גמ' ברכות דף לט:, מ.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 28 דקות ו 19 שניות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא :25 דקות .
1)היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם.. 1
2)אם ב' שלמות ממין אחד, אחת גדולה
ואחת קטנה 3
3)תורמין בצל שלם, אע"פ שהוא קטן 5
4)ויש לבצוע על העירוב בשחרית בשבת.. 5
5)הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם
בידו ויברך המוציא 6
6)בשבת בוצע על שתי ככרות שלימות.. 6
8)מקדימין מזון הבהמות והעבדים.. 8
9)לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או
ליפתן 9
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ז הלכה ד
מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה,
אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי
שיבצע מחטים ומשלימה, בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו
ובוצע אחת מהן.
בית יוסף אורח חיים
סימן קסח
א (א) היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו'. בפרק כיצד מברכין (לט:) הביאו
לפניהם פתיתין ושלימין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין ורבי יוחנן אמר
שלימה מצוה מן המובחר ופסקו התוספות (ד"ה מברך) והרא"ש (סי' כא) והרשב"א
(ד"ה ולענין) והמרדכי (סי' קכט) והגהות מיימוניות פ"ז מהלכות ברכות (אות
ד) כרבי יוחנן וכתבו עוד דבפתיתין גדולים ושלימים קטנים פליגי וסבר רב הונא דמברך על
הפתיתין אם ירצה ורבי יוחנן אמר דשלימין מצוה מן המובחר וכן פירש ה"ר יונה (כח.
ד"ה הביאו). ורש"י (שם) והראב"ד סוברים דמסקנא דהלכתא שמניח פרוסה בתוך
שלימה ובוצע ויתבאר בסמוך בס"ד ושם יתבאר שאין כן דעת הרמב"ם (פ"ז ה"ד)
אלא כדברי אינך רבוותא והכי נקטינן דרבים נינהו:
ומ"ש רבינו מברך על השלם
אפילו הוא פת קיבר והחתיכות פת נקיה. כן כתבו שם התוספות והרא"ש והמרדכי והגהות
מיימוניות וה"ר דוד אבודרהם (ע' שט"ו) כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א)
פרוסה דגלוסקאות ושלימין דבעל הבית מברך על השלימין דבעל הבית ודלא כה"ר יונה
(שם ד"ה ולפי) והכל בו (סי' כד יח.) שפסקו שמברך על הפרוסה שהיא נקיה:
ומ"ש רבינו אבל אם השלם
שעורים והחתיכות חטים וכו'. שם אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על
הפרוסה של חטים ופוטר את השלימה של שעורים ובתר הכי אסיקנא ירא שמים יצא ידי שניהם
מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע ופירש רש"י דאפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן בפתיתין
ושלימין ושניהם ממין אחד קאי דירא שמים מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע וכן כתב הרשב"א
(שם ד"ה פתיתין) בשם הראב"ד אבל התוספות (שם ד"ה מניח) וה"ר יונה
(ד"ה שלום) והרא"ש (שם) מפרשים דלא קאי אלא אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים
וכתב הרא"ש (שם) שכן נראה מדברי הרי"ף (כח.) וכן כתב הרמב"ם בפ"ז
מהלכות ברכות (שם) מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה
של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה ונראה גם כן מדבריו
דבפתיתין ושלימים ושניהם ממין אחד פוסק כרבי יוחנן דאמר שלימין מצוה מן המובחר וזהו
שכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה ומשמע דבדאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין
גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלימין קטנים מצוה מן המובחר בשלימין:
ומ"ש רבינו שאפילו חתיכה
של חטים קטנה מניח פרוסה תחת השלימה וכו'. כן כתב שם הרא"ש וזה לשונו פירש רש"י
בלשון אחד בוצע מן השלימה ומכל מקום יוצא ידי שניהם קרינן ביה כיון שמניח שניהם יחד
הוי כאילו בוצע משניהם ולשון שני פירש בוצע משתיהן יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן
הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב משמע שבוצע
גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם (שם) ואע"פ שה"ר
יונה (שם ד"ה וירא) כתב דאין צריך לבצוע שתיהן אלא ודאי בוצע הפרוסה שהיא של חטים
ומקיים ההידור כשיניח עמה השלימה רבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל
והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח סעיף א
היו לפניו חתיכות של פת, ופת
שלם הכל ממין אחד, (א) מברך על השלם אפילו הוא (ב) א פת קיבר (פי' לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה; אבל אם השלם
שעורים והחתיכות מחטים, אפי' היא קטנה * (ג) ב מניח הפרוסה (ד) תחת [א] השלימה ובוצע
משתיהן יחד. הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד,
יבצע עליו (ה) ואין לחוש לשני, אע"פ שחשוב או חביב עליו (תה"ד סי' ל"ב).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף א
(א) מברך על השלם – משום הידור
מצוה ואם לא היה לפניו רק פרוסה ונטל אותה כדי לברך עליה ובתוך כך הביאו לפניו שלמה
מניח הפרוסה בתוך השלמה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה יבצע אותה:
(ב) פת קיבר וכו' וקטן וכו'
– דמעלת שלם עדיף טפי אפילו באופן זה:
(ג) מניח הפרוסה וכו' – כדי
לקיים מעלת השלמה דשעורין ומעלת החיטין דחשיבא טפי משעורין משום דאקדמיה בפסוק כדכתיב
ארץ חטה ושעורה וגו'. ומבואר בש"ס דמעיקר הדין פרוסה של חטין עדיפא אלא לצאת ידי
שמים כל המעלות צריך להניח הפרוסה תחת השלמה וכו' וכתב המ"א דמ"מ אם היה
השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין
[וכן אם היה של שעורין] אין להחמיר לבצוע על השלמה עם הפרוסה אלא יבצע על הפרוסה לבד
דשיפון קיל אף משעורים משום דאין נזכרת בקרא בהדיא:
(ד) תחת השלמה וכו' – ואפילו
הפרוסה גדולה מהשלמה נמי טוב שיניח שתיהם ביחד [פמ"ג]:
(ה) ואין לחוש לשני – אע"פ
שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו
[ב"י וט"ז] ומסתברא דדוקא אם אינו רוצה לאכול אלא מאחר אבל אם ברצונו שוה
הוא לאכול מזה או מזה ושניהם מונחים לפניו אף שאינו רוצה לאכול משניהם יחד מצוה מן
המובחר לבצוע על המוקדם בפסוק ושארי המעלות:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף א
* מניח וכו' – עיין במ"א
שהביא בשם רש"ל דאם אחר מיסב אצלו יברך אחד על השלמה ואחד על הפרוסה ונתקשה המ"א
על פשרה זו מאד עי"ש ויש מאחרונים שיישבו בדוחק קושית המ"א ובבגדי ישע ראיתי
שאף רש"ל לא קאמר דיברך כ"א לעצמו אלא הבעה"ב יברך על הפרוסת חיטין
ויוציא להמיסב אצלו בברכתו ובאופן זה טוב יותר שהאורח יאחז השלמה בעת הברכה דמינכר
טפי עי"ז שיש לה ג"כ מעלה משיניחו שתיהן ביחד דלא מינכר חשיבותא דכל חד כ"כ
עי"ש ונכון:
בית יוסף אורח חיים
סימן קסח
ב כתב המרדכי (שם) אהא דהביאו לפניו פתיתין ושלימין והלכה כרבי יוחנן דשלימים
עיקר וכתב הר"ם דהוא הדין אם שתי שלימות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה דמברך על
הגדולה וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז (שם): כתב הרוקח (סי' שכט ד"ה ובפרק)
אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה
ודינו כדין שלם ואפילו בשבת יכול לחברם כדמשמע בפרק חלון (עירובין פא.): כתב רבינו
ירוחם (ני"ו ח"ה קמו:) אם יש לפניו פת שלימה או פתיתין גדולים ורוצה לעשות
פירורים דקים על דעת לברך עליהם ולאכלם אין צריך לברך עליהם תחלה כשרוצה לפררן כי די
לברך על הפירורין כך פשוט בפרק כיצד (לט.) מההיא דפת צנומה וכן פירשוה בתוספות עכ"ל
ותמהני עליו היאך כתב כן לפסק הלכה שפירוש זה משמע שהוא על מה שאמר רב חייא בר אשי
פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא וכן מצאתי שכתב הרשב"א (שם ד"ה אמר)
ונדחו דבריו מהלכה דהא אמרינן עליה ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא צריך שתכלה ברכה
עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה כליא על הפת נמי
כי גמרה אפרוסה גמרה אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע ואסיקנא דהלכתא כרבא וכיון דלא
קיימא לן כרבי חייא כל שכן דלא קיימא לן כרב חייא בר אשי ואם כן איפכא הוי פסקא לפי
פירוש זה וכן כתב הרשב"א (שם) דלרבי חייא צריך שיבצע בשעת ברכה הואיל ואפשר שיש
פת גדולה מתחלה לפניו ע"כ ואם כן לרבא נמי צריך שיברך קודם שיבצע הואיל ואפשר
וכך הם דברי המפרשים כמו שנתבאר בסימן קס"ז:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח
סעיף ב
אם ב' שלמות ממין אחד, אחת גדולה
ואחת קטנה, (ו) מברך על הגדולה; אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, (ז) יחברם
יחד בעץ או בשום דבר (ח) ג שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; (ט) ואפילו בשבת ד יכול לחברם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח
סעיף ב
(ו) מברך על הגדולה – ודוקא
כשהיו שניהם שוים ביופי אבל אם הקטנה נקיה והגדולה קיבר מברך על הקטנה:
(ז) יחברם יחד – והמ"א
מפקפק בזה ודעתו דבחול א"צ להדר אח"ז ורק דבשבת דבעינן לחם משנה שלם יעשה
זה ורק שיזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה לזה ובא"ר נוטה לדעת השו"ע:
(ח) שלא יהא נראה – אבל אם נראה
להדיא שנתחבר יחד לא מקרי שלם וכדלקמן בסימן שס"ו ס"ו:
(ט) ואפי' בשבת – ומ"מ
אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [א"ר]:
בית יוסף אורח חיים
סימן קסח
ד פת שעורים ופת כוסמין מברך על השעורים וכו'. ירושלמי פרק כיצד מברכין
(ה"א) והכי נמי איתא בתוספתא (ברכות פ"ד הי"א) וכתבוה שם התוספות (ד"ה
אבל) והרא"ש (סי' כא) והרשב"א (ד"ה תוספתא) ז"ל:
ומ"ש רבינו פת נקיה ופת
קיבר והם ממין אחד מברך על הנקיה. גם זה שם בירושלמי והתוספתא שהביאו המפרשים הנזכרים
שלימה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של גלוסקא ודבר פשוט הוא דעל החשוב
יותר ראוי לברך וכן כתבו שם התוספות שני שלימים ממין אחד אם האחד יותר נקי מברך על
הנקיה דחביב ליה טפי. ומשמע לי דאפילו שתיהם נקיות אלא שזה לבן מזה מברך על היותר לבן
דהא ודאי חשיב חביב טפי: ונראה שאם יאמר הבוצע דאותו שאינו לבן כל כך חביב ליה לא צייתינן
ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם ועוד אכתוב בזה בסמוך בס"ד:
טהורה וטמאה מברך על הטהורה
פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהם שירצה. ירושלמי שם:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח
סעיף ד
פת שעורין ופת כוסמין, מברך
על של שעורים ו כיון שהוא (יב) ממין ז', (יג) אע"פ שהכוסמין יפים; (יד) פת נקייה
ופת קיבר, מברך (טו) על ז הנקייה; ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו, מברך (טז) על
ח הלבנה יותר.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ד
(יב) ממין ז' – אף דכוסמין חשבינן
נמי בכלל שבעת המינים דמין חטים הוא וכמ"ש בטור סימן ר"ח מ"מ אינו מפורש
בהדיא בקרא דשבעת המינין ולכן שעורים חשיב טפי ממנה:
(יג) אע"פ שהכוסמין יפים
– וחביב עליו דמעלת מין ז' עדיף כדלקמן בסימן רי"א ושם מבואר די"א דחביב
קודם [מ"א]. ולפ"ז לא משכחת דין זה כ"א בששניהם שוים בעיניו. ולענין
כוסמין ושיפון דשניהם אינם מפורשים בקרא כוסמין עדיף דהוא מין חטים. ושיפון ושבולת
שועל דשניהם מין שעורים שיפון עדיף שהוא חביב טפי:
(יד) פת נקיה ופת קיבר – ושניהם
מין אחד [טור] דאם הפת קיבר חשיב במינו מן הנקיה כגון חטים לגבי שעורים או שעורים לגבי
כוסמין הוא קודם:
(טו) על הנקיה – ואף דהקיבר
גדול ממנה דמעלת הנקיות עדיף ומיירי שהיו שניהם שוים שלמים או פרוסים דאם הקיבר לבד
שלם הוא קודם להנקיה הפרוסה וכנ"ל בס"א. וזה הכלל מסעיפים אלו מעלת שבעת
המינים קודם לכל ואחריו מעלת השלם ואחריו מעלת הנקי ואחריו מעלת הגדול [ח"א] ולענין
מעלת חביב עיין סימן רי"א:
(טז) על הלבנה – ואף אם השניה
גדולה ממנה אם לא שהוא חביב עליו יותר:
רמב"ם הלכות
תרומות פרק ה הלכה ב
תורמין בצל שלם, אע"פ שהוא
קטן, אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול, בכל מקום אין תורמין ממין על שאינו מינו
שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ואם תרם אין תרומתו תרומה.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שצד סעיף ב
צריך שיהא העירוב בין השמשות
במקום שראוי ליטלו, הלכך אם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו (ג) בלא מרא וחצינא, אסור. הגה: והעירוב א"צ להיות קיים רק בין השמשות. (טור). * ויוכל לאכלו
כשודאי חשיכה (הגהות אשירי ומרדכי פרק בכל מערבין). ויש לבצוע עליו (ד) בשחרית בשבת
(מנהגים). ודוקא במקום שנוהגים לערב כל ערב שבת, (ה) [א*] אבל עדיף טפי לערב על כל
השנה (ו) בפעם אחת כדלעיל סי' שס"ח (ב"י).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שצד סעיף ב
(ג) בלא מרא וחצינא אסור – אבל
אם אין צריך למרא וחצינא אלא לטלטל מוקצה לא גזרו עליו ביה"ש כמ"ש סימן רס"א:
(ד) בשחרית בשבת – הטעם הואיל
ואיתעביד ביה חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת ואף דיוכל לאכלו גם בערבית כנ"ל מ"מ
טוב יותר לבצוע עליו בשחרית משום דפעמים מקדים לאכול בערבית קודם חשיכה:
(ה) אבל עדיף טפי וכו' – שמא
ישכחו פעם אחת מלערב ועיין לעיל במה שכתבתי שם בס"ה:
(ו) בפעם אחת – ובאופן זה כשנאכל
עירובו בשבת אינו מותר רק לאותה שבת אבל לא לשבת הבאה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תעה סעיף א
* (א) א יטול ידיו ויברך
על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, (ב) ב ויאחזם בידו
* ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה ג העליונה ומהפרוסה, (ג) משתיהן
ביחד, ויטבלם במלח. הגה: (ד) ואין המנהג לטבלה במלח (ה) בלילה ראשונה, דפת נקי
אין צריך מלח. (ו) ויאכלם (ז) בהסיבה (ח) ביחד * (ט) ד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול
לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל (י) של המוציא תחלה (יא) ואחר כך של אכילת מצה, ואחר כך
יקח (יב) ה כזית מרור (יג) וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו
ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור (יד) ויאכלנו ו בלא הסיבה, ואחר
כך נוטל (טו) מצה שלישית ובוצע ממנה (טז) [א*] וכורכה עם המרור (יז) ז וטובלה בחרוסת.
הגה: ויש אומרים (יח) דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים (יט) וכן ראיתי נוהגין.
* (כ) ואומר: זכר למקדש (כא) כהלל, (כב) ואוכלן ביחד (כג) בהסיבה. ומשבירך על אכילת
מצה לא ח יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, (כד) כדי שתעלה ברכת אכילת
מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רעד סעיף א
בוצע על (א) שתי [א] ככרות
(ב) (שלימות), שאוחז שתיהן (ג) בידו
(ד) ובוצע (ה) א התחתונה. הגה: ודוקא בלילי שבת (ד"ע), אבל ביום השבת או בלילי
יו"ט בוצע על העליונה (כל בו והגהות מיימוני פ"ח מהלכות חמץ ומצה), והטעם
הוא על דרך הקבלה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רעד סעיף א
(א) שתי ככרות – זכר למן דכתיב
לקטו לחם משנה וגם ביו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות. וגם הנשים מחויבות בלחם משנה
שהיו ג"כ בנס המן. ואם יוצא בלחם משנה בפת הבאה בכיסנין עיין לעיל בסימן קס"ח
ס"ז שם במ"ב ובה"ל:
(ב) שלמות – ועוגה שנשרפה קצת
ועדיין לא נחתך ממנה יש אומרים דיוצאין בו לענין לחם משנה עיין בש"ת אם אין לו
פת שלמה אינו מעכב ויכול לקדש אפילו על כזית פת ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור
בברכת המוציא כל המסובין וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו כדי שכולם יצאו בלחם
משנה וכשמוציא אחרים יאמר ברשות רבותי אע"פ שהוא הבעה"ב או הגדול והוא מדרך
ענוה:
(ג) בידו – בשעת המוציא:
(ד) ובוצע וכו' – שהרי לא נאמר
לחם משנה אלא בלקיטה. ורש"ל ושל"ה נהגו לחתוך שניהם כפירוש הרשב"א וכן
הסכים הגר"א ואם מקפיד על ההוצאה עושה ג' חלות גדולות וג' קטנות ובכל סעודה בוצע
אחת גדולה ואחת קטנה והעולם נוהגין כהשו"ע. כתב הפמ"ג אם אין לו בשבת פת
ישראל כ"א פת א"י מותר לאכול ממנו ועי"ש עוד:
(ה) התחתונה – הב"ח תמה
דאין מעבירין על המצות והט"ז תיקן זה ונהג להניח התחתון קרוב אליו יותר מן העליון
ונמצא שפוגע תחלה בתחתונה או לוקחין העליונה בשעת ברכת המוציא ומניחין אותה למטה ובוצעין
עליה. ועיין לעיל בסימן קס"ז ס"א בהג"ה שלא יחתוך בככר עד אחר הברכה
כדי שיהיו הככרות שלמות ע"ש והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסז סעיף ו
(לד) יאכל מיד * (לה) טז
ולא ישיח בין ברכה [ט] לאכילה; (לו) ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה
בדברים (לז) יז מענין דברים שמברכין עליו, כגון (לח) שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו
מלח או ליפתן (לט) תנו לפלוני לאכול, תנו (מ) יח מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ
לברך. הגה: * ומ"מ לכתחלה (מא) לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים
צריך לחזור ולברך, היינו דוקא (מב) ששח קודם שאכל הבוצע, * (מג) יט אבל אח"כ לא
הוי שיחה [יא] הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת
הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור
זרוע).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף ו
(לד) יאכל מיד – דלכתחלה אסור
להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש:
(לה) ולא ישיח – עד שיכלה ללעוס
קצת מהפרוסה ויבלענו כיון דפסק השו"ע לקמן בסוף סימן ר"י דבטועם לבד אם לא
בלע א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה [וכן אם רבים המסובין וכל אחד יש
לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חבירו קודם שיטעום הוא על ברכתו] ומ"מ
אם עבר ושח בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה בדברים שאינו מצרכי סעודה צ"ע אם צריך
לחזור ולברך [ובח"א כלל מ"ט מצדד דאפילו לא בלע רק הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה
א"צ לחזור ולברך] אמנם א"צ שיאכל דוקא שיעור כזית קודם שידבר דאפילו אם אכל
רק פחות מכזית אחר הברכה חשיבא אכילה לענין זה דמותר לדבר אח"כ אם הוא צריך לכך
ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחלה שיעור כזית:
(לו) ואם שח – אפילו תיבה אחת:
(לז) מענין דברים – ואפילו הפסיק
בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן
לצורך הסעודה לא הוי הפסק:
(לח) שבירך על הפת וכו' – ואפילו
פת שלנו דנקיה ומתובל בתבלין דפסק השו"ע לעיל דא"צ להמתין עד שיביאו מלח
ולפתן מ"מ כיון שהוא חפץ לאכול הפת ע"י טיבול במלח ולפת ה"ז מעניני
סעודה:
(לט) תנו לפלוני לאכול – בין
עני ובין עשיר ואפילו לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לב"ב שיתנו לו ככר
שיברך בעצמו מ"מ מעניני סעודה הוא:
(מ) מאכל לבהמה – ג"כ מעניני
סעודה הוא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. כתב המ"א בשם ס"ח דלשתות אדם קודם
לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה:
(מא) לא יפסיק כלל – בכל אלו
הדברים ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח ג"כ אסור להפסיק קודם שיבלע מעט:
(מב) ששח – הבוצע קודם שאכל
כצ"ל:
(מג) אבל אח"כ וכו' – פי'
אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד
הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום.
והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע
מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם
טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע
מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רו סעיף ג
כל אלו הברכות צריך ג שלא יפסיק
(יא) בין ברכה לאכילה. הגה: (יב) ד יותר
מכדי [ב] דבור (ב"י בשם שיבולי לקט); וצריך להשמיע לאזניו, ואם לא השמיע לאזניו,
יצא ובלבד שיוציא (יג) בשפתיו; ונאמרים (יד) בכל לשון; ולא יברך ערום, עד שיכסה ערותו;
במה דברים אמורים (טו) באיש, אבל אשה יושבת ופניה של מטה (טז) ה טוחות בקרקע, כי בזה
מתכסה ערותה (ועי' לעיל סימן ע"ד סעיף ד'); ואפילו אם אינו ערום, אם לבו
רואה את הערוה או שראשו מגולה, אסור לברך.
משנה ברורה סימן
רו ס"ק יא
(יא) בין ברכה לאכילה – וה"ה
ברכת המצות בין ברכה להמצוה:
רמב"ם הלכות
עבדים פרק ט הלכה ח
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך,
ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו
על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין
לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן,
הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו
ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו
בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי
בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא
בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה
טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה
שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך
רחמים ורחמך והרבך.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסז סעיף ה
(כה) לא יבצע עד יא שיביאו
(כו) לפניו (כז) מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו
פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול
(כח) פת חריבה, (כט) יב אינו צריך להמתין. הגה: ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן
מלח קודם שיבצע, כי השלחן (ל) יג דומה למזבח (לא) והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך
תקריב מלח (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט) (לב) יד והוא מגין מן הפורעניות
(תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין (לג) טו וע"ל סוף סימן ק"ע).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף ה
(כה) לא יבצע וכו' – וממילא
צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח:
(כו) לפניו – ואם רבים המסובים
צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין
לטעום מיד אחר הברכה:
(כז) מלח או לפתן – כדי שתהא
נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש
מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך.
ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג:
(כח) פת חריבה וכו' – דאין בזה
משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום
הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין:
(כט) א"צ להמתין – ומ"מ
אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק
בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א]:
(ל) דומה למזבח – כמו שאחז"ל
[ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן
מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
(לא) והאכילה – שאדם אוכל לחזק
כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה':
(לב) והוא מגין – דאיתא במדרש
כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית
מלח מגין עליהם:
(לג) וע"ל סוף סי' ק"ע
– פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר
הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:
