אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י
הוא:38:30 (שניות:דקות).
אורך השיעור בפוסקים
הוא:20:16 (שניות:דקות).
1)ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. 2
2)אם ראה שור בא כנגדו, פוסק. 2
3)מתחילין לומר בברכה שניה: משיב הרוח
ומוריד הגשם 3
5)יום טוב שחל להיות במוצאי שבת. 6
6)מבדיל ש"צ כדי להוציא מי שאין
לו יין 7
7)אם אין לו יין ולא שכר ושאר משקין,
י"א שמותר לו לאכול 7
10)אין להוסיף על תאריו של הקב"ה. 10
11)אסור לומר שמע ב' פעמים.. 10
12)ש"צ שטעה, יעמוד אחר תחתיו,
ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. 11
13)הקורא בתורה ונשתתק, העומד יתחיל
ממקום שהתחיל הראשון 12
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קד סעיף ג
* ואפילו נחש כרוך על עקבו,
* (י) לא יפסיק, (ג אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י
ריש פרק אין עומדין); אבל ד עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם
ראה שהוא כעוס (יא) ומוכן להזיק, פוסק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קד סעיף ג
(י) לא יפסיק – ר"ל ע"י
דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י
דיבור אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש
אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו
שפסק המחבר בס"ב:
(יא) ומוכן להזיק – אפילו באינו
כרוך על עקיבו אלא שרואה שבא נגדו פוסק. ואם הוא יכול להשתמט ע"י שיטה מן הדרך
קודם שיבוא אליו יטה ולא יפסיק בדבור וכנ"ל בס"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קד סעיף ג
* ואפילו נחש וכו' – הטעם משום
דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי
נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:
* לא יפסיק – עיין במ"ב
שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו
לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי
תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר
אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם
מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע
התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה
בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום
שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו
אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א
כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול
יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קד
סעיף ד
אם ראה שור בא כנגדו, פוסק,
שמרחיקין משור תם (פי' תם שאינו רגיל להזיק)
נ' אמות, וממועד (פי' שרגיל להזיק), מלא עיניו; (יב) ואם שוורים שבמקום ההוא
מוחזקים שאינם מזיקים, אינו פוסק.
משנה ברורה סימן
קד ס"ק יב
(יב) ואם שוורים – ושור המסורס
אפילו אם אינו יודע אינו פוסק. ודוקא שלא הזיק מעולם אבל אם הזיק אפי' פעם אחת פוסק
אפילו במקומות שאין רגילין שאר השוורים להזיק [אחרונים]:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קיד סעיף א
מתחילין לומר (א) בברכה שניה:
משיב הרוח ומוריד הגשם, (ב) א בתפלת מוסף של י"ט האחרון של [א] חג, ואין פוסקין
(ג) עד תפלת מוסף של י"ט הראשון של פסח.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קיד סעיף א
(א) בברכה שניה – מפני שיש בה
תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם כתחיית המתים:
(ב) בתפילת מוסף וכו' – והיה
ראוי להזכיר לרצות לפני הש"י מיו"ט הראשון של חג שנידונין בו על המים אלא
לפי שהגשמים הם סימן קללה בחג הסוכות שא"א לישב בסוכה בשעת הגשם אין מזכירין הגשם
עד עבור ז' ימי ישיבה בסוכה וראוי היה מן הדין להתחיל להזכיר מיד בליל יו"ט האחרון
אלא לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבהכ"נ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויעשו אגודות
אגודות ולמה אין מזכירין בשחרית יש שכתבו מפני שאסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש"ץ
או השמש בקול רם מוריד הגשם קודם התפלה וכדלקמיה וזה א"א להכריז בשחרית מפני שצריך
לסמוך גאולה לתפלה ועוד טעם אחר עיין בט"ז. ואם טעה והזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם
במעריב של שמ"ע או בשחרית אינו חוזר:
(ג) עד תפלת מוסף – הטעם דאין
פוסקין מבערב הוא ג"כ כנ"ל שלא יהיה דבר מעורב ביניהם שזה מזכיר וזה אינו
מזכיר אבל עתה שפוסקין במוסף ידעו הכל ע"י הש"ץ או השמש שמכריז קודם תפלת
מוסף מוריד הטל שהכרזת הזכרת הטל סימן הוא להם להפסקת הזכרת הגשם עוד וזה הוא למנהג
ספרד שנוהגין לומר מוריד הטל במקום מוריד הגשם בימות החמה אבל במדינותינו שאין נוהגין
לומר מוריד הטל בימות החמה וא"א להכריז בלשון זה ולהכריז להדיא שיפסקו מלומר מוריד
הגשם ג"כ אין נכון מפני שנראה כממאנים בגשמים ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב
טובה ע"כ פסק הרמ"א בס"ג שנוהגין שלא להפסיק מלהזכיר גשם עד תפלת המנחה
ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת מוסף אבל בתפלת מוסף כל הקהל וגם הש"ץ מזכירין
הגשם בתפילת לחש כדי שלא יהיה דבר מעורב בין הצבור ואם טעה במעריב של פסח או בשחרית
ומוסף ולא הזכיר משיב הרוח ומוה"ג לכו"ע אין חוזר:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קיז סעיף א
ברכת (א) [א] השנים, צריך לומר
בה בימות הגשמים: ותן טל ומטר, ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ * (ב) בתפלת ערבית (ג)
א של יום ס' אחר תקופת תשרי, (ויום התקופה הוא
בכלל (ד) הס' הגה"מ פ"ב), (ה) [ד] ובארץ ישראל מתחילין לשאול (ו) מליל
ז' במרחשון, (ז) ושואלין * ב עד תפלת המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח, ומשם ואילך
פוסקין מלשאול.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קיז סעיף א
(א) השנים – הנוסח ושבענו מטובך
[מ"א בשם הרא"ש ורש"ל] ובסידור האר"י כתוב מטובה:
(ב) בתפילת ערבית – עיין בבה"ל:
(ג) של יום ס' – כלומר בתפילת
ערבית שמתחיל יום ס' ואז יכריז השמש לאחר הקדיש קודם התפלה טל ומטר בכדי שידעו לומר
ותן טל ומטר ואם לא הכריז אעפ"כ יאמרו:
(ד) הס' – כלומר יום שנפלה בו
התקופה מחשבים מכלל הס' אפילו אם התקופה נופלת בחצי יום או אח"כ רק שיהא קצת קודם
הלילה ולעולם ב' ימים בין התקופה להשאלה דאם התקופה ביום א' השאלה בתפילת ערבית השייכה
ליום ד'
(ה) ובא"י וכו' – לפי ששם
צריך לגשמים לפי שגבוה הוא מכל הארצות משא"כ בגולה ואנו בכל חו"ל בתר בני
גולה דבבל אזלינן. בן א"י בחו"ל או להיפך אם דעתו בתוך שנה לחזור שואל כמקומו
ואם דעתו אחר שנה שואל כמקום שהוא שם אע"פ שיש לו אשה ובנים בביתו כ"כ הפר"ח
והביאו הפמ"ג ובספר ברכי יוסף הסכים בשם כמה גדולים לדעת מהר"ז גוטה ומהר"י
מולכו דכל אחד ישאל כבני העיר הנמצא בה ודלא כהפר"ח עי"ש ולכאורה מדברי הבה"ט
משמע דהם מיירי דוקא באין דעתו לחזור וצריך לעיין בתשובת דבר שמואל ובס' יד אהרון כי
שם מקורם:
(ו) מליל ז' וכו' – ובדיעבד
אם לא שאל מחזירין אותו ואינו דומה לערבית של ר"ח דשם הטעם משום דאין מקדשין החודש
בלילה [כ"כ בספר ברכ"י ובספר זכור לאברהם מצדד שלא לחזור בדיעבד וכדעת הלק"ט
ח"א סימן ע"ג וכמו בהזכרה עי"ש אבל מדברי כמה אחרונים שראיתי לא משמע
כן]:
(ז) ושואלים עד וכו' – כלומר
ועד בכלל ואין חילוק בפסיקה בין א"י לחו"ל:
רא"ש מסכת
ברכות פרק ח סימן ב
ב מתני' ב"ש אומרים נר
ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרי' נר ובשמים ומזון והבדלה ירושלמי וקשה לב"ה
היכי עביד פי' היאך עושה שיברך ברכת המזון והבדלה על כוס ואמרינן בערבי פסחים (דף קז
א) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טות פירוש לן בתענית לפי שלא היה
לו בלילה כוס להבדיל ומשני היה יושב ואוכל וחשכה לו למ"ש ואין לו אלא כוס אחד
וכן הקשה רבינו נסים גאון ז"ל אהך ברייתא דאמר בגמרא (בע"פ שם) הנכנס לביתו
במוצ"ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואח"כ אומר הבדלה ואם אין לו אלא
כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו ותירץ כמו שתירץ בירושלמי שהיה יושב
על שולחנו וחשכה לו ולא נהירא דהך שינויא לא שייך אברייתא דלישנא הנכנס לביתו במוצ"ש
לא משמע הכי וע"ק דדייק מיניה בערבי פסחים (דף קה ב)
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצד סעיף א
* (א) אומרים הבדלה (ב) א בחונן
הדעת, * ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו (ג) ב [א] ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על
הכוס. * (ד) ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס * צריך לחזור ולהבדיל בתפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רצד סעיף א
(א) אומרים הבדלה וכו' – ואפילו
אם נזדמן שהבדיל על הכוס מקודם מ"מ צריך להבדיל בתפלה ג"כ. ואי עיקר מצות
הבדלה היא דאורייתא או דרבנן עיין במה שנכתוב לקמן ריש סימן רצ"ו:
(ב) בחונן הדעת – וקבעוה בברכה
זו מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה. מנהג פשוט לומר אתה חונן וכו' עד לאנוש בינה
ואח"כ אתה חוננתנו וכו' וחננו מאתך וכו' [אחרונים] ואם התחיל מאתה חוננתנו ואילך
יצא. אם שכח להתפלל מתפלל שחרית שתים ואינו מזכיר אתה חוננתנו לא בראשונה ולא בשניה
בד"א כשכבר הבדיל מאתמול על הכוס אבל אם לא הבדיל כלל דיש עליו עדיין חיוב מצות
הבדלה יזכיר אתה חוננתנו בשחרית בתפלה שניה שהיא להשלמה ואח"כ צריך להבדיל ג"כ
על הכוס כדלקמן סימן רצ"ט ס"ו:
(ג) ואינו חוזר מפני וכו' –
היינו דלכתחלה מצוה להבדיל בין בתפלה ובין בכוס והכא בדיעבד סומך עצמו על מה שיבדיל
אח"כ על הכוס ומ"מ אסור לע"ע במלאכה עד שיבדיל בכוס או שיאמר עכ"פ
המבדיל בין קודש לחול וכמ"ש סוף סימן רצ"ט:
(ד) ואם טעם וכו' – ואע"ג דקי"ל בסימן
רצ"ט ס"ה דאם טעה ואכל קודם הבדלה יכול להבדיל אח"כ מ"מ כאן דטעה
גם בתפלה קנסינן ליה וצריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רצד סעיף א
* אומרים הבדלה בחונן הדעת
– עיין במ"ב מה שכתבנו לענין אם שכח ולא התפלל ערבית והטעם בזה דהנה המעיין בהרדב"ז
יראה דהוא סובר דבכל גווני אינו צריך להזכיר אתה חוננתנו בשחרית והמ"א סובר דבכל
גווני צריך להזכיר והיינו בתפלה שניה שהיא להשלמה וכמו שפירשו התו"ש והפמ"ג
[דלפירוש הגרע"א שהוא בתפלה ראשונה יקשה אמאי אמרו בגמרא דטעה ולא הבדיל בתפלה
אינו חוזר מפני שאומרה אח"כ על הכוס ומשמע דיוצא בזה ואמאי יאמרנה ג"כ עוד
בתפלת שחרית דהא עיקר תקנתא הוא בתפלה וכקושית המ"א ועוד דאמאי כתב השו"ע
בס"ב דאם סובר שאף למחר לא יהיה לו כוס צריך לחזור ולהתפלל ואמאי הא יוכל לקיים
מצות הבדלה בתפלת שחרית דהא עיקר תקנתא בתפלה היה ועדיף מכוס אלא ע"כ דעיקר הבדלה
נתקן בתפלת ערבית ולא בתפלת שחרית ונהי דקודם שהתקינו להבדיל על הכוס [וכדאיתא בגמרא]
ע"כ היה הדין דאם לא הבדיל במוצ"ש בתפלה או שלא התפלל ערבית כלל היה צריך
להבדיל בתפלת שחרית אבל לאחר שנתקן על הכוס אין שייך שם הבדלה בתפלת שחרית כלל אלא
דסברת המ"א דכיון שהוא מתפלל בשחרית תפלה שניה בשביל ערבית יש לה דין תפלת ערבית
וצריך להזכיר בה הבדלה] ועיין בא"ר דנשאר בצ"ע אם כהרדב"ז או כהמ"א
דקושית המ"א שהקשה על הרדב"ז אינה קושיא להמעין בהרדב"ז גופא וכמו שהעיר
כבר הברכי יוסף [והאמת שלא היה לפניו ספר הרדב"ז כ"א מה שהעתיקו העו"ש
בקצרה] וע"כ נראה לענ"ד להכריע כמו שכתבתי דאם לא הבדיל מאתמול כלל שיש עליו
עדיין עצם החיוב וכמו שכתב הרא"ש בפרק מי שמתו לענין אונן ע"ש היטב יזכיר
עתה בתפלה והיינו בתפלה שניה וכמו שהכרחתי מדברי השו"ע דבתפלה ראשונה אין להזכיר
כלל אבל אם כבר הבדיל בלילה על הכוס שכבר יצא בעצם המצוה אין כדאי להזכיר עתה בתפלה
דאולי לא נתקן השלמה לדבר שיכול לצאת בו מצד אחר וכמו שכתב הרדב"ז:
* ואם טעה ולא הבדיל וכו' –
ה"ה ביו"ט שחל במו"ש אם לא אמר ותודיענו אינו חוזר מפני שמזכיר אח"כ
הבדלה על הכוס של קידוש ואם טעם אז אחר התפלה קודם שאמר הקידוש של יקנה"ז ג"כ
צריך להחזיר לראש התפלה כמו במו"ש דכי משום שאכל גם קודם קידוש איתגורי איתגור
[פמ"ג]:
* ואם טעם קודם שהבדיל – עיין
בא"ר ובחדושי רע"א שהביאו בשם הרשב"א דה"ה אם עשה מלאכה אז קודם
הבדלה [והיינו בשלא אמר המבדיל מתחלה] ובספר קובץ על הרמב"ם מפקפק בדין זה של
הרשב"א למעשה והביאו בפתחי תשובה ע"ש והיינו מפני שהרמב"ם לא הביא דין
זה של הטוש"ע כלל ומשמע דלא מפרש כן את מה שאמר הגמרא דטעה בזו ובזו כמו שמפרשי
הרשב"א והרא"ש ותר"י [וכן מפירוש רש"י משמע דלא מפרש כן וכן בספר
אור זרוע פירש בו פירוש אחר ע"ש דהיינו שטעה בהבדלה גופא] וע"כ לענין מלאכה
עכ"פ אין להחמיר בדיעבד לחזור ולהתפלל מאחר שלא הוזכר בהדיא בתר"י והרא"ש
ויש לסמוך בזה על הרמב"ם:
* צריך לחזור ולהבדיל בתפלה
– אפשר דדוקא אם לא הבדיל עדיין על הכוס ובא לפנינו לשאל אז הדין דיחזור ויבדיל בתפלה
ואח"כ על הכוס אבל אם עבר והבדיל על הכוס אחר שטעם שוב אין צריך לחזור ולהבדיל
בתפלה כיון שמ"מ כבר יצא מצות הבדלה [פמ"ג] ובדה"ח סתם דאין חילוק בזה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תצא סעיף ב
יום טוב שחל להיות במוצאי שבת
(ד) אומר באתה בחרתנו, ותודיענו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תצא סעיף ב
(ד) אומר באתה בחרתנו ותודיענו
– והוא דוגמת אתה חוננתנו שמזכירין במו"ש בברכת אתה חונן וע"כ דינו ג"כ
כאתה חוננתנו שאם טעה ולא אמרו אין מחזירין אותו שיכול לומר אח"כ קידוש על הכוס
ושם נזכר הבדלה ג"כ ועיין לעיל בריש סימן רצ"ד בבה"ל ד"ה ואם טעה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצו
סעיף א
(א) סדר הבדלה: יין, בשמים,
נר, הבדלה וסימנך יבנ"ה. וצריך ליזהר שלא יהא הכוס (ב) פגום. הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית: הנה אל ישועתי וגו' כוס ישועות
אשא וגו' ליהודים היתה אורה וגו', לסימן טוב. ובשעת הבדלה (ג) א יתנו עיניהם בכוס ובנר.
ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ, קודם שסיים בפה"ג, (ד) כדי ב שלא יהיה הכוס
פגום. (ה) ג וטעם השפיכה, דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה,
ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע. גם (ו) ד שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר
ורוחצים בו עיניו, משום חיבוב המצוה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף א
(א) סדר הבדלה וכו' – הנה הרמב"ם
סובר דמצות הבדלה היא ד"ת כמו קידוש והוא בכלל זכור את יום השבת לקדשו שצריך לזכור
אותו ולקדשו בין בכניסתו ובין ביציאתו בכניסה בקידוש וביציאה בהבדלה לומר שהוא מובדל
בקדושה בראש ובסוף משאר ימים וי"א שהוא מד"ס ואסמכוהו אקרא. וצריך להיות
ג"כ בכוס כמו בקידוש ואם הבדיל בתפלה לכו"ע הבדלה על הכוס דרבנן:
(ב) פגום – היינו שאם שתה אחד
מן היין מתחלה נפגם להבדלה וכמו לענין קידוש לעיל בסימן רע"א ס"י ע"ש
במ"ב ועיין באחרונים בסימן קפ"ג שאם הכוס בעצמו פגום אין להקפיד עליו אם
אין לו אחר:
(ג) יתנו עיניהם בכוס – היינו
המבדיל וגם השומעים העונים אמן כדי שלא יסיחו דעתם:
(ד) כדי שלא יהיה וכו' – היינו
דמשום זה אינו שופך קודם שמתחיל הברכה כדי שלא יברך תחלת הברכה על כוס פגום שאינו מלא
ואחר סיום הברכה ג"כ לא יוכל לשפוך שיש ביזוי לכוס של ברכה כששופך ממנו אחר ברכה
קודם שתיה ולכן שופכין קודם סיום הברכה ועיין לקמיה:
(ה) וטעם השפיכה – והאחרונים
הסכימו דלא ישפוך בשעת ברכה כלל אלא בשעה שמוזג ישפכנו מלא על כל גדותיו שישפך על הארץ
וגם זה יש למעט בחלק הנשפך משום הפסד משקין:
(ו) שופכין מן הכוס – היינו
לאחר שתיה. ושתית הכוס תהיה בישיבה דאין שותין מעומד לכתחלה. נהגו הנשים שלא לשתות
מכוס הבדלה. כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתותו כולו ואינו משקה ממנו בני ביתו [מ"א]
ונראה שהטעם כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה דכשישתה רק מלא לוגמיו יש ספק ברכה אחרונה
וכמבואר לעיל סימן ר"י:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצה
סעיף א
הגה: (א) ואומרים [א] ויהי נועם
(ב) וסדר קדושה באריכות, כדי לאחר סדר קדושה שאז חוזרים רשעים לגיהנם (טור). ובזמן
שאין אומרים ויהי נועם (ג) כגון שחל יו"ט [ב] בשבוע, אין אומרים (ד) סדר קדושה
* אבל אומרים (ה) ויתן לך (כל בו).
מבדיל ש"צ כדי להוציא
(ו) מי שאין לו יין. הגה: ונהגו לומר ולהזכיר א
אליהו הנביא (ז) במו"ש, להתפלל שיבא ויבשרנו הגאולה (טור).
משנה ברורה סימן
רצה
(ו) מי שאין לו יין – דמי שיש לו יין יותר טוב שיבדיל
בביתו כדי להוציא את כל בני ביתו ועמ"ש ברצ"ו ס"ז במ"ב:
בית יוסף אורח חיים
סימן רצו
ג ומי שאין לו יין ומצפה שיהיה לו למחר וכו'. בפרק ערבי פסחים (קז.) אמר
ליה מר ינוקא לרב אשי זמנא חדא איקלע אמימר לאתרין ולא הוה לן חמרא אייתינן ליה שכרא
ולא אבדיל ובת טות פירוש לן כשהוא מעונה למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא ואבדיל וטעים
מידי וכתב הרא"ש (שם) והא דאמרינן (ברכות נב., פסחים קב:) ואם אין לו אלא כוס
אחד מניחו לאחר המזון אלמא מותר לאכול קודם הבדלה אוקמה רבינו ניסים (עי' תוס' פסחים
קב: ד"ה מניחו) ביושב על שלחנו וחשכה לו ור"י (תוס' הרא"ש ברכות נב.
סוד"ה ואם) תירץ דודאי אם אין לו כוס ומצפה למחר למצוא לו כוס לא יאכל [כל] הלילה
אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שיהיה לו למחר יין יותר
(מותר) [מוטב] שיאכל קודם שיבדיל ויברך ברכת המזון והבדלה על אותו כוס ממה שיבדיל על
הכוס ויברך ברכת המזון בלא כוס עכ"ל ובפרק אלו דברים שבין בית שמאי (ברכות סי'
ב) הכריע כדברי ר"י והתוספות שם (נב. ד"ה מניחו) כתבו כיוצא בזה וז"ל
וי"ל דשאני אמימר שהיה סבור שיהיה לו כוס למחר עכ"ל ומשמע שאם אינו מצפה
שיהיה לו כוס למחר מותר לו לטעום מיד אפילו אין לו עכשיו כוס וכן כתוב בכל בו (סי'
מא ב:): ומשמע שדעת רבינו ניסים והתוספות והרא"ש דאמימר מדינא בת טות וכן כתב
ה"ר יונה בפרק אלו דברים (שם לח: ד"ה ומשום) לדעת הגאונים וכן נראה מדברי
הרי"ף (ברכות לט., פסחים כב.) אבל בתוספות תירצו עוד דאמימר דבת טות מחמיר על
עצמו היה ולזה הסכים ה"ר יונה בפרק (תפלת השחר) [אין עומדין] (ברכות כג: סוד"ה
טעה) גבי גמרא (שם לג.) מזכירין גבורות גשמים דמדינא מותר לטעום אם אין לו כוס ולא
חילק בין מצפה שיהיה לו כוס למחר לאינו מצפה וכן כתב האגור (סי' תכג) בשם שבלי הלקט
(סי' קל נב.) וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שהשמיט דבר זה: וכתב שם הרא"ש (ברכות
פ"ח סי' ב) דהא דתניא דאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון כלומר שסועד ומברך
ברכת המזון על כוס זה ואחר כך סודר עליו סדר הבדלה [ו]מה שאינו מבדיל ושותה ממנו מעט
ועל המותר יברך ברכת המזון משום דאין מברכין על כוס פגום (ברכות נב., פסחים קה:) ולרשב"ם
(שם קו. ד"ה קפיד) [דכתב] דהני מילי לכתחלה אבל אם אין לו אלא כוס פגום מברך עליו
צ"ל דאין בו אלא רביעית בצמצום וכתב עוד ותימה למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים
ויכשירנו לברכת המזון כדמשמע בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) וי"ל דמיירי
כגון שכבר היה מזוג כדינו (עי' שבת עז.) ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתיה
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רצו
סעיף ג
אם אין לו יין (טז) ולא שכר
ושאר משקין, י"א (יז) ז שמותר לו (יח) לאכול וי"א שאם מצפה (יט) שיהיה לו
למחר (כ) ח לא יאכל (כא) עד למחר שיבדיל. ואם אין לו אלא כוס אחד (כב) ט ואינו מצפה
שיהיה לו למחר, מוטב שיאכל קודם שיבדיל ויברך עליו בהמ"ז ואח"כ יבדיל עליו,
ממה שיברך ברכת המזון בלא כוס לדברי האומרים דבהמ"ז טעונה כוס. ולדברי האומרים
דאינה טעונה כוס, לא יאכל עד שיבדיל. ומיירי שכוס זה לא היה בו אלא רביעית בצמצום,
וכבר היה מזוג כדינו שאם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתייה, שאל"כ לד"ה
מבדיל תחלה (כג) ושותה ממנו מעט (כד) ומוסיף עליו להשלימו לרביעית, ומברך עליו בהמ"ז.
משנה ברורה סימן
רצו
(טז) ולא שכר – וה"ה אם
יש לו שכר אלא שאינו חמר מדינה:
(יז) שמותר לו וכו' – ומ"מ
צריך שיתפלל תחלה ויאמר הבדלה בחונן הדעת ואעפ"כ כשישיג למחר כוס חייב להבדיל
כדין וכדלקמן בסימן רצ"ט ויש שרוצים לומר שיאמר עתה ברכת המבדיל בלא כוס ואין
להורות כן:
(יח) לאכול – והא דאמרינן בגמרא
דאמימר איקלע לאתרא ולא היה לו על מה להבדיל ולן בתענית עד למחר ס"ל לדעה זו דמחמיר
על עצמו היה:
(יט) שיהיה לו למחר – היינו
בבקר אבל בערב אינו מחויב להמתין כ"כ ואפשר דאפילו יותר מחצות היום אינו מחויב
להמתין:
(כ) לא יאכל – ואפילו במוצאי
שבת ליו"ט ג"כ לא יאכל אם אין לו כוס [מ"א] ומיירי בשאין לו פת ג"כ
דאם יש לו פת הלא הכריע רמ"א לעיל בס"ב דיכול להבדיל על הפת [אחרונים]:
(כא) עד למחר שיבדיל – ויש להחמיר
כסברא אחרונה הזו אם לא באדם חלש שקשה לו התענית יכול לסמוך אדעה ראשונה:
(כב) ואינו מצפה וכו' – אבל
אם מצפה שיהיה לו למחר עוד כוס יבדיל עכשיו על כוס זה ובאכילה ימתין עד למחר כדי שיברך
על הכוס למ"ד דבהמ"ז טעונה כוס מיהו המ"א בריש סי' קפ"ב חולק ע"ז
דבשביל כוס בהמ"ז שלא יהיה לו אינו מחויב למנוע עצמו מלאכול:
(כג) ושותה ממנו מעט – היינו
כמלא לוגמיו:
(כד) ומוסיף עליו – היינו שימזגנו
במים:
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז
מי שאמר בתחנונים מי שריחם על
קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא
בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים
לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא
והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו
עליו השלום.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכא סעיף ב
* האומר מודים מודים, (ה)
משתקים אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכא סעיף ב
(ה) משתקין אותו – אף אם לא
השתחוה ב' פעמים ובין לכפול המלות ובין לכפול ענין וענין הכל אסור דמיחזי כשתי רשויות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכא סעיף ב
* האומר מודים מודים וכו' –
מסתפקנא אם אמר רק תיבת מודים מודים לבד והשאר אמר כהלכתו אם גם בזה משתקין אותו דאולי
הגמרא מיירי דכפל גם התיבות שאח"ז אבל בזה לבד לא מיחזי כשתי רשויות אחרי שאח"כ
אמר שאתה הוא ד' אלקינו ומברכות ל"ג ע"ב דאמר לענין ק"ש הא דאמר מילתא
מילתא ותני לה ומסתמא ה"ה לענין מודים משמע לכאורה מתיבת מילתא מילתא דלאו שמע
בלחודיה רק אמר בכפילא גם יתר התיבות ומ"מ יש לדחות דלאו דוקא נקט האי לישנא ותדע
מדאמר שם ג"כ הא דאמר פסוקא פסוקא ולהפוסקים דסברו דבזה משתקין אותו בודאי אפילו
לא אמר רק הפסוק שמע ב"פ ג"כ משתקין אותו. ואפילו את"ל דלענין שמע מקילינן
בתיבת שמע שמע בלחוד דעי"ז לא מיחזי כשתי רשויות אפשר בתיבת מודים מודים חמור
טפי דומיא דמאי דאמר שם בדף י"ד ע"ב כל אמת אמת תפסיה להאי גברא וצ"ע:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רכב סעיף ג
חייב אדם לברך על הרעה בדעת
שלמה ובנפש חפצה, (ד) כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם,
כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה
לו.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קיג סעיף ט
ז אין להוסיף על תאריו של
הקב"ה, יותר מהאל הגדול הגבור והנורא; ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו
חכמים, אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה; ומכל מקום נכון למי
שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים.
תלמוד בבלי מסכת
ברכות דף לג עמוד ב
מודים מודים – משתקין אותו.
אמר רבי זירא, כל האומר שמע שמע – כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה
– הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה! – לא קשיא: הא – דאמר מילתא
מילתא ותני לה, והא – דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא מעיקרא
לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה? – אמר ליה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן סא סעיף ט
אסור לומר (כב) ז שמע ב' פעמים,
* (כג) בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל (כד) הפסוק ראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
סא סעיף ט
(כב) שמע ב"פ – משום דנראה
כאלו מקבל עליו שתי רשויות ח"ו ואם לא כיון מעיקרא יחזור ויקרא בלחש ואם ליכא
שומעין אפילו בקול רם מותר אבל אם כיון מעיקרא אפילו בלחש אסור ובסליחות מותר לומר
שמע בכל פעם שאומר ויעבור דכיון שמפסיק הרבה בינתים לא מיחזי כשתי רשויות. ועיין בט"ז
בסימן ס"ג ס"ג
שכתב ג"כ דאם ממתין איזה
זמן בין הקריאה ראשונה לשנייה שרי דאין משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים
ואפילו מגונה נמי לא הוי:
(כג) בין שכופל – ובדיעבד בכפילת
הפסוק יצא ובכפילת התיבות צ"ע ועי' בבה"ל:
(כד) הפסוק ראשון – איתא בב"י
דמפסוק ראשון והלאה אין חשש ומלשון הרי"ף לכאורה לא משמע כן עי"ש ועיין במגן
גבורים שגם המאירי מחמיר בזה אך על מטתו בודאי אין להחמיר בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
סא סעיף ט
* בין שכופל וכו' – עיין במ"ב
במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה הוי
בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו ג"כ
מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק בק"ש
דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא מעיקרא לא כיון
דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון אפ"ה לא מיקרי בזה
הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר בפ"א. ובכפילת התיבות
יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה רק מגונה ואין משתקין אותו משום
דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין
אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא
ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה
דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה
בעניננו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכו סעיף ב
ש"צ שטעה (ז) ואינו יודע
לחזור למקומו, יעמוד אחר (ח) תחתיו (כדרך שנתבאר לעיל (ט) סי' נ"ג), ומתחיל (י)
מתחלת הברכה שטעה זה, אם היה הטעות באמצעיות; * ואם היה בג' ראשונות, (יא) מתחיל בראש;
ואם בג' אחרונות, מתחיל רצה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכו סעיף ב
(ז) ואינו יודע וכו' – ר"ל
שהוא נבהל ואינו יודע לחזור אף לאחר שמזכירין אותו וכנ"ל:
(ח) תחתיו – ולכתחילה טוב שיהיה
אותו האחר מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ואם לא
נמצא כזה יקחו אף מי שלא כיון בזה ואפ"ה גם בזה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה מפני
טורח הצבור:
(ט) סימן נ"ג – ר"ל
דמבואר שם בסי"ז דלא יהיה סרבן באותה שעה:
(י) מתחלת הברכה – ואפילו אם
לא טעה אלא בסוף שקריאת אותה ברכה כמאן דליתא דמי ואין חילוק בין שטעה או שנחלש ואינו
יכול לגומרה והוצרך אחר לעמוד תחתיו ולכן בימים נוראים שלפעמים נחלש הש"ץ באמצע
הפיוטים ועומד אחר תחתיו צריך ליזהר שיתחיל העומד מתחלת הברכה מאתה בחרתנו ולא יחזור
הפיוטים ומ"מ בדיעבד אם התחיל במקום שנשתתק ולא מראש אתה בחרתנו כיון שעדיין לפני
השני לומר בסוף סליחות מחל לעונותינו אין להקפיד במה שקיצר באמצעיות:
(יא) מתחיל בראש וכו' – דג'
ראשונות וג' אחרונות חשובות כחדא ברכה ואין לחלק חדא ברכה לשני אנשים ומשו"ה אין
חילוק בין שטעה ודילג ברכה אחת מהג' ברכות או שטעה ונשתתק בהם באמצע ברכה או בין ברכה
לברכה בכל גווני בג' ראשונות חוזר לראש ובאחרונות חוזר לרצה כ"כ בנשמת אדם כלל
כ"ה וכ"כ הגרע"א בחידושיו שהורה לחזן שנחלש ביוה"כ בתפילת שחרית
בפייט של סדר קדושה והוצרך אחר לירד לפני התיבה שיחזור מראש התפילה ובלא אמירת הפייט
ועיין בבה"ל. ש"ץ שהוא כהן ובאמצע התפילה נודע שמת אחד בבתים הסמוכים אם
אפשר לסתום הפתחים והחלונות של בהכ"נ או של בית שהמת שם ואע"פ שיש עוד טומאה
דרבנן א"צ להודיע להש"ץ עד שיגמור תפילתו [ומיהו ודאי אם סיים תפילתו בלחש
ולא התחיל עדיין בקול רם יאמרו לו ויצא ויחזור אחר בקול רם] אבל אם א"א ליזהר
בזה צריך לצאת ואפילו באמצע התפלה והשני העומד תחתיו יתחיל מתחלת ברכה אם הוא באמצעיות:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קמ
סעיף א
(א) הקורא בתורה ונשתתק,
העומד יתחיל * (ב) א ממקום ב שהתחיל הראשון, (ג) ויברך בתחלה ובסוף; (ד) ג ולהרמב"ם
לא יברך בתחלה. הגה: (ה) ואפילו בזמן הזה שש"ץ קורא, דינא הכי (הר"י
פרק אין עומדין).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קמ
(א) הקורא בתורה וכו' – וכ"ש
אם נשתתק תיכף לאחר הברכה קודם שהתחיל לקרות דאינו יוצא השני בברכתו:
(ב) ממקום שהתחיל הראשון – ר"ל
אבל לא יתחיל ממקום שפסק הראשון ויברך לפניהם ולאחריהם שא"כ יהיו אותם הפסוקים
שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם וכ"ש אם יתחיל במקום שפסק הראשון ויברך
אחריהם לבד דהו"ל הראשונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים לאחריהם ולא לפניהם
לכך מתחיל ממקום שהתחיל הראשון ומברך לפניהם ולאחריהם:
(ג) ויברך בתחלה – ולא יוכל
לסמוך על ברכה ראשונה שבירך הנשתתק שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים בברכתו אלא
כאו"א מן הקרואים מברך לעצמו ועיין באחרונים שכתבו דכשחוזר ומברך אינו חוזר לאמירת
ברכו כ"א הברכה בלבד שהוא עיקר ברכת התורה:
(ד) ולהרמב"ם וכו' – ס"ל
דסומך על ברכת הראשון וכתבו האחרונים דהעיקר כדעה הראשונה:
(ה) ואפילו בזה"ז וכו'
– הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה:
