ריף ברכות דף ט:
גמ' ברכותטז., טז:
2)אבלות יום ראשון:מן התורה או מדרבנן 3
4)אסור לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן;
אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין, אסור; בצונן, מותר. 19
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה א
נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת
שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות, מי
שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה
פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם
שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס
בה אע"פ שלא בעל.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ב
אבל הנושא את הבעולה אע"פ שעוסק
במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה.
טור אורח חיים סימן ע
חתן הכונס הבתולה פטור בין ביום בין
בלילה ד' ימים וד' לילות הראשונים אם לא עשה מעשה ומשם ואילך חייב אפי' אם לא עשה
מעשה וכונס האלמנה חייב ואם רצה חתן להחמיר ע"ע ולקרות קאמר ת"ק הרשות
בידו רשב"ג אומר שאינו רשאי ופסק א"א ז"ל כרשב"ג וכן פסק
ר"ח ורב אלפס פסק כת"ק וכ"ש האידנא שאפי' שאר כל אדם אין יכולין
לכוין כל כך שאין חילוק בין חתן לשאר כל אדם וכן כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שלא
אמרו לפטור חתן אלא בזמן הראשונים שהיו מכוונין אבל עכשיו אפי' שאר כל אדם אינו
יכול לכוין והרמב"ם ז"ל כתב כל מי שפטור מלקרות ק"ש אם רצה להחמיר
על עצמו ולקרות קורא והוא שתהא דעתו מיושבת עליו אבל אם היה זה הפטור מבוהל ותמה
אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו:
בית יוסף אורח חיים סימן ע
ג חתן הכונס הבתולה פטור וכו'. משנה
בפרק היה קורא (טז.) חתן פטור מק"ש בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה
ומפרש בגמרא (שם) דכונס את הבתולה דוקא הוא דפטור אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה
משום דטריד אבל כונס את האלמנה חייב דהא ליכא טירדא ומי שטרוד מפני שטבעה ספינתו
בים וכיוצא חייב דלא מיפטר אלא כשטרוד טירדא דמצוה וטעמא דלא מיפטר כונס את הבתולה
אלא עד מוצאי שבת מפני שמאותו זמן ואילך כבר נתקררה דעתו: וכתב ה"ר מנוח
(ק"ש פ"ד ה"א) בשם הראב"ד דהא דפטור כונס את הבתולה דוקא
בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב וכתב
עוד דמדברי הרמב"ם (שם) משמע דפטור גם בימים אבל אפשר דלא מיפטר אלא בלילות
אבל לא בימים דישראל קדושים הם (שבת פו.) ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי
מסתברא עכ"ל ורבינו כתב כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל וכן כתוב בהגהות
מיימוניות (שם אות ב) בשם התוספות:
ועל מה שכתב רבינו שזמן הפטור הוא
ארבעה ימים וארבעה לילות. תמה רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שהרי אינם אלא
שלשה ימים כלומר שבתולה נשאת ליום הרביעי וכבר קרא ק"ש בשחר קודם נישואיו
והשתא לא משכחת עד מוצאי שבת אלא שלשה ימים שהוא פטור וכן כתבו תלמידי ה"ר
יונה (ט: ד"ה מתני' חתן) ואולי שיבוש הוא שנפל בספרים ע"כ. ואפשר לומר
שרבינו סובר שכיון שעתיד לכנוס ביום רביעי גם מהשחר הוא טרוד ופטור מק"ש
אע"פ שעדיין לא כנס ועוד יש לומר שמנהגם היה לכנוס את הבתולה בליל רביעי אחר
תפלת ערבית כמו שנוהגים במצרים עוד היום והשתא הוו שפיר ארבעה ימים וארבעה לילות:
תנן בפרק קמא דשבת (ט:) מפסיקין
לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ואוקימנא לה (יא.) בדברי תורה כדתניא חברים שהיו
עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש
(ה"ה) היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ומברך לפניה
ולאחריה ובריש פרק היה קורא (יג:) ת"ר שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד זו
ק"ש של רבי יהודה הנשיא פירוש שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע
הזמן היה מפסיק וקורא פסוק ראשון לבד וחוזר ללימודו ואיפליגו התם אמוראי אם היה
חוזר וגומרה אחר כך אם לאו וכתב הרא"ש (סי' ג) מילתא דפשיטא היא שצריך לקרות
את כולה ומאן דאמר אינו גומרה מיירי בשעבר זמן הקריאה קודם שגמר לימודו ואם תאמר
כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה דאפילו מי שתורתו אומנותו תנן
דמפסיק לק"ש ויש לומר דהני מילי אדם הלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים אין
לו להפסיק עכ"ל ורבינו לא חשש לכתוב דמפסיקין מתלמוד תורה לק"ש לפי שסמך
על מה שכתב בסימן ק"ו דכל מי שאין תורתו אומנותו כרשב"י וחביריו מפסיק
בין לק"ש בין לתפילה אבל מכל מקום היה לו לכתוב שמי שלומד תורה לרבים אינו
מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפילו אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד ורבינו
ירוחם כתב כן בח"ב (נ"ג כג ע"ד) בשם התוספות ואפשר שרבינו סובר דהא
דאמרינן שמי שמלמד תורה לרבים אינו מפסיק דוקא כשהוא בענין שאם יפסיק לקרות את שמע
יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אחר כך וכמו שכתב ה"ר יונה בפרק קמא (ג. ד"ה על)
גבי הא דתניא (ה:) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים ולפי שעכשיו
אינו מצוי שיתבטלו מללמוד בסיבת הפסק לק"ש לא חשש רבינו לכתבו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע סעיף ג
הכונס את (י) הבתולה פטור (יא)
מק"ש (יב) ב ג' ימים (יג) אם לא עשה מעשה, מפני שהוא טרוד טרדת מצוה. והני
מילי בזמן הראשונים, אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי, גם הכונס את
הבתולה (יד) ג קורא. הגה: וע"ל סי' צ"ט אם שכור (טו) יקרא ק"ש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ע סעיף ג
(י) הבתולה – מפני שהוא טרוד טרדה
דמצוה שמחשב על עסק בתולים משא"כ באלמנה לא טריד:
(יא) מק"ש – וברכותיה וה"ה
מתפלה וכמו שמבואר לקמן בסימן ק"ו:
(יב) ג' ימים – וד' לילות כגון אם נשא
ביום הרביעי בצהרים פטור עד מוצאי שבת ועד בכלל. ולפעמים יצוייר ד' ימים כגון אם
נכנס לחופה ביום ד' עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים:
(יג) אם לא עשה – אבל לאחר מעשה שאינו
טרוד עוד חייב וכן מזה הזמן ואילך חייב אף אם לא בעל דכיון שכבר עבר ג' ימים ולא
עשה מעשה מתייאש אח"כ מן הדבר ואינו טרוד כלל:
(יד) קורא – ר"ל חייב לקרות ועם
ברכותיה כדין וגם מתפלל דכיון שחייב בק"ש חייב בתפלה ואם אינו קורא מיחזי
כיוהרא שמראה שמכוין בכל שעה. ולענין תפילין עיין לעיל בסי' ל"ח ס"ז
במ"ב:
(טו) יקרא ק"ש – שם נתבאר
דבשכרות מעט קורא ומתפלל דבזמנינו בלא"ה אין אנו מכוונין כ"כ הא אם אין
יכול לדבר לפני המלך אין לקרות ולהתפלל עד שיסיר יינו מעליו:
ביאור הגמ' שהביא הרי"ף
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף צח עמוד ב
/מתני'/. טבול יום ומחוסר כיפורים –
אינן חולקין בקדשים לאכול לערב. אונן (אינו) נוגע ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול
לערב.
רש"י מסכת זבחים דף צח עמוד ב
טבול יום ומחוסר כיפורים – הואיל ואין
ראוין לאכילה.
אין חולקין לאכול לערב – לכשיטהרו
ובגמרא מפרש טעמא.
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף צט עמוד ב
ואינו חולק לאכול כו'. מיפלג הוא דלא
פליג, וכי מזמני ליה אכיל, ורמינהי: אונן (ומחוסר כיפורים) טובל ואוכל את פסחו
לערב, אבל לא בקדשים! אמר רב ירמיה מדיפתי, לא קשיא: כאן בפסח, כאן בשאר ימות
השנה, בפסח איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים, בשאר ימות השנה דלא חזי – לא חזי,
ומאי אבל לא בקדשים? אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר, ל"ק: כאן שמת לו
מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר, כאן שמת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר, יום
קבורה לא תפיס לילו מדרבנן. מאן תנא
אנינות לילה מדרבנן? ר"ש היא, דתניא: אנינות לילה מדברי תורה, דברי רבי
יהודה; ר"ש אומר: אונן אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים, תדע, שהרי אמרו:
אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים. וסבר ר"ש: אנינות לילה מדרבנן?
והתניא, ר"ש אומר: אונן אינו משלח קרבנותיו, מאי לאו ואפילו בפסח! לא, לבר
מפסח. והתניא, ר"ש אומר: שלמים – כשהוא שלם מביא, ואינו מביא כשהוא אונן;
מנין לרבות את התודה? מרבה אני את התודה, שכן נאכלת בשמחה כשלמים; מנין לרבות את
העולה? מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים; מנין לרבות [בכור ומעשר
ופסח? מרבה אני] בכור ומעשר ופסח, שכן אינן באין על חטא; מנין לרבות חטאת ואשם?
ת"ל: זבח; מנין לרבות העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה? ת"ל: שלמים
קרבנו, כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם מביא, ואינו מביא כשהוא אונן; קתני מיהא
פסח! אמר רב חסדא: פסח כדי נסביה. רב ששת אמר: מאי פסח? שלמי פסח. אי הכי, היינו
שלמים! תנא שלמים הבאין מחמת פסח, ותנא שלמים הבאין מחמת עצמן, דאי לא תנא שלמים
הבאין מחמת פסח, סלקא דעתך אמינא: הואיל ומחמת פסח אתי כגופיה דפסח דמי,
קמ"ל. רב מרי אמר,
רש"י מסכת זבחים דף צט עמוד ב
כי מזמני ליה – אם זימנו חבירו כהן
לאכול עמו לערב בחלקו בקדשים אוכל.
ורמינהו אונן טובל ואוכל פסחו – משנה
היא בפסחים (דף צא:) ולא גרסינן בה מחוסר כיפורים דאינו צריך להמתין לערב אלא מביא
כפרתו וטובל ואוכל בקדשים.
טובל – כדתנן אונן צריך טבילה לקדש.
ואוכל פסחו לערב – אבל לא בקדשים מפרש
לה בפסחים (דף צב) קסבר אנינות לילה דרבנן ואנינות דאורייתא חד יומא הוא כדכתיב
ואחריתה כיום מר (עמוס ח) וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו
דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים כדאמרינן.
כאן בפסח – מתני' דקתני אינו חולק ואי
מזמנו ליה לאכילת קדשים אוכל בלילי פסחים קאי דמגו דשרו רבנן אכילת פסחים שרו ליה
נמי שאר קדשים.
והא דקתני אבל לא בקדשים אשאר ימות
השנה קאי – והאי אבל לא בקדשים לאו אלילי פסחים קמהדר ואע"ג דעליה קאי אלא
אבל לא בקדשים של כל השנה וה"ק טובל ואוכל פסחו בערב וה"ה לכל הקדשים
באותו לילה אבל לא בקדשים של שאר ימות השנה.
רב אסי אמר – אידי ואידי בלילי פסחים
ולא קשיא ההיא דפסחים שמת בי"ד וקברו בי"ד הלכך בפסח אוכל אבל לא בקדשים
דאנינות לילה דיום מיתה דרבנן.
ומתני' כשמת בי"ג וקברו
בי"ד – דיום קבורה גופיה דרבנן בי"ד – תפיס אפילו מדרבנן.
מאן תנא – דתנא להך דפסחים דאית ליה
אנינות ליל יום מיתה דרבנן.
מדברי תורה – לקמן יליף לה רבי יהודה
בשמעתין מאנינות דאהרן ובניו.
תדע שהרי אונן כו' – ואי דאורייתא פסח
נמי לא ליכול.
נאכלת בשמחה – יוצא בה ידי חובת שמחה
דכתיב בה שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת (דברים כז) ותודה שלמים איקראי.
שאינן באין על חטא – הלכך כשלמים דמי.
ת"ל זבח – אם זבח שלמים קרבנו.
והעצים – המתנדב עצים מביא קרבן עמהן.
קתני מיהת פסח – דבשלמא כולהו איכא
למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלא פסח קשיא אדלעיל דתנא טובל ואוכל פסחו.
שלמי פסח – חגיגת י"ד כשהחבורה
מרובה.
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף ק עמוד ב
ומאי תנאי? דתניא: עד מתי מתאונן עליו? כל היום,
רבי אומר: כל זמן שלא נקבר; במאי עסקינן? אילימא ביום מיתה, מי איכא דלית ליה דיום
מיתה דתפיס לילו מדרבנן? ותו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, הא קברו אישתרי ליה, ומי
איכא דלית ליה +עמוס ח+ ואחריתה כיום מר? אמר רב ששת: איום קבורה קאי. מתקיף רב
יוסף, אלא הא דקתני: השומע על מתו כמלקט עצמות – טובל ואוכל בקדשים לערב, מכלל
דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל, הא מני? אלא תריץ: עד מתי מתאוננין עליו? כל
אותו היום ולילו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, [אבל נקבר] – בלא לילו. אמרוה קמיה
דר' ירמיה, אמר: גברא רבה כרב יוסף לימא הכי! לימא דרבי לקולא, והתניא: עד מתי
מתאונן עליו? כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן ועד עשרה ימים, דברי רבי; וחכ"א:
אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד! אלא תריץ הכי: עד מתי הוא מתאונן עליו? כל
אותו היום בלא לילו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, ואם נקבר – תופס לילו. אמרוה קמיה
דרבא, מדקאמר רבי: יום קבורה תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס לילו
מדאורייתא, וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: +ויקרא י+ הן היום אני – היום
אסור ולילה מותר, ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה; רבי אומר:
אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! לעולם דרבנן היא, ומאי תנאי? דתניא: עד מתי מתאונן עליו? כל
היום, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר; במאי עסקינן? אילימא ביום מיתה, מי איכא דלית
ליה דיום מיתה דתפיס לילו מדרבנן? ותו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, הא קברו אישתרי
ליה, ומי איכא דלית ליה +עמוס ח+ ואחריתה כיום מר? אמר רב ששת: איום קבורה קאי.
מתקיף רב יוסף, אלא הא דקתני: השומע על מתו כמלקט עצמות – טובל ואוכל בקדשים לערב,
מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל, הא מני? אלא תריץ: עד מתי מתאוננין עליו?
כל אותו היום ולילו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, [אבל נקבר] – בלא לילו. אמרוה
קמיה דר' ירמיה, אמר: גברא רבה כרב יוסף לימא הכי! לימא דרבי לקולא, והתניא: עד
מתי מתאונן עליו? כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן ועד עשרה ימים, דברי רבי;
וחכ"א: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד! אלא תריץ הכי: עד מתי הוא מתאונן
עליו? כל אותו היום בלא לילו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, ואם נקבר – תופס לילו.
אמרוה קמיה דרבא, מדקאמר רבי: יום קבורה תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס
לילו מדאורייתא, וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: +ויקרא י+ הן היום אני –
היום אסור ולילה מותר, ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה; רבי
אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! לעולם דרבנן היא, וייטב
בעיניו, לא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי; איבעי להו לשהוייה ולמיכלא
באורתא, טומאה באונס באתה. בשלמא לרבנן, היינו דכתיב היום, אלא לרבי נחמיה מאי
היום? חובת היום. בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיב הן היום, אלא לרבנן מאי הן היום?
ה"ק: הן הקריבו? אני הקרבתי. אמר מר: היו לשלשתן שישרפו. מאי שלשתן? דתניא:
+ויקרא י+ ואת שעיר החטאת דרש דרש משה, שעיר – זו שעיר נחשון חטאת – זו חטאת
שמיני, דרש – שעיר של ראש חודש, יכול שלשתן נשרפו? ת"ל: והנה שורף, אחד נשרף
ולא שלשתן נשרפו. דרש דרש – שתי דרישות למה? אמר להו: מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו
מונחות? ואיני יודע איזהו, כשהוא אומר: +ויקרא י+ ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה,
הוי אומר: זה שעיר של ראש חודש. שפיר קאמרי ליה! רבי נחמיה לטעמיה, דאמר: קדשי שעה
לא פסלה בהו אנינות. אמר מר: היה לו לאכלה לערב. שפיר קאמרי ליה! קסבר: אנינות
לילה דאורייתא. דבר אחר: והלא פינחס היה עמהן. שפיר קאמרי ליה! סבר לה כרבי אלעזר,
דאר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: +במדבר כה+
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
רש"י מסכת זבחים דף ק עמוד ב
ומאי תנאי – דפליגי ביום קבורה למיתפס
לילו מדרבנן דקאמר רב חסדא לעיל תנאי היא.
עד מתי מתאונן – ליאסר בקדשים.
כל היום – קס"ד בלא לילו.
כל זמן שלא נקבר – קא ס"ד לקולא
פליג ואמר דכל היום לא מיתסר דמשקברו הותר מיד.
אי נימא ביום מיתה – שקברו ביום שמת.
מי איכא דלית ליה כו' – הא בין
לר"ש בין לרבי דפליגי עליה דר' יהודה באנינות לילה דיום מיתה מודו מדברי
סופרים מיהא אסור.
אחריתה כיום מר – אחריתה של זונה כיום
מר שמתאבל ומימר על מתו לפי שסופו למות עליה ויתאבלו עליהן אלמא מרירות יום שלם
הוא.
איום קבורה – שמת אתמול וקברו היום
ואכתי לא אסיקנא מילתיה לתנאי דרב חסדא עד סיפא דתרצה ר' ירמיה.
הא מני – בין לרבי בין לרבנן מותר.
כל אותו היום – של קבורה ולילו.
רבי אומר כל זמן שלא נקבר – אבל קברו
אישתרי ליה בלילה ומיהו ביום ליכא למימר דשרי ליה רבי דאפילו יום דליקוט עצמות
אסור כל היום כדאמרת טובל ואוכל לערב.
והתניא כו' – אלמא רבי לחומרא אמרה
וכיון דליכא לפרושי פלוגתא דרבנן לאכול בעודו מוטל לפניו וע"כ בליל יום קבורה
פליגי דקאמר רבי אפי' קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכ"א
אינו מתאונן עליו ביום קבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו והיינו תנאי דרב חסדא.
מדקא"ר יום קבורה – דאיהו גופיה
דרבנן תפיס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה דאורייתא.
תפיס לילו דאורייתא – דקא סלקא דעתך
לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם שעיקרו מדבריהם יותר משעשתה תורה לדבריה.
הן היום – הן משמע דאלו הקרבנות
חלוקין משאר קרבנות שעליהן שמעת לאוכלן באנינות לילה מפני שכולנו אוננין ואין כהן
לאוכלן אבל לדורות שיש כהנים לאוכלן בין ביום ובין בלילה אסור.
לעולם דרבנן היא – אפילו אנינות לילה
דיום מיתה ואפילו הכי יום קבורה דאיהו גופיה מדרבנן לילו נמי לרבי אסור מדרבנן.
רש"י מסכת זבחים דף קא עמוד א
וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר – ממה
שעשתה תורה לדבריה.
כי כן צויתי – במנחות שמיני כתיב קחו
את המנחה וגו'.
באנינות – דנדב ואביהוא.
כאשר צויתי – בחטאת דראש חדש שנשרפה
כתיב הן לא הובא את דמה וגו'.
בשעת מעשה – כשאירע להם אנינותם אמר
להם שלא ימנעו מאכילת קדשים היום ששמע מפי הגבורה שחלוק אנינות היום בקדשים משאר
ימים וכשראה שנשרפה אמר להם אכול תאכלו אותה היה להם לאוכלה כאשר צויתי אתכם בשעת
מעשה.
כאשר צוה ה' – באכילת חזה ושוק של
צבור שקרבו בו ביום נאמר.
ולא מאליי אני אומר – לאוכלם באנינות.
מפני אנינות נשרפה – לכך נאמר ותקראנה
אותי כאלה ומצינו שהודה לו משה כדכתיב וייטב בעיניו ואם מפי הגבורה שמע היתר
אנינות לבו ביום למה הודה.
מפני אנינות נשרפה – שלא הותרה להם
אנינות לבו ביום ולית ליה לרבי נחמיה הך דרשא דבאנינות יאכלוה אלא הכי קאמר לו כי
כן צויתי שאף מנחת צבור זו שלא מצינו מנחה קריבה לצבור כיוצא בה נאכלת ועל האנינות
לא הוזכר למשה לדרוש ק"ו ממעשר וכשהזכירו אהרן הודה לו.
מפני טומאה נשרפה – שנגעה בה טומאה
בחטאת של שעיר ראש חדש שקרבה (להם) בו ביום שהוקם המשכן בראש חדש ניסן והוא היה
שמיני למלואים ושלשה שעירים קרבו בו ביום שעיר נחשון ושעיר ראש חדש ושעיר שבא לשעה
כדכתיב (ויקרא ט) קחו שעיר עזים לחטאת ושל ראש חדש נשרפה כדאמרינן לקמן.
היה להם לשלשתן – דשלשה שעירים קרבו
להם כדלקמן.
היה להם לאוכלם לערב – לר' יהודה
אע"ג דאמר אנינות לילה דאורייתא מודה הוא דלאותו היום הותרה להן אנינות לילה
וכל שכן לר"ש דאף לדורות אינו אלא מדברי סופרים ולקמן מפרש טעם דרבי נחמיה.
והלא פינחס היה עמהן – שלא היה אונן
ולקמן פריך שפיר קאמרי ליה.
אידי ואידי רבי נחמיה – ואית ליה לרבי
נחמיה דהותרה אנינות במנחה דכתיב כי כן צויתי ואפי' הכי בשעיר של ראש חודש הודה
לדברי אהרן ולא קשיא מנחה קדשי שעה היא והוראת שעה היתה בה שתאכל לאוננין אבל שעיר
של ראש חדש קדשי דורות הן ומשה כשקצף טעה כסבור כיון ששמעתי היתר אנינות במנחה הוא
הדין לחטאת ואמר לו אהרן שמא דוקא קדשי שעה שמעת והודה לו.
רבי נחמיה – דאמר מפני אנינות נשרפה
היכי מתרץ להני קראי דאותה פרשה מאי אמר משה ומאי אהדריה לענין אנינות ומה היה
הקצפון ומה היא הודאה.
ורבנן – רבי יהודה ורבי שמעון היכי
מתרצי להו לענין טומאה.
שמא נכנס דמו לפנים – מתשובתו אתה למד
שכך אמר להם מתחילה מדקאמר הן לא הובא וגו' פנימה.
אמר לו – אהרן למשה.
משה הן הקריבו – בתמיה וכי בניי שהם
הדיוטים שמשו היום והלא עלי הטלת כל העבודה כדכתיב (שם /ויקרא ט/) קרב אל המזבח
ועשה וגו' ואני כהן גדול אני ומקריב אונן.
כאשר צויתי – במנחה.
קדשי שעה – כגון מנחה שחובת שעה היתה
ואינה נוהגת לדורות.
מררייכו – צעריכם.
שאני מבזה קדשי שמים – להסיח דעתי מהם
אפי' אלה וכאלה אבלות אירעוני אין אני מבזה כו' והיינו דכתיב כאלה ולא כתיב אלה.
רש"י מסכת זבחים דף קא עמוד ב
טומאה באונס – שרצו להשהותה עד הלילה
ולאוכלן כולן יחד ונטמאת באונס.
בשלמא לרבנן – דאמרי אחד קדשי שעה
ואחד קדשי דורות לילה הותר להן ולא יום עד הלילה היו רוצין להשהותה היינו דכתיב
ואכלתי חטאת היום אני אונן ואוכל היום חטאת שמא לא שמעת אלא בלילה.
אלא לרבי נחמיה – דאמר מה שהותר להם
הותר אפי' ביום כגון קדשי שעה ומה שנאסר נאסר אף בלילה.
מאי ואכלתי חטאת היום – בלילה נמי
קדשי דורות הוו אסירי דהאמר מפני אנינות נשרפה ולא המתינו עד הערב ויאכלוה אלמא
קסבר אנינות לילה דאורייתא והכי אמר לקמן.
מאי היום חובת היום – כלומר קדשי
דורות שהן חובת היום של ר"ח אתה אומר לי לאכול אונן והיינו חטאת היום חטאת
הקבוע ליום.
בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב הן היום
הקריבו – כלומר קרבן זה לחובת היום קרב וקדשי דורות הוא ואני אוכלן אונן בתמיה שמא
לא שמעת אלא בשל שעה.
אלא לרבנן – דאמרי שמא לא שמעת אלא
בלילה קאמר ליה מאי היא דקאמר ליה הן היום הקריבו.
הכי קאמר ליה – אמרת דילמא באנינות
אקריבתיה וכי הן בניי הדיוטות היום הקריבו שום קרבן אני הקרבתי את הכל.
שעיר נחשון – שאותו היום היה ראשון
להקרבת נשיאים דתניא בסדר עולם בכ"ג באדר התחילו המלואים וכל שבעת הימים היה
משה מעמיד המשכן ומקריב את קרבנותיו בכל בקר ובקר ופרקו ובשמיני העמידו ולא פירקו
והוא ראש חדש ניסן ואותו היום נטל עשר עטרות וכו'.
חטאת שמיני – שבא חובה לשעה דכתיב קחו
שעיר עזים לחטאת.
שתי דרישות – דרישה לנשרפות דרישה
למונחות למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו ביום.
ואיני יודע איזו היא – תנא דמתניתא
הוא דקמהדר למילתיה.
הוי אומר זה שעיר ר"ח – שמכפר על
טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בשבועות (דף ב).
שפיר קא"ל – לעיל קאי דאמרן לר'
נחמיה היה להן לשלשתן שישרפו.
קסבר לילה דאורייתא – ומהכא נ"ל
דמותקראנה אותי כאלה יליף מפני אנינות נשרפה ומדלא אכלוה לערב נפקא ליה אנינות
לילה דאורייתא ור' יהודה לדורות אית ליה אנינות לילה דאורייתא אבל לאותו היום
הותרה דדריש היום אני היום אסור ולילה מותר כו'.
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יד עמוד
ב
אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר
+דברים ט"ז+ ושמחת בחגך. אי אבילות דמעיקרא הוא – אתי עשה דרבים, ודחי עשה
דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא – לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.
רש"י מסכת מועד קטן דף יד עמוד ב
אתי עשה דרבים – ושמחת.
ודחי עשה דיחיד – אבל, דכתיב (ירמיהו
ו) אבל יחיד עשי לך.
דהשתא – שאירעו במועד.
רמב"ם הלכות אבל פרק א
הלכה א
מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר
ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא
יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה
ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת
ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.
הלכה ב
מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל,
אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה
רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.
רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן ג
ג אבל אינו נוהג אבילות במועד שנאמר
ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא לא
אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים הרב אלפס הקשה בברכות (דף יא ב) דמשמע הכא דאיכא
חיובא דאורייתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוה יום המיתה מדקרי ליה עשה דיחיד וקשה
דכולהו תנאי סבירא להו אנינות לילה דרבנן לבד מר' יהודה דאמר בפרק טבול יום (דף ק
ב) הן היום הקריבו את חטאתם אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה
אסור דברי ר' יהודה ורבי שמעון אומר אנינות לילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים
ואמרי' נמי התם (דף ק א) וסבר רבי אנינות לילה מדאורייתא והתניא הן היום הקריבו את
חטאתם אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה
רבי אומר אנינות לילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים לעולם דרבנן הוא וחכמים
עשו חיזוק לדבריהם יותר מבשל תורה ואמרינן נמי בפסחים (דף צא ב) אונן טובל ואוכל
פסחו בערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת מכל הלין
שמעינן דאנינות לילה דרבנן והא דמשמע הכא דאיכא עשה דאורייתא בתר יומא קמא תירץ
הרב אלפסי ז"ל דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבילות במועד לדברי הכל ואפילו
למ"ד יום ראשון תפיס לילו מדאורייתא דאי אבילות דמעיקרא (לא) אתי עשה דרבים
ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים ואינו נראה להראב"ד
ז"ל לפרש סתמא דהש"ס דלא כהלכתא ופירש הוא דהא דקאמר הכא דאיכא עשה
דאורייתא באבילות דמעיקרא באבילות דשלשים יום דהיינו גיהוץ ותספורת דגמרי' (לקמן
דף יט ב) פרע פרע מנזיר דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא
תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וגמרינן האי פרע מנזיר דכתיב ביה גדל פרע
דהוי שלשים יום ואיתקש אבילות דבגדים לאבילות דתגלחת דכתיב ראשיכם ובגדיכם היינו
שאין מתאחה עד שלשים יום ונהי דבאבילות שבעה ליכא עשה דאורייתא אלא חד יומא דכתיב
הן היום הקריבו את חטאתם ודרשינן בזבחים (דף ק ב) היום אסור והלילה מותר וכתיב נמי
ואחריתה כיום מר אבל באבילות דגיהוץ ותגלחת הוי ל' יום כדאמרינן וכתיב נמי ביואב
(שמואל ב יד) בענין האשה התקועית לבשי בגדי אבל כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת
אלמא אשכחן בגיהוץ טפי מחד יומא וכה"ג הוא דאמרינן הכא אי אבילות דמעיקרא כגון
שבעה ימים קודם הרגל ואע"ג דאיכא עשה דיחיד כל שלשים יום בגיהוץ ותספורת אתי
עשה דרבים ודחי ליה ומבטל ליה לגמרי וכ"ש אבילות ז' דאפילו עשה דיחיד ליכא
דאתי עשה דרבים ודחי ליה לאיסורא דרבנן ואין נראה לרבינו מאיר ז"ל להך פירושא
שפירש דאבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה מדאורייתא דא"כ ליחשביה בהדי הנך
דבמיתה בפרק אלו הן הנשרפין (דף פג א) ודוחק הוא לומר דתנא ושייר דהא אלו תנן
ובפרק קמא דקידושין (דף טז ב) פריך תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר אלא ודאי אינו
במיתה מדאורייתא ואע"ג דאמר מר תחליפא אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב
מיתה (לקמן דף כד א) אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומיתה מדבריהם קאמר
כדאמר (לקמן דף יז ב) (נדרים דף ז ב) כ"מ שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני
ומיתה מדבריהם אתיא מפורץ גדר ישכנו נחש (ע"ז דף כז ב) וגם נראה דעיקר מיתה
דקרא לגופיה אתא וכן הוא נדרש לא תפרומו ולא תמותו הא אם תפרעו ותפרמו ותעברו
עבירה תמותו ומכלל לאו אתה שומע הן כי היכי דדרשינן (סנהדרין דף פג ב) יין ושכר אל
תשת ולא תמותו ואם תשתו תמותו והא דדרשינן הא אחר שלא עשה כן ימות אסמכתא בעלמא
הוא ולא דרשינן מקרא לאחר כל כמה דאיכא למידרשיה לגופיה והא דדרשינן (שם דף פד א)
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל התם משום דלא אפשר למידרשיה לגופיה
הא אם יצא חלל דאם יצא מבית המקדש ולא עשה עבודה מאי חילול שייך ביה הרי לדעת הרב
אלפס ולדעת מקצת הגאונים דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא אבל ר"י פירש דליכא
אבילות כלל מדאורייתא ואע"ג דאנינות יום ראשון מן התורה אנינות לחוד ואבילות
לחוד האסור בזה מותר בזה והאסור בזה מותר בזה והא דאונן אסור ביום ראשון מן התורה
היינו באכילת קדשים כדאיתא בפ' טבול יום (דף קא ב) ובאכילת מעשר שני כדכתיב לא
אכלתי באוני ממנו ועוד החמירו בו חכמים לאוסרו בדברים המפורשים בריש פרק מי שמתו
(דף יז ב) בעוד שלא נקבר מתו אבל באבילות לא מצינו בשום מקום שנוהג ביום ראשון מן
התורה והכי תנן בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מג ב) אין קרובין מתאבלין עליו אלא
מתאוננין אלמא משמע דאבילות ואנינות תרי עניני נינהו וראיה לדבר מהא דאמר פרק קמא
דכתובות (דף ד א) מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת
הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ
נוהג שבעת ימי אבילות ואם איתא דאבילות יום ראשון מן התורה היאך תדחה מצוה מן
התורה מפני משתה דחופה דרבנן לכל הפחות ינהוג אבילות יום ראשון תחלה אלא ודאי כל
שבעת ימי אבילות אינן אלא מדרבנן לכן נדחין מפני ימי המשתה ונראה לי דלאו ראיה דלא
קאמר הרב אלפסי דאבילות יום ראשון מדאורייתא אלא דנקבר ביום המיתה דהא יליף לה
מאנינות דאהרן וכן ואחריתה כיום מר היינו יום המיתה וההיא דכתובות ה"ק
מכניסין את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש בלילה וקובר את מתו למחר הלכך ליכא
אבילות דאורייתא ובכה"ג דחה ר"י ראיה שהביא ר"ת לסתור דברי בעל
ה"ג כמה שאפרש לקמן ועוד הביא ראיה מדקאמר בבכורות (דף מט א) גבי פדיון הבן
כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה ואיבעיא לן יום שלשים
כלפני שלשים או כלאחר שלשים ומסיק דיום שלשים כלאחר שלשים לחומרא ואמרינן עלה התם
ולענין אבל אינו כן אלא יום שלשים כלפני שלשים דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל
ואם איתא דאבילות יום ראשון מן התורה הוה לן למימר יום שלשים כלאחר שלשים לחומרא
דספיקא דאורייתא לחומרא כי היכי דאמר גבי בכור אלא ודאי ליכא שום אבילות דאורייתא
והא דאמרינן הכא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה
עשה כדאיתא בזבחים (דף לב ב) דקאמר טבול יום הנכנס במחנה לויה עובר בעשה ובהדיא
איתא (בסוטה דף כא) [בפסחים] (דף צב א) דליכא אלא איסורא דרבנן וקרי ליה עשה משום
דאסמכוה אקרא וה"ק אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו
דבריהם במקום עשה בכאן לא החמירו עליו ואתי עשה דרבים ודחה עשה דיחיד דדבריהם
ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר דתנן (ר"ה דף לב ב) שופר של ראש השנה אין
חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום מלאכה ואיתמר עלה מאי טעמא
שבתון עשה הוא והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ודבר
שהוא משום שבות מאי עשה ולא תעשה אית ביה אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא
לדחות והא דאמרינן בפרק היה קורא (דף טז ב) דרבן גמליאל רחץ בלילה הראשונה שמתה
אשתו ומפרש התם מאי טעמא אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר ואנינות
לילה דרבנן ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן לא משום דביום איכא איסורא דאורייתא אלא
רבן גמליאל כיון דיש איסור דאורייתא ביום המיתה במה שאסרה תורה לאונן כגון אכילת
קדשים ומעשר שני לא רצה לרחוץ אפילו באבילות דהוה דרבנן אבל בלילה דליכא איסור
דאורייתא רחץ משום דאיסטניס הוה והא דתנן במסכת שמחות (פ"ד) הספיקות אוננין
ומתאבלין עליהן לאו משום דהוי אבילות ספיקא דאורייתא אלא מיירי בספק בן ט' לראשון
ספק בן שבע לאחרון וקאמר דמשני צדדין מתאבלין עליו הקרובים דגנאי היה אם לא יתאבלו
עליו כיון דממה נפשך מצד אחד הם קרוביו. כתב בה"ג היכא דשכיב שיכבא
ביו"ט ראשון או ביו"ט שני או בחולו של מועד או ביום ראשון של שני ימים
טובים האחרונים לא נהגו אבילות עד דנפקי כולהו יומי טבי אבל יומא בתרא מיסלק סליק
למנין שבעה ימי אבילות אבל לא נהיג ביה אבילות כלל אבל אי שכיב ליה שיכבא ביום טוב
שני של ימים אחרונים נהיג ביה אבילות וסליק ליה למנין שבעה דאתי עשה ודאי דיחיד
ודחי עשה דספק דרבים דכתיב ואחריתה כיום מר והוה דאורייתא [ויום טוב] האחרון ספיקא
דרבנן וכן פסק הרב אלפסי וספר הדינין חולק על סברא זו וגם ר"ת ז"ל כתב
דלא סמכינן על דברי בעל הלכות ז"ל בדבר זה דרב יהודאי גאון בעל ההלכות מאור
עינים היה ופעמים שהיו תלמידיו כותבין בשמו את אשר לא צוה ולא עלה על לבו דהא
אמרינן בפרק קמא דכתובות (דף ד א) הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג וכו' ונוהג שבעת
ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות ופרש"י התם כיון דכבר התחיל בחופה
הוה ליה לגביה כרגל ולפי דברי ה"ג אמאי לא אתי עשה דודאי דיחיד דאורייתא ודחי
עשה דחופה דרבנן דלא חמירא חופה מיו"ט האחרון דתרוייהו מדרבנן. אלא נוהג שבעת
ימי המשתה קודם שיתחיל האבילות והוא הדין נמי אי שכיב ליה שיכבא ביו"ט אחרון
הואיל והתחיל המועד קודם אבילות יגמור המועד קודם שיתחיל האבילות ור"י דחה
ראיה זו דשאני התם דיום מיתה ויום קבורה עברו קודם שבעת ימי המשתה כדקתני בועל
בעילת מצוה ופורש ולמחר קובר מתו וכבר עבר יום ראשון שהוא מן התורה כדאיתא בפרק
טבול יום יום המיתה מדאורייתא וה"ר יהודה ז"ל הקשה על דברי ה"ג מהא
דאמר בפ' השולח (דף לח ב וברכות דף מז ב) מעשה בר' אליעזר שבא לבית הכנסת ולא מצא
שם עשרה ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה ומסיק דעשה דרבים דחי עשה דלעולם בהם תעבודו
ואע"ג דלעולם בהן תעבודו דאורייתא ועשה דתפלה דרבנן ולא אתי עשה דיחיד
דאורייתא ודחי תפלה דרבנן ויש לומר דשאני התם דזכה את הרבים הלכך אלים האי עשה
אע"ג דהוי דרבנן אבל בקיום אבילות אין בו זכות לרבים ויש מקשים מהא דאמרינן
לקמן בפירקין (דף כ ב) שמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא
יום אחד משמע אפילו שמע ביום אחרון של רגל ואי כחול משוית ליה הוה ליה לנהוג שבעה
ושלשים ולא קשיא דגם יום שמועה דרבנן כדאיתא בפרק טבול יום (דף ק ב) ולהכי לא אתי
עשה דיחיד ודחי עשה דרבים כיון דתרוייהו דרבנן אבל יום המיתה דהוי דאורייתא דחי
עשה דרבים דרבנן ומהך שמעתין קשה לדבריהם דקאמר ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד
ודחי עשה דרבים והוה ליה לפרושי דאם מת ביו"ט אחרון דנוהג אבילות אלא ודאי
מדקאמר גמרא בסתם ואי אבילות דהשתא אלמא דליכא פלוגתא ברגל ואין אבילות כלל בכל
הרגל ואפילו ביום אחרון ועוד דהא פרישית לעיל דאין שום אבילות מן התורה ואפילו
ביום ראשון ורש"י פי' עשה דיחיד דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום התאנק ודום
כאבל רצה לומר מדאורייתא הוי כדאמר בעלמא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי
לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא והא דאמר לעיל בפ' מי שהפך (דף יא ב) לא מיבעי בימי
אבלו דמדרבנן היינו בענין איסור מלאכה דלאו מיחזקאל נפקא לן אלא מדכתיב והפכתי
חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה והאי ודאי אסמכתא
בעלמא הוא והכי מיסתבר דאבילות דיליף מיחזקאל הוי דאורייתא מדילפינן מינה לפטור
אבל מן התפילין דהוי דאורייתא. ולי נראה דאין ראיה מתפילין דפטור תפילין לאו
מיחזקאל גמרינן דא"כ ניפטר כל שבעה כשאר מילי דאבילות דגמרינן מיניה ואבל לא
מיפטר מתפילין אלא יום ראשון אלא מדכתיב ביחזקאל פארך חבוש עליך אלמא תפילין איקרו
פאר ואבל ביום מר מעולל באפר קרנו ואין נכון שישים האבל תפילין שהוא פאר במקום אפר
ובשב ואל תעשה בטלו חכמים מצות תפילין ביום ראשון:
טור יורה דעה סימן שצח
בענין האבילות איכא פלוגתא דרבוותא אם
יש ממנו מן התורה הגאונים כתבו שאבילות יום ראשון אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא
ושאר הימים דרבנן והראב"ד הוסיף לומר דגזירות שלשים לגיהוץ ולתספורת דאורייתא
ור"ת ור"י פירשו שאין שום אבילות דאורייתא אלא אנינות לחוד הוא דהוי
דאורייתא ביום ראשון ואנינות לחוד ואבילות לחוד האסור בזה מותר בזה ואונן אינו
אסור ביום ראשון מן התורה אלא באכילת קדשים ומעשר שני ועוד החמירו בו חכמים לאוסרו
בדברים המפורשים בפרק מי שמתו אבל אבילות לא מצאנו בשום מקום שיהא מן התורה
והרמב"ן האריך בו מאד וסיום דבריו נמצינו למדים שאבילות יום ראשון שהוא יום
מיתה וקבורה מן התורה
בית יוסף יורה דעה סימן שצח
בענין האבלות איכא פלוגתא דרבוותא אם
יש ממנו מן התורה הגאונים כתבו שאבלות יום ראשון אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא.
כלומר אם הוא יום מיתה וקבורה הוא דאורייתא לדעת הגאונים. וכן דעת הרי"ף בפרק
שני דברכות (י.) ובפרק אלו מגלחין (מו"ק יא:) וכן פסק הרמב"ם בפרק א' (ה"א)
וכן כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קנה וקעב) דלא אמרו הגאונים אלא ביום
מיתה והוא עצמו יום קבורה הא זה בלא זה לא:
ומ"ש שהראב"ד הוסיף לומר
דגזירת שלשים לגיהוץ ולתספורת הוי דאורייתא. כן כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ'
ריד) בשמו והוא ז"ל חלק עליו:
ומ"ש שר"ת ור"י פירשו
שאין שום אבלות דאורייתא וכו'. כן כתבו הרמב"ן בתורת האדם (עמ' רז) והרב
רבינו יונה בפרק ב' דברכות (ט: ד"ה גמ' מאי) בשם חכמי הצרפתים ז"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שצח
סעיף א
אבלות יום ראשון, אם הוא יום מיתה
וקבורה, הוי דאורייתא; ושאר הימים, מדרבנן. במה דברים אמורים, א בשבעה מתים
המפורשים בתורה שכהן מטמא להם, אבל אותם שהוסיפו עליהם (כדאיתא בסימן שע"ד),
אפילו ביום ראשון הם מדרבנן. ב ויש אומרים שאף אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה הוי
דרבנן בכל המתים.
ש"ך יורה דעה סימן שצח
א בז' מתים – שהם אביו ואמו בנו ובתו
אחיו ואחותו בתולה ואשתו נשואה:
ב וי"א כו' – והכי קי"ל
כדלקמן סימן שצ"ט סי"ג:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שצט
סעיף יג
במקומות שעושין שני י"ט, מי שמת
לו מת ביום טוב שני שהוא י"ט האחרון של פסח או של חג, או ביום טוב שני של
עצרת, וקברו בו ביום, נוהג בו האבלות, הואיל ויום טוב שני מדבריהם, ואבילות יום
ראשון שהוא יום מיתה וקבורה של תורה, ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה. אבל אם
מת בי"ט שני של ר"ה, וקברו בו ביום, אינו נוהג בו אבלות, ששני הימים
כיום ארוך הם. במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שהכהן מטמא להם, אבל אותם
שהוסיפו עליהם (כדאיתא בסימן שע"ד), אין אבלותם אלא מדרבנן, לפיכך אינו נוהג
עליהם אבלות בשום יום טוב. ואפילו באותם שאמרנו שנוהג אבילות ביום טוב שני, אינו
קורע. והעולם נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת, אפילו הוא יום
מיתה וקבורה.
הגה: דסוברין כדעת האומרים (י) שאין שום אבלות דאורייתא, וכן המנהג פשוט, ואין
לשנות (ר"ת ור"י ורא"ש).
אנציקלופדיה תלמודית כרך א, אבלות
[טור נו]
טור נז] א. מצות האבלות ומקורה. אבלות
על מיתת קרובו של אדם נהגה עוד קודם מתן תורה, כמו שמצינו ביוסף: ויעש לאביו אבל
שבעת ימים1. יש שלמדו מכאן לחובת אבלות שהיא מן התורה שבעה ימים2, אבל השיבו שאין
למדים מקודם מתן תורה3, לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה4. ומכל מקום עיקר מצות
האבלות היא לדעת כמה גאונים וראשונים מן התורה, ולמדוה ממה שאמר אהרן אחרי מות שני
בניו: ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'5, הרי שאדם חייב להתאבל על מיתת קרובו כל
היום, אף לאחר קבורתו, ואסור לו לאכול קדשים כל אותו יום6. ויש שלמדו ממה שנאמר
בכהנים: כי אם לשארו הקרב אליו וגו' לה יטמא7, הרי שדחתה תורה איסור טומאה מפני
קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם, ואמרו: לה יטמא, מצות עשה8, וזה עצמו הוא
מצות עשה של אבלות על הקרובים9. לדעות האחרונות אין אבלות מן התורה אלא יום ראשון
בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה, ולא שאר הימים, ואפילו בלילה שלאחריו אין אבלות
מן התורה, כמו שנאמר באכילת קדשים: הן היום הקריבו את חטאתם10, ודרשו: היום אסור
והלילה מותר11, ולכן חובת אבלות בלילה הראשון היא רק מדבריהם, ועוד שנאמר: ואחריתה
כיום מר12, שאין המרירות אלא יום אחד13. אבל מדבריהם נוהגת אבלות שבעה ימים14,
שמשה רבנו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה15. והסמיכו אל הפסוק:
והפכתי חגיכם לאבל16, מה חג שבעה אף אבלות שבעה17. למקצת דברים נוהגת אבלות מדברי
סופרים שלשים יום, וסמכוהו למקרא שנאמר: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים18, מכלל
שהאבל מצטער כל שלשים יום19. ועוד שנאמר: ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים
יום20. לקצת דברים החמירו באבל על אביו ואמו [טור נח] עד י"ב חודש21. ויש
אומרים שאבלות שלשים לגיהוץ ולתספורת22 היא מן התורה, שהרי אחרי מות נדב ואביהו
נאמר לאהרן ולבניו הנותרים: ראשיכם אל תפרעו23, ולמדו מזה שאחרים חייבים לגדל פרע
ומכאן שאבל אסור בתספורת24, ואם לא פרע חייב מיתה25 ולמדו בגזרה שוה מנזיר שהוא
שלשים יום26, וראשיכם ובגדיכם הוקשו בפסוק שם27. נחלקו על זה הראשונים ואמרו שאין
הלימוד אלא אסמכתא בעלמא, שהרי לא מנוהו28 בין שאר חייבי מיתה29. ויש חולקים על
עיקר אבלות מן התורה וסוברים שאין אבלות מן התורה אפילו ביום ראשון, ומה שנאסר
באכילת קדשים, וכן באכילת מעשר שני, שנאמר בוידויו: לא אכלתי באני ממנו30, אינו
אלא משום אנינות*, ואבלות ואנינות הם שני דברים שונים ואין ללמוד זה מזה31.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך א,
אבלות [טור נז]
טור נו] אבלות.
1. בראשית נ י.
2. ירושלמי מו"ק פ"ג
ה"ה; רי"ף ברכות סופ"ב, בשם מקצת רבוותא.
3. ירוש' שם.
4. רמב"ם אבל פ"א ה"א.
5. ויקרא י יט.
6. רמב"ם שם. ועי' רי"ף
ברכות סופ"ב ורא"ש מו"ק פ"ג סי' ג ורמב"ן בתוה"א,
ועי' אוצה"ג למו"ק סימנים סט – ע בשם כמה גאונים.
7. ויקרא כא ב – ג.
8. תו"כ שם; סוטה ג א.
9. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע
לז; החינוך מצוה רסד. ועי' רמב"ם פ"א ה"א ופ"ב ה"ו.
10. ויקרא י יט.
11. זבחים ק ב.
12. עמוס ח י.
13. רי"ף ברכות שם; רא"ש
מו"ק שם; רמב"ן בתוה"א.
14. מו"ק יא ב.
15. ירושלמי כתובות פ"א
ה"א; רמב"ם אבל פ"א ה"א.
16. עמוס שם.
17. מו"ק כ א. ועי' ירושלמי
מו"ק פ"ג ה"ה אסמכתות אחרות.
18. דברים כא יג.
19. רמב"ם אבל פ"ו
ה"א.
20. דברים לד ח. מס' שמחות פ"ז.
[טור נח] 21. עי' להלן.
22. עי' להלן.
23. ויקרא י ו.
24. מו"ק יד ב.
25. שם כד א.
26. שם יט ב.
27. הראב"ד, הובא ברמב"ן
בתוה"א, וברא"ש מו"ק פ"ג סי' ג, ובמאירי מו"ק יד ב.
28. סנהדרין פג א.
29. רמב"ן שם; רא"ש שם, בשם
רבינו מאיר; מאירי שם.
30. דברים כו יד.
31. רמב"ן שם, בשם חכמי צרפת.
רבינו יונה ברכות סופ"ב; רא"ש מו"ק שם, בשם ר"י; סמ"ג
עשין ב.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אנינות
[עמוד סה טור 2]
אנינות. מרירות וצער ביום מותו של
קרוב1, הגורמים לאיסורים ידועים.
מקורה וזמנה. אנינות הוזכרה בתורה
פעמיים: במעשר ובקדשים. במעשר: לא אכלתי באני ממנו2, ו"אוני" הוא מלשון
אבל על מת, כמו: בן אוני3. ובקדשים, זהו שאמר אהרן אחרי מות שני בניו: ותקראנה אתי
כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'4.
[עמוד סו טור 1] אנינות של תורה היא
ביום המיתה, שנאמר: ואכלתי חטאת היום וגו'5, ואפילו לאחר שנקבר המת הוא אונן,
שנאמר6: ואחריתה כיום מר7, הרי שהמרירות היא יום שלם8. בירושלמי נחלקו תנאים אם יש
אנינות של תורה לאחר שנקבר המת: חכמים סוברים שאמת ונקבר בו ביום עדיין הוא אונן
מן התורה עד הערב, ורבי סובר שלאחר שנקבר אינו אונן מן התורה9. אף הראשונים נחלקו:
יש שכתבו שהוא אונן מן התורה אף לאחר שנקבר עד הערב10, ויש שכתבו שאינו אונן מן
התורה אלא עד הקבורה11.
רי"ף י.
באנינות לילה הראשון שאחר יום המיתה
נחלקו תנאים: ר' יהודה ור' נחמיה סוברים אנינות לילה מן התורה12, ור' שמעון ורבי
סוברים אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים13, שנאמר: ואכלתי חטאת היום,
היום אסור וחלילה מותר14. להסוברים שלאחר שנקבר אינו אונן מן התורה אפילו ביום15,
לא אמרו שאנינות לילה מדברי סופרים אלא למעט אף את הלילה שלפני הקבורה16. להלכה
לרוב ראשונים אנינות לילה אינה מן התורה17, ויש פוסקים שאנינות לילה מן התורה18.
יש שמחלקים: כשלא נקבר המת עד הלילה האנינות מן התורה, ולא אמרו שהיא מדרבנן אלא
בנקבר מבעוד יום19.
שהה המת כמה ימים ולא נקבר, כל אותם
הימים שאחר יום המיתה עד שנקבר וכן יום הקבורה אינו אונן מן התורה, אבל הוא אונן
מדברי סופרים20. ונחלקו תנאים אם יום הקבורה תופס לילו מדרבנן: חכמים סוברים
שבלילה שאחר יום הקבורה אינו אונן אפילו מדבריהם, כיון שיום הקבורה גופו אינו אלא
מדבריהם, ורבי סובר שאף בליל הקבורה הוא אונן מדבריהם21. הלכה כחכמים22.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ב,
אנינות [עמוד סה טור 2]
אנינות.
1. עי' משנה סנהדרין מו ב.
2. דברים כו יד.
3. בראשית לה יח, עי' בראב"ע
דברים שם, ועי' ירושלמי פסחים פ"ח ה"ח.
4. ויקרא י יט. ועי' להלן: באכילת
מעשר וכו'.
[עמוד סו טור 1] 5. זבחים קא א;
רמב"ם ביאת מקדש פ"ב ה"ט.
6. עמוס ח י.
7. זבחים ק ב.
8. רש"י זבחים שם.
9. פסחים פ"ח ה"ח,
עי"ש בפ"מ ובסנהדרין פ"ב ה"א. בבבלי זבחים שם דחו פירוש זה
במחלקותם.
10. רמב"ן בתורת האדם, וכ"נ
מרמב"ם ביאת מקדש שם. ועי' ט"ז יו"ד סי' שצח ס"ק ב.
11. רש"י זבחים טו ב ד"ה
אונן ופסחים צ ב ד"ה האונן; המאירי פסחים שם ויומא יג ב. ועי' טורי אבן
לחגיגה כ ב שתמה על רש"י ועי' אבן האזל ביאת מקדש שם.
12. תו"כ שמיני פרשתא א פרק ב;
זבחים צט ב וקא ב. ועי' רש"י יומא יד א ד"ה גזרה ורש"ש שם.
13. תו"כ שם וזבחים צט ב וק ב, ועי'
ברכות טז ב שגם רבן גמליאל סובר כן.
14. תו"כ שם וזבחים ק ב, ושם
נלמד מהפסוק: הן היום הקריבו, ויקרא שם.
15. עי' לעיל.
16. מאירי פסחים צ ב.
17. רי"ף ברכות סופ"ב;
רמב"ם מעשר שני פ"ג ה"ו; ועוד. כסתם משנה פסחים צא ב, עי"ש
בגמ'.
18. מאירי מו"ק יד ב בשם רבים שפסקו,
ועי"ש בהערות.
19. מאירי שם בשם יש מכריעין.
20. זבחים ק ב ועי' ירושלמי פסחים
פ"ח ה"ח; רמב"ם ביאת מקדש פ"ב ה"י.
21. זבחים שם.
22. רמב"ם שם.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אנינות
[עמוד סה טור 2]
בקרבן פסח מת לו בערב פסח קודם חצות,
שעדיין לא חלה עליו חובת שחיטת הפסח110, אין שוחטים עליו את הפסח, כשם שכל אונן
ואבל אינו משלח את
קרבנותיו111, אלא שבדיעבד אם שחטו
וזרקו עליו את הדם הורצה112. מת אחר חצות, שכבר חלה עליו חובת שחיטת הפסח קודם
האנינות, אין האנינות דוחה את חובתו, ושוחטים עליו את הפסח113, ואף על פי שאין
שוחטים עליו חטאות ואשמות שקדמו חובתם לאנינותו, מכל מקום אלו אין חובתם דוקא
היום, אבל מצות הפסח עוברת שעתה114. ויש אומרים שאפילו שמת לאחר חצות אין שוחטים
וזורקים עליו, אלא שאם מת אחר שחיטה וזריקה אוכל את פסחו לערב115.
אונן ששחטו וזרקו עליו, טובל – שמא הסיח
דעתו116 – ואוכל את פסחו לערב117, ואף על פי שהוא אונן מדבריהם ואסור באכילת
קדשים118, מכל מקום מותר בפסח, שלא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת119, ואף על פי
שאכילת הפסח אינה מעכבת את הקרבן120, וכבר יצא מידי כרת כששחטו וזרקו עליו, מכל
מקום התירו אכילתו כשמת לו מת לאחר חצות, שחששו שאם לא יתירו לו לאכול [עמוד סט
טור 1] ימנע ולא ישחוט121, ולהסוברים שאפילו במקום שאסור לשחוט, בדיעבד כששחטו
וזרקו עליו הורצה122, הרי זה מותר באכילתו, מפני שלדעתם אכילת פסחים מעכבת123.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ב,
אנינות [עמוד סה טור 2]
110. ע"ע קרבן פסח.
111. אביי זבחים ק א ורש"י;
רמב"ם קרבן פסח פ"ו ה"ט.
112. רמב"ם שם, כרבא שם ב
לגירסתו "אידי ואידי קודם חצות", עי' בהגהות הגר"א זבחים שם, ועי'
אור שמח שם. וצ"ע בביאת מקדש פ"ב הי"א שרק במנודה הורצה.
113. זבחים שם א ורש"י ד"ה
אביי; רמב"ם ק"פ שם.
114. מאירי מו"ק טו א.
115. רבא שם ב לגירסתנו, עי"ש
ברש"י.
116. ע"ע היסח הדעת.
117. משנה פסחים צא ב.
118. עי' לעיל: באכילת מעשר וכו'.
119. גמ' שם צב א; רמב"ם שם.
120. ע"ע קרבן פסח.
[עמוד סט טור 1] 121. רש"י זבחים
ק א ד"ה אביי.
122. להרמב"ם במת קודם חצות,
ולרש"י במת אחר חצות לרבא.
123. גמ' שם ב. ועי"ש בתוס'.
124. משנה פסחים צ ב וצא א.
ועי"ש בתוס' ד"ה האונן.
125. רש"י שם צא א ד"ה שמא.
126. פהמ"ש להרמב"ם שם.
127. מאירי שם.
128. רש"י פסחים צח א ד"ה
אלא. ולפי זה בחבורה שוחטים עליו אפילו כשנעשה אונן לפני
טור יורה דעה סימן שפא
רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו בין
בחמין בין בצונן פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפי' כל שהו אסור
ודוקא שמכוין לתענוג אבל אם הוא מלוכלך בטיט וצואה ורוצה להעבירו רוחץ להעבירו או
שסך להעביר הזוהמא או לרפואה כגון שיש לו חטטין בראשו מותר לפיכך יולדת אבלה
שצריכה לרחוץ מותר לרחוץ מאן דאית ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע
מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו גרסינן בפרק היה קורא (טז ב) רבן גמליאל היה
רוחץ בלילה הראשון שמתה אשתו משום דאמר אסטניס אני קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום
אסטניס לא גזרו כתב רב האי דלא קי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ורב
אלפס פסק כמותו וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי
מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ דדמי לסכנה
ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס
הוא אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ כתב הרמב"ן מה שכתב שלא כל
מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו יפה כיון אבל מה שכתב שאם אינו רוחץ
בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך ירושלמי מקום שנהגו
לרחוץ אחר המטה מרחיצין א"ר יוסי בר בון מי שמתירין ברחיצה עשה אותו כאכילה
ושתייה וכתב הרמב"ם יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל
היו מרחיצים אותו קודם הבראה לפי שעשו אותו כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני
שצריכין להעביר מהם הזוהמא והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה ואח"כ
בית יוסף אורח חיים סימן קו
א כל הפטורים מק"ש וכו' פטורים
מן התפילה. פשוט הוא דכיון דפטורים מק"ש דאורייתא כל שכן מתפילה שהיא מדרבנן:
ומ"ש ועודף עליהם חילופי נושאי
המטה וכו'. פשוט במשנה ריש פרק מי שמתו (יז:) ופירש רש"י פטורין מן התפילה
דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון
פטור וה"ר יונה (י: ד"ה אלו) כתב שהטעם היותר נכון מפני שבתפילה צריך
להתפלל מעומד ואינם יכולים לשהות כל כך אבל ק"ש שיכולים לאמרה בעוד שמהלכין
די לעמוד בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט וחייבין: כתב הרמב"ם בפ"ו
מהלכות תפילה (ה"י) כל המלוין את המת אע"פ שאין למטה צורך בהם פטורין מן
התפילה ונראה שלמד כן מדתנן בפרק מי שמתו (שם) נושאי המטה וחילופיהם וחילופי
חילופיהם את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה
צריכה להם חייבים אלו ואלו פטורים מן התפילה ופירש הרמב"ם בפירוש המשנה ואם
לא יהיה מן המזומנין לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוותם בלבד הוא חייב
בק"ש והכל פטורים מן התפילה והטעם מפני טרדת הלב עכ"ל אבל אין נראה
מדברי רבינו שיהיו פטורים אלא נושאי המטה דוקא בין שהם לפניה או לאחריה אבל שאר
המלוים חייבים הם ופשטא דמתניתין הכי משמע דאלו ואלו לא קאי אלא אנושאי המטה בין
שהם לפניה או לאחריה שנזכרו בראש המשנה ולא אשאר מלוים שלא נזכרו. ודעת
הרמב"ם דאף ע"ג שהיו מנושאי המטה כיון שעכשיו אין למטה צורך בהם אין
חילוק בינם לשאר המלוים:
ונשים ועבדים חייבים בה וקטנים שהגיעו
לחינוך וכו'. משנה שם (כ.) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפילין
וחייבים במזוזה ובתפילה ובברכת המזון ומפרש טעמא בגמרא משום דתפילה רחמי נינהו ופירש
רש"י וחייבים בתפילה דתפילה רחמי היא ומדרבנן ותיקנוה אף לנשים ולחינוך
קטנים:
ובעל קרי יש אומרים אף ע"פ שאינו
צריך אפילו רחיצה בתשעה קבין לק"ש צריך הוא לתפילה וכו'. כבר נתבאר כל זה
בסימן פ"ח:
בית יוסף אורח חיים סימן קו
א כל הפטורים מק"ש וכו' פטורים
מן התפילה. פשוט הוא דכיון דפטורים מק"ש דאורייתא כל שכן מתפילה שהיא מדרבנן:
ומ"ש ועודף עליהם חילופי נושאי
המטה וכו'. פשוט במשנה ריש פרק מי שמתו (יז:) ופירש רש"י פטורין מן התפילה
דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון
פטור וה"ר יונה (י: ד"ה אלו) כתב שהטעם היותר נכון מפני שבתפילה צריך
להתפלל מעומד ואינם יכולים לשהות כל כך אבל ק"ש שיכולים לאמרה בעוד שמהלכין
די לעמוד בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט וחייבין: כתב הרמב"ם בפ"ו
מהלכות תפילה (ה"י) כל המלוין את המת אע"פ שאין למטה צורך בהם פטורין מן
התפילה ונראה שלמד כן מדתנן בפרק מי שמתו (שם) נושאי המטה וחילופיהם וחילופי
חילופיהם את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה
צריכה להם חייבים אלו ואלו פטורים מן התפילה ופירש הרמב"ם בפירוש המשנה ואם
לא יהיה מן המזומנין לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוותם בלבד הוא חייב
בק"ש והכל פטורים מן התפילה והטעם מפני טרדת הלב עכ"ל אבל אין נראה
מדברי רבינו שיהיו פטורים אלא נושאי המטה דוקא בין שהם לפניה או לאחריה אבל שאר
המלוים חייבים הם ופשטא דמתניתין הכי משמע דאלו ואלו לא קאי אלא אנושאי המטה בין
שהם לפניה או לאחריה שנזכרו בראש המשנה ולא אשאר מלוים שלא נזכרו. ודעת
הרמב"ם דאף ע"ג שהיו מנושאי המטה כיון שעכשיו אין למטה צורך בהם אין
חילוק בינם לשאר המלוים:
ונשים ועבדים חייבים בה וקטנים שהגיעו
לחינוך וכו'. משנה שם (כ.) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפילין
וחייבים במזוזה ובתפילה ובברכת המזון ומפרש טעמא בגמרא משום דתפילה רחמי נינהו
ופירש רש"י וחייבים בתפילה דתפילה רחמי היא ומדרבנן ותיקנוה אף לנשים ולחינוך
קטנים:
ובעל קרי יש אומרים אף ע"פ שאינו
צריך אפילו רחיצה בתשעה קבין לק"ש צריך הוא לתפילה וכו'. כבר נתבאר כל זה
בסימן פ"ח:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שפא
סעיף א
רחיצה כיצד, אסור לרחוץ כל גופו,
אפילו בצונן; אבל פניו ידיו ורגליו, (א) בחמין, אסור; בצונן, מותר. ואם היה מלוכלך
מטיט וצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש. הגה: וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה, אבל אח"כ
מותר ברחיצה, א אלא שנהגו האידנא (ב) לאסור (כל) רחיצה כל ל' יום (מהר"מ
הלכות שמחות ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אבל); ואפילו
לחוף הראש אסור (לקמן סי' ש"צ ובא"ז); ואין לשנות המנהג, כי מנהג קדום
הוא ונתייסד על פי ותיקין (א"ז בשם רשב"א).
סעיף ב
סיכה כיצד, אסור לסוך אפי' כל שהוא,
אם מכוין לתענוג, אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר; וא"צ לומר משום רפואה, כגון
שיש לו חטטין בראשו.
סעיף ג
יולדת אבלה ב שצריכה לרחוץ, מותר. וכן
מאן דאית ליה (ג) ערבוביא ברישיה, מותר לחוף ראשו בחמין, דלא גרע מאסטניס (פי' קר
הגוף ומצונן), שמותר לרחוץ כל גופו. ולא כל מי שאמר: אסטניס אני, מתירין לו, אלא
דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות, ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי
מיחוש.
ש"ך יורה דעה סימן שפא
א אלא שנהגו האידנא לאסור רחיצה כל ל'
כו' – כצ"ל וכן הוא בעט"ז ולא כמו שנדפס בספרים כל רחיצה כל ל' דודאי
רחיצה בצונן ליכא איסורא כלל:
ב שצריכה לרחוץ מותר – אפילו ביום
ראשון מיהו אם אין לה צורך כל כך יש להחמיר ביום ראשון כן כתבו האחרונים:
ג וכ"ש שאינה רוחצת כו' – כלומר
כיון דטבילה דאיכא למ"ד טבילה בזמנה מצוה אסורה כ"ש רחיצה ללבוש לבנים
ובתשו' משאת בנימין סימן ה' חלק על הרב דדוקא טבילה קי"ל דאסור כיון שאינו
לצורך אבל רחיצה ללבון איכא צורך מצוה הלכך בין בתשע' באב בין בז' ימי אבלה תלביש
ותציע כדרכה כשאר ימות השנים והרחיצה צריכה לשנות קצת וכמ"ש הא"ז והיינו
שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ע"כ דבריו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנא סעיף
טז
יש נוהגים (פח) מ שלא לרחוץ (פט) מראש
חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו, (צ) [לג*] ויש מתענים מי"ז בתמוז (צא) עד
ט"ב.
הגה: * ולצורך מצוה שרי; ולכן נדה רוחצת וטובלת (מהרי"ל); ואפי' אם טובלת ליל
י' באב, מותר לה (צב) לרחוץ בערב ט"ב * אם א"א לה לרחוץ ליל י' (אגודה).
ונראה דה"ה אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה, (צג) הואיל
ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. ונוהגין שלא לרחוץ, (צד) אפילו בצונן, מראש חודש
ואילך. (ת"ה סי' ק"ו /ק"נ/) (צה) ואפי' בערב שבת של חזון אסור [לז]
לרחוץ כ"א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סי'
ט"ז וב"י); ויש מקילים * (צו) בחפיפת מא הראש בחמין (צז) למי שרגיל בכך
כל שבת.
מגן אברהם אורח חיים סימן תקנא
מ שלא לרחוץ – נ"ל שיולדת מותר'
לרחוץ כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ס"ג ובברכות דף ט"ז ע"ב
כתבו התו' דאפי' בט"ב מותרת לרחוץ ע"ש, ואין להקל בזה דאין אנו רגילין
כ"כ ברחיצה: ר"ח שחל בע"ש יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין
ביום ה' שלפניו (לבוש ומנהגים) וב"ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ערב שבת ונמנע
בזה עבירי היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון:
