גמ' ראש השנה דף לב:, לג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 27:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:10 דקות
1)שופר של ראש השנה אין מחללין עליו
את יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות 1
2)המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא
ידי חובתו 2
3)קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר
לו שיתקע. 2
4)הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד
ואשה. 3
5)אע"פ שנשים פטורות, יכולות
לתקוע; אבל אין מברכות ולא יברכו להן 3
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק א הלכה ד
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו
את יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות, כיצד היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין
לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כדי להביאו, ואין צריך לומר שאין
חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה
ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו,
ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם מפני הכבוד שלא יהיו מצות בזויות עליו.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפו
כא נפל עליו גל ואי אפשר ליטלו בלא טלטול אבנים וכו'. משנה בפרק בתרא דראש
השנה (לב:) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ולא מפקחין עליו את הגל ולא
עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו בין בדבר
שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה ופירש רש"י (שם ד"ה שופר) אין
מעבירין עליו לילך חוץ לתחום לשמוע קול שופר ורבינו מפרש דלהוציאו חוץ לתחום קאמר ותרווייהו
איתנייהו דבין זה ובין זה אסור:
וכתב ה"ר יונה דוקא ישראל אסור
לעשותו אבל מותר לומר לגוי לעשותו וכו'. בקצת ספרי רבינו יש טעות וכך היא הגירסא האמיתית
דאמירה לגוי שבות דשבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי ע"כ כלומר דע"כ לא שרי
ה"ר יונה באמירה לגוי אלא במידי דאפילו אם יעשהו ישראל לית ביה אלא איסורא דרבנן
אבל דבר שאסור מן התורה ליכא מאן דפליג דאסור לומר לגוי לעשותו אפילו במקום מצוה וכבר
נתבאר בסימן ש"ז (סא.) שכן דעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"ט – י) ושהתוספות
(גיטין ח: ד"ה אע"ג, ב"ק פ: ד"ה אומר לנכרי) חולקין בדבר:
כב ואם הגוי הביאו מחוץ לתחום כתב הרוקח (סי' רב עמ' צד) דאין תוקעין בו
אבל הגהות אשירי כתבו בפרק בתרא דראש השנה (סי' ו) דמותר לצאת בו דלאו מוקצה הוא דהא
חזי לישראל אחר דהבא לישראל זה מותר לישראל אחר (ביצה כה.) וכיון דשרי לטלטולי אפילו
לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא מצינו דאסרו חכמים הבאת חוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה
ומצות לאו ליהנות ניתנו וגם אין שייך לגזור שמא יאמר לגוי להביא לו כדי לצאת בו דלא
שייך שיעשה מצוה הבאה בעבירה ולכך שרי לכולי עלמא וכן כתב רבינו בסימן תרנ"ה בשם
הרשב"א וכן כתב המרדכי בפרק לולב הגזול (סי' תשמז) וכתב עוד שם המרדכי הוא הדין
אם עשה גוי שופר ביום טוב מותר לתקוע בו עכ"ל: ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא
מסכימים להתיר הכי נקטינן וכל שכן בנדון זה דמקום קיום מצוה הוא:
כג ויכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו. שם במשנה ופירש רש"י (ד"ה
אם) דאשמועינן דלא נימא מתקן מנא הוא:
ומ"ש אבל מי רגלים אף בחול אסור
מפני הכבוד. ברייתא שם (לג.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפו סעיף כא
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו
יו"ט אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין
לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו; ועל ידי אינו יהודי
מותר, דהוי שבות דשבות (פירש איסור אמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא הוא משום שבות
שאחז"ל לשבות מזה אמירה לא"י ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות); ובמקום מצוה
לא גזרו (וע"ל סימן ש"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפו סעיף כא
(פב) אין מחללין וכו' – משום דחילול
יו"ט בעשה ול"ת ושופר הוא רק עשה ואינו דוחה:
(פג) משום שבות – דחכמים השוו דבריהם
לשל תורה והעמידו דבריהם בשב ואל תעשה במקום עשה:
(פד) כיצד וכו' – וה"ה שאין מביאין
אותו מחוץ לתחום ואין לילך חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר וה"ה כל איסור דרבנן
כגון נפל עליו גל אבנים שאסור לטלטל האבנים כדי ליטלו וכן אם צריך לתקן השופר בחתיכה
וכדומה דאסור ע"י עצמו אפילו בכלי שאין דרך האומנים לתקן בו דלא הוי בזה רק משום
שבות ג"כ אסור:
(פה) ואינו שט ע"פ המים וכו'
– ומטעם זה ה"ה דאסור לעבור במברא שקורין פרא"ם או בספינה קטנה כדי להביא
השופר או לתקוע שם אכן אם א"א בענין אחר דעת הח"א שמותר אם הגוי יעבירנה
ואין הישראל מסייע כלל ועיין בריש סימן תרל"ט מה שנכתוב בזה:
(פו) וע"י נכרי מותר דהוי וכו'
– ולפ"ז אפשר אפילו במקום שיש לו שופר רק שאינו של איל דמותר להביא ע"י
נכרי שופר של איל דמצוה באיל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפו סעיף כג
יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו; אבל מי רגלים,
אף בחול אסור מפני הכבוד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפו סעיף כג
(פט) יכול ליתן וכו' – אע"ג דמתקנו
בכך כיון דלא מינכרא מילתא דהוי עובדא דחול שהרי מדיחין כלים ביו"ט שרי:
(צ) מפני הכבוד – פי' מפני כבודו של
מקום שלא יהיו מצות בזויות עליו ולכן אפילו אם התוקע מוחל ע"ז ג"כ אסור
[אחרונים]:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ב הלכה ז
התינוקות שלא הגיעו לחנוך אין מעכבין
אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהן כדי
ללמדן ביום טוב בין קטן שהגיע לחינוך בין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אין איסורה
אלא משום שבות. +/השגת הראב"ד/ ומותר לגדול להתעסק עמהן ביו"ט. א"א
ודברי ר' אליעזר דאמר /ראש השנה/ (לג) מתעסקין בהן אפילו בשבת להיכן הלכו אלא דרך הברייתא
כך היא בקטן שהגיע לחינוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד אפילו בשבת הסמוכה ליו"ט
כמו שאמרו (סוכה מב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, אבל קטן שלא הגיע לחינוך הן
עצמן תוקעין ביו"ט אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו, זה הדרך ישר בעיני.+
טור אורח חיים סימן תקצו
כתב ר"ע לאחר תפלה מריעין תרועה
גדולה בלא תקיעה כדי לערבב השטן ורב האי כתב לא בתורת מנהג אנו עושין אלא מכי אתא ר'
יצחק ואמר מכי מסיים ש"צ תקיעתא ביבנה לא שמע איניש אודניה מקל תקיעתא למדנו שיחידים
היו רגילין לתקוע אחר התפלה ואם אין עושין כן אין עיכוב בדבר שכבר יצא ידי חובתו ואחר
שגמר ש"צ התפלה אומר קדיש ונפטרין לבתיהם לשלום:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצו
כתב רב עמרם לאחר תפלה מריעין תרועה
גדולה וכו'. כן כתבו התוספות בשמו בפרק בתרא דראש השנה (לג: ד"ה שיעור):
ומ"ש אלא מכי אתא רבי יצחק ואמר
מכי מסיים שליח צבור תקיעתא ביבנה לא שמע אינש אודניה מקול תקיעתא. בריש פרק בתרא דראש
השנה (ל.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצו
סעיף א
לאחר התפלה מריעים תרועה גדולה בלא
תקיעה. הגה: ויש מקומות נוהגין לחזור ולתקוע ל' קולות (מנהגים ישנים); ולאחר שיצאו
בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם; אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר לו שיתקע (המגיד
פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (א"ז דר"ה).
משנה ברורה סימן תקצו
(א) מריעים תרועה גדולה – כדי לערבב
השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת
הדין אבל אין אנו נוהגין כן רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות כמו שנבאר לקמיה
המקרא אומר תקיעה גדולה והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות [מט"א]:
(ב) ל' קולות – ובשל"ה כתב לתקוע
מאה קולות דהיינו שלשים דישיבה והתקיעות של סדרים ושלשים אחר התפלה ולהוסיף עוד שבס"ה
יהיו מאה קולות:
(ג) אין לתקוע עוד וכו' – דכיון שא"צ
הוי ככל שאר יו"ט שאסור לתקוע משום שבות. ועיין בט"ז שדעתו דיו"ט של
ר"ה אינו דומה לשאר יו"ט בזה אבל רוב האחרונים הסכימו לאסור כדברי הרמ"א.
ולענין טלטול לכו"ע שרי כל היום דהא ראוי לתקוע בו להוציא אחרים שלא יצאו עדיין:
(ד) בחנם – וגם אסור להוציא השופר
כשא"צ לתקוע דהוי הוצאה שלא לצורך ועיין סימן תקי"ח ס"א בהג"ה
ואפילו מי שיתקע ביום שני אסור לתקוע בראשון להתלמד:
(ה) מותר לומר לו שיתקע – היינו אף
להשתדל ללמדו אופן התקיעות ואפילו אחר שאינו אביו משמע דמותר בזה דמחנך לקטן:
(ו) כל היום – אקטן קאי דאילו גדול
הא כבר כתב דאין לתקוע עוד בחנם:
רמב"ם הלכות מעשה
הקרבנות פרק ג הלכה ח
הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד
ואשה וסומא ונכרי, ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים שנאמר וסמך ידו לא יד אשתו
ולא יד עבדו ולא שלוחו.
רמב"ם הלכות ציצית
פרק ג הלכה ט
ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית
המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, ואסור
למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה, לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף
בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו, נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית
מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות, ונשים
ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם
רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן, טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך
אין מברכין אלא עושין בלא ברכה. +/השגת הראב"ד/ נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית
מתעטפין בלא ברכה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דוקא בציצית שאין בה כלאים
ויש שחילק ואומר אף בברכה ואומר שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין
מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות
עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם איתא דמאן דלא מיחייב לא חזי לברוכי
א"כ איסורא קא עביד דאיהו בברכה קא עביד להו דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפט
ו ואע"פ שנשים וקטנים פטורים יכולים לתקוע ולברך ואין מוחין בידם
וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לג.) אהא דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דייק הא נשים
מעכבין כלומר דוקא תינוקות אין מעכבין כדי לחנכן במצות הא נשים מעכבין דכיון שהן פטורות
כי תקעי עברי אשבות דתקיעה והא תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות אמר אביי
לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי שמעון: וכתב הר"ן (ט: ד"ה ולענין
הלכה) דהלכה כרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי נשים סומכות רשות כלומר דאף על גב דפטרינהו
רחמנא אי סמכי ליכא איסורא משום משתמש בקדשים והוא הדין לכל מצות עשה שהזמן גרמא הילכך
אם רצו נשים לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן ולא חיישינן לבל תוסיף ולא לשבות
דתקיעה וכן כתב הרא"ש (פ"ד סי' ז) בשם רבינו תם וכתב עוד (שם) בשמו שיכולות
לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שהן פטורות ואין כאן משום ברכה לבטלה וכן כתב
הר"ן (שם ד"ה ולענין ברכה וד"ה ומ"מ) גם כן והביא ראיית רבינו
תם וכתב דאף על גב דאיכא דדחי לה נקטינן כרבינו תם דהא נוטלות עליהן שכר מדאמר רבי
יוסי בר חנינא (קידושין לא.) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דמדקאמר גדול
אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר הילכך בכלל מצוה הן ומברכות ולא נימא הואיל
ולא נצטוו היאך יאמרו וצונו דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר יאמרו וצונו
עד כאן לשונו: וכתב הרב המגיד בפרק ב' (ה"ב) כתב הרשב"א (חי' ר"ה (השלם)
לג. שו"ת ח"א סי' קכג) שהעלו הראשונים שאף על פי שנשים פטורות רשאות לתקוע
ולברך וכן נהגו ואין נראה כן מדברי רבינו בפרק ו' (הל' סוכה הי"ג) עכ"ל כלומר
שכתב בפרק ו' טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק
ואין מברכין מספק וכתב הרב המגיד לדעת רבינו ודאי שאין נשים מברכות והיאך יאמרו וצונו
והן פטורות ובסוף הלכות ציצית (פ"ג ה"ט) כתב גם כן הרמב"ם שנשים
ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס אין מברכין אם מתעטפין בציצית וההגהות כתבו שם (אות
מ) שכן דעת רש"י שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא ושרבינו תם פסק שהן
יכולות לברך והביא ראיה לדבר וסמ"ג כתב בסימן מ"ב (עשין קיט.) כל דברי רבינו
תם ואחר כך כתב אבל זהו דבר תימה מהו וצונו בדבר שאינה מחוייבת לא מדאורייתא ולא מדרבנן
דנשים במצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדברי סופרים פטורות וכמו שמוכח בפרק מי שמתו (ברכות
כ:) גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והאגור (סי' תתקי) כתב בשם רבינו ישעיה דוקא
בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן אבל אם בירכו גילו בדעתן שלשם חובה הן עושות חדא
דעוברות על בל תוסיף ועוד דאיכא ברכה לבטלה עד כאן לשונו ומה שכתב שעוברות על בל תוסיף
אם מברכות אינו נכון כלל אלא שאין לי להאריך כאן:
ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור. הוא
בפסקי הרא"ש שם אף על פי שכתוב שם בלשון אחר הכל עולה לענין אחד וזה לשונו בעל
העיטור (הל' שופר צט ע"ד ד"ה גרסינן במגילה) כתב דאין אחר תוקע להן אלא הן
בעצמן ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו בבית הכנסת כדי שיוציא התוקע את
עצמו וכן כתוב הגהות מיימון (פ"ב אות א) פסק רבינו תם וכל רבותינו אחריו כרבי
יוסי ומיהו הני מילי לתקוע לעצמן דומיא דסמיכה (חגיגה טז:) דשרי להו משום נחת רוח אף
על גב דקצת נראה כעבודה בקדשים הכא נמי אף על גב דקצת נראה כחילול יום טוב שריא אבל
אחר שכבר תקע לא יתקע להן דאין אומרים לאדם חטא בעבור נחת רוח כיון דכבר יצא ידי חובתו
ואינו חייב בדבר התוקע להן הרי זה חילל יום טוב וכן כתב רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם
סו"ס תיט) והגאונים וכן הורה הר"ם ואמר שהרוצה לתקוע לנשים צריך לעשות קודם
שיתקע שליח צבור בעוד שלא יצא ידי חובתו הוא בעצמו ואם המתין עד לאחר שיצא ידי חובתו
הוא בעצמו אסור לתקוע להן ודלא כראבי"ה (ריש סי' תקלד) שהתיר הדבר עכ"ל והסמ"ג
(שם ע"ב) גם כן לא הביא אלא דברי רבי אליעזר ממיץ בלבד:
ומ"ש רבינו בשם ראבי"ה.
כן כתב הרא"ש שם וזה לשונו וראבי"ה (שם) כתב כיון דנשים סומכות רשות אף על
גב דדמי קצת לעבודה בקדשים הוא הדין בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה (ר"ה כט:) מותר
לתקוע להן ואפילו מי שיצא כבר ומותר נמי להוציא את השופר לר"ה בבית הכנסת כדי
לתקוע להן וכן נראה לי דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהם כדי שילמדו
כל שכן לנשים דמכוונות למצוה עד כאן לשון הרא"ש וכן כתב המרדכי (סי' תשכ): ולענין
הלכה כדאי הם לסמוך עליהם כל שכן במקום דאיכא רבוותא דסברי כוותייהו כמו שנתבאר בסמוך
ועוד דטעמא דראבי"ה והרא"ש טעמא דמסתבר הוא ומיהו טוב שלא לברך כיון דפלוגתא
הוא ספק ברכות להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפט סעיף ו
אע"פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע;
וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן. הגה: והמנהג
שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו
להן אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים, אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אע"פ
שכבר יצאו, כמו שנתבאר סימן תקפ"ה סעיף ב' הגהה א' (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפט סעיף ו
(ח) יכולות לתקוע – ולא אמרינן דכיון
דפטורות יש חילול יו"ט בתקיעתן דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה
ועושה אלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו. וה"ה קטן יכול לתקוע אף לכתחלה
כדי שיתחנך וכדאיתא לקמן בסימן תקצ"ו בהג"ה:
(ט) וכן אחר שיצא כבר – ר"ל אף
שיצא ולא אמרינן דכיון שהוא עצמו אינו צריך עתה לתקוע תו עובר משום שבות כשתוקע בשבילן
דמ"מ קצת מצוה יש להן בתקיעתן כנ"ל:
(י) אבל אין מברכות וכו' – דמהו וציונו
בדבר שאינה מחוייבת לא מד"ת ולא מדברי סופרים דאשה במ"ע שהזמן גרמא פטורות
אף מדרבנן:
(יא) אם כבר יצאו – וע"כ י"א
דיתקע להם קודם שישמע התקיעות בביהכ"נ אבל במ"א מסיק בשם מהרי"ל שלא
יתקע בשלשה שעות ראשונות משום דאז מיפקד דינא ואין כדאי לתקוע ביחידות אלא יתקע להן
אחר תקיעות ביהכ"נ והם יברכו לעצמן או שיכוין בלבו שלא לצאת בתקיעות ביהכ"נ
ואז יוכל אח"כ ג"כ לברך בשבילן:
שו"ת יביע אומר חלק
א – אורח חיים סימן לט
בדין סוכה ולולב ושאר מצות עשה שהזמן
גרמא, אם נכון להורות לנשים שיוכלו לברך, ואם כדאי לסייעם בזה, כגון לתת להם את הלולב
בכדי שיברכו, אף לדידן שקבלנו הוראות מרן.
