גמ' ראש השנה דף כח:, כט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 15:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 24:00 דקות
1)מצות צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה
מצוה. 1
2)המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא
ידי חובתו 3
3)אנסוהו גוים או לסטים לאכול מצה יצא
ידי חובתו 4
4)מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע
תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו 5
5)כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא
אחרים ידי חובתן 5
6)חרש שוטה וקטן פטורים; וחרש, אפילו
מדבר ואינו שומע. 6
7)הכל חייבין לשמוע קול שופר. 6
8)אנדרוגינוס מוציא את מינו; טומטום,
אפילו את מינו אינו מוציא 6
9)מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו
מוציא אפילו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו 6
טור אורח חיים סימן ס
והא דתנן אם כיון לבו יצא לא שכיון
לקרות כדי לצאת מצות קריאה שהרי מצות אין צריכין כוונה אלא פי' מתחילה היה קורא להגיה
וקורא חסרות ויתרות ככתיבתן כאדם שקורא על פי המסורה ומדקדק וקאמר שאם כיון לקרותה
בקריאתה יצא ובעל הלכות גדולות פסק דמצות צריכין כוונה וצריך שיכוין לצאת וכן כתב א"א
הרא"ש ז"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן
ס
ד ובה"ג (הל' ברכות ריש פ"ב ופ"ז. וסוף הל' ראש השנה לט.)
פסק דמצות צריכות כוונה. כלומר שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וזה שכתב עוד וצריך שיכוין
לצאת:
ומ"ש וכן כתב א"א ז"ל.
(בפ"ב) [בפ"ג] דר"ה (סי' יא) פסק דהלכה כמאן דאמר מצות צריכות כוונה
ובסימן תקפ"ט יתבאר בסייעתא דשמיא דברי הפוסקים כהרא"ש ודברי החולקים עליו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ס סעיף ד
י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות
כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ס סעיף ד
(ז) יש אומרים – דע דלפי המתבאר
מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין
לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין
תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א
כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין
בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו
שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה.
ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים
לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא
בסימן ח' עי"ש:
(ח) שצריכות כונה – ואם לא כיון לצאת
ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם
כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט עי"ש.
ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפילו אם ודאי
לא כיון בראשונה:
(ט) לצאת – לפיכך התוקע להתלמד או
המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז
להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין
לא יצא ידי חובתו ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל
לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו
בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא:
(י) וכן הלכה – כתב המ"א בשם
הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה. ולפ"ז כל
הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד אך מכמה
מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע
ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ודע דכתב המ"א לקמן בסימן
תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות כונה וא"כ היכא שלא
כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא יברך עוד עליה שלענין ברכה
צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי' בבה"ל. ודע עוד דכתב הח"א
בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה
לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל
אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ
שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל
היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא
בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז
לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה
וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש
ובמעשה רב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ס סעיף ד
* י"א שאין מצות צ"כ – בין
אם הוא עושה בעצמו ואין מתכוין לצאת בה ידי חובה ובין אם שמע מאחר כגון מגילה ושופר
ולא התכוין בהשמיעה לצאת בה ידי חובת המצוה (ב"י רי"ג ורי"ט). וה"ה
בכל מצות התלויות באמירה כגון ק"ש ובהמ"ז וי"א דבדבר שאין בו אלא אמירה
לכו"ע צריכה כונה. ב"י סימן תקפ"ט. וה"מ שמכוין לפעולה זו שהוא
עושה רק שאין מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בענין תקיעות שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה
בשאר המצות אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנופח בשופר ועלה תקיעה
בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא. רמב"ן במלחמות בר"ה וש"מ
ברכות י"ג ע"א. וכה"ג מוכח מתר"י במ"ש בענין קורא להגיה עי"ש.
ודע עוד דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה אבל אם הוא סבור שהוא
פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול
הוא לכו"ע לא יצא. וראיה ממ"ש בסימן תע"ה ס"ד דאם היה סבור שהוא
חול או שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו והרי במידי דאכילה שאין מתכוין כמתכוין דמי כמ"ש
המ"א שם ואעפ"כ לא יצא וא"ל דאעפ"כ יש לדחות דשם הוא לפי מאי דפסקינן
בעלמא מצות צריכות כוונה ורק בעניני אכילה מחמת ההנאה שנהנה לא נוכל לבטל עשייתו כאלו
לא עשה ונחשב הדבר כאלו מתכוין וע"כ אמרינן דאם לא ידע שהיום פסח לא נוכל לומר
עליו כאלו התכוין משא"כ אם נאמר דמצות אין צריכות כוונה בשום פעם גם בכה"ג
יצא דז"א דהלא בר"ן בר"ה מביא ראיה לדין זה דאל"ה ל"ל לאבוה
דשמואל למינקט כפאוהו פרסיים לאשמעינן יותר רבותא דאפילו בחד מהני גווני יצא וא"כ
עדיין תקשי לפי מה דאמר רבא שם ז"א וכו' דקסבר מצות אין צריכות כוונה אלא ודאי
דאפילו אין צריכות כונה בכה"ג לא יצא וצע"ג על הרב בעל הלבוש שם דמסיק שם
טעם לדין זה דמצות צריכות כוונה. ובמתכוין בפירוש שלא לצאת לכו"ע לא יצא. ב"י
בסימן תקפ"ט:
* וי"א שצריכות כונה – פי' מן
התורה כן כתב הרשב"ם להדיא בפסחים ד' קי"ד ע"ב ד"ה אע"ג וכן
משמע פשטי' דסוגיא בר"ה ד' כ"ח ע"ב בגמרא אבל זכרון תרועה כתיב וכו'
משמע דפלוגתיהו בדאורייתא וכן כתב הלבוש ושארי אחרונים דלא כהפמ"ג שמסתפק בזה.
ודע דכ"ז הוא בשארי המצות אבל מצוה התלוי באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה
אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסימן תע"ה ס"ד דיצא
בדיעבד אפילו אם לא כיון והב"ח מחמיר שם גם בזה עי"ש. ועיין בב"ח ובפמ"ג
בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו
בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו
בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע
אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה ואולי שטעמם
דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה
לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית ועצה היעוצה
לעשות כמו שכתב השערי אפרים הבאתי את דבריו לעיל בסימן י"ד ס"ג בבה"ל
עי"ש:
* לצאת – עיין במ"ב בסק"ט
במה שכתב דהמברך עם הקטנים לא יצא י"ח. ואעפ"כ נ"ל דאם לא אכל כדי שביעה
דאז חיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן אפשר דיש לסמוך בדיעבד על דעת הרדב"ז שכמה
מהאחרונים הסכימו לדבריו דבמצוה דרבנן אין צריך כונה לצאת ואין צריך לחזור ולברך ואף
דהט"ז כתב דזה הוי כמכוין שלא לצאת והביא לזה ראיה מדברי הרא"ש תמוה דהרא"ש
והרי"ף לשיטתייהו דס"ל בעלמא מצות צ"כ כמו שכתב הרא"ש בר"ה
אבל למאן דסבירא ליה מצות א"צ כונה אימא ה"נ דיצא כמו תוקע להתלמד ובלא"ה
ראייתו צע"ג כמו שהקשו עליו היד אפרים והא"ר עי"ש. ולכתחלה מי שיש עליו
חיוב בהמ"ז ורוצה לברך עם קטנים לחנכם יתנהג בא' משתים או שיכוין לצאת בזה ג"כ
עבור עצמו ויוצא בזה כמו שכתבנו במ"ב בשם הא"ר או שיכוין בפירוש שלא לצאת
ויברך אח"כ עבור עצמו:
* וכן הלכה – עיין במ"ב במה שכתב
וכן מביאור הגר"א וכו' עיי"ש בס"ד בשו"ע בביאור הגר"א שדוחק
א"ע להעמיד הדין דשו"ע אליבא דמ"ד מצות א"צ כונה ובאמת השו"ע
בעצמו פסק בסימן ס' דצריכות כונה יותר טוב הו"ל לתרץ משום דספירה דרבנן כמו שמתרץ
הא"ר א"ו דס"ל שאין לחלק בזה. ולענין אם צריך לחזור ולברך כשעשה פעם
ראשון אפילו מצוה דאורייתא שלא בכונה כתבנו בשם המ"א דאין לחזור ולברך ומצאתי
שכן כתב ג"כ השכנה"ג בסימן תפ"ט עי"ש ועיין בפמ"ג בפתיחה
דמספקא ליה אם הא דפוסק השו"ע להלכה דצ"כ הוא מטעם ודאי או משום דספיקא דאורייתא
לחומרא ונ"מ לענין דרבנן ובחיבורו בסימן תקפ"ט ובסי' תפ"ט כתב נ"מ
ג"כ לענין ברכה [הוא סותר למש"כ בפתיחה עי"ש] ולא ראשון הוא בזה כי
גם העו"ש כתב דטעם השו"ע הוא מחמת ספק כמו שמובא בשמו בא"ר בסימן רי"ג
ולכן הוקשה לו בכמה מקומות עי"ש בא"ר. ומשמע מדברי הפמ"ג בסימן תפ"ט
בס"ק ח' שרוצה לצדד גם דעת המ"א לזה שלכן ס"ל להמ"א דלא יחזור
ויברך מטעם ספק אבל כד נעיין היטיב במ"א אין שום ראיה לזה שכונתו לענין ברכה צריך
לחוש לדעת הני רבוותא שלא לברך עוד. גם בא"ר בסימן רי"ג דחה לדברי העו"ש
וס"ל דלא מספקא ליה להשו"ע כלל. גם בביאור הגר"א בסימן זה ס"ד
בד"ה וכן הלכה מוכח בהדיא דס"ל כהא"ר. ודע דמה שכתבנו במ"ב היכא
שמוכח וכו' כגון בק"ש ע"י סדר התפלה ובשאר מצות ע"י הברכות או ע"י
ההכנה להמצוה כגון מה שאמרו בירושלמי פ"י ה"ג גבי מצה דבין שכיון ובין שלא
כיון מכיון שהיסב חזקה דכיון ובירושלמי דר"ה גבי היה עובר אחורי ב"ה ושמע
קול שופר או קול מגילה וכו' הדא דתימא בשעובר אבל בעמד חזקה כיון ופירושו דדוקא אם
עומד אחורי בהכ"נ סתמא לאו למצוה קאי אבל בעומד בתוך בהכ"נ ושומע קול שופר
מסתמא עומד לשם כונה וכמו שכתב בספר ישועות יעקב בסי' זה וכל כה"ג נוכל למצוא
בכל המצות. ודע עוד דאף לפי דברי הח"א בק"ש של ליל שבת לפי מנהגינו שאנו
קורין אותה בבהכ"נ בברכותיה קודם זמנה וסומכין על מה שיקרא אותה עוד הפעם בזמנה
אז אף אם אירע שקרא אותה בבהכ"נ בזמנה אך שלא כיון לצאת נראה דצריך לחזור ולקרותה
מדינא דהכא לא מוכח מדקראה בסדר התפלה שכדי לצאת קראה דהרי קוראה תמיד בסדר התפלה אף
שלא בזמנה כדי לסמוך גאולה לתפלה:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ד
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא
ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע
להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין
שומע ומשמיע.
טור אורח חיים סימן תקפט
וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע שאם
תקע ולא כיון להוציא לא יצא דא"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי פי' התכוין להוציאני
אלמא בעי דעת שומע שיכוין לצאת ודעת משמיע שיכוין על זה להוציאו ולית הלכתא כרבא דאמר
התוקע לשיר פי' לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה יצא דקי"ל מצות צריכות כוונה וכ"כ
בהלכות גדולות הלכך המתעסק שאינו מכוין לתקיעת מצוה אלא מלמד לאחרים לתקוע לא יצא והשומע
ממנו לא יצא וה"מ דבעי שיכוין בפרט להוציא זה השומע ביחיד התוקע אבל ש"צ
התוקע מסתמא דעתו להוציא כל השומעין דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או
קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והרי"ץ גיאת פסק כרבא דמצות אין
צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא ומתעסק היינו טעמא דלא יצא שלא נתכוין לשמוע אלא לתקיעה
בעלמא וכן פסק ר"ח ורב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ומיהו מדאשכחן לרבי
זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי אמרינן לא לעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין
יצא וא"א הרא"ש ז"ל פסק דמצות צריכות כוונה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפט
ח – ט וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לב:)
תנן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ובגמרא (לג:) המתעסק לא יצא הא תוקע לשיר
יצא לימא מסייע לרבא דאמר התוקע לשיר יצא דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה: ואמאי
דתנן השומע מן המתעסק לא יצא דייק אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתא
דרבי זירא דאמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי ומשני דילמא איידי דתנא רישא מתעסק
תנא סיפא נמי מתעסק ובפרק ראוהו בית דין (כח.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה
יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כלומר דמצות אינם צריכות כוונה ובתר הכי גרסינן
(שם סע"ב) אמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי פירוש תתכוין לתקוע בשמי להוציאני
ידי חובתי ואוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי
דרכו אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע
וטעמא משום דשליח צבור דעתיה אכולי עלמא והרי"ף (ז:) לא הביא דברי רבא אלא דברי
רבי זירא וכתב הרא"ש (פ"ג סי' יא) דהיינו משום דסבירא ליה דהכי הלכתא אף
על גב דרבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינם צריכות כוונה הלכתא כרבי זירא
דפליגי ביה תנאי בפרק ערבי פסחים (קיד:) גבי ירקות ורבי יוסי סבר מצות צריכות כוונה
והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין (כט.) ורבי יוסי נימוקו עמו (גיטין סז.) וכן פסק בעל
הלכות גדולות (הל' ברכות פ"ז י:, סוף הל' ר"ה לט.) וגרסינן נמי בירושלמי
היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' הדא אמרה מצות צריכות כוונה ותניא נמי (כח:) נתכוין
שומע ולא נתכוין משמיע וכו' עד שיתכוין שומע ומשמיע ואף על גב דשנינהו רב אשי שינויי
דחוקי נינהו ופשטא דמתניתין וברייתא דלא כוותיה הילכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע
ומשמיע ואם תקע להוציא את עצמו אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוין לו והני מילי
יחיד אבל שליח צבור כיון דדעתיה אכולי עלמא לא בעינן עד שמתכוין ליה גופיה עכ"ל:
והר"ן (ז: ד"ה והרב אלפסי) כתב שיש סבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא אדרבא
דלא אמר רבי זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר
כל דהו אפילו שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע
ויש שדנין כן מלשון הרי"ף והרז"ה (המאור ז. ד"ה לפום) הקשה דודאי מדאוקימנא
להא דרבי זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דרבי זירא
בעי כוונת מצוה כרבי יוסי ואף רש"י (כט. ד"ה איכוון) פירש כן תקע לי להוציאני
ידי חובתי משמע דסבירא ליה דרבי זירא פליגא אדרבא: לפיכך כתב הרמב"ן (מלחמות שם)
דרבי זירא סבר מצות צריכות כוונה כלומר לצאת וכוותיה נקטינן וכן פסק הרמב"ם בפרק
ב' מהלכות שופר (ה"ד) דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא
אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצות אין צריכות כוונה וכן דעת הרשב"א ז"ל
(חי' ר"ה השלם כח: ד"ה אמר ליה ר' זירא) וכתב רבינו שמואל דאף על גב דאמרינן
מצות אין צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ע"כ ודעת
רבינו שמואל כתבו גם כן ה"ר יונה בסוף פרק קמא דברכות (ו. ד"ה ורבינו שמואל)
גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא וכתב עוד שם (ד"ה אמנם) דאפילו מי שסובר דמצות אין
צריכות כוונה הני מילי בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כוונה
שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה
ובאוהל מועד (הל' ק"ש כ.) כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכן
כתבו רבותינו הצרפתים והרשב"א ז"ל והרא"ה אומר שאפילו צווח שאינו רוצה
לצאת ידי אותה מצוה יצא וחיזק סברא זו בראיות בפי' פסחים גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה
ע"כ וכבר כתבתי שה"ר יונה הביא דברי רבינו שמואל משמע דס"ל כוותיה וכיון
שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם
והרא"ש מסכימין דמצות צריכות כוונה הכי נקטינן: ודע שאף על פי שהרמב"ם
כתב גבי שופר דבעי כוונה בהלכות חמץ ומצה כתב בפרק ו' (ה"ג) שאם אכל מצה בלא כוונה
כגון שאנסוהו גוים יצא ידי חובתו וכבר כתבתי ישוב דבריו בסימן תע"ה (ריח: ד"ה
כתב הרמב"ם):
ומ"ש רבינו בשם רב שרירא. נראה
שטעמו כאותם חכמים שכתב הר"ן (שם ד"ה והרב אלפסי) שהיו סבורים לומר דלא פליגא
דרבי זירא אדרבא: אהא דתנן (כז:) היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר אם כיון לבו
יצא ואם לאו לא יצא כתב הר"ן (ז. ד"ה ירושלמי) ירושלמי אמר רבי יוסי בר חנינא
לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון: אם שמע מקצת התקיעה בכוונה ומקצתה שלא בכוונה
כתבתי בסוף סימן תקפ"ז (שה. ד"ה כתב רבינו ירוחם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף ח
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא
ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא; וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה,
לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוון התוקע להוציאו; או שנתכוון התוקע להוציאו
ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף ח
(טו) להתלמד וכו' – ואם מתכוין בזה
גם לצאת ידי מצוה כתב הא"ר דיצא והיינו בעשה התקיעות כדין:
(טז) ולא נתכוון השומע לצאת – זה מיירי
כשבא לביהכ"נ בסתמא אבל אם בא לביהכ"נ לצאת ידי חובה עם הצבור אע"פ
שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא בסתמא יצא:
רמב"ם הלכות חמץ
ומצה פרק ו הלכה ג
אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים
או לסטים לאכול יצא ידי חובתו, אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב
לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב
הלכה ד
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא
ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע
להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין
שומע ומשמיע.
כסף משנה הלכות שופר וסוכה
ולולב פרק ב הלכה ד
נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'.
הרב בעל מגיד משנה ז"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב"ד דאמר לשמעיה איכוין
ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז"ל שפסק פ' ו' מהל'
חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת
מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו
ז"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר"ן ז"ל כתב וז"ל
וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע
לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא
פליגא דידיה אדידיה דס"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין
ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה
בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא
המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע"ג
דשופר מידחיא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ"ל. ומ"ש
הר"ן ז"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר"ה כ"ח)
אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע
לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה
באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ה
מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו
ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו אע"פ שאין התוקע מתכוין לזה פלוני ששמע תקיעתו
ואינו יודעו יצא, שהרי נתכוון לכל מי שישמענו, לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך
ביתו ושמע התקיעות משליח ציבור יצא אם נתכוון לצאת, שהרי שליח צבור מתכוין להוציא את
הרבים ידי חובתן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף ט
מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו,
ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אע"פ שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו,
ואינו יודע, יצא שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו; לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב
בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח צבור, יצא, אם נתכוון לצאת, שהרי ש"צ מכוון להוציא
את הרבים ידי חובתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף ט
(יז) שישמענו – אבל אם היו תוקעין
בבית לחולה וליולדת והיה ביתו סמוך לו ושמע לא יצא דמסתמא לא נתכוין זה להוציא אלא
החולה [ח"א]:
(יח) מי שהיה מהלך בדרך וכו' אם נתכוון
לצאת וכו' – איתא בירושלמי לא שנו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון ועיין בא"ר שכתב
דכונת הירושלמי בעובר ועומד לשמוע קול תקיעות דאז אמרינן אף דאינו זוכר אם כיון אז
לצאת מ"מ חזקה שכיון אבל בשהיה עומד בביתו לא אמרינן חזקה כיון. סומא חייב בתקיעות
ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו אם לא ימצאו בקי כמוהו יחזירוהו למנויו. ולכתחלה
אין לסלקו מפני שהוא סומא אע"פ שנמצא בקי כמוהו [מ"א בשם הרדב"ז]:
(יט) ושמע תקיעות משליח צבור וכו'
– ובלבד שלא עמד רחוק מביהכ"נ כ"כ שאפשר שלא ישמע קול שופר רק קול הברה:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ב
כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא
את החייב ידי חובתו, לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא, אנדרוגינוס מוציא
את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו,
שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. +/השגת הראב"ד/ אנדרוגינוס מוציא
את מינו. א"א זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר הוא
אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין.+
טור אורח חיים סימן תקפט
אדם הראוי לתקוע לאפוקי חרש שוטה וקטן
דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח ואשה נמי אינה חייבת דהוי ליה מ"ע
שהזמן גרמא אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקיבה
טומטום אפילו מינו אינו מוציא שמא זה יקרע וימצא נקבה והאחר ימצא זכר. מי שחציו עבד
וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות וצריך שיתקע
לו אחר
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף א
כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים
ידי חובתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף א
(א) שאינו מחוייב בדבר – היינו שאינו
מחוייב בעצם וכדלקמיה אבל אם הוא מחוייב אלא שיצא בהמצוה יכול להוציא ואפילו לברך בשביל
חבירו:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפט
א – ב אדם הראוי לתקוע לאפוקי חרש שוטה וקטן דכל שאינו מחוייב בדבר אינו
מוציא אחרים ידי חובתם. משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (כט:): וכתב הכל בו (סי' סד כח.)
שאפילו המדבר ואינו שומע דקיימא לן (תרומות פ"א מ"ב) שהוא כפיקח לכל דבריו
אינו מוציא כיון דאינו שומע דלאו בר חיובא הוא וכן כתב הר"ש בר צמח בתשובה (תשב"ץ
ח"ב ענין קצז, ח"ג סי' קיג) וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין על
השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק אבל שומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף ב
חרש שוטה וקטן פטורים; וחרש, אפילו
מדבר ואינו שומע, אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. הגה: אבל שומע ואינו
מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף ב
(ב) וקטן – אפילו אם הוא בן י"ג
שנה כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אינו יכול לתקוע להוציא אחרים:
(ג) דכיון דאינו שומע וכו' – שהרי
אנו מברכין וציונו לשמוע קול שופר:
(ד) אבל שומע ואינו מדבר וכו' – ואפילו
לכתחלה יכול אחר לברך והוא תוקע [אחרונים]. חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב
בשופר:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה א
הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לוים
וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין, מי שחציו עבד וחציו
בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין.
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ב
כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא
את החייב ידי חובתו, לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא, אנדרוגינוס מוציא
את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו,
שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. +/השגת הראב"ד/ אנדרוגינוס מוציא
את מינו. א"א זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר הוא
אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף ד
אנדרוגינוס מוציא את מינו; טומטום,
אפילו את מינו אינו מוציא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף ד
(ה) מוציא את מינו – דכל אנדרוגינוס
שוין שיש להם זכרות ונקבות ואם הוא בכלל זכר גם חבירו הוא בכלל זכר אבל אינו יכול להוציא
את שאינו מינו דשמא הוא בכלל נקבה:
(ו) אפילו את מינו וכו' – דשמא אם
יקרע ימצא שטומטום זה נקבה וחבירו זכר. ואף ביום ב' שהוא דרבנן נקטינן ככל חומרת יום
א' ומיהו אף ביום א' אם שמע זכר מטומטום חוזר ותוקע בלא ברכה [פמ"ג]. טומטום ואנדרוגינוס
אף דחייבין לתקוע מ"מ לא יברכו דברכה הוא דרבנן וספיקא לקולא [וכדלעיל בסימן י"ז
ס"ב]:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ג
וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו
מוציא אפילו לעצמו שאין צד עבדות שבו מוציא צד חירות שבו, אלא כיצד יצא ידי חובתו שישמע
מבן חורין שיתקע לו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף ה
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו
מוציא אפילו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף ה
(ז) אפילו עצמו – דלא אתי צד עבדות
שבו ומוציא צד חירות שבו:
