ברכות – דף ה עמוד א

פוסקים

רי"ף ברכות דף ה.

      גמ' ברכות דף י:

 

רי"ף ברכות דף ה. 1

1)המתפלל לא יעמוד במקום גבוה. 1

2)שלא לאכול לפני התפילה. 2

3)הצמא והרעב, הרי הם בכלל החולים, אם
יש בו יכולת לכוין דעתו, יתפלל  4

4)אם התחיל לאכול קודם עלות השחר,
צריך להפסיק   5

5)סוף זמן ברכות ק"ש. 5

6)יכול לקרא ק"ש בהליכה. 7

7)מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב
ולקרותה מעומד, נקרא עבריין 8

 

1) 
המתפלל לא יעמוד במקום גבוה

 

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן צ סעיף א

המתפלל, לא יעמוד על גבי מטה ולא על
גבי כסא ולא על גבי ספסל ((א) א ואפי' (ב) אינן גבוהין ג', ב"י בשם
מהרי"א), (ג) ולא על גבי מקום גבוה, אלא א"כ היה (ד) ב זקן או חולה, או
שהיה כוונתו (ה) ג להשמיע לצבור.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צ סעיף א

(א) ואפילו וכו' – מפני שכשהוא עומד
עליהם הוא טרוד וירא שמא יפול ולא יוכל לכוין בתפלתו ולפ"ז מה שהתירו בסמוך
בזקן וחולה אף דאין בו משום גבהות מ"מ יאסר לעמוד מחמת ביעתותא צ"ל הטעם
דלא הטריחוהו חכמים והתירוהו להתפלל עליהם במה שייטב לו בישיבה או בעמידה או
י"ל דמיירי שם בגווני דליכא ביעתותא:

 

(ב) אינן גבוהין ג' – והב"ח
והט"ז מתירין אבל הא"ר פוסק כהש"ע:

 

(ג) ולא ע"ג וכו' – לפי שאין
גבהות לפני המקום שנא' ממעמקים קראתיך ה':

 

(ד) זקן או חולה – שקשה לו לירד מעל
המטה:

 

(ה) להשמיע לצבור – דמותר לו לעמוד
ע"ג מקום גבוה ואפילו ע"ג כסא או ספסל ואין בזה משום גבהות ויש מן
האחרונים שכתבו דהיכא דיש בו משום ביעתותא אפילו להשמיע לצבור אסור. כתב המ"א
שעכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד עליו הוא עמוק משאר בהכ"נ משום ממעמקים
קראתיך ה' ולכן נקרא הש"ץ בכ"מ יורד לפני התיבה:

                       

 

2) 
שלא לאכול לפני התפילה

 

מלכים א פרק יד פסוק ט

 

וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר
הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת
לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ: ס

 

בית יוסף אורח חיים סימן פט

ולא לאכול ולא לשתות ואם עשה כן עליו
הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך וכו'. פשוט בפרק קמא דברכות (י:):

ומ"ש בשם אבי העזרי (ראבי"ה
ברכות סי' ל) שמותר לשתות מים וכו'. כתבוהו שם הרא"ש (סי' י) והמרדכי (סי'
כג) וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ו (תפלה אות ד) וכתבו עוד (שם) בשם ספר
המצוות שאם הוא צמא הרבה שטוב יותר שישתה מים משיצטער בתפילתו וכתב רבינו הגדול מהר"י
אבוהב ז"ל דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו' מפני שאם היינו
תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך
במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי. וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות. ונראה לי
שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות
קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי
דרך גאוה דוקא וכי בעו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו
לומר אל תקרא גויך אלא גאיך:

 וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דלדעת
אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל דכיון דלרפואה הוא
דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה וכתב הכל בו (סי' ט) שיש אומרים דאף מים אסור כיון
שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב כן
בשם ארחות חיים (סי' טו) שאפילו מים או לרפואה אסור והוא ז"ל כתב שאין נראה
בעיניו אלא כדברי אבי העזרי עיקר והכי נקטינן:

ומצאתי כתוב בשם רבינו טוביה דוקא
בחול אבל בשבת ויום טוב שצריך לברך [על הכוס] על שולחנו קודם אכילה אסור לשתות
עכ"ל וכן כתב בארחות חיים (סי' טו) בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' רג)
וזכורני שראיתי כתוב בספר אחד שמתיר לשתות אפילו בשבת ויום טוב ולא מיתסר מפני שלא
קידש משום דכל שלא התפלל אכתי לא מטי זמן קידוש [בדק הבית] והוא מ"ש רבינו
שהיה נוהג הרא"ש [עד כאן]: וזה נראה עיקר וכל שכן שיש פוסקים שמתירים
לשתות מים קודם קידוש כמו שיתבאר בסימן רע"א (כח. ד"ה ואסור):

 

 

ד כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות
תפילה (ה"ב) הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו
יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. ולפי מה שכתב רבינו בסימן צ"ח בשם
הר"מ אהא דכל שאין דעתו מיושבת עליו לא יתפלל שאין אנו נזהרים עתה בכל זה לפי
שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה אפשר דהני נמי יתפללו ואח"כ יאכלו וישתו.
ומיהו אם רצו הצמא והרעב לסמוך על דברי הרמב"ם ז"ל הרשות בידם:

 

 

ה ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר כתב
הרמב"ם שאין צריך להפסיק. נראה שספר הרמב"ם מוטעה נזדמן לרבינו דבנוסחי
דידן בפ"ו מהלכות תפילה (ה"ה) לא כתב שאינו צריך להפסיק אלא בתפילת
המנחה אבל לא בתפילת שחרית או אפשר שנתחלף לרבינו בין הרמב"ם להרשב"א
דהרשב"א משמע דסבר הכי כמו שאכתוב בסמוך:

וא"א ז"ל כתב בשם ר"י
שצריך להפסיק. בפרק קמא דברכות (סי' י) וטעמא משום דאע"ג דאמרינן בתפילת
המנחה (שבת ט:) אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו (ויקרא יט
כו) דלא תאכלו על הדם וכן כתב ה"ר יונה ז"ל (ה. ד"ה כל) אבל
הרשב"א (י: ד"ה כל) כתב אהא דאל תקרי גויך אלא גאיך ודוקא כשאכל לאחר
שהגיע זמן התפילה אבל התחיל קודם לכן אינו צריך להפסיק וכן כתבו בתוספות
עכ"ל:

 

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ג

אסור לו (יז) להתעסק (יח) בצרכיו, י
או (יט) לילך לדרך, (כ) עד שיתפלל תפלת י"ח. (ויש מקילין, לאחר שאמרו מקצת
ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה), (תרומת הדשן סי' י"ח) * (כא)
ולא לאכול ולא לשתות, יא אבל (כב) מים [יא] מותר לשתות קודם תפלה, בין בחול ובין
(כג) בשבת וי"ט. * וכן אוכלים ומשקין יב לרפואה, (כד) מותר.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ג

 

(יז) להתעסק וכו' – וקודם אור הבוקר
שרי לעשות מלאכה [של"ה וח"ש] וכתב הא"ר דמ"מ אין לעשות שום
ענין עד שיברך סדר הברכות. ופשוט דכוונתו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר:

 

(יח) בצרכיו – ומי שיש לו עבדים עברים
או משרתים שצריך שישמשוהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות
ויקראו פרשה אחת של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו וכ"ז הוא ממדת חסידות
אבל מדינא אין קפידא:

 

(יט) לילך לדרך – ואפילו קודם מנחה
ומעריב אם הגיע זמנם דינם כמו קודם שחרית:

 

(כ) עד שיתפלל – ואפילו אם במקום
שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו אעפ"כ אסור דהליכה בדרך הוי
כעוסק בצרכיו אך כ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול
לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ
החמה ג"כ מותר בזה:

 

(כא) ולא לאכול – והעובר ע"ז
אמרו חז"ל שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחר גוך אמר הקב"ה לאחר שאכל
ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם לא
תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואפילו טעימה בעלמא אסור:

 

(כב) מים מותר – דלא שייך בהו גאוה
ודוקא בלא צוקער אבל עם צוקער אסור וכ"ש משקה שכר (שקורין ביער) ודאי אסור.
וטיי"א וקאפ"ע מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל
ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם וכ"ז בלא צוקער ובלא חלב
[אחרונים] והעולם נוהגין להקל לשתות עם צוקער ואפשר דכוונת האחרונים וכן
הרדב"ז שכתב דעם צוקער אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה רק אם נותן הצוקער
בתוך הטיי"א למתקו דזהו אסור קודם התפלה אבל אם לוקח מעט צוק"ר בפיו בעת
השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות הטיי"א אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו
דבנתינת הצוקע"ר בתוך הטיי"א או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי
שלא לשתות הטיי"א וקאפ"ע אליבא ריקנא אין שום צד להקל בזה קודם התפלה אם
לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה
עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות הטיי"א
בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו. ומלבד זה רגיל להסתעף מזה איסור
אחר דהלא כתב הרשב"א והובא בב"י דלכך אסור לו לאדם לעסוק בחפציו קודם
שיתפלל כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל וכ"כ בש"ע סוף סעיף ב' שהוא
אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל והרגילין באסיפת חברים בעת שתית
הטיי"א רגיל לפעמים ע"י ריבוי השיחה לעבור עי"ז גם זמן ק"ש
ותפלה:

 

(כג) בשבת – כלומר דלא תימא דבשבת
אסור בלא"ה משום דאסור לטעום קודם קידוש קמ"ל דאינו אסור רק דוקא בשהגיע
זמן קידוש והכא כיון שלא התפלל לא הגיע עדיין זמן קידוש ואחר תפלת מוסף אסור משום
קידוש וקודם מוסף עיין סימן רפ"ו ס"ג:

 

(כד) מותר – אפילו אוכלין ומשקין
טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה
גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה:

3) 
הצמא והרעב, הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין
דעתו, יתפלל

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ד

* הצמא (כה) והרעב, הרי הם בכלל
החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו, יתפלל; ואם לאו, יג אם רצה אל יתפלל עד שיאכל
(כו) וישתה.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ד

(כה) והרעב – הרבה [לבוש]:

 

(כו) וישתה – משמע שאינו מחוייב
מדקאמר אם רוצה והטעם משום דעכשיו בזמן הזה בלא"ה אין מכוונים כ"כ
ומ"מ אם רוצה לאכול ולשתות קודם כדי שיכוין מותר ועיין בא"ר:

4) 
אם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק

שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ה

ואם (כז) התחיל לאכול קודם עלות השחר,
* (כח) יד צריך להפסיק. * (כט) טו וי"א שא"צ להפסיק.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן פט סעיף ה

(כז) התחיל לאכול – אפי' היה בהיתר
דהיינו שהיה יותר מחצי שעה עד עה"ש דבתוך הח"ש אסור להתחיל לאכול וכמו
שכתב הרמ"א בסי' תרנ"ב לגבי לולב וה"ה לגבי ק"ש דאורייתא
ודוקא אם אוכל יותר מכביצה דהוי דרך קבע או לשתות בכשיעור זה אבל בפחות מזה מותר
עד עה"ש:

 

(כח) צריך להפסיק – כשעולה עה"ש
ואע"ג דבתפלת המנחה א"צ להפסיק כמ"ש סי' רל"ב הכא שאני כיון
דאסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם צריך להפסיק ובשם
הזוהר כתבו האחרונים שאפילו קם בחצות הלילה אסור לטעום קודם שמתפלל וכתב
הפמ"ג דדוקא כשהיה ישן ואפשר דשתייה שרי ומדינא אפילו ישן מותר לאכול ולשתות
ומ"מ נכון לכתחלה ליזהר בזה אם אינו מוכרח ועיין במחצית השקל שכתב דבתשו' שב
יעקב סי' ח' כתב בשם סידור האר"י ז"ל שהרח"ו עצמו כשהיה חלש לבו
אכל או שתה איזה דבר לחזק גופו ולא אסר כ"א לאכול למלאות תאותו עי"ש
ובח"א כלל ט"ז כ' ג"כ דהקם קודם אור היום ולבו חלש ועי"ז
מתבטל מלימודו מותר לאכול:

 

(כט) וי"א שא"צ וכו' –
ר"ל לתפלה אפילו התחיל באיסור אלא לק"ש בלבד שהיא מן התורה צריך להפסיק
אם התחיל באיסור וקורא ק"ש בלא ברכותיה שברכותיה הם מד"ס ולאחר שיגמור
יקרא הק"ש עם ברכותיה ויתפלל וכ' האחרונים שהעיקר כסברא הראשונה ואם בירך
בהמ"ז ועוסק בשתייה צריך להפסיק לד"ה:

 

5) 
סוף זמן ברכות ק"ש

 

בית יוסף אורח חיים סימן נח

 

ו אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה
שלישית אם נאנס ולא קרא וכו'. שם (ט:) במשנה וגומרה עד הנץ החמה רבי יהושע אומר עד
שלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא (י:) מאי לא הפסיד
שלא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך
לפניה ולאחריה וכתב הרא"ש (סי' י) יש להסתפק אם רוצה לומר עד חצות
כשיעור תפלה אליבא דרבנן או עד ארבע שעות אליבא דרבי יהודה או אפילו כל היום כולו
לא הפסיד ורב האיי גאון ז"ל כתב אף כל שעה רביעית אע"פ שאינה עונתה מברך
שתים לפניה ואחת לאחריה משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן
ואילך הפסיד שכר הברכות ואם בירך עובר על לא תשא עכ"ל. אבל הרמב"ם
(פ"א הי"ג) כתב שמברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש
שעות ומשמע דהכי קאמר אפילו איחר במזיד או בפשיעה ולא קרא עד אחר שלש שעות מברך
לפניה ולאחריה כל היום ורבינו שכתב אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה
רביעית אם בדוקא נקט נאנס לומר דאם לא נאנס לא איני יודע זו מנין לו ואפשר דלא
נקטיה בדוקא אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להתאחר מלקרוא ק"ש עד אחר שלש שעות
אם לא מחמת אונס: כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק קמא דברכות (ט:) ודע כי אלו
השעות הנזכרות בכל המשנה הן השעות הזמניות וענין הזמניות הוא השעות שיש י"ב
שעות ביום וי"ב שעות בלילה ושאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום
אחד שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב
ז"ל הנה מבואר לפי זה שיש לנו להזהר בימי החורף למהר לקרוא ק"ש מאחר
שהיום קטן ורביע היום הוא קצר: קרא ק"ש בלא ברכות אם מותר לו לחזור ולקרוא
כתבתי בסימן מ"ו (נ: ד"ה וכתב הרא"ה):

 

 

ז כתב הכלבו (סי' ט ד:) טעה בק"ש
של שחרית יש אומרים שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית ורבינו חיים כתב
דק"ש שוה לענין תפלה עכ"ל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן נח סעיף ו

ז אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה
הג', אם עברה שעה ג' ולא (כד) קראה קורא אותה בברכותיה כל (כה) שעה ד' שהוא שליש
היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם (כו) עברה שעה ד' ולא קראה, * (כז) קוראה בלא
ברכותיה כל היום.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן נח סעיף ו

(כד) קראה – אפי' בפשיעה ונראה פשוט
דמה שכתב ולא קראה ל"ד דה"ה אפילו קרא אותה כולה מקודם בזמנה בלא
ברכותיה אלא לרבותא נקטיה דלא נימא כיון דלא קראה כלל עד עתה גרוע יותר וכ"כ
בהדיא בב"י סוף סימן מ"ו עי"ש ובתשובת משכנות יעקב סימן ע"ז
מפקפק בזה היכא דמתחלה קרא את כולה עי"ש:

 

(כה) שעה ד' – דברכות אינם שייכים
לק"ש דאע"פ שנתקנו קודם ק"ש מ"מ לאו ברכת ק"ש היא שהרי
אינו מברך אקב"ו לקרות שמע והרי הם כמו תפילה ולפיכך דינם כמו תפילת השחר
שהוא רק עד שליש היום:

 

(כו) עברה שעה ד' – אפילו נאנס
אפ"ה מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך הוי ברכה לבטלה ועיין בביאור הלכה:

 

(כז) קוראה – עיין בלבוש שכתב יכול
לקרותה וכו' והכוונה הוא שטוב שיקראנה כדי שיקבל עליו עול מ"ש אבל אינו
מחוייב שאינו מקיים בזה המ"ע דק"ש וכמו שהסכימו כל האחרונים שאין נמשך
זמן ק"ש מן התורה רק עד ג' שעות וכנ"ל ודע דמ"מ פ' ציצית או שארי
פסוקים שהם מזכירת י"מ מחוייב מן התורה כל היום דהא מן התורה לא נקבע זמן
לזכירתה וכמו שכתב הש"א סימן י' דעד הערב הוא זמן לזכירת י"מ עי"ש:

6) 
יכול לקרא ק"ש בהליכה

 

טור אורח חיים סימן סג

 

וקורא אותה בין מהלך

בין עומד בין יושב חוץ מפרקדן פי'
ששוכב על גביו והרמב"ם ז"ל כתב בין שפניו למעלה או פניו טוחות בקרקע לא
יקרא ואפילו אינו ממש על גביו אלא מוטה על צדו לא יקרא מפני שנראה כמקבל עול מלכות
דרך גאוה ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו או מפני אונס אחר מטה מעט
על צדו וקורא

 

בית יוסף אורח חיים סימן סג

א וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין
יושב. בפרק קמא דברכות (י:) תנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר
יעמדו שנאמר (דברים ו ז) בשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר
ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך
בני אדם עומדין ופירש רש"י כדרכן או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך ותנן
תו (שם) אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי
בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן סג

 

סעיף א

קורא אותה (א) מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע"ג בהמה
או יושב, * אבל לא (ב) פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה,
אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגה: (* מאחר (ג) שכבר שוכב א ואיכא טרחא [א] לעמוד) (הר"י
פ' מי שמתו). ואם היה בעל בשר הרבה (ד) ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, *
נוטה מעט לצדו וקורא.

 

משנה ברורה סימן סג

 

(א) מהלך – עיין לקמן בס"ג:

(ב) פרקדן – ואפילו מוטה מעט על צידו ג"כ אסור מפני
שנראה כמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה:

(ג) שכבר שוכב – ר"ל ופשט כל מה שעליו ואיכא טורח לעמוד
ולחזור וללבשם אבל אם שוכב בחלוקו צריך לעמוד ועיין בבה"ל:

(ד) ואינו יכול וכו' – אבל אם יכול על צידו אפילו רק בפסוק
ראשון לבד מחוייב לעשות כן וכ"ש אם יכול לקרותה בישיבה:

 

7) 
מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא
עבריין

טור אורח חיים
סימן סג

כתב ר"עמרם גאון מי שרוצה להחמיר
לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה
מיושב ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד בפסוק הראשון ובעל

 

בית יוסף אורח חיים סימן סג

ב כתב רב עמרם (בסדורו קג.) מי שרוצה
להחמיר לעמוד וכו'. טעמו משום דאם ביום הוא עובר על דברי בית הלל ונראה שעושה
כדברי בית שמאי שאמר בבקר יעמדו ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה:

ומ"ש ונקרא עבריינא. הוא
מדאמרינן בפרק כירה (שבת מ.) מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא:

ומ"ש שמצותה מיושב. נראה לי שהכי
קאמר שמצותה אף מיושב כלומר ולא כדאמרי בית שמאי דביום אין מצותה אלא מעומד:

 

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן סג סעיף ב

(ה) ב מי שרוצה (ו) להחמיר (ז) לעמוד
כשהוא יושב ולקרותה מעומד, (ח) ג נקרא עבריין.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סג סעיף ב

(ה) מי שרוצה וכו' – דהלכה כב"ה
דס"ל דהא דכתיב ובקומך אין הכונה בעמידה כדעת ב"ש אלא בזמן שדרך בני אדם
לקום ממטתם ואסור לו להחמיר לעשות כב"ש ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות
כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה
ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד [פמ"ג עי"ש ועי' בספר מטה
יהודא]:

 

(ו) להחמיר – כתב ביש"ש פ"ז
דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין
אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה
לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד
לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו
ראיה לסתור דבריו עכ"ל:

 

(ז) לעמוד – דוקא בזה הוא דאסור משום
שנראה לכל דמשום חומרא קעביד אבל אם עומד יכול לישב דאז אינו נראה דמשום חומרא
קעביד רק משום דצריך לישב ודוקא בשחרית אבל בערבית אין לו להטות ולישב כשעומד
דנראה דעושה כב"ש:

 

(ח) נקרא עבריין – כדאמרינן בפרק כירה
דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. כתב א"ר בשם מהרש"ל
דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך
ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה: