שמעון
דשיער בככר בת ח' ביצים פרס הוי ארבע ביצים ובגמרא (שם פג.) תנא חצי חצי חציה לטמא
טומאת אוכלין ופירש רש"י לרבי יוחנן בן ברוקא כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע
שהרי הוא שיער בככר של רובע קב כדאמר מחצה שכר לחנוני נמצא ככר בפונדיון רובע קב והם
ו' ביצים חציה שלש ביצים לבית המנוגע וחצי חציה ביצה ומחצה לפסול את הגויה ולטומאת
אוכלין ג' רביעי ביצה ולרבי שמעון ששיער בככר מג' לקב ככר שלימה ח' ביצים חציה ארבע
חצי חציה ב' חצי חצי חציה ביצה ע"כ: ומדאמרינן בכל דוכתא דשיעור טומאת אוכלין
בכביצה משמע דהלכה כרבי שמעון ועוד מדאמרינן בגמרא (שם) ותנא דידן מאי טעמא לא תני
טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו [להדדי] דתניא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר
קימעא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער רבי שתי ביצים ועוד כמה
ועוד אחד מעשרים בביצה ואילו גבי טומאת אוכלין תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו
כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה. וכל הני תנאי בדרבי שמעון שייכי טפי
מבדרבי יוחנן בן ברוקא נקטינן כרבי שמעון וכן נראה מדברי רש"י בפרק אלו עוברין
(פסחים מד. ד"ה ומשני) ופרק אף על פי (כתובות סד.) דהלכה כרבי שמעון: וטעמא דהרמב"ם
משום דאהא דכמה שיעור חצי פרס אמר רב חסדא זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכמים אומרים
כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים רבי יוחנן בן ברוקא ומדאפקיה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא
כוותיה וכתב הרשב"א בתורת הבית (שם) והילכך נמצאת אכילת פרס ג' ביצים שוחקות.
והא דאמרינן בכל דוכתא דטומאת אוכלין כביצה כבר כתבתי בו בסימן ת"ט (קסג: ד"ה
ומ"ש כפי):
שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב
סעיף ד
שיעור אכילת פרס, (ח) יש אומרים ד' ביצים; ויש אומרים ג'
ביצים (ט) (שוחקות) (רשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תריב סעיף ד
(ח) י"א וכו' וי"א – ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה
הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:
(ט) שוחקות – כל ביצה במילוי ובריוח ולא בצימצום:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ג הלכה ו
כיצד היא הטפלה המעורבת כגון
לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא
מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח
או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר,
לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו
מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח סעיף ב
(ב) א חמשת מיני דגן (ג) ב ששלקן
(ד) או [ב] כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה (ה) הריפות וגרש כרמל (ו) ודייסא,
אפילו עירב עמהם דבש (ז) הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא
מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל (ח) אלא לדבקו ולהקפותו, בטל
בתבשיל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רח סעיף ב
(ב) חמשת מיני דגן – הם חטה
ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טאטארק"י או מה שאנו קורין
טערקשי וויי"ץ לאו בכלל דגן הוא דהם פרי האדמה:
(ג) ששלקן – צ"ל שחלקן
והיינו אחד לשנים או ליותר והוא מה שקורין גרויפי"ן דאלו אם הם שלמים אף שבישלן
מבואר בס"ד דמברך בפה"א אכן אם נתמעכו ע"י הבישול אף שמתחלה נתנן בקדרה
שלמים לגמרי דהיינו כשהם בקליפתן מ"מ מברך במ"מ כיון שנתמעכו יפה:
(ד) או כתשן – ר"ל אפילו
לא חילקן רק שהסיר קליפתן ע"י הכתישה והאחרונים מצדדים דבעינן דוקא שיתדבק ע"י
הבישול אז נחשב זה למעשה קדרה דאל"ה נחשב כשלמין בס"ד ועיין מה שכתבנו שם:
(ה) הריפות וגרש כרמל – הריפות
הוא פי' על כתשן וגרש כרמל הוא פי' על חלקן וכל אלו בכלל מעשה קדרה הן:
(ו) ודייסא – מקרי כשנתמעך ונתדבק
יפה. ומה שכתבו האחרונים שלא לאכול הני שעורים או חטים גנצ"י גערשטי"ן או
גרי"ץ שלמים אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו ע"י הבישול
אבל אם נדבקו ע"י הבישול מברך במ"מ:
(ז) הרבה יותר מהם – הטעם כיון
דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר ועיין לקמן בס"ט
ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה:
(ח) אלא לדבקו וכו' – ר"ל
שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל
אפילו נתן לתוכו קמח הרבה:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ח הלכה ד
ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך
על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום
שדרכן לשתותן, דבש תמרים מברכין עליו תחלה שהכל, אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין
שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
כסף משנה הלכות
ברכות פרק ח הלכה ד
ירקות שדרכן להשלק וכו'. גם
זה שם (דף ל"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא
דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא
עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה"א. וכתב הרא"ש
ז"ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם
בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ"ש רבינו והוא ששלקן
וכו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא:
דבש תמרים וכו'. גם זה שם (ברכות
דף ל"ח) מימרא דמר בר רב אשי. ומ"ש אבל תמרים וכו' גם זה שם והלכתא תמרי
ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא
מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא"ה:
בית יוסף אורח חיים
סימן רה
ב ועל המים שבשלו בהם הירקות מברך כדרך שמברך על הירקות עצמם וכו'. בפרק
כיצד מברכין (לט.) מיא דכולהו שלקי כשלקי וזה לשון הרמב"ם בפ"ח (ה"ד)
ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי (שלקן) [שלקות] שלהם בורא פרי האדמה והוא ששלקן
לשתות מימיהם שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן והרא"ש כתב כלל ד' סימן
ט"ו דטעמא דמיא דשלקי כשלקי משום דעיקר בישולם בשביל הירקות הילכך כיון שנתנו
הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם ואפילו אם בישלו הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיון שכל
העולם מבשלים אותם לאכילה לא נשתנית ברכת המים בשביל זה שמבשלם עתה לרפואה ואין החולה
צריך לאכילת הירקות עכ"ל:
ומ"ש ולא דמי למי פירות
דאמרינן בסימן ר"ב (קעט.) דחשיבי כזיעה בעלמא ומברך שהכל לפי שהמשקה אין לו טעם
הפרי וכו'. כן כתב שם הרא"ש (סי' יח):
ומ"ש וראיה לדבר משקין
היוצאים מן הפרי וכו' לפי מה שכתבתי למעלה בשם אדוני אבי ז"ל. הוא בסימן ר"ב
(שם):
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רה סעיף ב
(ח) ו על המים שבישלו (ט) בהם
ירקות (י) מברך הברכה עצמה (יא) שמברך על הירקות עצמן, (יב) אע"פ שאין בהם אלא
טעם הירק; וה"מ כשבשלם בלא בשר, אבל בישלם (יג) ז [ה] עם בשר, מברך עליו שהכל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רה סעיף ב
(ח) על המים שבשלו – ואם שרה
ירקות במים כתב הב"י בסימן ר"ב דדינו כמבושל וכדקי"ל בעלמא דכבוש כמבושל
ומ"מ ברוטב של אוגערקעס שהכבישה הוא רק בשביל האוגערקעס לבד שיחמיצו ואין כונתו
בשביל מי הכבישה כלל מברך על הרוטב שהכל [ט"ז בר"ב סק"י וכ"כ הא"ר]
[ובמקום שמנהג רוב אנשי העיר לטבול בו פת במי האוגערקעס יצטרך לברך פה"א אף כששותה
המשקין לבד] עוד כתב שם א"ר דה"ה ברוטב של קומפוש"ט ובמדינותינו קורין
אותן קרוי"ט שמברך שהכל [ואין זה נראה לפי מנהג מדינותינו שאוכלין הרוטב כמו הקומפוש"ט
עצמו] וכ"ז בשאוכל רוטב של קרוי"ט חיין אבל כשבשלן עם הקרוי"ט ורוצה
לשתות הרוטב לבד מודה הט"ז דמברך פה"א כעל שאר מי שלקות ורוטב של בוריקע"ס
חמוצין שקורין ראסי"ל אף אם בשלן לבדן משמע מהט"ז שמברך בפה"א כיון
דנכבשו בהן הבוריקעס וכונת הכבישה הוא גם בשבילן ודרך ללפת בו הפת וכן מצדד הח"א
ומ"מ בשותה אותן חיין מסתברא דמברך עליהן שהכל משום דרוב אכילתן הוא ע"י
בישול. ומשקה בארש"ט העשויה ממי סובין וקמח מברך עליהן שהכל בין כששותה אותן חיין
או מבושלין [אחרונים]:
(ט) בהם ירקות וכו' – ר"ל
שרוצה לגמוע המים לבד דאלו אם אוכלן עם הירק אין שייך שום ברכה על המים דנעשין טפלה
לירק:
(י) מברך וכו' – ודוקא כששלקן
כדי לאכול גם את הירקות דאלו בישל הירקות או שראן לצורך מימיהן לבד לשתות אותן אין
מברך עליהן אלא שהכל ולכן המשקה שעושין בפסח מתפוחים וכל כה"ג אין מברך עליהן
אלא שהכל:
(יא) שמברך וכו' – וכ"ז
במיני ירקות אבל לביבות שבשלן במים [פארפיל לאקשין קניידליך] ואינו רוצה לאכול הלביבות
רק לשתות המים לבד הוא ספק אם יברך עליהן במ"מ כהלביבות או שהכל וע"כ יקח
מעט מהלביבות ויברך במ"מ וגם יברך על ד"א שברכתו שהכל ויאכל משני המינים
כשיעור כדי שיוכל לברך על המחיה וגם בנ"ר [וזה דוקא בענין זה שעיקר רצונו הוא
רק לאכול את הרוטב של הלביבות אבל אם רוצה לאכול גם הלביבות עצמן כדרך העולם מברך על
הלביבות במ"מ ופוטר בזה את הרוטב ג"כ לכו"ע מטעם טפל] ואם בישל רק מעט
לביבות בהרבה מים ועיקר כונת תבשילו הוא רק בשביל המים שהרוטב כמעט צלול בזה בודאי
אין המים בטלים ללביבות ומברך על המים שהכל ועל הלביבות במ"מ [מ"א וש"א]
ובח"א כתב שגם בזה יותר טוב שיברך שהכל על ד"א וכנ"ל:
(יב) אע"פ שאין בהם וכו'
– ודוקא כשבישל הירק במים בעלמא שאין בהם טעם בעצמו ונרגש בו רק טעם הירק אבל אם בישל
הירק בחומץ או במשקה העשויה ממי סובין וקמח [שקורין קוואס] שיש בהן טעם בפני עצמן אין
נגרר המשקה אחר הירק ומברך עליו שהכל כששותה אותם בפני עצמו וה"ה במשקה בארש"ט
שהוא מי שריית בוריקעס חמוצין שבישל בהם ירקות עם בשר ורוצה לשתות אותם לבדו אין מברך
על הבארש"ט שהכל משום טעם בשר שנקלט בו וכדלקמיה אלא בפה"א כיון שיש להמשקה
טעם עצמו מבלתי הבשר [ט"ז] ומ"מ כשאוכל גם הבשר נראה שיותר טוב שיברך על
הבשר שהכל ויכוין לפטור גם את הרוטב דמסתברא דכשאוכל ביחד הרוטב טפל לגבי הבשר:
(יג) עם בשר וכו' – דהירקות
נותנין טעם בהמרק והבשר נותן טעם בהמרק וטעם הבשר הוא חשוב יותר הלכך הוא עיקר וע"כ
אפילו הוא אוכל המרק לבד מברך שהכל. ומ"מ אם אוכל הירק עם המרק ביחד אין צריך
לברך כ"א על הירק דהמרק נעשה טפל גם להירק ודע עוד דהירק גופא בודאי לא נעשה טפל
להבשר כיון שבא למזון ולשובע [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ז הלכה ב
בעל הבית מברך המוציא ומשלים
הברכה ואח"כ בוצע, והאורח מברך ברכת המזון כדי שיברך לבעל הבית, ואם היו כולן
בעלי הבית הגדול שבהן בוצע והוא מברך ברכת המזון.
בית יוסף אורח חיים
סימן קסז
א ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב. בפרק חלק (סנהדרין קב:) אמרינן
דבעי למישרא המוציא מהיכא דקרים בישולא ופירש רש"י מהיכא דקרים בישולא דריפתא
ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע
לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו לישנא
אחרינא מהיכא דקדים כלומר מהיכא שמקדים לאפות והיינו הך לישנא אחרינא מהיכא דגמר בישולא
ממקום שהלחם אפוי הרבה ולא מאותו מקום שקורין בשו"ל וראשון נראה עכ"ל. ודברי
רבינו נראים שהם כלשון אחרון וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מהלכות ברכות
(ה"ג) ואינו בוצע אלא ממקום שבישל יפה יפה. ובמסכת דרך ארץ (זוטא פ"ד) (רבה
סוף פ"ו) תניא לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה. והגהות מיימוניות
כתבו בפרק הנזכר (אות ג) בשם ספר המצות שיש לבצוע מצד התחתון של פת ששם מתבשל תחלה
כי שם נדבק תחלה וכן נוהגים בצרפת אבל באשכנז נוהגים לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם
מתבשל תחלה והר"ם היה חותך חתך אחד משני צדדין לצאת ידי שניהם ע"כ:
ויחתוך פרוסת הבציעה ויניחנה
מחוברת לפת וכו'. בפרק כיצד מברכין (לט.) אמר רב חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכין
עליה המוציא ופליגא דרבי חייא דא"ר חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת כלומר צריך שתכלה
ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת והאי פרוס ועומד הוא מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה
דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה אלא אמר רבא מברך
ואח"כ בוצע ואסיקנא דהלכתא כרבא. ופירש רש"י מברך ואח"כ בוצע גומר כל
הברכה ואח"כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות
ברכות (ה"ב) משלים הברכה ואח"כ בוצע וה"ר דוד אבודרהם (ע' שט"ז)
שפסק כמאן דאמר דצריך שתכלה ברכה עם הפת טעות הוא בידו. וכתב ה"ר יונה (כז: ד"ה
מתקיף) אלא אמר רבא מברך ואחר תשלום כל הברכה בוצע ויש שחוששין מפני זה ואינם רוצים
לחתוך הפת בסכין קודם הברכה ואומרים שאם חותכין אותו בסכין אע"פ שדבק הוא בפת
לא הויא שלמה ואין זה נראה שיותר נכון הוא שיחתוך אותו בסכין תחלה ויהיה דבוק בפת ולאחר
תשלום הברכה יבצע אותו הפת משיברך ויחתוך אותו בסכין קודם אכילה שזה יראה הפסקה וכדבריו
כתבו התוספות (שם ע"ב ד"ה והלכתא) והרא"ש (סי' יט) והמרדכי (סי' קכח)
וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ"ז מהלכות ברכות (אות ו) בשם הר"ם. וזהו שכתב
רבינו ויחתוך פרוסת הבציעה ויניחנה מחוברת לפת וכו'. וכתבו התוספות והמרדכי ומיהו בשבת
נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו
לחם משנה:
וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה
שיעלה שאר הככר עמו דאם לא כן חשוב כפרוס. כן כתב שם הרא"ש והביא ראיה מדתנן בפרק
שלישי דטבול יום (מ"א) רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו
רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כרבי יהודה וכן כתבו
הגהות מיימוניות בפ"ז (שם) בשם הר"ם ואע"פ שההגהות כתבו אחר זה שרבינו
ברוך כתב דאין לחוש לכך כיון שסוף סוף יש לחתוך ולבצוע לית לן בה וקרי שפיר שלם הוי
ליה יחיד לגבי הר"ם והרא"ש ז"ל ועוד שאין טעם בדבריו:
ושיעור הפרוסה כתב הרמב"ם
לא יבצע פרוסה קטנה וכו'. בפ"ז מהלכות ברכות (ה"ג) ונראה שלמד כן מדאמרינן
בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה אלמא שאם פורס פרוסה
קטנה לאו עין יפה הוא וברוקח (סי' שכט ד"ה הלכות) ירושלמי (ברכות פ"ו ה"א)
שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית:
ומ"ש ולא פרוסה גדולה יותר
מכביצה. נראה שלמדו מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (לט:) ובפרק כל כתבי (שבת קיז:) רבי
זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה
אמר ליה רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבתנותא אמר ליה כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא
עביד הכי לא מתחזי כרעבתנותא ושנינו במסכת דרך ארץ (זוטא פ"ד) (רבה סוף פ"ו)
לא יאחז אדם פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן הרי זה רעבתן: כתוב בשבלי הלקט (סי'
קמ) מצאתי בשם רבינו האי שנים שבאו לאכול המברך נוטל רשות מחבירו ואומר לו ברשות מורי
והוא עונה ברשות שמים שכך שנינו בברכות (נה.) ראה קראתי בשם בצלאל (שמות לא ב) אמר
הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל וכו' כך בסעודה בני ההסיבה בוחרים החשוב שבהם לברך
והוא אומר ברשות רבותי כלומר זה (איני) [אני] יודע אם אתם מסכימים שהקב"ה מסכים
עמכם והם משיבים ברשות שמים כלומר לכך אנו מסכימים שיסכימו מן השמים שנאה והגון אתה
לפנינו ומברך ובוצע בא להם יין בתוך המזון אינו צריך לומר ברשות מורי שהרי כל אחד מברך
לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי לכך הוא אומר סברו מורי כדי שיניחו אכילתם ויתנו דעתם
לשמוע הברכה ויענו אמן ואם תאמר הרי קידוש והבדלה שבית הבליעה פנוי ולמה אומר סברו
מורי שלא תחלוק בברכת היין זה הכלל אין מסברין אלא על היין ואין מרשין אלא על הפת מאי
טעמא לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם
דעתם אבל ברכת המזון וקידוש והבדלה שהם חובה אין צריך לומר רשות אלא סברו מורי כלומר
תנו דעתכם לברכה כדי לצאת ידי חובתכם והם עונים לחיים וכן יין שבתוך הסעודה אין צריך
ליטול רשות שהרי מכיון שיש להם לאכול אי אפשר בלא שתייה ולפיכך צריך לומר סברי מורי
שהיין גורם שיכרות ומפני הפחד הוא אומר כך והם עונים לחיים עד כאן ועוד האריך בדבר
וראיתי לקצר:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסז סעיף א
(א) בוצע בפת, א במקום שנאפה
[א] היטב, (* (ב) ובפת דידן יש לבצוע (ג) ב בצד
הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון) (הגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות), (ד)
ג ויחתוך פרוסת הבציעה; * וצריך לחתוך (ה) מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו,
(ו) שאל"כ ד חשוב כפרוסה, (ז) ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה
יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם; ולא יבצע פרוסה (ח) קטנה, מפני שנראה כצר
עין, ולא פרוסה (ט) יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן. הגה: (י) ה ובשבת לא יחתוך
בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין). ומ"מ
אם שכח וחתך כמו בחול, (יא) אינו מזיק (מרדכי). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, היינו
דוקא בחול ואוכל לבדו,
(יב) אבל בשבת (יג) או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך
ליתן (יד) ו מן הפרוסה (טו) ז לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. וע"ל
סי' רע"ד.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף א
(א) בוצע בפת במקום וכו' – היינו
לאחר שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם ולאכול הוא בוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה
היטב דהיינו במקום הקשה ולא במקום הרך באמצעיתו:
(ב) ובפת דידן – עיין בביאור
הגר"א שמפקפק על לשון דידן דה"ה בתנורים שלהן שמדבקין הפת בצדי התנור ג"כ
דינא הכי ועיין בבה"ל:
(ג) בצד הפת – דבגמרא איתא
[לחד גירסא] שבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל ויש מפוסקים שס"ל דהוא צד העליון
מהפת שהוא נגד אויר התנור וי"א שצד התחתון מתבשל תחלה שמונח על קרקעית התנור לכן
צריך לחתוך מן הצד מהעליון והתחתון ויצא ידי שניהם. י"א שטוב שיחתוך בצד שהוא
כנגד צד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו. בפרוסה
יכול לבצוע במקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון
[פמ"ג]. היכא שנשרף הככר במקום אחד או שנדבק בעפר אין לחתוך במקום ההוא לברכת
המוציא:
(ד) ויחתוך וכו' וצריך וכו'
– האי וצריך הוא פירוש למה שכתב בתחלה ויחתוך וביאור הענין הוא דמדינא מברך ואח"כ
פורס הככר כדי שתהיה כל הברכה אפת שלמה שהוא דרך כבוד לברכה אך כדי שלא יהיה שיהוי
רב בין הברכה לאכילה ויראה כהפסקה כתבו הפוסקים דטוב לכתחלה שיחתוך מעט בככר קודם שמתחיל
הברכה [ושיעור החיתוך יהיה מעט כדלקמיה] ויברך ואח"כ גומר להפריד הפרוסה מן הפת:
(ה) מעט – ואפילו בפרוסה לא
יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שיהיה נראה יותר גדולה:
(ו) שאם לא כן וכו' – ר"ל
שאם יחתוך כ"כ בהככר עד כדי שיעור שאם יאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו וישבר לחצאין
נחשב כפרוס ומובדל מהככר ואע"ג שאם יאחז בהככר יעלה ממילא הפרוסה עמו לא מקרי
שלם עי"ז:
(ז) ויניחנה וכו' – הוא חוזר
למה שכתב מתחלה ויחתוך פרוסת הבציעה:
(ח) קטנה – היינו קטנה מכזית
[לבוש] ועיין בביאור הגר"א ובא"ר:
(ט) יותר מכביצה – היינו אם
פורסה כדי לאכול תיכף ממנה גופא אבל אין בכלל זה מה שפורסין חתיכה גדולה מהככר ואח"כ
חותך מן אותה פרוסה גופא חתיכה להמוציא דבזה לא מיחזי כרעבתנותא וכמבואר לקמן בסוף
סימן זה בט"ז עי"ש:
(י) ובשבת – וה"ה ביו"ט
מפני שצריך לברך על לחם משנה חיישינן שמא תשבר כולה קודם הברכה או עכ"פ שמא יחתוך
כ"כ בעומק שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו והוי כפרוס לגמרי ואנן לחם משנה בעינן
וע"כ טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף דעי"ז יצטרך ע"י החתיכה לשהות קצת
בין הברכה לאכילה לא חשיבא הפסק כיון דהוא צורך אכילה אלא דבחול מחמרינן לעשות ע"צ
היותר טוב:
(יא) אינו מזיק – ר"ל שלא
הפסיד עי"ז הלחם משנה שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הוי כשלם:
(יב) אבל בשבת וכו' – פי' דבשבת
לא מחזי כרעבתנותא דמשום חבוב סעודת שבת הוא עושה להרבות בסעודה:
(יג) או שאוכל וכו' – ר"ל
אפילו בחול:
(יד) מן הפרוסה – פי' שעיקר
המצוה לכתחלה כשמוציא אחרים ידי חובתן לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד מהם ולא מן
הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה [אם אחד מוציא את כולם בברכתו] שיחתוך בציעת
המוציא כ"כ גדולה שיפסיק לחלק ממנה המוציא לכל המסובין:
(טו) לכל אחד כזית – כדי שלא
יהיה נראה כצר עין וכנ"ל בסוף הסעיף [ובד"מ איתא כזית או פחות מעט] וי"א
עוד דבלאו האי טעמא ג"כ טוב הוא לכתחלה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא:
