הטעמים ללימוד הרי"ף רבים הם הצריכים דברים קצרים ופסקים מסודרים:
אחד מגדולי הראשונים הלא הוא רבי אהרון הלוי כותב (בהקדמה לפירושו על רי"ף מסכת ברכות): "עם כל זה דרכי התלמוד נעלמים, בחותם צר סתומים, וכל הדברים יגעים, ואין הכל זוכים להיותם יומם ולילה קבועים … ויש רבים הצריכים דברים קצרים, ופסקים מסודרים, על כן הייתה עלי יד אחי … בקש למצוא דברי חפץ והפיל תחינתו לפני לפרש לו הלכות רבינו יצחק אלפאסי זצ"ל, שהם כמו ‘תלמוד קטן’, וחכמי הדורות אשר לפנינו אשר ישאלו בהם, כאשר ישאל איש בדבר האלוקים, לגודל מעלת הרב הגדול אשר חברם".
גם לאחר כ 750 שנה, דברי הרא"ה עדיין אקטואלים, שהרי כך כותב לנו מרן ‘החפץ חיים’(באיגרותיו, אגרת כ"א ): "מאוד מאוד קשה למצוא איש ישראל הטרוד בפרנסה ובמזונות ביתו, אף שיש לו איזה ידיעה בגמרא, שיוכל לרכוש לו ידיעה בתורה הקדושה במדה גדולה. ומאוד לבי דווי עליהם לראות בצרת נפשם. על כן אמרתי לייעץ להם עצה טובה, שעל ידי זה יוכלו לרכוש להם בזמן קצר ידיעה גדולה בתורה, והוא לימוד עיקרי ההלכות שבש"ס, והוא לימוד האלפאס על כל פנים עם פרש"י ז"ל, שעל ידי זה יקיים גם כן תמיד הפסוק: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך".
בעלי בתים חייבים ללמוד בספרי הלכה כגון הרי"ף:
בספר 'הדרישה' (יורה דעה סי' רמ"ו) כתוב: "יש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום גמרא פירוש רש"י ותוס' ולא שאר פוסקים, וראייתם מסוף נדה: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו וכו' ", אבל לי נראה שצריך לעסוק בספרי הפוסקים כגון האלפאסי, מרדכי, והרא"ש ודומיהם, ואינם יוצאים כלל בלימוד גמרא פירוש רש"י ותוספות לחוד, דההיא דתנא דבי אליהו "כל השונה הלכות" פירש רש"י: הלכות פסוקות".
הש"ך (יורה דעה סי' רמ"ו סק"ג ), הט"ז (שם סק"ד), וה'משנה ברורה' (סי' קנ"ה סק"ד ) הביאו את דברי 'הדרישה' להלכה. וביאר הש"ך (יורה דעה שם בסק"ה) שדווקא מי שתורתו אומנותו ויש לו פנאי גדול, כתשע שעות ביום לפחות, יעסוק בלימוד התלמוד בלבד אבל אותם בעלי בתים שאינם לומדים רק שלוש או ארבע שעות, חייבים ללמוד גם בספרי הפוסקים.
בקיאות בהלכות הרי"ף, מולידה תשוקה לעסוק בתלמוד בעיון:
הרב אברהם יצחק הכהן קוק מונה, במתיקות לשונו, את המעלות שבלימוד הרי"ף: "אז צריך שתהיה ראשית השתדלותו להקיף בתחילה את כל הלכות הרי"ף כפשוטן, בבקיאות הגונה. וזה נקל מאד להשיג, על ידי קביעות מתונה. העבודה הזו היא נעימה מאד מצד עצמה, ומצד הציור המענג הקרוב לתכלית של ההקפה הכללית לדעת את הסכום הכללי של כל ההלכות, לפי הקירוב היותר גדול למקורן בש"ס באופן כולל, שרק ע"י קיבוץ כל הפרטים יתייצב נגד עיניו היופי הגדול של הבניין המפואר של כל התורה המעשית. וכשיסתגל לו בקיאות מוקפת בהלכות הרי"ף, ממילא תוולד בקרבו התשוקה לדעת ההלכות על בוריין, וירבה לעסוק בתלמוד, בבבלי וירושלמי, בתוספתות וכל דברי חז"ל" ('אורות התורה', פרק ט).
הרב שמעון גליצנשטיין ז"ל, שהיה מזכירו של הרב קוק זצ"ל בלונדון, מספר שרי"ף קטן (כנראה דפוס פרנקפורט דמיין, ה"א תנ"ט) היה תמיד בידי הרב, בשעה שיצא לטיולים לפי הוראות הרופאים (שיחות הראי"ה, ואורות משנתו'). וכן מובא במקום אחר, שבטיולים ובנסיעות באוטו ובחשמלית היה הרב רגיל לעיין בתנ"ך, או ברי"ף פורמט קטן, שהיו תמיד מונחים בכיס מעילו, וגם עסק בשיעוריו לסירוגין, פעם בתנ"ך ופעם ברי"ף. ('שבחי ראי"ה', ח. ליפשיץ עמ' 176)
רי"ף יומי עדיף על דף יומי:
כתב מרן ‘החפץ חיים’(בהקדמה לספרו 'ליקוטי הלכות'): "והנה שיהיה האדם בקי בכל התלמוד שהוא מחזיק קרוב לשלושת אלפים דף, הוא מן הנמנע, אם לא ליחידים גאוני הזמן, וגם להם הוא דבר גדול מאוד … היוצא מדברינו העצה היעוצה לאדם שיהיה בקי במסקנת התלמוד בכל מסכת ומסכת מעניינה, הוא בלימוד האלפאסי, ובפרט האדם לעת זקנותו שכוחותיו חלושים שאין ביכולתו לעיין בכל הסוגיה בשלמותה, יראה על כל פנים לברר לנפשו לזכור את מסקנתו".
הבקיא ברי"ף ובפירושיו ראוי להיות סמוך ולדון דיני קנסות:
בתקופת מרן ה’בית יוסף’ שימש חיבורו של הרי"ף חומר הבחינה הנצרך על מנת לקבל כתב סמיכה לרבנות ודיינות. ויותר מכך נראה מדברי רבי יעקב בירב, הכותב לאחר הסכמת חכמי דורו להחזיר עטרת הסמיכה ליושנה: "הסכמתנו שלא לסמוך שום חכם אחר שיסמכו ארבעה אלה, עד אשר יתברר למסמיך שלמד כל הרי"ף עם פירושיו, ושיהיה בקי בהרי"ף ובפירושיו ושיהיה לו עיון טוב והבנה טובה ואז יוסמך".
בעל ה’שולחן ערוך’ פסק רוב ככל פסקיו כדעת הרי"ף:
רוב ככל פסקי השו"ע הם כדעת הרי"ף, שהרי מרן כותב בהקדמה לחיבורו ה'בית יוסף', שאת הכרעת ההלכה קבע על פי שניים משלושה עמודי ההוראה שדעתם מסכמת לדעה אחת. הלא הם: הרי"ף, הרמב"ם, והרא"ש (הקדמה לספר 'בית יוסף'). כאמור, הרמב"ם פוסק כמעט תמיד כדעת הרי"ף. הילכך בנקל נסיק שמרן השו"ע פסק כדעת הרי"ף כמעט בכל מקום. ואם כן 'הלכות הרי"ף' הוא ספר הלכה למעשה כמעט בכל דבריו, בפרט עבור קהילות ספרד ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן להלכה. גם גדולי פוסקי אשכנז מיחסים חשיבות גדולה לדעת הרי"ף בהלכה, כפי שמורה הסמ"ע בהקדמתו לחו"מ: "וכל מי שרוצה לפסוק הדין, צריך להיות בקי בכל הלכות הרי"ף". (ועי' ט"ז וש"ך יו"ד סי' רמו סעי' ד בשם 'הדרישה').
סמכותו בגירסאות התלמוד ובהלכה: ר"ת כותב ('ספר הישר' סי' מו אות ד) אודות גירסת הרי"ף שהיא נכונה ומיושרת. הסבר לזה כתב הרב חיד"א, שמאחר ומקור גרסאותיו של הרי"ף הוא מהגאונים, ממילא ברור הוא שגרסאותיו מתוקנות ומיושרות, שהרי כל דברי הגאונים דברי קבלה ומסורת מהאמוראים. וכבר ציטטנו את דברי הרדב"ז שכותב: "דהרי"ף ראה כל תשובות הגאונים – יש לנו לפסוק כוותיה" (שו"ת הרדב"ז, חלק ראשון, וורשא ה"א תרמ"ב, סי' תקלט ).
לימוד הרי"ף בעיון:
תלמיד הגר"א, הגאון רבי אברהם בן רבי אליעזר ליפמן זצ"ל (בערך שנת ה"א תר = 1840), כותב בשער לספרו, 'מעשה אלפאס', על הרי"ף: "נצטונו מהגאון עוזנו, ראש כל בני הגולה רבי אליהו מווילנא זצוק"ל לשוטט בים אמריו (של רב אלפאס) ומפרי פירושיו, וסוגיותיו והשמטותיו נוציא נהרי נחלי דבש וחמאה, גדיש גם קמה". ובקונטרס "מבוא האלפאס", והוא מבוא לספר הנזכר, כותב הרב המחבר: "אני הרואה כי דברי הרי"ף הם קצרים וארוכים, כי בדבריו המועט מחזיק המרובה. במעט הוספה שהוסיף בדבריו, אנהיר לן לעיינין, וממילא רווחה לן שמעתתא. וכן בפירושה דשמעתתא אשר נטה מפירוש רש"י, הכל בנויים על קוטב האמת".