רי"ף ברכות דף יב.
גמ' ברכות דף כ:
3)צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו 2
4)אם מחמת חולי או אונס אחר קרא
ק"ש בלבו, יצא 3
5)אנציקלופדיה תלמודית: הרהור כדבור. 4
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף ב
נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא
מצות עשה שהזמן גרמא (פי' מצות עשה התלויה בזמן), משום * (ג) דאיתקש זכור (שמות
יט, ח) לשמור (דברים ה, יב) והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה (ד) ב
ומוציאות את האנשים (ה) הואיל וחייבות מן התורה (ו) כמותם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעא סעיף ב
(ג) דאיתקש זכור לשמור – דזכור את יום
השבת לקדשו האמור בדברות הראשונות ושמור את יום השבת לקדשו האמור בדברות אחרונות
שניהם בדבור אחד נאמרו וזכור קאי על מ"ע דקידוש וכנ"ל ושמור קאי על
שמירה ממלאכה וכשם שבאיסור מלאכה בודאי גם נשים מוזהרות דבמצות ל"ת אין חלוק
בין זמן גרמא בין שאין הזמן גרמא כן בעשה דזכור גם נשים מצוות ופשוט דקטן אינו
מוציא את האשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואפילו אם הוא בן י"ג שנה
חיישינן שמא לא הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה דמכיון שהגיע לכלל
שנים הגיע לכלל סימני שערות עד שיתמלא זקנו כמ"ש בח"מ סימן ל"ה
ולכן תקדש האשה לעצמה ואם אינה יודעת לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה מראשו ועד סופו
ולא תכוין לצאת בקידושו ובאופן זה כיון שהיא אומרת הקידוש בעצמה נכון שיהא פת או
יין מונח גם לפניה בעת הקידוש ולא תסמוך על מה שהנער אוחז הכוס או הפת בידו כיון
שאינה יוצאת בקידוש שלו ועצה זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר. וכ"ז בשלא
התפללה האשה תפלת ערבית אבל אם התפללה דלדעת המ"א הנ"ל כבר יצאה ידי
קידוש דאורייתא בזה יש לסמוך על נער בן י"ג שנים שיוציאה אח"כ בקידוש
דהיינו שיכוין להוציאה. כתב בספר א"ר שני אנשים אם רוצים להוציא בני ביתם לא
יקדשו כאחת דתרי קלי לא משתמעי:
(ד) ומוציאות את האנשים – וכן הסכימו
הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא
אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א"ר ודה"ח]:
(ה) הואיל וחייבות וכו' – ולכן יכולה
להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש לקמן בסימן רע"ג ס"ד
דלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין
להוציאו והשומע צריך לכוין לצאת לכן מהנכון שיזכיר בעה"ב לבני ביתו שיכוונו
לצאת ועיין לקמן בסימן רע"ג במ"ב סק"ל מה שנכתוב שם:
(ו) כמותם – אך לענין זמן יש חילוק
דבאיש זמן חיובו מן התורה כשהוא בן י"ג ובאשה כשנעשית בת י"ב דאז היא
מתחייבת בכל המצוות:
רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה ז
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה
שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב
הלכה ח
הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא
יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אע"פ
שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו
יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא.
בית יוסף אורח חיים סימן סב
ג וצריך להשמיע לאזנו וכו'. בפרק היה
קורא (טו.) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא ואיפסיקא
בגמרא הלכתא כמאן דמיקל ובפרק מי שמתו (כ:) אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו אמר
רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ורב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי וכתב שם
הרא"ש (סי' יד) ר"ח פסק הלכה כרב חסדא ואין יוצא ידי חובתו בק"ש
בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאינו צריך להשמיע לאזנו כדפסק רב חסדא גופיה
בפ"ב וכו כתב ה"ר יונה (יב. ד"ה מתני') גם כן:
ד כתוב בא"ח לפי דעת הירושלמי
(ברכות פ"א ה"א) נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא
שנאמר אמרו בלבבכם וכו':
שולחן ערוך אורח חיים סימן סב סעיף ג
(ד) צריך (ה) להשמיע לאזנו מה שמוציא
בפיו, * ואם לא השמיע לאזנו, * יצא (ו) ובלבד שיוציא בשפתיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סב סעיף ג
(ד) צריך וכו' – מדרבנן [ב"ח]
ודעת הראב"ד הובא בחידושי הרשב"א דהוא מדאוריי' לכתחלה:
(ה) להשמיע לאזנו – בק"ש
וה"ה בברכותי' וכדלקמן ר"ו ס"ג:
(ו) ובלבד וכו' – אבל אם הרהר בלבו לא
יצא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועיין בביאור הלכה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סב סעיף ד
אם מחמת חולי או אונס אחר קרא
ק"ש בלבו, (ז) [ב] יצא. הגה: * (ח) ואף לכתחלה יעשה [ג] כן אם הוא במקום
שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד * (ט) ב שלא יהא
מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ב"י סי' כ"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סב סעיף ד
(ז) יצא – האי יצא לא לגמרי קאמר דהא
קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר
יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא בזה על
כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחוייב לחזור ולקרותה [הסכמת רוב
אחרונים ועיין בביאור הלכה]:
(ח) ואף לכתחלה וכו' – כתב הט"ז
מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה
בלבו וישתה. ובספר מטה יהודא חולק עליו וכתב דהרי אפשר לו לעמוד וליטול ידיו ואין
דומה לחולה ולאנוס דאין דנין אפשר משאי אפשר ואפילו אם אין לו מים על הנטילה
והשתייה או שקשה לו לעמוד מפני הקור הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי
וזה מהני אפילו כשיודע בודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים וכדלעיל בסימן ד' סעיף
כ"ב וכ"ג:
(ט) שלא יהא וכו' – ואם המקום ההוא
מטונף לגמרי לא יהרהר נוסח קריאת שמע או הברכה רק יחשוב בלבו שמחוייב ואינו יכול
לקיים ויצטער על זה וד' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה כיון שהוא אנוס. ונראה פשוט
דהשותין בבית המרחץ שלא כדין עושין דהרי שם אסור אפילו ההרהור ואינו אנוס לשתייה
זו ועיין לקמן בסימן פ"ד מה שאכתוב שם בשם הפרי מגדים בענין זה:
* ואם לא השמיע לאזנו יצא – אפילו
בק"ש וכ"ש בשארי מצות כדאיתא בברכות ט"ו ע"ב בגמרא וכן פסקו
כל הפוסקים ותמיה רבה על השערי תשובה והברכי יוסף לקמן בסימן קפ"ה שהעתיקו
בשם הספר חרדים דרוב הפוסקים סוברים דאם לא השמיע לאזנו לא יצא דהוא נגד גמרא
מפורש הנ"ל ואולי כונתו דלא יצא המצוה מן המובחר מן התורה דבה"ג
וברי"ף ושאלתות סיימו ע"ז דכתיב שמע השמע לאזניך וכו' וצ"ע:
* יצא – עיין במ"ב במה שכתב
ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם
והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי'
הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן
וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר
הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט
כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש
והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור
לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב
בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו
יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק
שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא
דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר
פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם
הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו
בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן
הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם
והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי
בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל
הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח
וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע
ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל
הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד:
אנציקלופדיה תלמודית כרך י, הרהור
כדבור [טור תקצב]
בהרהור אם הוא כדיבור דנים בין במצות
הצריכות דיבור, כגון בקריאת שמע וברכות ותפלה וכיוצא, ובין באיסורים התלויים
בדיבור, כגון איסור של בעל קרי בדברי תורה, איסור לדבר דברי תורה במקומות שאינם
נקיים, איסור לדבר דברי חול בשבת, וכיוצא.
א. בקריאת שמע, ברכות ותפלה. הרהור אם
הוא כדיבור בקריאת שמע נחלקו בו אמוראים: רבינא1 אמר הרהור כדיבור, שכן שנינו בבעל
קרי שמהרהר בלבו2, ואם אינו כדיבור למה מהרהר3, והרי אינו מועיל כלום בהרהורו4,
ולפיכך אפילו כל אדם – שאינו בעל קרי – יוצא ידי חובתו בהרהור5, [טור תקצג] אלא
שמכל מקום מדרבנן יש מהאחרונים שכתבו שאף רבינא סובר שצריך להוציא בשפתיו, ומן
התורה הוא שאמר הרהור כדיבור, ובבעל קרי העמידו על דין תורה6. ויש מהראשונים
מפרשים שלא אמר רבינא הרהור כדיבור אלא כשהוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו, כגון
בעל קרי שאסור בדיבור7, אבל אם אינו אנוס ויכול להוציא בשפתיו לא יצא אפילו
בדיעבד8. רב חסדא אמר הרהור אינו כדיבור, שאם הוא כדיבור למה לא התירו לבעל קרי
לקרוא בפה, כשם שהתירו לו להרהר, שהרי גם ההרהור כדיבור9.
מחלוקת זו בהרהור אם הוא כדיבור יש
מהראשונים סוברים שתלויה במחלוקת תנאים בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, שר' מאיר
סובר יצא, שנאמר: על לבבך10, אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ור' יהודה אומר צריך שישמיע
לאזנו, ור' יוסי אומר לא יצא11, שלר' מאיר הרהור כדיבור ולר' יוסי הרהור אינו
כדיבור12. ויש חולקים וסוברים שהמחלוקת בהרהור כדיבור אינה ענין למחלוקת ר' מאיר
ור' יהודה – אלא שלר' יוסי ודאי הרהור אינו כדיבור – שהסובר הרהור כדיבור יוכל
לסבור כר' יהודה שלכתחילה צריך להשמיע לאזניו, אלא שבבעל קרי העמידו על דין תורה
שיוצא בהרהור13, ואף הסובר הרהור לאו כדיבור יוכל לסבור כר' מאיר שאחר כוונת הלב
הדברים, שמכל מקום צריך להוציא בשפתיו, ובלא השמעת האוזן נקרא כוונת הלב, ויש הפרש
בין המהרהר ובין [טור תקצד] הקורא ולא השמיע לאזנו, שזה מוציא בשפתיו וזה אינו
מוציא בשפתיו14, וכן מה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך יצא15, היינו
– לרב חסדא – במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן16.
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים
כרבינא, שהרהור כדיבור17, ורוב הראשונים סוברים הלכה כרב חסדא שהרהור אינו
כדיבור18. ויש מחלקים בדעת ראשונים בין הרהור בקריאת שמע לברכת המזון ושאר ברכות,
שבקריאת שמע הרהור אינו כדיבור, לפי שבקריאת שמע נאמר "שמע"19 וכן
"ודברת בם"20, והן לשונות של דיבור, ולכן אין יוצאים בהרהור, שאינו
כדיבור, אבל בברכת המזון נאמר וברכת את ה' אלהיך21, ולא נזכר בה לשון של דיבור,
ולכן יוצאים אף בהרהור, והוא הדין בכל הברכות שנתקנו מדברי סופרים דדינם כברכת
המזון22. ויש מן הראשונים מחלקים בין דברים שחיובם מדין תורה, שאין יוצאים בהם
בהרהור, לבין דברים שחיובם מדברי סופרים שיוצאים בהרהור23, וחלקו עליהם שאין
להרהור עיקר כלל24. וכן רוב הראשונים אינם מחלקים בין קריאת שמע לשאר ברכות,
ופוסקים אף בברכת המזון הרהור לאו כדיבור25.
בתפלה יש מהאחרונים מסתפקים לומר
שיוצא בהרהור אף אם הרהור אינו כדיבור, שכן מקור דין תפלה הוא מהכתוב ולעבדו בכל
לבבכם26, שדרשו איזו היא עבודה שבלב זו תפלה27, ואם [טור תקצה] כן העיקר תלוי
בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות28, ומכל מקום להלכה פסקו שאף בתפלה אינו יוצא
בהרהור כי הקול מעורר למעלה29. ויש שכתבו יותר מזה שאף לרבינא שהרהור כדיבור,
בתפלה מודה שאינו כדיבור, שכן בתפלה למדו מחנה שנאמר בה רק שפתיה נעות30, מכאן
למתפלל שיחתוך בשפתיו31, הרי שבהרהור אינו יוצא32. ויש מי שמחלק בין תפלה ביחיד
שצריכה שתהיה בלשון הקודש33, ולכן לרבינא אינו יוצא בהרהור שבהרהור לא שייך לשון
מיוחדת34, לתפלה בצבור שנאמרה בכל לשון35, היינו שהצבור מתפללים בדיבור והוא מתפלל
בהרהור, שלרבינא הוא יוצא בהרהור, שיש דין תפלה בצבור גם עליו, אבל אם כל הצבור
מתפללים בהרהור, אין כאן צירוף ואין דין תפלת צבור עליהם, אלא כיחידים רבים36.
הוידוי שחייב אדם בו כשעושה תשובה,
וכן כשמביא קרבן חטאת ואשם37 כתבו אחרונים שאינו אלא בפה, ולא בהרהור38, ואמרו
בשכיב מרע הנוטה למות שאם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו39.
ב. כשאנוס. מי שנאנס מחמת חולי או
איזה אונס אחר, ואינו יכול לקרות בפה, כתבו ראשונים שאם קרא קריאת שמע בלבו יצא40,
שנאמר אמרו בלבבכם41, וכן אמרו: אמר הקב"ה לישראל אני אמרתי לך כשאתה מתפלל
התפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אין אתה יכול כו' הרהר בלבד, שנאמר אמרו בלבבכם על
משכבכם42, ואף לכתחילה יעשה כן, ואם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו
משום אונס, יהרהר בלבו43, ואף על פי שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה, יש לו להרהר
בלבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה, שכן אמרו [טור תקצו] על הכתוב אמרי
האזינה ה' בינה הגיגי44, אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה,
ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי45, והגיגי היינו המחשבה, שאם הוא דיבור הרי
אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע, אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון
בינה46. ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי, שאסור להרהר דברי תורה במקומות
המטונפים47. ונחלקו בדבר: יש סוברים שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור זה, שהרי הלכה
הרהור אינו כדיבור, אלא שמכיון שאינו יכול להוציא בשפתיו על כל פנים יהרהר בלבו
ויקבל שכר על המחשבה, ולכן כשיסתלק האונס, אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע, מחוייב
לחזור ולקרות בדיבור48, ויש סוברים יותר מזה שלא אמרו כלל שיהרהר בלבו נוסח הברכה,
אלא יהרהר ויחשוב בלבו שחשקו ורצונו לומר ברכה זו או תפלה זו אלא שאינו רשאי
ויצטער על כך שאינו יכול לברך, ואז מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו
הכתוב כאילו עשאו49. ויש חולקים וסוברים שבמקום אונס הרהור כדיבור, ויצא ידי חובתו
לגמרי, ולכן אף אם נסתלק האונס שוב אינו חייב לחזור ולקרות בדיבור50. ויש שהסבירו
שמן התורה הרהור כדיבור, ומדרבנן הוא שאמרו שאינו כדיבור ואף בדיעבד לא יצא, אבל
במקום אונס העמידו על דין תורה שיצא51. ויש מחלקים בין דבר שחיובו מן התורה, כברכת
המזון וכיוצא, שאם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול להוציא בשפתיו צריך להרהר
בלבו, ובין דבר שחיובו מדברי סופרים, כשאר ברכות, שאם הוא אונס מן הדין אין צריך
להרהר, אלא שאף על פי כן יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה ויקבל שכר המחשבה52. ויש
מסבירים [טור תקצז] החילוק, שאף לרב חסדא ולהלכה מן התורה הרהור כדיבור, ולכן
בקריאת שמע וברכת המזון שחיובם מן התורה, במקום אונס העמידו חכמים על דין תורה,
אבל בברכות שמדרבנן, ההרהור אינו כלום, שמן התורה אינו חייב ומדרבנן הרהור אינו
כדיבור53.
מי שצמא בלילה על מטתו, שאי אפשר לו
ליטול ידיו ולברך, יש מהאחרונים סוברים שיהרהר הברכה בלבו וישתה, שהרי זה כאנוס54,
ורוב האחרונים חולקים וסוברים שאין זה דומה לאונס גמור, שאפשר לו לעמוד וליטול
ידיו, ואם אין לו מים יכול לקנח ידיו בכותל55, ועוד שהרהור הרי אינו כדיבור, ולא
אמרו שאנוס יהרהר אלא בדבר שחייב בו כמו קריאת שמע, אבל בברכת הנהנין יוכל שלא
לשתות56.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך י,
הרהור כדבור [טור תקצב]
הרהור כדבור.
1. עי' רא"ש ברכות פ"ג סי'
יד הגי' ר' אביו וכן באשכול הוצ' רצב"א ח"א עמ' 12 רבין, ועי' מעדני
יו"ט שם אות ג ובשאג"א סי' כד שלגי' רבינא הוא רבינא קדמון.
2. עי' משנה ברכות כ ב. ועי' להלן:
בבעל קרי, מחלוקת התלמודים אם ר"ל מהרהר ק"ש או מהרהר הברכות של
ק"ש.
3. גמ' שם. ועי' להלן, שם, למה אינו
מוציא בשפתיו.
4. רש"י שם.
5. רש"י שם: המאור שם; רא"ש
שם; תר"י שם; מרדכי ברכות פ"ג סי' סז; תוס' ר"י החסיד שם.
[טור תקצג] 6. שו"ת רעק"א
מהדו"ת סי' קנא. ועי' להלן: כשאנוס, ד' הפמ"ג ועוד באנוס.
7. ע"ע בעל קרי כרך ד, ועי'
להלן: בבעל קרי.
8. הראב"ד בהשגות להמאור ברכות
שם; ס' ההשלמה ברכות שם.
9. ברכות שם. ועי' להלן, שם, למה
מהרהר לרב חסדא.
10. דברים ו ו.
11. עי' משנה וברייתא ברכות טו א,
וע"ע קריאת שמע.
12. המאור שם כ ב בשם אית מאן דמוקים;
רא"ש שם סי' יד בפי' א; פסקי רי"ד ברכות עמ' נ. וכ"מ בתוס'
ר"י החסיד ותוס' הרא"ש שם כ ב בטעם מ"ד הרהור כדיבור משום שנאמר על
לבבך, והיינו כר' מאיר. ועי' צפנת פענח ברכות פ"א ה"ז שכ' שמהתוספתא
וירושלמי מוכח שלא השמיע לאזנו והרהור הם דבר אחד, ועי' תוספת ראשונים ח"א
עמ' 16 והתוספתא כפשוטה ה"א עמ' 21.
13. רא"ש שם, ובמאור שם כ' גם
בתחילה להסוברים שבמחלוקת התנאים שנויה שרבינא כר' יהודה, ועיקר הכוונה שרבינא לא
יוכל לסבור כר' יוסי שאף בדיעבד לא יצא בלא השמיע לאזנו, וזה מוכרח לדברי הכל, ואף
הרא"ש לא כ' אלא שרבינא יוכל לסבור כר' יהודה.
[טור תקצד] 14. המאור שם; הרא"ש
שם.
15. עי' ברייתא ברכות טו א.
16. רא"ש שם; תר"י שם
ובפ"ב שם.
17. שלטי גבורים ברכות פ"ב בשם
ריא"ז, וכ"ה בפסקי ר' ישעיה הראשון שבסו"ס בית נתן ובפסקי
רי"ד ירושלים תשכ"א עמ' נ ובפסקי ריא"ז שם עמ' טו. וצ"ע
שבש"ג שם ובריא"ז שם כ' בשם מז"ה שצריך שיוציא בשפתיו, ולפנינו גם
ר"י הראשון פוסק כרבינא, ועי' ע"ז בפירושים וחידושים לירושלמי לר"ל
גינצבורג עמ' 211.
18. תוס' ברכות שם בשם ר"ח ושאר
ראשונים בשמו, וכ"ה בפי' ר"ח בכת"י בסו"ס אוצר הגאונים לברכות
עמ' 19; רא"ש שם; תר"י שם; מאירי שם; ראב"ד בהשגות למאור שם; מרדכי
שם; החינוך מצוה תכ; רבנו ירוחם ני"ג סוף ח"א וסוף נט"ז; או"ז
ח"א סי' קיז; פסקי רקנטי סי' יב; ב"י או"ח סי' קפה בד' רש"י
ברכות טו ב ד"ה בלבו וכ"כ בבאור הלכה להמ"ב סי' סב בדעתו; טור
או"ח סי' סב; שו"ע שם ג וכמש"ש בבאור הגר"א ובמג"א סי'
קפה ס"ק א, ולא כמו שמצדד הפמ"ג סי' סב בד' המחבר שם, עי' באור הלכה שם.
19. דברים ו ד.
20. שם ז.
21. שם ח י.
22. ב"ח סי' סב ושו"ע הרב
סי' קפה ס"ג בשם י"א ושאג"א סי' ו בדעת הרמב"ם ברכות פ"א
ה"ז וק"ש פ"ב ה"ח, ובב"ח הבין כן גם בד' רבנו מנוח
שבכ"מ ק"ש שם אבל השאג"א הבין בדעתו שאף בק"ש הרהור כדיבור,
ועי"ש בשאג"א שאף לרב חסדא הרהור לאו כדיבור, רק בק"ש ולא בשאר
ברכות. ועי' מעשה רוקח ק"ש פ"ב ה"ח נ' שהבין ברבנו מנוח שמש"כ
הרמב"ם בברכות שם שקרא בלבו אינו הרהור בלב אלא הוצאה בשפתים בלא חיתוך
המלות.
23. מאירי ברכות כא א בשם יש מי
שאומר. ועי' להלן: כשאנוס, סברא להיפך שבדרבנן אינו יוצא בהרהור לפי שמדרבנן הרהור
אינו כדיבור.
24. מאירי שם.
25. עי' ראשונים לעיל ציון 18 ובביאור
הלכה של המ"ב סי' סב בדעתם.
26. דברים יא יג.
27. עי' ספרי שם ותענית ב א.
וע"ע תפלה.
[טור תקצה] 28. מג"א סי' קא
ס"ק א.
29. מג"א שם, ומוכיח מדלא תיקנו
שבעל קרי יהרהר בלבו התפלה וממשמעות הפוסקים בבהמ"ז, ומ"מ השאיר בצ"ע.
ועי' פר"ח סי' צד ס"ק ו ושו"ע הרב קא ב, ובאור הלכה להמ"ב סי'
סב שפסקו כן להלכה שאף בתפלה לא יצא בהרהור.
30. שמואל א א יג.
31. ברכות לא א.
32. רש"ש לתוס' כא א ומצפה איתן
שם. ועי' להלן: בבעל קרי, בתפלה מהירושלמי.
33. ע"ע תפלה.
34. עי' להלן: בלשון ובשמיעה, בשם
הרשב"א.
35. ע"ע הנ"ל.
36. ישועות יעקב סי' קא ס"ק א.
37. ע"ע ודוי וע' תשובה.
38. פמ"ג פתיחה כוללת ח"ג
ס"י, ע"פ רמב"ם תשובה פ"א ה"א. ועי' החינוך מצוה שסד
שיזכיר החטא בפירוש בפיו, ובמנ"ח שם ככל מ"ע התלויה בדיבור.
39. החינוך שם בסופו בשם מס' שמחות,
ונמצא בשמחות דר' חייא הוצ' ר"מ היגר פ"א.
40. ב"י סי' סב בשם ארחות חיים
לדעת הירושלמי; שו"ע שם ד.
41. תהלים ד ה. ב"י שם בשם
א"ח.
42. מדרש תהלים שם וילקוט סי' תרכז,
והביאו בבאור הגר"א סי' סב ס"ק ח.
43. רבנו יונה ברכות פ"ב והובא
בב"י סי' פה; רמ"א בשו"ע סי' סב שם וסי' צד ו בתפלה. ועי' להלן:
במקום וזמן האסורים בתורה, על ההרהור במקומות המטונפים.
[טור תקצו] 44. תהלים ה ב.
45. עי' מדרש תהלים שם.
46. רבנו יונה שם, והביאו בבאור
הגר"א סי' סב שם ובשו"ע הרב שם ג.
47. ב"י פה שם ורמ"א סי' סב
שם. ועי' להלן, שם.
48. פר"ח סו"ס סב ואליה רבה
שם וערוך השלחן שם ומ"ב שם ושאר אחרונים שהובא בבאור הלכה להמ"ב שם,
ועי' מחצית השקל סי' קפה ס"ק א בברכת המזון, וכ"מ ד' הגר"א סי' סב
ושו"ע הרב שם.
49. דרישה סי' פה ומג"א שם
ס"ק ב בשם של"ה, והמג"א כ' שאין לשון רבנו יונה משמע כן.
50. ברכי יוסף סי' סב א וסי' פ ב,
וכ"כ הפמ"ג סי' סב במשבצות ס"ק א בד' המחבר שם ובאשל שם ס"ק ב
בד' המג"א שם ובסי' קפה ס"ק א בברכת המזון, וכ"כ בבאה"ט שם
ס"ק ב בשם יד אהרן. וכ"כ בכף החיים שם ס"ק ח וי בשם פתח הדביר
ושלמי צבור ועוד.
51. פמ"ג במשבצות שם בד' המחבר.
52. שו"ע הרב קפה ג, ור"ל
לרווחא דמילתא כמש"כ המג"א סי' קא ס"ק ב בחולה בתפלה, ופי' כן הרב
את ד' רבנו יונה ורמ"א סי' סב לעיל, וצ"ע שבסי' סב כ' הרב ד' הר"י
ורמ"א גם לענין ק"ש.
[טור תקצז] 53. תהלה לדוד סב א ומפרש
כן ד' הגמ' שם כא א אלא ק"ש ובהמ"ז דאורייתא כו' היינו שחזר מהתי' הקודם
כו', וסברא זו כ' גם בתשו' רעק"א תניינא סי' קנא, אלא שהוא כ"כ לדעת
רבינא. ועי' לעיל: בק"ש ברכות ותפלה, שהמאירי בשם יש מי שאומר כ' להיפך
שבברכות שמד"ס יוצא בהרהור, אלא שחלק עליו.
54. ט"ז סי' סב ס"ק א.
55. אליה רבה סי' סב ס"ק ד;
פמ"ג שם משבצות ס"ק א; שו"ע הרב קפה ג וציונים שם אות טז; מ"ב
שם ס"ק ח.
56. א"ר שם; שו"ע הרב שם;
נזירות שמשון שם.
