ברכות – דף מג עמוד א

פוסקים

רי"ף ברכות דף מג.

גמ' ברכות דף נד:-נה:

 

 

 אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 39:25
דקות

 אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא      37:00    דקות .

 

 

1)יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס
שהוא יא יוצא ממנהג העולם.. 3

2)אם גנבים באו לו אם שודדי לילה
וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל. 4

3)ארבעה צריכים  להודות.. 5

4)צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד. 6

5)נכון שלא לאחר  שלשה ימים. 7

6)באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין
מעיר לעיר  7

7)בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו
חולי של סכנה ולא מכה של חלל  8

8)על ימים ונהרות, הרים וגבעות
ומדברות, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית.. 9

9)לא על כל הנהרות מברך. 10

10)ולא על כל הרים וגבעות מברך. 11

11)הרואה חלום  ונפשו עגומה עליו 11

12)מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא.. 12

13)אלו צריכין שימור מהמזיקין חולה
חיה חתן כלה אבל. ות"ח בלילה. 13

 

 

תהלים פרק קז

(א) הֹדוּ לַיקֹוָק כִּי טוֹב כִּי
לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר
גְּאָלָם מִיַּד צָר:

(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח
וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:

(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן
דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:

(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם
בָּהֶם תִּתְעַטָּף:

(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר
לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:

(ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה
לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב:

(ח) יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו
לִבְנֵי אָדָם:

(ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה
וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:

(י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת
אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל:

(יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת
עֶלְיוֹן נָאָצוּ:

(יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ
וְאֵין עֹזֵר:

(יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר
לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:

(יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת
וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק:

(טו) יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו
לִבְנֵי אָדָם:

(טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת
וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ:

(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם
וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ:

(יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם
וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת:

(יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר
לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:

(כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם
וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם:

(כא) יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו
לִבְנֵי אָדָם:

(כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה
וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:

(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת
עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים:

(כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְקֹוָק
וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה:

(כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה
וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו:

(כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת
נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג:

(כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר
וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע:

(כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק בַּצַּר
לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם:

(כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ
גַּלֵּיהֶם:

(ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ
וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם:

(לא) יוֹדוּ לַיקֹוָק חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו
לִבְנֵי אָדָם:

(לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב
זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:

(לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי
מַיִם לְצִמָּאוֹן:

(לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת
יֹשְׁבֵי בָהּ:

(לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם
וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם:

(לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ
עִיר מוֹשָׁב:

(לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ
כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה:

(לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד
וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט:

(לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר
רָעָה וְיָגוֹן:

(מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם
בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ:

(מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי
וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת:

(מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ
וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ:

(מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה
וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְקֹוָק:

 

ישעיהו פרק יד פסוק כג

וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי
מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת: פ

 

פרשנים לישעיהו פרק יד
פסוק כג

רד"ק ישעיהו פרק יד פסוק כג

(כג) ושמתיה למורש קפוד – כמו שאמר בחרבן אדום וירשוה קאת וקפוד, וקפוד הוא
הנקרא בערבי קנאפד, ובלע"ז טארטוג, והיא נמצאת תמיד במקום המים:

וטאטאתיה במטאטא השמד – ענין מכבדות
שמכבדין את הבית בלשון משנה, והוא הנקרא בלשון מקרא יעים ויעה ברד אמר כמו שמכבדין
הבית וישאר קרקע הבית נקי כן תהיה בבל נקיה מאנשים ומכבוד' ומהרכוש ומכל דבר ואותו
הכבוד יהיה כבוד השמד והשחתה, וכן בדברי רבותינו ז"ל לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה
עד דשמעוה לאמתיה דרבי דקאמרה לההיא אתתא שקלי טאטיתך וטאטי ביתא, והנה נשלמת נבואת
בבל, ופרשה זאת אחריה על מלך אשור:

 

 

1)
יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יא יוצא ממנהג
העולם

בית יוסף אורח חיים סימן
ריח

ט כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) בשם הרא"ש מלוניל שאין מברכין על
נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים
בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך: וכתב עוד (שם) בשם ה"ר
גרשום ב"ר שלמה שהנעשה לו נס אינו מברך הגומל ובסימן רי"ט יתבאר שיש חולקים
בזה:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריח

סעיף ט

יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס
(כט) שהוא יא יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה
ובא לידי סכנה (ל) וניצול וכיוצא בזה, (לא) אינו חייב לברך; * (לב) יב ויש חולק, וטוב
לברך בלא הזכרת שם ומלכות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריח סעיף ט

(כט) שהוא יוצא ממנהג העולם – כגון
עובדא דנזכר בש"ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא
ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה:

(ל) וניצול – ג"כ כדרך מנהג העולם
דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב"א שם וברחו:

(לא) אינו חייב לברך – כשיגיע שם בפעם
אחר ברכת שעשה לי נסים ומ"מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת
הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי' רי"ט בדעה הראשונה דהסכימו
עליה הרבה אחרונים:

(לב) ויש חולק – דאפילו היה ההצלה
שלא למעלה מדרך הטבע אעפ"כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב
להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו. אם נפל עליו אבן וכיו"ב
או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי"ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו
מקום משלשים לשלשים צריך לברך ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה
לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש לדעה ראשונה אין מברכין ולדעה
שניה אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך וע"כ יברך בלא
שם ומלכות ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי
השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה
שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר
ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו:

2)
אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה,
כולם צריכים לברך הגומל

בית יוסף אורח חיים סימן
ריט

ט כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) בשם ה"ר גרשום ב"ר שלמה שהנעשה
לו נס אינו מברך הגומל וזה לשון ארחות חיים (שם) ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין
לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר י"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה
כל כך עכ"ל. וכתב עוד יש אומרים שארבעה בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא
ברכה לבטלה וכן פסק ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות דאלו הארבעה דוקא והוא הדין בכל
מקום שמזכיר התלמוד מספר עכ"ל: אבל הריב"ש כתב בתשובה (סי' שלז) שאלת הא
דאמרינן בפרק הרואה ארבעה צריכים להודות מי נימא הני דוקא וא"כ אפילו נפל עליו
כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכל שכן
הוא: תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים
המצויים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטרפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי
לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא
מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה
עצמה שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום
הזה וכל שכן שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הארבעה שצריכים להודות ולא שיפטר מברכת
ההודאה בברכת שעשה לי נס שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם
לעולם ולא יברך אותה ברכה אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום עכ"ל:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף ט

הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי
שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר
אריה לטורפו, או (כט) אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, (ל)
כולם צריכים לברך ט הגומל; י וי"א שאין מברכין הגומל (לא) אלא הני ארבעה דוקא,
וטוב לברך (לב) בלא הזכרת שם [יב] ומלכות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריט סעיף ט

(כט) אם גנבים באו לו – ר"ל והיה
קרוב לסכנה על ידם וכדלעיל בסוף סי' רי"ח:

(ל) כולם צריכים וכו' – ואעפ"כ
כשיגיע למקום שנעשה בו הנס יברך גם שעשה לי נס במקום הזה ועיין בסימן רי"ח ס"ט
שם יש פלוגתא אי יברך שעשה לי נס כשניצול בדרך הטבע [מ"א]:

(לא) אלא הני ארבעה – משום שמצויים
ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל משא"כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל
אלא בהני דנעשה להם נס יברך שעשה לי נס כשיגיע לאותו מקום. ומי שהלך בדרך אפילו שלא
במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו"ע מברך ברכת הגומל:

(לב) בלא הזכרת שם ומלכות – והאחרונים
כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר:

 

בן איש חי פ' עקב

(יא) מי שנעשהה לו נס באיזה מקום
דבר שהוא יוצא ממנהג העולם ותולדתו, כגון שנפל עליו כותל או תקרה או אבן גדולהה
וכיוצא בזה שבדרך ההטבע ראוי שימות וניצול מן המיתה ה"ז מבר בכל עת שיגיע
לאותו מקום בא"י אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי ירכו ג"כ
מברכים בשם ומלכות שעשהה נס לאבינו במקום ההזהה, בד"א כשיש בין ראיה לראיה
שלשים יום חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו, אבל ראהו תוך שלשים יום לא יברך, ואם
נעעשו לו נסים הרבה אז בהגיע אל אחד מהמקומות שנעשה לו הנס שם צריך להזכיר כל נסים
של שאאר מקומות ויכלול הכל בברכה אחת, ודוקא הוא חייב בכך, אבל יוצאי יריכו אין
צריכין להזכיר שאר המקומות:

3)
ארבעה צריכים  להודות

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף א

ארבעה צריכים [א] להודות. * יורדי
הים (א) כשעלו ממנה, [א*] והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה (ב) ונתרפא,
(ג) ומי שהיה * א [ב] חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה.
"חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריט סעיף א

 

(א) כשעלו ממנה – ודוקא כשעלו ממנה
לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל והאנשים שבה יורדים ליבשה ליום
או ליומים או עד שתגיע זמן הספינה לילך הלאה דבזה אין מברכין דאכתי לא ניצול מן הסכנה
לגמרי וה"ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג"כ אין מברכין:

(ב) ונתרפא – והולך כבר על בוריו:

(ג) ומי שהיה חבוש – דעת מ"א
דמיירי בחבוש על עסקי נפשות דוקא והרבה חולקים עליו ועיין בבה"ל מה שביארנו בזה.
כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן. עוד כתבו דקטן
אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה
זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה.
ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד:

4)
צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד

 

בית יוסף אורח חיים סימן
ריט

ג כתב רב אלפס (שם) צריך לאודויי באנפי עשרה. כדאמר אביי (שם) וכתב ג"כ
דתרי מינייהו רבנן כדאמר רב הונא וכ"כ ג"כ הרמב"ם (שם) וסמ"ג
(עשין כז ברכת ההודאה קיד ע"א). והתוספות (נד: ד"ה ואימא) סוברים דבעינן
עשרה ועוד תרי רבנן דה"ל תריסר כיון דאותיבנא לרב הונא ואסיקנא בקשיא וכן נראה
שהוא דעת (הרא"ש) [הרי"ף והרא"ש] (שם). [והרי"ף] והרמב"ם
וסמ"ג סוברים דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא והכי משמע מדאמרינן (שם) גבי
עובדא דרב יהודה חלש וכו' והא אמר אביי צריך לאודויי באנפי עשרה ומהדרינן דהוו בי עשרה
אלמא דבעשרה לחוד סגי: וכתב המרדכי (סי' ריב) ומיהו אי ליכא רבנן יברך: כתוב בארחות
חיים (הל' שני וחמישי אות כה) נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה:

ואם בירך אפילו בפחות מעשרה אין צריך
לחזור ולברך וכו'. זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה
לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר וכן דעת ה"ר יונה כמו שאכתוב בסמוך:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף ג

צריך לברך ברכה זו (ו) בפני יו"ד,
* ותרי מינייהו ג רבנן, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם (ז) ובמושב זקנים יהללוהו (תהילים
קז, לב), ואם * לא שכיחי רבנן, לא יניח מלברך; ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש
שם עשרה; ואם בירך בפחות מעשרה, (ח) יש אומרים שיצא, * ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור
ולברך בפני עשרה (ט) בלא הזכרת שם ומלכות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריט סעיף ג

(ו) בפני עשרה – עם בעל הנס:

(ז) ובמושב זקנים – ואין זקן אלא מי
שקנה חכמה וכתב מ"א דבעינן הני דתנו הלכתא:

(ח) יש אומרים שיצא – דכל עיקר עשרה
אינו אלא למצוה ולפ"ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי' לכתחלה ועיין
בהלכות הרא"ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה
ויותר לא ימתין:

(ט) בלא הזכרת שם ומלכות – משום דספק
ברכות להקל:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף ה

אם בירך אחד הגומל לעצמו, ונתכוין
להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכוון לצאת, יצא אפילו בלא עניית אמן (כיון שהמברך ג"כ
חייב, יצא האחר בלא עניית אמן) (טור).

5)
נכון שלא לאחר  שלשה
ימים.

בית יוסף אורח חיים סימן
ריט

ו ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה. זו היא סברת רבינו אבל
בארחות חיים כתוב בשם הרמב"ן דעד שלשה ימים מברכין ואני מצאתי כתוב דטעמא מדאמרינן
בעירובין (סה.) הבא מן הדרך לא יתפלל עד שלשה ימים נראה דעד שלשה ימים קרוי בא מן הדרך
ועוד מצאתי כתוב שהרשב"א קיבל מה"ר יונה דעד חמשה ימים יכול לברך:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף ו

(יט) אם איחר, יש לו תשלומין לברך
כל זמן שירצה; ונכון שלא לאחר (כ) ו שלשה ימים.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריט סעיף ו

(יט) אם איחר – ר"ל שלא בירך
בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו:

(כ) שלשה ימים – דעד זמן זה קרוי בא
מן הדרך וכתבו האחרונים דאפילו יצטרך בשביל זה לברך שלא בס"ת כפי המנהג אעפ"כ
אל יאחר יותר משלשה ימים כגון אם יצא ביום ב' לאחר שכבר קראו יברך בעשרה בלא ס"ת
ואל ימתין עד יום ה' ועיין במש"כ לעיל בסק"ח:

6)
באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר

בית יוסף אורח חיים סימן
ריט

ז – ח ונוהגין באשכנז ובצרפת שאין מברכין וכו' עד אבל חש בראשו או במעיו
אין צריך לברך. הכל דברי הרא"ש בפרק הרואה (סי' ג) והתוספות ג"כ כתבו שם
(ד"ה ואימא) דברי ה"ר יוסף:

ומ"ש בשם הרמב"ם דבכל דרך
ובכל חולי צריך להודות. אינו מבואר בדבריו אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא
וכתב במקומה בפרק י' (ה"ח) הולכי דרכים משמע דבכל הולך דרך קאמר. ומינה למד רבינו
דחולה ונתרפא בכל חולי קאמר ואפשר דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכ"כ בספר תורת
האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא
כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (שבת לב.) וכן בדרך
כל הולכי דרכים צריכים להודות וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ב)
וסיים בה ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע ואדרבה כל
שהוא קבוע הוא יותר חזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו
ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז:) עכ"ל:

ומ"ש רבינו דגרסינן בירושלמי
(ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה הם. איני יודע מה מלמדנו שכבר כתבו
למעלה וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן
בירושלמי כל החלאים בחזקת סכנה הם ויישר מאד בעיני דהשתא מייתי ראיה מהירושלמי דבכל
חולי צריך להודות כדמשמע מדברי הרמב"ם דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא
לענין ברכת הגומל ואפשר שרצה ללמוד מכאן דהוא הדין לכל הדרכים בחזקת סכנה הם לענין
ברכת הגומל קאמר דכיון דתרווייהו בחד לישנא מיתנו כי היכי דמפרשינן כל החלאים בחזקת
סכנה נפרש כל הדרכים בחזקת סכנה: כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שמ) עתה נהגו העולם
לברך ברכת הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר וכ"כ הרמב"ן (בתורת האדם שם ובחדושיו
נד:) וכתב בה"ג (ברכות פ"ד) שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפילת הדרך
אבל פחות מפרסה אינו אומרה שמע מינה דסבירא ליה דשיעור דרך פרסה הוי עכ"ל וז"ל
ארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כ"ד) יש אומרים שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה
או יותר והרמב"ן (שם) כתב שכל דרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה ע"כ
ולא כן המנהג עד כאן לשון ארחות חיים. ולענין הלכה נראה דבפחות מפרסה אינו מברך הגומל
כדברי בה"ג לענין תפילת הדרך:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף ז

באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין
מעיר לעיר, (כא) שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד
(כב) נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; (כג) ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך,
ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה.

 

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריט סעיף ז

(כא) שלא חייבו אלא וכו' – עיין לקמיה
בס"ק ל"א:

(כב) נוהגים לברך מפני וכו' – דס"ל
דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק"י עי"ש:

(כג) ומיהו בפחות וכו' – דבמקום קרוב
כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא:

 

 

 

 

7)
בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של
חלל

 

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריט

סעיף ח

בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי
של סכנה ולא מכה של חלל, אלא (כד) כל שעלה למטה וירד, (כה) מפני שדומה כמי שהעלוהו
לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, (כו) ואין הפרש בין שיש לו ז
מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, (כז) ובין שאינו קבוע. הגה: י"א דאינו מברך רק על חולי
שיש בו סכנה, * (כח) כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף ח וכן נוהגין
באשכנז).

 

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריט סעיף ח

(כד) כל שעלה למטה – אבל אם לא עלה
למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה"ג אינו מברך אפילו לדעה
זו:

(כה) מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו'
– שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו
שכמה פעמים אע"פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה:

(כו) ואין הפרש בין וכו' – ר"ל
שלא תאמר דמיחוש שבא מזמן לזמן כבר ידוע הוא שאין בו סכנה אינו כן ואדרבה כל שהוא קבוע
הוא יותר מתחזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן השמים רחמוהו ולאו
כל שעתא מתרחיש ניסא עכ"ל הרשב"א בתשובה:

(כז) ובין שאינו קבוע – אלא בכל גוונא
כל שעלה למטה מחמתו בזמן שחשש בו חייב לברך אח"כ:

(כח) כגון מכה של חלל – או שאר חולי
שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין
בה"ל. וכן נוהגין באשכנז – וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר
לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י
עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א
אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם
מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי:

8)
על ימים ונהרות, הרים וגבעות ומדברות, אומר: בא"י אמ"ה
עושה מעשה בראשית

 

בית יוסף אורח חיים סימן
רכח

א על ימים ונהרות וכו'. משנה בפרק הרואה (נד.): ומה שתמה רבינו על הרמב"ם
(ברכות פ"י הט"ו) למה פסק כרבי יהודה דאמר דמברך על הים הגדול ברכה בפני
עצמו ולא כתנא קמא שלא חילק בין ברכת הים הגדול לברכת שאר ימים יש לומר דאפשר שסובר
דרבי יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דעד כאן לא קאמר תנא קמא דעל הימים מברך עושה מעשה
בראשית אלא בשאר ימים אבל בים הגדול מברך ברוך שעשה את הים הגדול. ואח"כ מצאתי
להרא"ש שכתב בתשובה (כלל ד סי' ד) וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו
ברוך שעשה את הים הגדול [אם] הוא ים אוקיאנוס (והים) [או הים] שלנו שעוברים בו לארץ
ישראל ולמצרים יראה שהוא ים אוקיאנוס דוקא אע"פ שבלשון הפסוק (במדבר לד ו) נקרא
ים שלנו הגדול מ"מ הכא משמע שהוא ים אוקיאנוס מדקתני רישא על הימים ועל הנהרות
אומר ברוך עושה מעשה בראשית והדר תנא רבי יהודה הרואה את ים הגדול אומר ברוך שעשה את
הים הגדול מדהזכיר ברישא ימים בסתם ופירש רבי יהודה הים הגדול משמע דבים אוקיאנוס מיירי
ולא פליג אתנא קמא דת"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנם בעולם ואתא
רבי יהודה למימר דים הגדול יש לו ברכה בפני עצמו ותנא קמא מודה בהא. וה"ר יונה
(מב: ד"ה הרואה את) כתב דהא דתנן ים הגדול למעט ימים קטנים שהם כמו שלוליות שנפרדין
מהים הגדול שאינו מברך עליהם: גרסינן בגמרא (נט:) אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק הרואה
פרת אגישרא דבבל אומר ברוך עושה בראשית ופירש רש"י אגישרא דבבל אומר ברוך עושה
בראשית. קים להו שלא נשתנה פרת מהילוכו ע"י אדם משם ולמעלה אבל משם ולמטה הסיבוהו
בני אדם דרך אחרת ע"כ משמע דלא מברכין על הנהרות עושה מעשה בראשית אלא כשרואה
אותם במקום שלא נשתנה מהלכם על ידי אדם ולא ידעתי למה לא כתבוהו הפוסקים:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכח

סעיף א

על ימים ונהרות, הרים וגבעות ומדברות,
אומר: בא"י אמ"ה (א) עושה מעשה בראשית; * ועל א הים הגדול, (ב) והוא הים
שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, אומרים: ב ברוך אתה ה' אמ"ה (ג) עושה הים הגדול.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכח סעיף א

(א) עושה מ"ב – פי' כיון שיסדן
מאז ושבחו של מקום הוא כשאנו מכירין היום דבר שאנו יודעין שהמקום בראו מששת ימי בראשית
ועדיין הוא קיים ואין שייך לברך עליהם שכחו וגבורתו מלא עולם כמו על רוחות ורעמים דהתם
הם נראים ונשמעים למרחוק אבל ימים ונהרות כל אחד במקומו:

(ב) והוא הים שעוברין וכו' – ונקרא
ים הגדול מפני חשיבותו של א"י אבל הרבה אחרונים פליגי על המחבר וס"ל דדוקא
על ים אוקינוס שהוא הים הגדול שבכל הימים שמקיף את כל העולם עליו קבעו ברכה בפני עצמו
מפני גדלו אבל על ים שעוברין בו לא"י לא נקרא לענין זה ים הגדול ומברכין עליו
כמו על שאר ימים. ודע דכל הברכות האלו אינן אלא כשרואה אותן משלשים יום לשלשים יום
[אחרונים]:

(ג) עושה הים הגדול – כן הוא לשון
הטור אבל כמה פוסקים העתיקו נוסח ברכה זו בלשון עבר שעשה את הים הגדול:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכח סעיף א

* ועל הים הגדול וכו' – הטעם שמפני
חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו [רש"י] נ"ל דאם בירך עליו עושה מעשה בראשית יצא
בדיעבד דהוא דומיא דברכת שהכל ועוד שאפילו ביין אם בירך עליו בפה"ע ג"כ יש
הרבה מראשונים ואחרונים דס"ל דיצא בדיעבד דאף שלכתחלה מפני חשיבותו קבעו לו ברכה
לעצמו [כדפירש"י בריש פ' כ"מ] מ"מ לענין דיעבד אינו יוצא מכלל שאר פ"ע
וכמו שציינתי בשעה"צ בר"ח אות ס"ז ע"ש וכ"ש הכא דבכלל שאר
מעשה בראשית הם:

9)
לא על כל הנהרות מברך

בית יוסף אורח חיים סימן
רכח

ב כתבו התוספות (שם נד. ד"ה על הנהרות) דלאו על כל נהרות מברך אלא
דוקא אארבע נהרות דכתיבי בקרא (בראשית ב יא – יד) כמו חדקל ופרת וכ"כ המרדכי
(סי' קמח):

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכח

סעיף ב

לא על כל הנהרות מברך, אלא על ארבע
נהרות דכתיבי בקרא, (ד) ג כמו חדקל ופרת (בראשית ב, יד) והוא שראה אותם (ה) במקום ד
שלא נשתנה מהלכם (ו) על ידי אדם.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכח סעיף ב

(ד) כמו חדקל ופרת – לאו דוקא אלו
אלא ה"ה כל הנהרות שהן גדולות כמו אלו הד' נהרות ושיהיו ידועים שהם מימי בראשית
כמו אלו ולא נתהוו אח"כ מברך:

(ה) במקום שלא נשתנה וכו' – פי' דבמקום
שחפרו ושינו מהלכו של הנהר לדרך אחרת אין מברכין מאותו המקום והלאה דשם לאו מעשה בראשית
הוא ועיין בא"ר שמצדד לומר דאם ספק לו אם נשתנו ג"כ לא יברך:

(ו) ע"י אדם – וה"ה לענין
ימים אם המשיכו בני אדם מאחד לחבירו ועשוהו לאחד אין מברכין על אותו מקום אלא דבימים
מן הסתם אין אנו צריכין לחוש לזה:

10)                  
ולא על כל הרים וגבעות מברך

בית יוסף אורח חיים סימן
רכח

ג כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שדמ) בשם ה"ר שמשון דדוקא בהרים
וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהן וכן נהרות המשונים כגון פרת וחדקל מברך ברכה
זו:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכח

סעיף ג

ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא
על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם.

11)                  
הרואה חלום  ונפשו
עגומה עליו

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכ סעיף א

הרואה חלום (א) ונפשו עגומה עליו,
(ב) א ייטיבנו (ג) באפי תלתא דרחמי (פי' שאוהבים אותו) ליה, ולימא באפייהו: חלמא טבא
חזאי, ולימרו אינהו: טבא הוא (ד) [ב] וטבא ליהוי ב וכו'.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכ סעיף א

(א) ונפשו עגומה עליו – היינו אפילו
אין בו משמעות לרע:

(ב) ייטיבנו וכו' – ואפי' היכא שהוא
מתענה. וטוב שייטיב בשחרית כי זריזין מקדימין למצוה אך אז לא יאמרו לו לך אכול בשמחה
וגו' אם לא כשאין מתענה [פמ"ג] ויזכור החלום במחשבתו בשעת הטבה:

(ג) באפי תלתא וכו' – מצוה להמצא עם
הג' להיטיב מפני שמשיב את נפשו בזה ואף בשבת יכול להיטיב חלום [א"ר]:

(ד) וטבא להוי וכו' – שבע זמנין לגזרו
וכו' לשון זה צריך שיאמרוהו העונים ג' פעמים וי"א דיאמרוהו ז' פעמים. ובסוף ההטבה
יאמרו לו לך אכול לחמך בשמחה ושתה בלב טוב וגו'. מי שחלם לו חלום קשה על חבירו יתענה
[ס"ח סימן תמ"ד ע"ש טעמו ועוד נראה דלפעמים מורה הדבר על החולם גופא
אלא דבחלום אין מראין הדבר רק בדמיון מה]:

 

 

12)                  
מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא

בית יוסף אורח חיים סימן
קל

א מאן דחזי חלמא ולא ידע מאי חזי ניקום קמי כהני בשעה שעולין לדוכן ונימא
הכי רבונו של עולם אני שלך וכו' עד סוף הסימן. בריש פרק הרואה (ברכות נה:) וכתוב בהגהות
מיימוניות פי"ד מהלכות תפילה (אות ה) שמהר"ם היה רגיל לומר בשעה שאומרים
וישמרך ויחנך שלום רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך וכו'. וכתב בתרומת הדשן (סי'
כז) על זה דיש לדקדק שיאמר ממש בשעה שמאריכין בכ"ף דוישמרך ויחנך מדאמרינן בפרק
ואלו נאמרין (סוטה מ.) יש עבד שרבו מברכו ואינו מסביר לו פנים ואף על גב דבסוף פסוק
שלישי דהיינו תיבת שלום אי אפשר להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם
שיגמרו המ"ם דשלום מאי דאפשר לתקן ולמעבד כהלכה עבדינן ע"כ: ובתשובה אשכנזית
(שו"ת מהרי"ל סי' קמח) מצאתי רבונו של עולם דמקמי כהני יש לחלק דחשיב שפיר
מאזין לו שמראה עצמו דמקבל ברכת כהנים ומשום הכי קאמר ליה שיתקיים בו ברכת כהנים ויתהפך
חלומו ועוד יש לומר דקבלת רבותינו דעל ידי כך מתבטל החלום ומכל מקום אנא אמינא ליה
בברכה אחרונה שלא להסיח דעתי מהברכה אבל מה שכתבת בשעת אמן לאו מילתא היא דבעינן דענו
ציבור עליה אמן ע"כ. ולי נראה טעם ראשון דתשובה זו עיקר דכיון דברכת כהנים יש
לה כח לתקן חלום רע כשמתפללים עליו באותה שעה הוי שפיר מענין ברכת כהנים והוי עבד שרבו
מברכו והוא מאזין לו ומסביר לו פנים:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קל

סעיף א

* (א) א מאן דחזא חלמא, (ב) ולא ידע
מאי חזא, ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן (ג) ונימא הכי: רבונו של עולם, אני שלך
(ד) ב וחלומותי שלך וכו', ויכוין (ה) דלסיים גם בהדי כהני, דעני צבורא אמן; (ו) ג ואי
לא, לימא הכי: אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו שלום.
הגה: (ז) ובמקום שאין עולין (ח) לדוכן, (ט) יאמר כל זה בשעה שהשליח צבור אומר (י) ד
שים שלום, ויסיים בהדי שליח צבור, שיענו הקהל אמן (הר"ן פ' הרואה).

 

משנה ברורה סימן קל

(א) מאן דחזא – ובמדינותינו נוהגין
כל הקהל לאמר תפלה זו בשעת הדוכן אפילו אותם שלא חלמו והטעם דכיון דאין אנו נושאין
כפים כי אם ברגלים א"א שלא חלם לו פעם אחת בין רגל לרגל:

(ב) ולא ידע וכו' – אי טבא הוא או
בישא הוא:

(ג) ונימא הכי – וכבר נתבאר לעיל סוף
סימן קכ"ח בהג"ה דהנכון לאמר זה בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים
עיי"ש:

(ד) וחלומותי שלך וכו' – המג"א
כתב דצ"ל בין חלומות שחלמתי על אחרים ובין חלומות שחלמתי על עצמי אבל בסידורים
שלנו הנוסחא להיפך דהיינו בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי וכו' וכן הסכים בא"ר.
כתבו האחרונים שיסיים בתפלה זו בפעם ראשון ותשמרני כנגד מה שהכהנים מסיימים וישמרך
ובפעם ב' ותחנני כנגד ויחנך ובפעם ג' ותרצני כנגד שלום ורש"ל מוסיף שטוב לאמר
בפעם ג' ותבא עלי ברכת כהניך ותרצני (א"ר ומגן גבורים עיי"ש). כשנושאין כפים
ביו"ט שחל בשבת אין לומר הרבון דאין אומרים תחנה בשבת אם לא כשחלם לו חלום רע
באותו הלילה (אחרונים):

(ה) דליסיים בהדי כהני – כצ"ל.
[ותיבת גם ט"ס] והיינו בסוף כל פסוק שמסיימין והם ג' פעמים [א"ר] וכן כתוב
בשם הגר"א שהיה נוהג לומר גם בסוף פסוק ג' הרבש"ע הנ"ל שהוזכר בגמרא
ולא היה"ר הנדפס בסידורים:

(ו) ואי לא לימא וכו' – פי' שלא סיימו
עדיין הכהנים יאמר גם אדיר במרום וכו' כי היכי דליסיים בהדי כהני תיבת שלום ויענו הצבור
אמן על שניהם ויש נוהגים שבכל פעם אומרים אדיר במרום בשעת אמירת ש"ץ שים שלום
בשעה שאומר וטוב בעיניך וכו':

(ז) ובמקום שאין וכו' – כמו במדינותינו
שאין נ"כ כל השנה רק ביו"ט:

(ח) לדוכן – דוכן פירושו המקום שעולין
שם הכהנים בשעת נ"כ:

(ט) יאמר כ"ז בשעה – פי' תפלת
רבון ואם גמר הרבון קודם שסיים הש"ץ תפלת שים שלום יאמר ג"כ אדיר במרום וכנ"ל.
כתבו אחרונים דאין לומר תפלת רבון בכל יום ויום כ"א בשחלם לו בלילה שלפניו דאיך
יאמר חלום חלמתי בשלא חלם כלל:

(י) שים שלום – ואם ראה שלא יוכל לסיים
עם הש"ץ יתחיל בשעה שש"ץ אומר יברכך:

13)                  
אלו צריכין שימור מהמזיקין חולה
חיה חתן כלה אבל. ות"ח בלילה

משנה ברורה סימן רלט ס"ק
ט

(ט) ואומר יושב בסתר וגו' – כל אלו
הפסוקים שנהגו לאומרם הוא להגן שלא יבוא עליו ח"ו דבר רע. ואם הוא חולה או אנוס
די במה שיאמר פרשה ראשונה של ק"ש וברכת המפיל לבד [מ"א]. כתבו הספרים שבלילה
קודם השינה נכון לאדם שיפשפש במעשיו שעשה כל היום ואם ימצא שעשה עבירה יתודה עליה ויקבל
ע"ע שלא לעשותה עוד ובפרט בעונות המצויים כגון חניפות שקרים ליצנות לשה"ר
וכן עון בטול תורה צריכים בדיקה ביותר. גם ראוי למחול לכל מי שחטא כנגדו וציערו ובזכות
זה האדם מאריך ימים [מגילה כ"ח]. אחז"ל הישן בבית יחידי והיינו בלילה אוחזתו
לילית ובית היינו חדר. אלו צריכין שימור מהמזיקין חולה חיה חתן כלה אבל. ות"ח בלילה [היינו
כשהוא עומד יחידי באישון לילה ואפלה]: