רי"ף ברכות דף טז.
גמ' ברכות דף כה.
1)צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף. 1
2)לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח
ידו על פיו ויקרא ק"ש 2
3)אפי' להרהר בד"ת, אסור בבית הכסא.. 4
4)תלמוד תורה – במרחץ ובבית הכסא.. 5
יחזקאל פרק כ פסוק
כה
וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם
חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם:
מצודת דוד יחזקאל
פרק כ פסוק כה
(כה) נתתי להם – מסרתים ביד העכו"ם לעשות עמהם חוקים לא טובים ומשפטים
אשר לא ישיגו בעבורם את החיים כ"א הכליון והאבדון ועל הגזירות והשמדות שהיו בשעת
חורבן הבית יאמר:
במדבר פרק טו פסוק
לא
כִּי דְבַר יְקֹוָק בָּזָה וְאֶת
מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ: פ
רש"י במדבר
פרק טו פסוק לא
(לא) דבר ה' – אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה, והשאר מפי משה:
עונה בה – בזמן שעונה בה שלא
עשה תשובה:
ישעיהו פרק ה פסוק
יח
הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי
הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה:
מצודת דוד ישעיהו
פרק ה פסוק יח
(יח) מושכי העון – ממשיכים על עצמן את היצר הרע המסית על העון:
בחבלי השוא – בחבלים דקין וכמעט
שאין בהם ממש:
וכעבות – לבסוף ממשיכים היצה"ר
המחטיא בחבלים עבות שמושכים בהם את העגלה ר"ל בתחלה מעט נמשכים אחריו ולבסוף נמשכים
הרבה:
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ג הלכה ד
ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין
שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול, ולא לאמרו
בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום
שיש בו צואה ומי רגלים אסור.
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ג הלכה ה
דברים של חול מותר לאמרן בלשון
קדש בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא,
אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן,
ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש
ובעניני קודש. +/השגת הראב"ד/ דברים של חול וכו' עד וכן הכנויין כגון רחום חנון
ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא מצאנו
שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ"ל.+
שולחן ערוך יורה
דעה סימן רמו סעיף כו
כל המבטל תורה מעושר, סופו לבטלה
מעוני. וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. הגה: כז כשמסיים מסכת, מצוה
לשמוח ולעשות סעודה, (ח) ונקראת סעודת מצוה. (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ'
כל כתבי). ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים, ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד
במקומות המטונפים, מפני שלא יהרהר בדברי תורה. (פשוט פ' מי שמתו). כח ומ"מ (ט)
מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה, (ת"ה סי' ס"א /מ"א/) ולא
חיישינן (י) שיהרהר, דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה (סברת הרב דלא כמסקנת ת"ה שמגמגם
בזה).
פתחי תשובה על שולחן
ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף כו
(ט) מותר ליכנס למרחץ – עיין
בתשובת רדב"ז החדשות סי' שמ"ב:
(י) שיהרהר – עיין בש"ת
בא"ח סימן ג' סק"א שכתב סגולה שינצל שלא יהרהר בד"ת בבית הכסא בשם האר"י
ז"ל שיאמר תחלה התכבדו מכובדים כו' אף שכתב בש"ע שם דעכשיו לא נהגו לאמרו
מכל מקום יש לאמרו בשביל זה כדי שינצל מהרהור דברי תורה ע"ש ואולי לא נאמרו הדברים
אלא ליחידים אשר תורתם אומנתם ולא לזולתם דמחזי כרמות רוחא עכ"ד. ולענ"ד
נראה דלא שייך מיחזי כיוהרא אלא בדבר שעושה בפני רבים משא"כ בזה. [כעת ראיתי שגם
הב"י בא"ח שם בשם האבודרהם כתב ג"כ דמחזי כיוהרא ע"ש]:
בית יוסף אורח חיים
סימן פה
א – ב לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע וכו'.
מחלוקת ברייתות ואמוראים בסוף פרק מי שמתו (כד:) ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר ולאו
דוקא לקרות אלא אפילו להרהר אסור דהכי אמרינן התם ובפרק כירה (שבת מ:) אמר רבה בר בר
חנא אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ותמיהני
על ה"ר יונה שכתב בפרק היה קורא (ח: ד"ה לא) אהא דתניא לא יברך אדם ברכת
המזון בלבו שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאמרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו
נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתים התפילה יש לו להרהר הברכה או
התפילה שנתחייב ואע"פ שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה (שמואל א טז ז) יי' יראה
ללבב ליתן לו שכר המחשבה עכ"ל ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר
אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות
ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס ואי אפשר לנקותם אינו רשאי להוציא
בשפתיו ומכל מקום יכול להרהר בהם כיון שאין שם טינוף גמור כן נראה לי לדחוק כדי
ליישב דבריו: וכתב ה"ר מנוח (פ"ג ה"ד ד"ה ואפילו להרהר) בירושלמי
(ברכות פ"ג ה"ד) אמרינן דמותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא ולא פליג אגמרא
דידן דכי אמרינן אסור להרהר הני מילי לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בדברי תורה
אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאנסו מותר עכ"ל ומבואר הוא בגמרא דידן
דגרסינן בפרק טבול יום (זבחים קב:) אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא
בבית הכסא והיכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר
חוץ ממרחץ ובית הכסא לאנסו שאני ופירש רש"י לאנסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר
בה על כרחו: כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש (ה"ד – ה) ולא ק"ש
בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון
חול ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום
הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור. דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש
בבית הכסא וכן הכינויים כגון רחום נאמן וכיוצא בהם מותר לאמרן בבית הכסא אבל שמות המיוחדים
והם שמות שאינן נמחקין אסור להזכירם בבית הכסא ובבית המרחץ ישן ואם נזדמן לו להפריש
מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש עכ"ל
ומה שכתב דכל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבית הכסא וכו' ולא
לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו וכו' נתבאר בסמוך. ומה שכתב ואפילו אמרו בלשון חול
וכן מה שכתב דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור
מפריש וכו' בפרק כירה (שם). ומה שכתב וכן הכינויים כגון רחום ונאמן וכיוצא בהם מותר
לאמרן בבית הכסא מימרא דרב בפרק קמא דשבת (י:): כתוב בארחות חיים (הל' ק"ש
אות לא) גרסינן בירושלמי (שבת פ"ג ה"ג) שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ
והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רשב"י על מסחי עם ר"מ א"ל מהו שנדיח
א"ל אסור מהו שנקנח א"ל אסור והרמב"ן (שבת מ: ד"ה לאפרושי) כתב
מסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ לאו הכי הוה כדמייתי
בירושלמי אלא כדאמרינן בגמרא דילן פרק כירה בקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין
וכו' עכ"ל:
וכשיחזור פסק הרי"ף (טו:)
חוזר למקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור את כולה ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה
חוזר לראש דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס וכו'. כבר נתבאר בסימן ס"ה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן פה סעיף א
לא ילך אדם במבואות המטונפות
(א) ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש. ואפילו אם היה קורא ובא, צריך להפסיק (ב) כשיגיע
למבוי המטונף, וכשיצא משם, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום
שפסק. הגה: וי"א שחוזר לראש, (ג) וכן עיקר (וע"ל סי' ס"ה).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן פה סעיף א
(א) ויניח ידו וכו' – כלומר
שקורא כ"כ בלחש עד שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ג"כ אסור:
(ב) כשיגיע – ר"ל בתוך
ד"א ואם הוא לפניו אסור כמלא עיניו:
(ג) וכן עיקר – עיין בסימן ס"ה
במשנה ברורה שביארנו שם כל פרטי הדין:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן פה סעיף ב
(ד) א אפי' להרהר (ה) בד"ת,
(ו) [א] אסור (ז) בבית הכסא (ח) ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה
ומי רגלים. הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה וב"י בשם
א"ח). דברים של חול, מותר לאמרם שם (ט) ב בלשון הקדש. וכן הכנויים, כגון רחום,
(י) נאמן וכיוצא בהם, (יא) מותר לאמרם שם; אבל השמות (יב) ג שאינם נמחקין, אסור להזכירם
שם. * ואם נזדמן לו שם (יג) ד להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש (יד) ה
ובענייני קודש. הגה: (טו) ובמקום שמותר להרהר בד"ת, מותר (טז) לפסוק דין ובלבד
שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק דשבת ובפרק כל הצלמים).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן פה סעיף ב
(ד) אפילו להרהר – ואפילו בזמן
שאין שם אדם:
(ה) בד"ת – וכן אסור לעיין
בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ
הכתובים ויבוא להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו
יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:
(ו) אסור – ויחשוב שם חשבונות
ביתו והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:
(ז) בבה"כ – ואפילו בתוך
הד"א של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן ע"ט
במ"ב סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי אסור להתפלל וכן
להזכיר כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם עדיין לא התחיל מותר ופשוט
דבזמן שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים
מזה הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:
(ח) ובבית המרחץ – כי נפיש זוהמא
בתוכו ומאוס והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום דבעינן
והיה מחניך קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ
ובבית המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו
וכן משמע מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק דהדבור אסור בכל גווני
והראיה מהגמרא יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן קדשים עי"ש ומה שכתב
דאם הרהר לאונסו מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם
לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב
דהדבור אסור:
(ט) בלשון הקודש – ומדת חסידות
הוא להחמיר:
(י) נאמן – הראב"ד אוסר
ברחום וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע
שרי הואיל וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות
שאינם נמחקין אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא
בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו
מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו
ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין
על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק
כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:
(יא) מותר לאמרם – דגם בני אדם
מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם
עליך י"ל דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:
(יב) שאינם נמחקים – ל"ד
דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:
(יג) להפריש מדבר איסור – וה"ה
אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה
מצלת מהרהורים רעים:
(יד) ובעניני קודש – דהיינו
לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון
הוראה ויש מחמירין וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה בע"פ
שמגלחין אחר חצות יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע
דאסור אבל לא יאמר אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם
גודל האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי
מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא
מותר לעשות כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:
(טו) ובמקום שמותר – כגון
בבית אמצעי של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו
במקומות המכוסים דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:
(טז) לפסוק דין – דהוי כמו הרהור
שמחשב הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:
תלמוד תורה – במרחץ ובבית הכסא
1. אם מותר לברך וללמוד בחדר
אמבטיה בדירה פרטית כשהוא נקי.
2. הטעם שאסור בדברי תורה וקריאת
שמע בבית המרחץ.
3. הפעלת רדיו בחדר האמבטיה
כשמשמיעים בו דברי תורה.
4. הרהור בדברי תורה בבית הכסא
בזמננו.
5. הרהור בדברי תורה בבית המרחץ.
6. שמיעת דברי תורה מרדיו בשעה
שמתרחץ בחדר האמבטיה.
7. תלמוד תורה או תפילה בחדר
המשמש לדירה וכדומה ולעיתים גם רוחצים בו.
שו"ת יביע
אומר חלק ה – או"ח סימן יא
נשאלתי אם מותר להכניס רדיו
טרנזיסטור לחדר אמבטיה, ולשמוע על ידו הרצאה תורנית או תכנית דתית כגון קבלת שבת וכדומה,
בשעה שמתרחץ שם.
א. בשבת (י) תניא, הנכנס לבית
המרחץ, מקום שבני אדם עומדים לבושים, יש שם מקרא (קריאת שמע) ותפלה, ואצ"ל שאלת
שלום, ומניח תפילין ואצ"ל שאינו חולץ. מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים, יש
שם שאלת שלום ואין שם מקרא ותפלה, ואינו חולץ תפלין ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם
עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום ואצ"ל מקרא ותפלה. וחולץ תפילין ואצ"ל שאינו
מניחן. ובהר"ן פ"ג דע"ז (מד:) מבואר, שבבית הפנימי שהכל ערומים שם אסור
אפילו להרהר בד"ת, אבל בבית האמצעי שבני אדם עומדים בו ערומים ולבושים, מותר להרהר
שם בדברי תורה, וכן להשיב בדבר איסור ומותר כל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא
כהרהור בד"ת ומותר. ע"ש. והכי קי"ל בש"ע א"ח (סי' פד). והנה
בתשובת הרשב"א ח"ז (סי' תיח) כ' בזה"ל, ומה שנהגו להטביל כלים ולברך
בבית הטבילה, אע"ג דבבית המרחץ אסור לומר שלום, משום דכיון שהן מים צוננים אין
שם זוהמא, משא"כ במרחץ של מים חמים. ע"כ. וכ"כ המאירי (ברכות כו /ע"א/)
לאחר שהעתיק דברי הגמ' שבת הנ"ל, וז"ל, דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של
מים חמים שהזוהמא מצויה בו, אבל (מקואות) מעינות ושאר מקואות שאדם טובל בהן במים צוננים,
מותר לברך בהם כל זמן שאין שם ערוה. וכ"כ הגאונים ז"ל. ע"כ. וז"ל
מרן הכ"מ (פ"ק מה' ק"ש ה"ג), כתב הר' מנוח, איכא דאמרי דכיון דאיסור
מרחץ מפני שעומדין שם ערומים, הוא הדין לפני מקואות שטובלות שם הנשים אסור לברך או
לקרות בתוכן, ולא מסתבר, דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום זוהמא והבלא דאית ביה ע"י
שתשמישו בחמין, אבל הני מקואות שהמים שלהם צוננין ליכא זוהמא ומותר. ע"כ. [וכן
הסכים להלכה הפרי חדש ס"ס פה, והוכיח כן ממתני' (ברכות כב:), ירד לטבול, אם יכול
לעלות ולהתכסות ולקרות ק"ש עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו: יתכסה
במים ויקרא. ושכן עמא דבר. וכ"כ בשו"ת בית יהודה עייאש ח"א חאו"ח
סי' י]. מבואר יוצא מכל הפוסקים הנ"ל שעיקר האיסור לברך בבית הפנימי, וכן בבית
האמצעי, אינו מפני שהמקום גורם שעומדים שם ערומים, אלא משום הזוהמא המצויה שם. והנה
ביומא (יא) באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ושהנשים ניאותות
בהם פטורות מן המזוזה. ומפרש בגמ' דניאותות היינו רוחצות, ופריך, אי הכי היינו מרחץ,
ומשני אשמעינן מרחץ דרבים ואשמעינן מרחץ דיחיד, ס"ד אמינא ה"מ מרחץ דרבים
דנפיש זוהמיה אבל מרחץ דיחיד דלא נפיש זוהמיה אימא לחייב במזוזה קמ"ל. ולמדנו
מכאן שיש מקום לחלק בין מרחץ דרבים למרחץ דיחיד לענין זוהמא, ודוקא לענין מזוזה מסקינן
לפטרם בכל גוונא, כמבואר הטעם בטוש"ע יו"ד (סי' רפו ס"ב), וז"ל,
בית התבן ובית העצים ובית הבקר חייבים במזוזה, ואם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות
שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה. וכ"כ (שם ס"ד) בית הכסא ובית המרחץ
ובית הטבילה פטורים ממזוזה לפי שאינם עשויים לדירת כבוד. ע"ש. ומעתה אמבטיה פרטית
שמתרחצים בה בני הבית בלבד לפרקים, ואין כל זוהמא מצויה שם יש מקום לכאורה להתיר לברך
וללמוד בד"ת שם. וכדין בית הטבילה (במים צוננים) שאע"פ שפטור ממזוזה מ"מ
מותר לברך שם, וכמבואר בראשונים הנ"ל. ואמנם בכ"מ פ"ג מה' ק"ש
ה"ג בסיום דברי ה"ר מנוח, איתא בזה"ל: וצ"ע דהא לענין מזוזה דין
בית הטבילה כבית המרחץ. ע"כ. אולם הפר"ח (ס"ס פה) תירץ לנכון כאמור,
דשאני גבי מזוזה דבעינן דירת כבוד וליכא. ע"כ. ור"ל דנפקא לן ביומא (יא:)
מדכתיב: ביתך, מה בית העשוי לכבוד וכו', יצאו בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה שאינם
עשויים לכבוד. ואין לומר דקרא אתא לבהכ"ס ובית המרחץ דנפיש זוהמא דידהו, משא"כ
בית הטבילה, דבהכ"ס ובית המרחץ לא בעי קרא, הואיל ונפיש זוהמייהו, ועיקר קרא לבית
הטבילה. וכמ"ש בשיח יצחק יומא שם. ואף לד' הריטב"א שם שמפרש דמיירי שהזמין
את בית הכסא ובית המרחץ, ועדיין חדשים הם, שאל"כ פשיטא וכו'. ע"ש. ממילא
יש ללמוד גם דין בית הטבילה, דהא בית המרחץ חדש אכתי לא מאיס, ומותר לקרוא שם ק"ש,
וכדמסיק בשבת (י:) דשאני בהכ"ס דמאיס, ואפ"ה נתמעט מטעם שאינו דירה של כבוד,
ודון מינה לבית הטבילה. וכן ראיתי להגאון מהר"א רוקח בטורי אבן על הרמב"ם
פ"ג מה' ק"ש שתירץ קו' ה"ר מנוח הנ"ל כאמור, דשאני התם דכתיב ביתך
המיוחד לדירת כבוד. והוסיף, א"נ י"ל דשאני לענין מזוזה שהיא קבועה תמיד,
וכל שלפעמים הולכים שם ערומים אין כבוד שמים לעמוד בפני ה' ערום (ע' שבת קכ: ובשיח
יצחק יומא יא:) לפיכך פטור ממזוזה, אבל כאן דוקא בבית המרחץ דאיכא זוהמא אסור לברך
ולקרות משא"כ בבית הטבילה. ע"כ. וכ"כ הגאון מהר"י עייאש בשו"ת
בית יהודה ח"א (חאו"ח סי' י). ע"ש. והן אמת שהט"ז (סי' פד סק"ב)
ס"ל שאפילו בית הטבילה (צונן) דינו כבית אמצעי של בית המרחץ שאסור לברך שם, חוץ
מברכת הטבילה שהואיל ואי אפשר בענין אחר כדיעבד דמי. ע"ש. וכ"כ המאמר מרדכי
שם. וע"ע במש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי'
יב). ע"ש. (אולם מד' הרשב"א והמאירי הנ"ל מוכח שבמקוה צונן מותר לברך
גם שאר ברכות. וכן מבואר בפר"ח ובית יהודה הנ"ל שהוכיחו כן מדין ק"ש
וכו'. ודו"ק). ובנ"ד יש לצדד להחמיר יותר, הואיל ועכ"פ המים חמים ואיכא
למימר דלא פלט מזוהמא פורתא. ומ"מ בצירוף החילוק בין מרחץ דרבים למרחץ דיחיד נראה
דלא עדיף מבית אמצעי שמותר להרהר שם בד"ת, וא"כ בנ"ד בשמיעת ד"ת
באמבטיה מהרדיו טרנזיסטור, כיון שאין כאן יותר מהרהור בדברי תורה יש להתיר. ואע"פ
שהוא עצמו עומד ערום, וכתיב ולא יראה בך ערות: דבר, הא דרשינן (בשבת קנ) דיבור אסור
הרהור מותר, ולהכי שרי להרהר בד"ת נגד ערוה. וכן מבואר יוצא בפרש"י שם.
(וע"ע במאירי ברכות כא /ע"א/ בדין הרהור אי כדיבור דמי). וכן מפורש בפרי
חדש (סי' עה ס"ג). גם המג"א (סי' פה סק"ב) כ', איתא בשבת קנ /ע"א/
שמותר להרהר בד"ת נגד ערוה וכו'. וצ"ל דהא דאסור להרהר בד"ת בבית המרחץ
(בבית הפנימי), היינו משום דנפיש זוהמיה. ומ"מ ביו"ד סי' א ס"י מוכח
שכשהוא ערום וחבירו מברך אסור לכוין לצאת י"ח בברכתו, כיון דליכא למימר שומע כעונה.
שהרי אסור לענות. ע"כ. ולפ"ז בנ"ד דלא שייך ה"ט דשומע כעונה שאינו
אלא כמהרהר בד"ת משרא שרי, שכל שאינו זקוק לכוין לצאת י"ח אינו בדין שומע
כעונה. (וההיא דסוכה לח: דילפינן שומע כעונה משמיעת יאשיהו קריאת הס"ת, י"ל
דמיירי שקראו ברבים להוציאם, ככל קריאת ס"ת בצבור. וע' בט"ז ופר"ח
(סי' קמא ס"ב). וע' תוס' ברכות (כ:) ד"ה כדאשכחן בסיני. ובשו"ת קרן
לדוד (חאו"ח ס"ס יא). וחתן סופר ח"ב (די"ח ע"א). ובמש"כ
בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ח אות יח והלאה) דתליא באשלי
רברבי. ובנ"ד מיהא אפשר להקל כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים).
ב. ולכאורה יש להעיר בזה ממ"ש
הרא"ש (פ"ג דברכות סי' לו) וז"ל, וכן היה נוהג רבינו תם ז"ל כשהיה
רוחץ בחמין צלולין, והיה רוצה לשתות היה מתכסה בבגד למטה מלבו כדי שלא יהא לבו רואה
את הערוה. ע"כ. ומבואר שאפילו כשרוחץ במים חמים לא חיישינן לזוהמא דמרחץ ומותר
לברך, וה"ט כמש"כ דבמרחץ דיחיד ליכא זוהמא. אלא דמשום הא לא איריא די"ל
דמיירי שרוחץ בבית דירה שלו בגיגית, שהואיל ועיקר החדר משתמש בו לבית דירה אע"פ
שלפעמים רוחץ שם בודאי שמותר לברך וללמוד שם. וכמ"ש כיו"ב מרן הב"י
יו"ד (ר"ס רפו) ופסקו הרמ"א בהגה (שם ס"ב), דדוקא בית התבן ובית
העצים שהנשים רוחצות שם פטורים ממזוזה, אבל חדר מגורים אע"פ שהנשים רוחצות שם
לא נפיק מבית דירה וחייב במזוזה. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת בית שלמה (חאו"ח
סי' יח) בדין חדר הבלן שדר בו והוא בחצר המרחץ, ואנשי העיר ההולכים למרחץ מתפשטים שם
בגדיהם, ומשם הולכים למרחץ ערומים, והעלה שמותר להתפלל שם ולהניח תפילין, כיון שעיקר
החדר נעשה לדירת הבלן, ורק בע"ש ובערב יו"ט כשיש מרחץ מתפשטים שם והזיעה
אינה בכלל מרחץ כלל. וראיה ברורה מד' הט"ז (סי' פג סק"א) שאם אין המחיצה
מיוחדת לבית הכסא בלבד אין לה דין בהכ"ס. וכ"כ המג"א ר"ס פ"ז
שאם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר אין לו דין בהכ"ס. וכן לענין קדושה אמרי'
במגילה (כו) לענין רחובה של עיר, שאע"פ שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות אין בו דין
קדושה, משום דאקראי בעלמא הוא. עכת"ד. וכיו"ב כ' בשו"ת בנין ציון ח"א
(סי' יא), אודות חדר שדרים בו ויש שם אמבטי שמתרחצים בו במים חמים, אם מותר להתפלל
וללמוד בחדר כשהאמבטי ריקם ונקי. והביא מ"ש המג"א סי' פה בשם ה"ר מנוח
לחלק בין בית המרחץ דאית ביה זוהמא למקוה צונן דליכא זוהמא התם. וכתב, ולפ"ז היה
נראה לאסור להתפלל בנ"ד כיון שרוחצים בו בחמין ואיכא זוהמא, אך יש לחלק דשאני
הכא שהחדר מיוחד לדירה ורק לפעמים רוחצים בו ואין כאן מיאוס שבודאי נשמרו מזוהמא. וכדקי"ל
ביו"ד סי' רפו, דדוקא בית העצים ובית התבן שאינם בית דירה ממש אם הנשים רוחצות
בהן פטורים ממזוזה, אבל בית דירה ממש לא, ואפי' להב"ח שפוטר ממזוזה כל שהנשים
עומדות שם ערומות, ורוחצות שם, התם ה"ט משום בזיון כתבי הקדש לעמוד בפני ה' ערום
אבל להתפלל ולברך שם כשאין שם ערום מותר כיון שאין החדר מיוחד לרחיצה אלא לדירה. עכת"ד.
וע"ע בפרי מגדים (סי' פד א"א סק"א ומש"ז סק"ב) דנחית להכי
בקיצור כדרכו בקדש. ע"ש. ולפ"ז אין ראיה מההיא דר"ת, שי"ל דמיירי
שרוחץ בדירתו בגיגית של מים חמים, משא"כ חדר האמבטי שמיוחד בעיקר להתרחץ שם במים
חמים, ושמו מעיד עליו, שכולם קוראים לו: חדר אמבטיה, יש להחמיר לתת עליו כל דין חדר
אמצעי של המרחץ. וכן מצאתי הלום בס' שמן המאור (או"ח סי' מה), בד"ה וזה,
שכ' באמת דההיא דר"ת מיירי שהיה רוחץ בגיגית מלאה מים חמים בתוך ביתו, ולכך היה
רשאי לברך. והכי משמע פשטא דלישנא, שהרי לא הוזכר שם בית מרחץ. ע"ש. ומכ"ש
לגירסת המעדני יו"ט (אות נ) שהיה רוחץ: במים במקום: בחמין, ושכ"ה בטור, דא"ש
טפי שי"ל דמיירי במים צוננים.
מה שפירשנו דברי ר"ת שהיה
רוחץ בחמין ומברך, דהיינו שרוחץ בגיגית במים חמים בביתו, ולא במרחץ, נ"ב, וע'
באור זרוע (סי' קכח) שכ' ג"כ, הילכך אדם שרוצה לקרות ק"ש או לברך והוא טובל
ועומד במים, או מי שרוחץ בגיגית ואוכל בה כדרך שעושים בצרפת רשאי לברך עד שיעכרם ברגלו
או שיניח בגד כנגד לבו. וכן פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק, שכן היה נוהג ר"ת כשהיה
רוחץ בחמין במים צלולים, שהיה מתכסה בבגדו שלא יהיה לבו רואה את הערוה. ע"כ. וע"ע
בשו"ת רש"י ח"ב (סי' רסד).
ג. ועינא דשפיר חזי להגאון חתם
סופר (בחאו"ח סי' יח ובחיו"ד סי' רז), שנשאל אודות מי שיש לו בתוך חדרו מקוה
חם לטהרת הנשים שבביתו, ומכוסה בנסרים, אם מותר ללמוד בד"ת באותו חדר. והשיב,
דלכאורה היה נ"ל ל"ר שאין במים חמים שבמקוה חשש זוהמא יותר ממים צוננים,
שהרי היה לכהן גדול ביוה"כ מקוה טהרה בגג של בית הפרוה שהיתה מקודשת בקדושת עזרה
ממש, שהרי היתה בנויה בקודש ופתוחה לקודש. כמ"ש תוס' (יומא לא) ד"ה וכולן.
וקרא כ' ורחץ בשרו במים במקום קדוש וכו'. וא"כ איך התירו לכ"ג להטיל מים
חמים למקוה ולגרום זוהמא במקום קדושה. א"ו דדוקא במקום שרוחצים כגון במרחץ שמזיעים
שם נפיש הבלא וזוהמא, משא"כ בטבילה בחמין בלבד לא שייך זוהמא. אך י"ל דהתם
לא היו עושים כן אלא להפיג צינתן ולא לחממם, אבל מקואות שלנו שעושים אותם רותחים ממש
ונפיש זוהמא והבלא שלהם לא נפקי מכלל מרחץ. ומ"מ אע"פ שבתוך המקוה שהוא חם
נפישא זוהמא, בתוך החדר מיהא שהוא נקי אין שום סברא לאסור ללמוד, ומהיות טוב יעמיד
מחיצה בין הלומד ובין המקוה המכוסה בנסרים. ועובדא ידענא שהחסיד המפורסם כמהר"ר
זלמן חסיד מפפד"מ היה לו מקוה חם בתוך חדרו, והיה מכוסה, והוא למד שם בימות הקיץ,
ולא רפרף אדם מעולם. עכת"ד. והנה מבואר להדיא מתוך דברי החת"ס שאין חילוק
בין מרחץ דרבים למרחץ דיחיד, שאם היה מחלק בכך, מה הביא ראי' מהטבילה של כ"ג ביוהכ"פ
שהיא טבילה ליחיד פעם בשנה, משא"כ מקואות ציבוריות דנפישי בהו זוהמא. וכן ממאי
דמסיק בנידונו לחלק בין תוך המקוה שהוא חם דנפישא זוהמא, לבין תוך החדר שמקוה שם, שהחדר
נקי. אלמא דאף במקוה של יחיד אם הוא חם אסור לקרות ולברך שם. וצ"ל דס"ל להחת"ס
דההיא דיומא (יא) דקאמר סד"א ה"מ מרחץ דרבים דנפישא זוהמיה: אבל מרחץ דיחיד
דלא נפיש זוהמיה לא לחייב במזוזה, קמ"ל, היינו רק להס"ד אבל למסקנא אה"נ
דכל אפייא שוין לחומרא. וכן מתבאר מדברי הבנין ציון (סי' יא) הנ"ל, דמיירי באמבטיא
של אדם פרטי, ועכ"ז לא התיר אלא מפני שבאותו חדר דרים בו, ורק לפעמים רוחצים בו.
אבל באמבטיאות שלנו המיוחדים בעיקר לשם כך, ושמם מעיד עליהם, שנקראים חדרי אמבטיא.
אע"פ שלפעמים עושים בהם שאר תשמישים, כגון כביסה, או נטילת ידים, מ"מ עיקרם
עשויים בכדי להתרחץ. ולכן אסור לברך וללמוד שם. וכן מבואר בשו"ת שם משמעון פולאק
(חאו"ח סי' ט). ע"ש. ואף שבשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן קי וקיא), נראה
דס"ל להתיר באמבטיאות שלנו שרוחצים בהם ידים יותר ממה שמתרחצים שם כל הגוף בחמין.
ע"ש. מ"מ אין הוכחה מדבריו שמתיר גם לברך וללמוד, ורק לענין שיצטרך הנכנס
בהם לנט"י היקל. אכן בשו"ת חלק יעקב ח"א (סי' רה) בהוכחתו מדברי הבית
שלמה (סי' כד) הנ"ל, נראה דס"ל שאפילו ללמוד שם מותר, מטעם שמשתמשים בחדר
האמבטיה גם לשאר דברים. ע"ש. וכן בשו"ת נצר מטעי (סי' ב) מתיר לברך באמבטיה.
(ועיקר ראיתו מההיא דר"ת שהיה מברך כשהיה רוחץ בחמין. וכבר כתבנו לעיל שאין זה
מוכרח שי"ל דמיירי שרחץ בגיגית בבית דירה שלו. ושכ"כ בשמן המאור). ע"ש.
אבל לפע"ד יש להחמיר שלא ללמוד באמבטיה אלא ע"י הרהור, וכדין בית אמצעי של
המרחץ. וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג (סימן לט) שכ', שאף שהאמבטיה
מזומנת גם לשאר תשמישים ונקיה מכל וכל, מ"מ אין הדבר ברור להתיר לברך שם, כיון
ששם החדר מוכיח עליו שנקרא: אמבטיה, ואינו חשוב בית דירה. ורק ליטול ידים באמבטיה ובצאתו
לחוץ יברך ודאי שיש מקום להתיר. ואף שבשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (סי' יח) מחמיר
גם בזה, מ"מ הבעלי בתים שנוהגים להקל בזה יש להם ע"מ שיסמוכו. (ושם העיר
ע"ד החת"ס והבנין ציון מההיא דיומא יא /ע"א/ דמפליג בין מרחץ דרבים
למרחץ דיחיד. וכ' שי"ל שלא החמיר החת"ס הנ"ל אלא בנידונו שהמים שבמקוה
היו נשארים בתוכו זמן ממושך, משא"כ באמבטי שלנו שעם גמר הרחיצה המים מתרוקנים
ונשאר האמבטי נקי. ע"ש. אך יש לפקפק לפ"ז בראית החת"ס מההיא דכ"ג
שטובל בבית הפרוה, והרי גם שם מסתמא היו יכולים להריק מימי המקוה אחר יוהכ"פ ואז
לא תשאר כל זוהמא. וי"ל). וע"ע בשו"ת זכר יהוסף משאול (סי' כג). ע"ש.
והלום ראיתי להגאון מהר"א וואלקין בשו"ת זקן אהרן ח"א (חאו"ח סי'
א) שאחר שכתב שדין האמבטיה שלנו כדין מרחץ כיון שעכ"פ רוחצים שם בחמין. העלה דמ"מ
כיון שעינינו הרואות דלא נפיש התם זוהמא והבלא כמו בחדר הפנימי של בית המרחץ, לכן יש
להשוות דין חדר האמבטיה לדין בית אמצעי של בית המרחץ, שאסור ללמוד ולברך שם, אבל מותר
להרהר שם בדברי תורה. ע"ש. וכן נ"ל עיקר וכמש"כ לעיל. וכן כתבנו בקצרה
בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח ס"ס א). וע"ע בשו"ת ציץ
אליעזר חלק ז (סימן ה) ודו"ק.
ד. אלא דלכאורה עדיין היה מקום
לדון להחמיר בנ"ד, שאף שנאמר שדין חדר האמבטיה כדין חדר אמצעי של המרחץ שמותר
להרהר שם בדברי תורה, מ"מ הרי אסור לדבר בד"ת שם. וא"כ בעצם הכנסת הרדיו
טרנזיסטור לחדר האמבטיה, כשמשמיע על ידו דברי תורה, יש להחמיר. אולם נראה שאין לחוש
לזה כלל, שאפילו אם משמיעים ברדיו: שידור חי ממקור ראשון בעת שהמרצה מדבר בד"ת,
הקול נקלט תחלה ע"י הממברנא ואח"כ משדרים אותו דרך הרדיו, וא"כ הואיל
ואין הקול המשודר ברדיו בא מכח אדם בר חיובא, שכחו נפסק לפני השידור, והוא כדרך ששומעים
מהתקליט של גרמופון. ולכן הדבר ברור שאין יוצאים י"ח מקרא מגילה (או שופר) דרך
הרדיו. וכן אין לענות אמן אחר ברכות הנשמעים דרך הרדיו. וכמש"כ בשו"ת יביע
אומר ח"א (חאו"ח סי' יט אות יח). ע"ש. ועפ"ז ג"כ פסקנו להלכה
שאין בהשמעת ברכות וקטעי תפלה שיש בהם הזכרת שם שמים, דרך תקליטי גרמופון, משום איסור
הזכרת שם שמים לבטלה, וכמש"כ באורך בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ג
(חאו"ח סי' טו). והבאנו שכן פסק הגאון מהר"ח ברלין בשו"ת אהלי אהרן
ח"ב (סי' סד אות ה ו). ע"ש. וא"כ גם בנ"ד אין לחוש על עצמם הכנסת
הרדיו טרנזיסטור לחדר האמבטיה, ואין לנו לדון אלא על שמיעת דברי תורה בחדר האמבטיה.
ומאחר עלות שדין חדר האמבטיה כדין חדר האמצעי של בית המרחץ, יש להורות שמותר לשמוע
שם ד"ת דרך הרדיו ולהרהר בהם. וע"פ האמור אין לחוש בזה גם לדין: שומע כעונה,
הגם שיש מחמירים לאסור לשמוע ד"ת בבוקר קודם ברכות התורה מדין שומע כעונה. וכמ"ש
בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קנט). וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח
סי' לה). ובשו"ת מכתב לחזקיהו (דף כד ע"ב). ועמש"כ בשו"ת יביע
אומר ח"ד (סי' ח אות יח והלאה). מ"מ בנ"ד ודאי שאין לחוש בזה כיון שהמשמיע
לאו בר חיובא ומקלו יגיד לו. ואין כאן אלא הרהור בעלמא, ומכיון דכתיב ולא יראה בך ערות:
דבר, דיבור אסור הרהור מותר, ונפק"ל מהכא שאפי' עומד ערום מותר לו לשמוע ד"ת,
וכמש"כ לעיל משבת (קנ) והאחרונים, לכן יש להתיר לשמוע ד"ת מהרדיו טרנזיסטור
אף כשהוא עומד ערום ומתרחץ באמבטיה. ולית דין צריך בשש. [ובדרך אגב אבא להעיר בקצרה
ע"ד הרב נצר מטעי סי' ב הנ"ל, שהביא מ"ש הר"ן (ע"ז מד:) שבחדר
אמצעי של המרחץ מותר לומר הלכה כל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר, ולכן הי' מותר לר"ג
להשיב לאותו הגמון אין משיבין במרחץ, דזה אינו חשוב אלא כדין הרהור, וכשיצא לבית החיצון
א"ל טעמו של דבר, דהיינו אני לא באתי בגבולה וכו', והקשה ע"ז ממ"ש בשבת
(מ:) אר"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של
שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן, ש"מ תלת וכו', והקשו והיכי עביד הכי והלא
אסור לדבר ד"ת בבית המרחץ וכו'. ומשני דלאפרושי מאיסורא שרי. וכן במעשה בתלמידו
של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח קרקע א"ל אין מדיחין, לסוך לו
קרקע א"ל אין סכין, אלמא דלאפרושי מאיסורא שרי. ולד' הר"ן מאי קושיא, הלא
הם אמרו דין יבש בלי נימוק וטעם זה מותר בבית אמצעי. ואין לומר דהכא כיון דתני בבית
המרחץ הכוונה לבית הפנימי, זה אינו שהרי במתני' דע"ז מד: קתני שהיה רוחץ במרחץ
וכו', ובכ"ז מוקמינן דמיירי בבית החיצון לפ"ד הר"ן. וצ"ע. עכ"ד.
ולק"מ, דהא קתני בברייתא ע"ז מד: כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ, וא"כ
בפנים לא השיבו כלום, (שבודאי שהיה רוחץ בבית הפנימי). ורק כשיצא לבית האמצעי שמותר
להרהר בד"ת א"ל אין משיבין במרחץ. אבל הני עובדי דשבת מ: מיירי בחדר הפנימי
ששם היו מתרחצים. ומש"ה הוצרך לתרץ דשאני הכא דהוי לאפרושי מאיסורא. וזה פשוט.
אך בעיקר ד' הר"ן, יש חולקים ומחמירים. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד
סי' ח אות כב. ע"ש].
ה. כלל העולה שמותר להכניס הרדיו
טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו ד"ת בעת שעומד שם ערום להתרחץ. [אולם אין
להתיר בזה אלא בחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, אבל אם משמש גם לבית כסא, יש להחמיר, שאפילו
בבתי כסאות של זמנינו יש להחמיר ולאסור להרהר שם בד"ת. וכמש"כ בכיו"ב
בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' ב). וכן ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי
חלק ו' (חאו"ח סי' יג). ובשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' רה) שהעלו כן לדינא].
והנלעד"כ. והיעב"א.
דף טז.
לתפילה עד שיכסה את לבו
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ג הלכה יז
וכשם שהוא אסור כנגד ערות אחרים
כך הוא אסור לקרות כנגד ערותו ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו, היתה חגורה של בגד
או עור או שק על מתניו אע"פ ששאר גופו ערום מותר לו לקרות קריאת שמע והוא שלא
יהיה עקבו נוגע בערותו, היה ישן בטליתו והיה ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל
לא יחוץ צוארו ויקרא מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה.
בית יוסף אורח חיים
סימן עד
ו היתה טליתו חגורה לו על מתניו וכו'. מימרא דרב הונא בסוף פרק מי שמתו
(כד: כה.) ותניא כוותיה היתה טליתו חגורה על מתניו מותר לקרוא ק"ש אבל לתפילה
עד שיכסה את לבו ופירש רש"י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו
ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש אבל לתפילה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך
ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עד סעיף ו
היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו
(כא) ממתניו ולמטה, (כב) אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, (כג) מותר לקרות ק"ש.
אבל להתפלל אסור, עד שיכסה (כד) לבו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עד סעיף ו
(כא) ממתניו ולמטה – ר"ל
אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו:
(כב) אע"פ וכו' – במקום
הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בק"ש:
(כג) מותר לקרות – כיון שערותו
מכוסה וגם הטלית מפסקת בין לבו לערוה:
(כד) לבו – ה"ה כל גופו
ונקט לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה
צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק"ש אינו
מדבר לפני המלך:
שערי תשובה אורח
חיים סימן עה ס"ק [יא]
[יא] ממנה – עבה"ט ועיין
בי"ד סי' א' לענין ערום לא ישחוט מפני הברכה והפוסקים כתבו שם דאפי' הפיכת פנים
לא מהני לאחר שיברך ויכוון להוציאו כיון שהוא צריך לצאת בברכתו ושומע כעונה וא"כ
אסור לערום לכוון שאז תהי' שמיעתו כדיבור והדיבור אסור וע"ש בת"ש ס"ק
ס"ט ויתברר בסי' פ"ה אי"ה וע"ש בת"ש ס"ק ע' שאפי' הולך
במכנסים תחת כתנתו יש ליזהר אע"ג דמפסיק האבנט שלבו ראה ערותו דרך חיתוך המכנסים
ולא דמי למחבק גופו בזרועותיו בסי' ע"ט ומשמע אפי' תחת בגדיו י"ל דזרועותיו
דבר שבגובה (אפשר שצ"ל בגופו) והפסקה מעלייתא הוא משא"כ אבנט בעלמא וע"ש
היכא דאפשר לא סגי אם מכוסה ממתנים ולמטה ולמעלה הוא ערום משום כבוד הברכה ע"ש
ומכ"ש כאן בק"ש ותפלה שנאמר הכון כו' ופשוט:
אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו, מניח ידו עליהן
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מג סעיף ח
אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם
צרכיו, מניח ידו עליהן (כו) טו עד שיגמור עמוד הראשון ויוצא, וחולצן וחוזר ונכנס.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מג סעיף ח
(כו) עד שיגמור – דעמוד החוזר
מביא האדם לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון:
היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ג הלכה יא
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו
על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה
רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא, היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית
הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע,
אבל אם היתה במקומה אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור
לקרות עד שיקנח יפה יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור
לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. +/השגת הראב"ד/ היתה צואה בגומא
כו' עד נוגע בה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא
נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל
אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. /השגת
הראב"ד/ היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית
עכ"ל.+
רא"ש מסכת
ברכות פרק ג סימן מד
מה אתמר צואה על בשרו או שהיו
ידיו בבית הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידיו דרך חור לבית
הכסא ואינו מריח ריח רע רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ר"ח =רב חסדא= אמר אסור
לקרות ק"ש אמר רבא מאי טעמא דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה כיון שאינו מריח
מותר. מ"ט דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה צריך שיהא כל גופו נקי אע"פ שאינו
מריח. ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא דאסור אע"ג דר"ח תלמידו דרב הונא
אזלי' לחומרא וכן פסק בא"ז. ורב אלפס ז"ל כתב דקי"ל כרב הונא חדא דהוא
רבו דרב חסדא ועוד דמקשי' מיניה בפרק אמר להם הממונה (דף ל' א) דאמר רב פפא צואה במקומה
אסור לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת. היכי דמי אי דנראה פשיטא ואי דלא נראה לא
נתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא יושב נראית עומד אינה נראית. מ"ש מצואה על בשרו
דאתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש.
במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. מדקא מקשי מיניה שמעינן הלכתא היא וכן
מסתבר וי"א דהא דשרי רב הונא בצואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעומדת על בשרו
במקום המתכסה מאליו בלא המלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין
כיסוי המלבוש מועיל ואסור. ודייקי ליה מדפריך התם אי דנראה פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא
רב הונא שרי כיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה
אסור טפי. ורב אלפס ורבינו משה ז"ל גורסין או ידיו מטונפות מבית הכסא מותר. ולא
נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראה. ואם מיירי ביבשה אפילו הכי
אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה:
בית יוסף אורח חיים
סימן עו
ד – ה היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו וכו'. שם איתמר צואה על בשרו או
שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש
ופירש רש"י ידיו בבית הכסא. מחיצה יש בינו לבית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה
ומפרש בגמרא דטעמא דרב הונא משום דכתיב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה וטעמא דרב חסדא
משום דכתיב (שם לה י) כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך ופירש רש"י כל הנשמה הפה והחוטם
בכלל ההילול ולא שאר איברים: וכתב הרא"ש (סי' מה) צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית
הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו או שהכניס ידיו דרך חור לבית הכסא ואינו
מריח ריח רע ופסק ר"ח (תוס' כד: ד"ה פסק) כרב חסדא דאסור אע"ג דרב חסדא
תלמידיה דרב הונא אזלינן לחומרא וכן פסק באור זרוע (ח"א סי' קלא) והרי"ף
(טז.) כתב דקיי"ל כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מיניה בפרק אמר
להם הממונה (ל.) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת
היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא יושב נראית
עומד אינה נראית מ"ש מצואה על בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא
מדקא מקשה מינה שמע מינה דהלכתא הוא וכתבו ה"ר יונה (טז: דיבור ראשון) והרא"ש
(סי' מה) וכן מסתברא ויש אומרים דהא דשרי רב הונא צואה על בשרו לא איירי אלא בצואה
שעמדה על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא מלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום
הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ודייקי מדפריך התם אי דנראית פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא
רב הונא שרי כיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה
אסירא טפי: והרי"ף והרמב"ם (פ"ג הי"א) גורסים ידיו מטונפות מבית
הכסא ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראית ואי מיירי ביבשה
אפילו הכי אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה והוסיף ה"ר יונה (שם ע"א ד"ה
והריא"ף) וכתב זה לשונו והרמב"ם רצה ליזהר מזו הקושיא וכתב היתה טיפת צואה
על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו
או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל ואפילו הכי
אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון
שהוא כל כך מועט ויבש שאנו דנין אותו כאילו אין שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים
ורב הונא נמי [לא] הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה תהלל יה שאפילו בלא זה מותר כיון שאין
בו ממשות עכ"ל: והרשב"א (ברכות שם ד"ה צואה) כתב וזה לשונו הקשה הראב"ד
מכל מקום הא בעינן מחניך קדוש וליכא ותירץ כיון דיבשה והלך ריחה דלא נפיש זוהמא בטלה
על גב גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם ומסתברא דאפילו כשאינה יבשה ואי
משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח
סנדלו עליה וקורא ק"ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזימנין דמיגליא
כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה הא במכוסה מישרי
שרי דכתיב (דברים כג יד) ושבת וכסית את צאתך ולקמן נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות
ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא
והא מיכסיא כן נראה לי עכ"ל והרמב"ם כתב לפסוק כרב הונא ואחר כך כתב וכמה
גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עו סעיף ד
* היתה צואה על בשרו * ג ומכוסה
(י) בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא ד דרך (יא) חור ואינו מריח ריח רע, ה יש (יב)
מתירים לקרות, ו ויש אוסרין. וי"א שלא התיר המתיר בצואה על בשרו, אלא במקום שהיא
נכסה מאליה בלא מלבוש (יג) כגון אצילי ידיו, ונכון לעשות (יד) כדברי המחמיר. הגה: ושכבת
זרע על בשרו (טו) ז דינו כצואה (מהרי"ל הלכות י"כ).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עו סעיף ד
(י) בבגדיו – ומי שידיו מטונפות
מקינוח ביהכ"ס אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא
דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה אפי' בלי כיסוי ודוקא אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא
גופא כל שידיו מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק"ש ותפלה עד שיטול
ידיו או עכ"פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד' [פמ"ג] ועיין בבה"ל:
(יא) חור – ר"ל מחיצה יש
בינו לבין בה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה הלא י"א בסימן פ"ג
דאסור לקרות כנגד מחיצת בה"כ דכצואה דמיא:
(יב) מתירין – דכתיב כל הנשמה
תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ההילול אבל לא שאר איברים דאפילו אינם נקיים שרי והיש
אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים ופשוט דלפ"ז
ה"ה אם אחד מאיבריו הוא בתוך ד' אמות של הצואה ג"כ אסור מטעם זה ואם הצואה
היא על בגדיו ומכוסה מלמעלה ג"כ לכו"ע שרי ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד
בגדיו נקיים ובפרט בעת התפלה:
(יג) כגון אצילי ידיו – ר"ל
אז מהני כיסוי בגד [פמ"ג]:
(יד) כדברי המחמיר – ובעת הדחק
יש לסמוך אדברי המתירין שדוקא הפה והחוטם הוא בכלל ההילול אבל לא שאר איברים [ח"א]:
(טו) דינו כצואה – ר"ל
ע"כ יש להחמיר בה כשהיא על בשרו אף שהיא מכוסה כמו בצואה וכנ"ל אבל כשהיא
על בגדיו ומכוסה שרי לכו"ע וכנ"ל בצואה וי"א דאינו כצואה מיהו בס"ח
סימן תק"ט מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה
ומכ"ש כשנכשל ח"ו ע"י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור:
צואה בפי טבעת
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עו
סעיף ה
ח צואה (טז) בפי [ז] טבעת, אפילו
היא מכוסה, (יז) אסור לקרות (יח) לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית (יט)
כשהוא יושב.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עו סעיף ה
(טז) בפי טבעת – מי שיש לו חולי
הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור
בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא
דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורד תדיר
מעצמה אז הוי מפי הטבעת וא"צ תקנה:
(יז) אסור לקרות – ובדיעבד אם
קרא ק"ש חוזר וקורא אך לענין תפלה צ"ע אם יחזור ויתפלל כ"כ הח"א
אבל הרבה אחרונים כתבו שצריך לחזור ולהתפלל:
(יח) לדברי הכל – ר"ל אפילו
לדברי המתיר בס"ד בצואה על בשרו ומכוסה שאני הכא דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע"כ
יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא
ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של"ה וח"א]:
(יט) כשהוא יושב – אבל אם אינה
נראית אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:
