גמ' ברכות דף יז:,יח.
פרק שלישי
1)האם אונן יכול להחמיר ולקרא.. 1
2)מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל
עליו, קודם קבורה אוכל בבית אחר. 5
3)מסרו לכתפיים(חברא קדישא) חייב בכל
המצוות 9
4)מי שמת לו מת בליל שבת, האם יוכל
לומר עליו קדיש בשבת 11
6)גם המלוים את המת פטורים מהתפילה. 16
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ג
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו
פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות, ואם היה משמר את המת
אע"פ שאינו מתו פטור מקריאת שמע, ואם היו השומרים שנים האחד משמר והשני נשמט
למקום אחר וקורא וחוזר ומשמר ונשמט האחר וקורא, וכן החופר קבר למת פטור מקריאת
שמע.
רמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה ו
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר,
אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין
כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן,
ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל
מצות האמורות בתורה, בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו
ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה, נקבר המת הרי זה
מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמיעיו אבל לא לרוות.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ד
אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן
קריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול, ואם התחילו והוציאו והגיע זמן הקריאה והן מלוין
את המת, כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחילופיהן בין שהיו לפני המטה בין
שהיו לאחר המטה פטורין, ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין.
רא"ש מסכת ברכות פרק ג סימן א
א [דף יז ע"ב] מי שמתו מוטל
לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה:
גמ' מוטל לפניו אין אינו מוטל לפניו
לא ורמינהו מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חברו.
ואם אין בית לחברו עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר שיעשה מחיצה מחזיר פניו ואוכל.
ואינו מיסב ואוכל. ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן [דף יח
ע"א] ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. ואינו מברך פי' ברכת המוציא. ואינו
מזמן לברך ברה"מ. ואין מברכין עליו דלא תימא הוא דאינו מברך אבל אחרים אוכלין
עמו ויברכו ברכת המוציא ויזמנו ויצא הוא בשמיעה קא משמע לן דלא צריך. רש"י
פירש אין צריך שיברך ברכת המוציא משמע שאם רצה לברך הרשות בידו. ולא משמע כן
בשמעתין דקאמר דהכא חוץ לארבע אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך. וי"א הא
דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצורך מצרכי המת אבל אם כבר עסק או אם יש
עוסקין אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו
ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מברך. ואם בירך אין עונים אחריו אמן. ואחרים
שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מעסק המת אפ"ה אסור. ועוד
אמרינן לקמן בפירקין (דף יט) אין המת מוטל לפניו הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם
הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר
יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון. הלכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו
האבלות. וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין
שומעין לו. למה מפני כבודו של מת. או משום שאין לו מי שישא משאו. מאי נפיק
מבינייהו. כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור. ואי תימא מפני
שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתניא פטור מנטילת לולב תפתר בחול
והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט. א"ר חנינא מכיון
שהוא זקוק לו [להחשיך] להביא לו ארון ותכריכין [כמו דתנינן תמן (שבת ד' קנא א)
מחשיכין על התחום כו' להביא לו ארון ותכריכין] כמי שהוא נושא משאו דמי ולאו דסבירא
ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושל' הוא דקתני בד"א בחול אבל בשבת
מיסב ואוכל כל צרכו וכו'. אלא מייתי ראיה מבשבת קל וחומר לי"ט שמותר להתעסק
בו בדבור ולעבור עליו משום שבות הלכך בי"ט שמותר לקוברו ע"י עממין וגם
הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג
בו. אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אע"פ שמותר להחשיך עליו אין נוהג בו
אנינות. וי"א דבין בשבת וי"ט אין נוהג בהן אנינות אלא סמוך לערב דיכול
להחשיך על התחום והא דפטור מתקיעת שופר איירי שלא היה לו שופר בבקר ונזדמן לו
בערב. וכן אמרו על הרמב"ם ז"ל (שהיו מתים בניו) [שהיה מתו מוטל לפניו]
ביום ראשון של ר"ה וצוה שיתקעו לפניו שופר להוציאו ידי חובה:
טור אורח חיים סימן עא
מי שמת לו מת שמוטל עליו לקוברו או
אפילו אינו מוטל עליו לקוברו אם הוא מתאבל עליו כמו אחותו נשואה פטור מק"ש
ואפי' אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי והכי איתא בהדיא בירושלמי ואפילו
אם יש לו מי שמשתדל בשבילו בצרכי הקבורה פטור והני מילי בחול אבל בשבת וי"ט
חייב כל היום עד הערב אבל בערב אינו חייב לפי שיכול להחשיך על התחום ולהתעסק בצרכי
קבורה המשמר המת אפי' אינו מתו פטור היו ב' משמרים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה
קורא וכן החופר קבר למת פטור וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או בתוך ד' אמות של
מת:
בית יוסף אורח חיים סימן עא
א מי שמת לו מת שמוטל עליו לקברו
וכו'. בברכות ריש פרק מי שמתו (יז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילה
ומן התפילין ואסיק רב אשי בגמרא (יח.) דכל שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי:
ומ"ש או אפילו אינו מוטל עליו
לקברו וכו'. התוספות (ד"ה ואינו) והרא"ש (סי' ג) כתבו שם ובפרק אלו
מגלחין (סי' נה) כתב ר"י כשנפטרה אמי הודיעו לר"ת אחיה שהיה בעיר אחרת
ואכל בשר ושתה יין קודם קבורה ואמר לנו הטעם מאחר שיש לה בעל שהיה מתעסק בקבורתה
אינו אסור בבשר ויין כיון שאינה מוטלת עליו כדרך הירושלמי (מו"ק פ"ג
ה"ה) ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה בעיר עמה ע"כ.
והרשב"א כתב בתשובה (ח"ג סי' ש) כדברי ר"ת וזה לשונו הטעם בזה שכל
שמוטל עליו לקברו הוא צריך להתעסק בצרכיו בתכריכין ובענינים אחרים הצריכים לו ואלו
שאין מוטל עליו לקברו כגון שמתה לו אחותו והיא נשואה שמוטלת על בעלה לקברה הוא
אינו נמנע מלהסב ומלאכול בשר ומלשתות יין וכן כל כיוצא בזה ע"כ ומפשט דבריו
נראה דאפילו אם הוא עמה בעיר קאמר. והרא"ש כתב על דברי ר"ת ונראה לי
סברא חלושה וקלושה דאם כן אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון שבניו יורשים ממונו
חייבים בקבורתו אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים אוננים וכולם קרואים מוטל
עליו לקברו ואפילו אינו בעיר דלא בעינן מוטל לפניו עכ"ל ולמד רבינו דין פיטור
ק"ש מאכילת בשר ושתיית יין דבתרווייהו תני מי שמתו מוטל לפניו והילכך דינם
שוה ופסק כדברי הרא"ש דאסר ליה בבשר ויין והוא הדין דפטר ליה מק"ש וכן
כתב הרמב"ם בפ"ד (ק"ש ה"ג) מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל
עליו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עד שיקברנו וכיון
דהרמב"ם והרא"ש בחדא שיטה אזלי הכי נקטינן:
ומ"ש ואפילו אם רוצה להחמיר על
עצמו ולקרות אינו רשאי. כבר כתבתי בסימן שקודם זה (ד"ה והרמב"ם) דמדברי
הרמב"ם (שם ה"ז) נראה שהוא רשאי וכן נראה מדברי רש"י בריש פרק מי
שמתו אבל התוספות (ד"ה ואינו) וה"ר יונה (י. ד"ה מי) והרא"ש
(סי' א) חלקו עליו וכתבו דאינו רשאי והביאו ראיה מהירושלמי (ברכות פ"ג
ה"א) וה"ר יונה והרא"ש הביאו עוד ראיה מגמרא דידן ובהגהות מרדכי
(סי' נז) כתוב ר"י פירש דאסור לברך וכן איתא בירושלמי אם רצה להחמיר אין
שומעין לו מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו פירוש מיבעיא ליה אמאי אין
שומעין לו מפני כבוד המת או מפני שאין לו מי שישא משאו ונפקא מינה היכא דיש לו מי
שישא משאו דאם תאמר מפני כבודו של מת אסור ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משאו הרי
יש לו וכתב ראבי"ה (ח"א סי' נח) כיון דלא איפשיטא על זה סומכים [אוננים]
שמתפללים והולכים לבית הכנסת במקום שיש קרובים שיתעסקו בו. ורבינו כתב כדברי
התוספות וה"ר יונה והרא"ש שכתבו סתם שאינו רשאי: ולענין הלכה נראה
דכיון דבירושלמי מספקא להו היכא דיש מי שישא משאו אם רשאי להחמיר על עצמו וספיקא
במידי דרבנן הוא דהא מדאורייתא ליכא איסורא במילתא הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש
לו מי שישא משאו אין מוחים בידו וזה טעם דברי ראבי"ה וכל שכן דלהרמב"ם
ורש"י ז"ל רשאי להחמיר על עצמו וכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד
הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש לו מי שישא משאו מיהת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עא סעיף א
* מי שמת לו מת (א) שהוא חייב להתאבל
עליו, אפילו (ב) אינו מוטל עליו לקברו, (ג) א פטור מק"ש (ד) [ב] ומתפלה.
ואפילו אם רוצה (ה) להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי. ואם יש לו מי שישתדל (ו)
בשבילו בצרכי קבורה, ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, ב אין מוחין בידו (עיין
בי"ד (ז) סי' שמ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עא סעיף א
(א) שהוא חייב – שהם שבעה קרובים אב
ואם בן ובת אח ואחות ואשתו:
(ב) אינו מוטל – כגון שמתה אחותו
הנשואה לבעל דהבעל חייב לטפל בקבורת':
(ג) פטור וכו' – ואם קרא אינו יוצא
וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה. [חידושי רע"א]:
(ד) ומתפלה – וכן מכל הברכות אפילו
ברכת הנהנין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם רוצה לאכול פת אף דאינו צריך לברך
המוציא מ"מ צריך ליטול ידיו ולא יברך על הנטילה [ברכ"י יו"ד
שמ"א] ואם יש חבורה בעיר שנוהגין שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו
הקרובים בצרכי המת ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרהו להם מיד חייב בכל המצות ואפילו
קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפ"ז לא יפה עושים האוננים
שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו
להם כל הוצאות ותכריכים חייבים להתפלל ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום
יקברוהו והוא כבודו של מת או כ"ז שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אח"ז
מותר להתפלל וחייב אבל במקום שאין חבורה המיוחדת לזה אף שיש לו מי שיתעסק בקבורה
עבורו נמשך האנינות עד שיקברוהו וישליכו העפר עליו ומיד שמתחילין להשליך העפר עליו
ילך האבל לבית של הקברות ויקרא ויתפלל שם. ואם נמשך אנינות עד סמוך לסוף זמן
ק"ש שהוא עד רביע היום כפי ערך השעות של יום ואם יתפלל כסדר יעבור הזמן של
ק"ש יקרא ק"ש בלא ברכות ואח"כ יתפלל כסדר ויקרא עוד הפעם ק"ש
עם הברכות. ואם נמשך האנינות עד לאחר ארבעה שעות דעת המ"א דברכות שחר דהיינו
מה שקודם ב"ש לא יאמרם אף שיש לו פנאי כיון שבשעת עיקר חיובו שהוא בבוקר היה
אז פטור ויש חולקין עליו וספק ברכות להקל זולת ברכת התורה וברכת שלא עשני גוי ושלא
עשני עבד ושלא עשני אשה אותן הברכות אף להמ"א יוכל לברך [ולא יניח תפילין עיין
לעיל בסימן ל"ח ס"ה] ויתפלל הי"ח ברכות לבד אבל ברכת ק"ש משמע
בשו"ע לעיל בסימן נ"ח ס"ו דכבר עבר זמנם ולפי מה שכתבתי לעיל בסוף
סי' נ"ח במשנה ברורה מותר לו לומר אף ברכת ק"ש כיון דבאונס עבר הזמן
ולכו"ע אפשר דיכול לומר פסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב חידושי רע"א.
ואם עדיין לא כלו הארבע שעות שהוא שליש היום רק שהוא סמוך לזמן ההוא ואם יתפלל
כסדר יעבור זמן התפלה ויצטרך להתפלל ש"ע אחר שליש היום ידלג פסוקי דזמרה
וכאופן שנתבאר לעיל בסימן נ"ב בדין איחר לבוא לבית הכנסת אבל לא ידלג
מק"ש וברכותיה כלל אף שעי"ז יהיה מוכרח להתפלל ש"ע אחר שליש היום
[דה"ח עי"ש טעמו ויש לעיין לפמש"כ מתחלה] עוד כתב בדה"ח דאלו
הברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה ובה"ת זמנן כל היום ואפילו אחר חצות אם נקבר
יאמרם אבל תפלת י"ח לא יתפלל רק עד חצות ולא יותר גם א"צ להשלים אותה
תפלה בתפלה הסמוכה כגון אם לא התפלל שחרית לא ישלים במנחה דלא דמי לשכח או נאנס
ולא התפלל שחרית דמשלימה במנחה דהתם באמת היה מחויב רק שע"י סיבה לא התפלל
משא"כ כאן דהוי פטור מדין וכן הדין במנחה ומעריב וה"מ אם היה מתו מוטל
לפניו מעת התחלת חיוב התפלה עד השלמת זמנה כגון שהיה מתו מוטל לפניו מעלות השחר
והאיר פני כל המזרח עד אחר חצות אבל אם מת לאחר שכבר התחיל החיוב עליו כגון לאחר
שהאיר כל פני המזרח אע"פ שלא קברוהו עד אחר חצות משלים בזמן מנחה דהואיל וחל
עליו החיוב מתחלת עת שבא זמן התפלה אע"פ שלא היה שהות לגמור התפלה מ"מ
כיון שחל עליו החיוב חייב להשלים אח"כ התפלה בזמן מנחה. ואפשר דבזה חייב
ג"כ לברך ברכת השחר אם לא בירכן בבוקר כשקם ממטתו דהא בשעת חיובן היה חייב
ועיין לעיל בסימן נ"ב בבה"ל:
(ה) להחמיר – פי' ומיירי בשאין לו
מי שיעסוק בצרכי המת א"נ דמיירי בכל גווני שאסרוהו מפני כבודו של מת שלא
יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן ואין חרד על מיתתו וזהו דעת המחבר עצמו מעיקר
הדין ומה שכתב אח"כ אין מוחין ר"ל דמ"מ אין אנו יכולין למחות במי
שנוהג היפך זה דיש לו על מי לסמוך היכא שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה:
(ו) בשבילו – פי' דאפילו אם מוטל עליו
לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין
בידו זהו דעת ראבי"ה וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו
כראבי"ה:
(ז) סימן שמ"א – דשם פסק דאינו
רשאי להחמיר בכל גווני וכן עיקר [אחרונים] ומ"מ בן שהוא אונן על אביו ויש
מתעסקין בלעדו מותר לו לילך לבהכ"נ לומר קדיש עליו כי זהו כבודו של אביו
ומותר לכו"ע ומכ"ש בשבת ויו"ט ודוקא כשאין אבלים אחרים אבל כשיש
אבלים אחרים לא [פמ"ג ודה"ח]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמא
סעיף א
א מי (א) שמת לו מת שהוא חייב להתאבל
עליו, ב קודם קבורה ג (ב) אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. ד אין
בית לחבירו, עושה לו מחיצה ואוכל; ואפילו מחיצה של סדין, סגי אם תקע שולי הסדין
בענין שאינו ניטל ברוח. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ובין כך
ובין כך, ה ואפילו הוא בעיר אחרת, ו אינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל (ג) בשר ואינו
שותה יין, (ד) ואינו מברך ברכת המוציא ולא (ה) ברכת המזון, ואין מברכים עליו ולא
מזמנין עליו, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים, לא יענה אחריהם אמן. (ו) ופטור (ז)
מכל מצות האמורות בתורה, (ח) ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו
אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות
אמן אחר המברכין, (ט) אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א). (י) ובשבת
(יא) ויו"ט, (יב) אוכל בשר ושותה יין, ז (יג) (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי
שמתו). ומברך, וחייב בכל המצות, חוץ מתשמיש המטה שאסור בו. (ומותר לילך (יד) לבית
הכנסת בשבת, ואף בחול אין בו איסור, רק מאחר שאסור להתפלל, מה יעשה שם) (כל בו) ח
ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת, חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה
שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום. ואם רוצה לקברו בי"ט ראשון על ידי עממין,
אסור בכולן. ט וכ"ש (טו) בי"ט שני, שהוא בעצמו יכול לקברו, (טז) שחלו
עליו כל דיני אנינות. י (י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן
שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ).
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן שמא סעיף א
(א) שמת לו מת – עבה"ט סק"א
ועיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע קטן שמת תוך למ"ד דאין מתאבלין עליו
וכן בן ח' והנפלים אי אסור באכילת בשר ויין כ"ז שלא נקבר כיון שמוטל עליו
לקוברו או אינו אסור כמו שאין כהן מטמא להם ונראה דבקטן תוך ל' יש להחמיר כיון
דרוב לאו נפלים אלא דבאבל מקילים עכ"ד. ולענין אם חייב בכל המצות צ"ע.
שוב ראיתי בבר"י שכתב מת לו בן תוך ל' ללידתו משמע בירושלמי ס"פ נושאין
על האנוסה דאין לו אנינות. דבר משה יו"ד סימן פ"ג ועמ"ש ב"ח
סי' שנ"ג:
(ב) אוכל בבית אחר – עבה"ט של
הרב מהרי"ט ז"ל שכתב וז"ל דהוי כלועג לרש. והא דלא אסרו גם באחר
מטעם זה לפי שדוקא בחייב בקבורתו יש חשש בזה שאינו עוסק בקבורתו ויושב לאכול בפני
המת. וזה אסור אפי' בשבת כו' עכ"ל ש"ך ותימה שהרכיב דברי הט"ז
ודברי הש"ך ביחד ובאמת פליגי אהדדי דודאי להט"ז שכתב לפי דדוקא בחייב בקבורתו
כו' א"כ בשבת שאינו רשאי לעסוק בקבורתו מותר ולהש"ך שכתב דאפי' בשבת
אסור ודאי דס"ל וגם אחר אסור. שוב מצאתי בס' תפל"מ שכתב בהדיא כן
דלהש"ך גם אחר שאינו קרובו אסור לאכול לפניו והא דתניא מתו משום אכילת בשר
ויין ע"ש. ולענין דינא נראה להחמיר כהש"ך:
(ג) בשר – עיין בתשובת נו"ב
תנינא חי"ד סימן רי"ד בתשובה מבן המחבר שכתב דאונן מותר ברוטב של בשר
ולא דמי למה שכתב המג"א בסימן תקנ"א ס"ק כ"ט ע"ש:
(ד) ואינו מברך ברכת המוציא – כתב
בספר חמודי דניאל כ"י נראה דאונן אף על פי שמותר לאכול בלא ברכה. חייב בנטילת
ידים בין במים ראשונים בין באחרונים ע"ש ולע"ד צ"ע בזה. שוב ראיתי
בספר בר"י אות ה' שכתב דפשיטא ליה דאונן חייב בנט"י דנט"י הוי משום
גזירה משום סרך תרומה ולפ"ז דהוי גזירה דרבנן אין ספק דחייב דכולהו לאוין
מדאורייתא ודרבנן האונן חייב והביא דמהר"י אלפאנדרי נסתפק בזה ובשו"ת
מכתם לדוד הסכים כן דחייב ומ"מ נראה דהאונן יטול ידיו ולא יברך ע"ש:
(ה) ברכת המזון – כתב בספר חכמת אדם
כלל קנ"ג דאם אכל ונקבר המת ועדיין לא נתעכל המזון שבמעיו צריך לברך
בהמ"ז ע"ש וכ"כ הגאון מהר"י ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו
(וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל אך כתב דטוב שיאכל מעט
קודם) וכתב עוד וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר
המת אפי' כל היום ע"ש:
(ו) ופטור מכל מצות – וכתב בשו"ת
בית יהודה שאונן פטור ממצות בדיקת החמץ ויבדוק לו אחר ובס' תשובה מאהבה כתב שבפראג
נוהגין שהאונן מקנה חלקו לשותפו וגם בזה לענין חמץ יתנה במתנה לאחר ואז יברך האחר
ג"כ משא"כ אם אינו בודק מחמת הקנאה רק דרך שליחות צ"ע אם יברך
ועיין בתשובת נו"ב מ"ת סימן ס"ז /מ"ק סי' כ"ז/ שכתב דאם
הוא אונן בימי הספירה בלילה [ומקום הקברות רחוק מן העיר באופן שיהיה אונן כל הלילה
ההיא וכל יום המחרת] ואם לא יספור בלילה לא יוכל לברך גם בימים שאחריו יספור באותו
לילה בלא ברכה ואז יכול לברך בשאר ימים עיין שם. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א
סימן ז' דמי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום יגמור ולא יפסיק כיון
דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק מדרבנן ע"ש:
(ז) מכל מצות – עיין בתשובת ח"צ
סימן א' דדוקא מצות עשה פטור אבל מצות לא תעשה חייב כשאר אנשים ע"ש ועי' פרי
מגדים באו"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות כ"ח שכתב דאונן בע"פ מחצות
עשה דתשביתו או בחה"מ לאו דב"י אין מוזהר עליה כו' ע"ש ועיין בספר
חומות ירושלים סי' רס"ז מה שהשיג עליו:
(ח) ואפי' אם א"צ לעסוק – כתב
בספר חמודי דניאל כ"י מי שמת לו מת ר"ל והוא קודם התפלה אם יש לו קוברין
אין להגיד לו כדי שיתפלל אך אם מוטל עליו להתעסק צריך להגיד לו:
(ט) אינו רשאי – עיין בשו"ת
ארבעה טורי אבן סי' יו"ד שנשאל באשה אחת שמתה בשבת והיו לה בנים וגם אחים
ואירע לאחים יאר צייט במוצאי שבת על אמם אם רשאים האחים לכנוס לבהכ"נ
במו"ש להתפלל ולומר קדיש כדין יא"צ והורה להתיר ואף שהסכימו האחרונים
בא"ח סימן ע"א כדברי י"א אלו דאף כשיש מי שישתדל לצרכי קבורה אסור
להחמיר על עצמו מ"מ הכא כ"ע מודים דרשאים האחים להתפלל ולומר קדיש דכיון
שיש לאשה בנים א"כ ליכא רק מפני כבודו של מת א"כ הא גם מה שמתפללין
ואומרים קדיש הוא כבוד של מת כבוד אמם ועוד דכבוד אמם קודם דגם המת חייב בכבוד אמו
אף דבמתים חפשי מ"מ לגבי האחים בודאי קודם כבוד אמם לכבוד אחותם עכ"ד
ונראה דלטעם האחרון דכבוד אמם קודם לכבוד אחותם יש להתיר ג"כ היכא שאינם אחים
לה רק מצד האב ויש להם יא"צ על אמם דאז לא שייך לומר דגם המת חייב בכבוד אמם
אפ"ה שרי אך לע"ד דבריו צ"ע דהא כבוד המקום קודם לכבוד אביו ואמו
כמו שכ' לעיל סימן ר"מ סעיף ע"ז ואפ"ה אונן פטור מכל המצות
וע"כ משום דהחמיר הקב"ה בכבודו של מת יותר מכבודו וא"כ פשיטא דקודם
לכבוד אביו ואמו וצ"ע לדינא:
(י) ובשבת וי"ט – עיין בתשובת
ש"ב גבעת שאול סימן ט' דמותר לילך לשמש בסעודת ברית מילה אם פרנסתו בכך ובלבד
שלא יאכל שמה ובחול וכן בסעודת נשואין אף כה"ג אסור ע"ש ועיין
במג"א סימן תקמ"ח ס"ק ח':
(יא) ויו"ט – עיין בא"ח סי'
תרצ"ו סעיף ז' לענין מי שמת לו מת בפורים אם מותר בבשר ויין ועיין בתשובת ושב
הכהן סי' צ"ו שהאריך בזה והעלה שאונן אסור בבשר ויין בפורים ע"ש:
(יב) אוכל בשר – עי' בספר ברכי יוסף
להגאון חכם חיד"א ז"ל בא"ח סימן תקנ"א שיש מקילין בשבוע שחל
ט"ב לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת וראיה מהא דאיתא בחולין י"ז
אברי בשר נחירה כו' וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן ע"ש. ולפ"ז גם כאן יש
מקום קצת להתיר בחול במה שנשתייר מסעודת שבת דפשיטא דהא דאונן אסור לאכול בשר הוא
מדרבנן מכ"ש לפמ"ש התוספות במ"ק דף כ"ג ע"ב בד"ה
ואינו אוכל בשר דמדינא מותר אונן בבשר כל זמן שאינו כשלמים דהיינו שעבר שני ימים
משחיטתו אלא שאין רגילין בו היתר עיין שם ואם כן מה שנשתייר משבת בודאי עברו עליו
שני ימים דע"כ נשחט בערב שבת. אמנם לפי מה שכתב בתשובת נודע ביהודה תנינא
חי"ד סי' ס"ד (הבאתיו לעיל סימן קט"ו סק"ז) נסתר היתר
הנ"ל ופשיטא דגם לענין שבוע שחל תשעה באב אין להקל בזה:
(יג) אם ירצה – עיין בתשובת ושב הכהן
סימן נ"ה מה שהקשה על זה ודעתו דזה לא קאי רק אשבת ולא על י"ט כיון שהוא
חייב מצד הדין לקיים מצות שמחה גם אונן חייב אם אינו רוצה לקברו ואפי' בליל
י"ט הראשון חייב כל אדם ג"כ בשמחה כמו בשאר ימי החג ולכן גם אונן בליל
ראשון כיון שאינו רוצה לקברו בלילה חייב בשמחה ואינו רשאי להחמיר על עצמו
ע"ש:
(יד) לבהכ"נ – עבה"ט של הרב
מהרי"ט ז"ל ומ"ש דאונן בחול אין מצטרפין לכל דבר שבקדושה ע' בתשובת
פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ט שגם דעתו כן ע"ש שהאריך בזה. ומ"ש
בשם נה"כ שלא יאמר קדיש עד אחר הקבורה עיין בתשובת אבן שהם סי' כ"ז
שחולק על נה"כ וכתב כהט"ז דבשבת יאמר קדיש אף קודם קבורה ע"ש וכן
משמע בתשובת שער אפרים סימן צ"ט וכן פסק בתשובת נחלת שבעה סי' ע"ג וכן
העלה בתשובת שבות יעקב ח"א וסס"י ח' אלא שכתב שלא ראה נוהגין כדעת
הט"ז בזה מ"מ היכא דנהוג נהוג וכן אם הורה המורה כדבריו לא מהדרינן
עובדא ומנהג עיר הקודש תוב"ב שאומר קדיש בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו
ע"ש:
(טו) בי"ט שני – עיין ש"ך
סק"ט הובא בבה"ט סק"ז שכתב דזה קאי אי"ט שני של גליות והראה
מקום לא"ח סי' תצ"ו ס"ב. ואא"ז הרב הגדול מהר"נ הירץ
זצ"ל בגי"ד שלו השיג עליו דמ"ש בא"ח שם חוץ מי"ט שני של
ר"ה קאי על לכחול את העין אבל לענין מת אין חילוק ואפי' בי"ט שני של
ר"ה שרי כמ"ש בא"ח סי' תקכ"ו סעיף ד' ע"ש. ומ"ש
הבאר היטב בשם הש"ך דאסור לקדש. עיין במגן אברהם סי' תקמ"ח סק"ח
שמתיר וחולק על הש"ר:
(טז) שחלו עליו כל דיני אנינות – עיין
בספר ישועות יעקב מהגאון ש"ב אב"ד מלבוב בא"ח סימן ע"א
סק"ד שכתב דבזה אם א"צ לעסוק בצרכי המת כגון במקום שיש חבורה והקרובים
סומכים עליהם בענין קבורת המת חייבים בכל המצות דלא שייך כאן מפני כבודו של מת
שאין כבוד המת שיתעסקו בו יותר מכדי צרכו ביום טוב עיין שם עוד:
טור יורה דעה סימן שמא
כתב הרמב"ם שכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור
בכל הדברים שאבל אסור בהן וכן כתב הרי"ץ גיאת שאינו אסור בין מיתה לקבורה
בתכבוסת ובתספורת וברחיצה ותשמיש המטה ובשאר גזירת שבעה וכתב הרמב"ן שגגה היה
מה שהתירו בתשמיש המטה דכולי עלמא בחול אסור בו וכן קצת דיני אבילות נוהגין בו
כגון רחיצה וסיכה ק"ו מאכילת בשר ושתיית יין וא"צ לומר בשמחה ובתספורת
ואסור בהנחת תפילין ואסור בשאלות שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר ובמלאכה נמי אי
במלאכת עצמו אף אחרים אסורין וכבר אמרו שאסור לישב אפי' ע"ג מטה כפויה אלא
ע"ג קרקע צריך לישב ולא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת
ראש ובכפיית המטה והקילו באלו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו ולילך
מעיר לעיר ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדים
בכך לפיכך לא החמירו עליו באלו אע"פ שמותר לאכול בשר ולשתות יין משנמסר
לכתפים היינו משום שאינו מוטל עליו לקוברו אבל בעדונין ובשמחה אסור וכ"כ
הר"ר פרץ שאסור בכל מה שנוהג באבל חוץ מנעילת הסנדל ומדברי בעל התוספות יראה
שאינו אסור אלא בבשר ויין ותשמיש המטה אבל בשאר כל דיני אבילות מותר המשמר המת
אפילו שאינו מתו פטור מק"ש ותפילין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר
וזה קורא:
בית יוסף יורה דעה סימן שמא
ג מקום שנהגו שם שכתפים מיוחדים
להוציא המת וכו'. ירושלמי בפרק מי שמתו (שם) נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר
לכתפים כמי שנמסר לרבים וכתב הרמב"ן (עמ' ע) פירוש נמסר לרבים ולכתפים שהיו
חבורות בעיר מזומנים על הקבורה וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרין אותו לאותן
חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על
האבל אלא על אותן הכתפים הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה אף על פי
שהמת בבית: וכתבו הגהות מיימון פרק ד' (אות ו) מספקא לן אם הולך הוא עם המת בספינה
או בעגלה אי דמי לנמסר לכתפים או לא: כתב סמ"ג (הל' אבילות רמח.) משנקבר המת
אפילו נקבר ביום המיתה נהגו העם לבטל האנינות אף על פי שלקדשים אינו בטל כל היום
(זבחים ק:):
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמא סעיף ג
מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא
המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם,
(כא) מותרים הקרובים בבשר ויין, יג אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל
עליהם. הגה: מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו.
אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך שני ימים, מותר עד שיבואו לעיר קבורתו (רבינו
יונה פ' מי שמתו).
שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא –
יו"ד סימן ריא
תשובה לכבוד אהובי ידידי וחביבי הרב
המאה"ג החכם השלם במעלות ומדות כ"ש מו"ה יוסף נר"ו אב"ד
דק"ק רויזניץ והגליל:
ברגע זו לקחתי לי פנאי לראות מכתבו.
והנה הוא שואל שתים האחת אם יש לסמוך אם ימסור המת לכתפים שיפסוק האנינות כמבואר
ביו"ד סימן שמ"א סעיף ג'. +/שערי ציון/ אם למסור המת לכתפים עי'
שו"ת כ' סופר להגאון ר' אברהם שמואל בנימין בהגאון מוהר"מ סופר (סי'
קפ"ב) יעויי"ש.+ שנית שאל להיות שע"י שיש שני ימים בין מיתה לקבורה
ומתוך כך ריחו נודף ובפרט בימי הקיץ ובקושי ימצאו אנשים שדעתן יפה שיתעסקו בטהרתו
ולכן רוצים לטהרו תיכף סמוך למיתתו כאשר נהגו בעת שהיה רשות לקוברו בו ביום ולשומו
אחר הטהרה בארון שלם נקוב מלמטה וכאשר יגיע עת קבורתו יוליכוהו עם הארון למקום
קברו. ועתה אשיב על ראשון ראשון. והנה נשאלתי גם מהגאון בעל אור חדש באשר שניתן
הדת שלא לקברו עד עבור מ"ח שעות למאי יחול אנינות ביום ראשון כיון שאי אפשר
לקוברו בו ביום. והשבתי לו אמת שכתב המג"א בסימן תקמ"ח ס"ק ח'
וז"ל ומיהו נראה דאם אי אפשר לקוברו מחמת יום חג העמים או מחמת אונס אחר לא
חל עליו דין אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה עכ"ל המג"א ולכאורה הוא ממש
דין זה אבל באמת לא כן הוא וז"ל בגליון המג"א שלי דברי המג"א כאן
הוא בי"ט שני שחם /שאם/ אינו קוברו בו ביום אסור לעשות לו תכריכין כמבואר
בסימן תקכ"ו ס"ס ד' אבל בחול אף שאין הנכרים מניחים לקברו בו ביום אכתי
שייך אנינות שהרי מחוייב להתעסק בכבוד המת להכין תכריכין בו ביום ונסרים ושאר צרכי
המת ואינו דומה למי שהוא בתפיסה שאין בידו לעשות שום דבר לצרכי המת ולדינא יש מקום
לפלפל בזה והגליון קצר עכ"ל בגליון שם. והנה מ"ש שיש מקום לפלפל כוונתי
דאף שאינו דומה למי שהוא בתפיסה דהיינו שהאונן הוא בתפיסה אכתי הוא דומה למ"ש
המחבר ביו"ד סימן שמ"א סעיף ד' בתחלת הסעיף שמי שמת בתפיסה ולא ניתן
לקבורה שלא חל אנינות על הקרובים ע"ש והרי גם שם אף שאין יכולים לקברו הרי
יכולים לעשות תכריכין ושאר צרכיו ואפ"ה אין אנינות חל ה"נ בנדון דידן.
ואמנם אעפ"כ אין הנידון דומה דשם לא ניתן רשות לקברו כלל ואף שעדיין לא
נתייאשו מלהשתדל בזה מ"מ כולי האי ואולי אם יעלה בידם להשתדל לקברו ואינם
מחויבים להפסיד על הספק להכין תכריכין ולחתוך נסרים ואם אח"כ לא יתן רשות
יפסידו בקלקול החיתוך וכיוצא בזה וא"כ אין עליהם שום טרדא ואף שמוטל עליהם
טרדות ההשתדלות מ"מ עבור זה אין לפטרם מן המצות או לאסור עליהם בשר ויין דאטו
לעולם לא יאכלו בשר ויין ולא יעשו מצות ואימת יופסק הלא כל זמן שלא נתייאשו תמיד
מוטל ההשתדלות ולכן לא הוטל עליהם אנינות כלל. אבל בנדון שלפנינו שודאי יקברוהו
למחר מחויבים המה גם היום להתעסק בכבודו בהכנת ארון ותכריכין ולשכור ספדנים אם בר
הכי הוא ולהמציא אנשים שילווהו לפי כבודו. והנה כתב רבינו יונה בר"פ מי שמתו
והביאו הב"י שם סימן שמ"א דטעמא דר"י דלא חל עליהם אנינות משום
דאינם טרודים בענין הקבורה לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקו ואע"פ שלא
נתייאשו מלהתפשר עם השלטון בכל יום אפ"ה אין זה נקרא טרדא וחייבים במצות
עכ"ל. הרי שכתב שלא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקו שאני התם שאינם טרודים
בקבורתו כלל אבל כאן טרודים בעסק קבורתו למחר והרי זה דומה ליום השבת אם הוא טרוד
להחשיך על התחום וחל אנינות מאותו שעה. ומ"ש רבינו יונה אע"פ שלא
נתייאשו מלהתפשר כו' אין זה נקרא טרדא וחייבים במצות אולי כוונתו למה שכתבתי דאין
לדבר סוף:
ואמנם מ"ש רום מעלתו שימסרו המת
לכתפים. הנה דין זה פשוט בש"ע שם סעיף ג' ואף ששם לא נזכר בש"ע מן חיובו
במצות שלא כתב שם אלא שמותר בבשר ויין וכן התוס' במס' ברכות י"ח ע"א
כתבו וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים
כו' הרי שלא הזכירו אלא שאוכל בשר ושותה ויין /יין/ וכן בטור שם לא הזכיר אלא
שמותרים הקרובים בבשר ויין. מיהו עיינתי בירושלמי שם שכתב אם חיי שעה התרת לו
ק"ו לחיי עולם וא"כ הרי הדבר מפורש שפסק האנינות מ"מ לבי חוכך בזה
לפי שהב"י הביא בשם הגה"מ מספקא לן אם הוא הולך עם המת בעגלה או בספינה
אי דמי לנמסר לכתפים או לא עכ"ל. וא"כ איכא למימר דנמסר לכתפים היינו
במקום שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם למקום הקברות אז משנמסר לכתפים
אע"פ שעדיין המת עמו בבית פסק האנינות שכבר אין לו שום עסק עמו אבל במקום
שקרובים הולכים עמו בשעת קבורה לא מהני המסירה כיון שגם הוא הולך שם הרי מוטל עליו
כמו עליהם ואמנם אם משימים המת לארון הסגור במסמרות כפי שאלתו השניה יש לצרף דעת
רש"י שמה שנותנין אותו בארון הרי הוא כמו סתימת הגולל ופסק האנינות אף דלא
קיי"ל כרש"י ואין אבילות מתחיל עד סתימת הגולל בקבר מ"מ יש לצרפו
להתיר מסירת הכתפים לענין שיפסוק האנינות ויהיה חייב במצות ומותר בבשר ויין ונוהג
דיני אבילות לחומרא אבל שבעת ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר. ולענין
גוף שאלתו השניה כיון שעושים כן לכבוד המת שלא ימנעו להתעסק בטהרתו רשאים לעשות
כן. ולרוב טרדותי קצרתי. דברי הד"ש.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן שמא סעיף ג
(כא) מותרים הקרובים בבשר ויין –
בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' רי"א מביא ירושל' דכ"ש שחייבים
במצות ע"ש. עוד כתב שם שחוכך לומר דהא דנמסר לכתפים מהני היינו במקום
שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם אבל במקום שגם קרובים הולכים בשעת
קבורה לא מהני מסירה ע"ש טעמו. ומטעם זה נהגו במקומינו שהאוננים ממתינים
להתפלל עד אחר הקבורה אף שכבר נתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם
הוצאות ותכריכין כיון דבמקומינו גם הקרובים הולכים בשעת קבורה. ובס' חכמת אדם כלל
קנ"ג התרעם עליהם ע"ש ובחנם התרעם:
שו"ת יביע אומר חלק ו –
יו"ד סימן לג
ב"ה. י"ז בתמוז תשי"ז.
פתח תקוה ת"ו. נשאלתי במי שמת לו מת בליל שבת, האם יוכל לומר עליו קדיש בשבת,
והאם יוכל להתפלל ערבית של ליל מוצאי שבת מבעוד יום קודם שתחשך.
…ובלא"ה הרי פסק מרן
ביו"ד (סי' שמא ס"ג): מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים יש להוציא המת, ולאחר
שנתעסקו הקרובים בצרכי המת מוסרים אותו לכתפים והם יקברוהו, משנמסר להם מותרים
הקרובים בבשר ויין אפי' קודם שיוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם. וכ' ע"ז
הדגמ"ר, וק"ו שחייבים בק"ש ותפלה וכל המצות, וכדאמרי' בירוש' אם
חיי שעה התרת לו ק"ו חיי עולם. עכ"ל. וכ"כ בנוב"י תנינא (סי'
ריא). וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' שמא סק"כ), ושכן
דעת מהריק"ש. ע"ש. וע' בשו"ת עין משפט (חיו"ד סי' א) שכ',
שמכיון שי"א שאם יש לו מי שישא משאו לא חשיב כמתו מוטל לפניו, וכתבו התוס'
שמטעם זה סומכים ללכת להתפלל בבהכ"נ, ועוד דלרש"י ורמב"ם אם רצה
להחמיר על עצמו רשאי, וכ' מרן הש"ע שהסומך ע"ז אין מוחין בידו, ובזמנינו
זה אין שום בר ישראל שאין לו מי שישא משאו, כ"ע מודו שאין שום איסור אם ירצה
להצטרף לעשרה לתפלה, כי פליגי אם ירצה להתפלל בעצמו אבל להצטרף ודאי דמצי להצטרף
לעשרה. ע"ש. וע' בשערי תשובה א"ח (ר"ס עא). לכן בודאי שכל זה מועיל
לחזק ההיתר לומר קדיש משנמסר לכתפים. וזה ברור. וכ"כ מרן החיד"א בברכי
יוסף יו"ד (סי' שמא ס"ק יב), שאחר שהביא מ"ש הרב בית יהודה
הנ"ל, כתב, והמנהג בארץ הצבי שהבן אומר קדיש עם החזן קודם קבורה, וכמ"ש
בס' לקט הקמח. ויש סמך למנהג הזה, ויועיל לאביו, ואינו דומה לברכה. ע"ש.
(ונראה שמה שהחזן אומר הקדיש עמו, מפני שטרוד בצערו ולבו בל עמו, והחזן מסייעו
באמירת הקדיש כדי שלא יתבלבל מאימת הצבור). וכ"ה בשלמי צבור (דקע"ו
ע"ב). ע"ש. גם בשו"ת נטע שעשועים (חחו"מ ס"ס לט)
בד"ה ומ"ש כת"ר וכו', הביא תמיהת הרה"ג השואל על שלא נהגו
אצלם כד' הט"ז שאם יש מתעסקים האונן יאמר קדיש, וכתב, גם בעיני יפלא, כי דברי
רבינו הט"ז בזה א"צ חיזוק. ואף שהעבודת הגרשוני סי' סב הסכים
להנה"כ שאין לומר קדיש קודם קבורת המת, אנו נוהגים לפסוק כד' הט"ז לומר
קדיש קודם קבורה. וכן דעת השער אפרים סי' צט (כצ"ל). ואבן השוהם סי' כז.
והשבו"י סי' ח. וכ"כ הנחלת שבעה סי' עג. עכת"ד. וכ"כ
בשו"ת ספר יהושע (בפו"כ סי' לט), שהעיקר בזה כד' הט"ז ודלא
כהנה"כ. וכ' הבל"י שכן המנהג. ואף שראית הבל"י ממה שאומרים קדיש
בשבת אע"פ שאין בו דין גיהנם, אינה ראיה כלל, דשאני התם שכבר התחיל להיות
בגיהנם, וגם אינו מחוסר זמן שממילא יבא מוצ"ש ויחזירוהו לגיהנם. משא"כ
הכא שמחוסר מעשה הקבורה. ומ"מ יש ראיה ממ"ש בסי' שע"ה גבי מתים שלא
ניתנו לקבורה שהאבלות מתחיל משעה שנתיאשו לקוברו ואטו על מת כזה לא יאמרו קדיש
א"ו דשייך דין גיהנם אף בכה"ג. [וכ"כ השבו"י סי' ח].
עכת"ד. ולפמש"כ אין צורך בזה, שבודאי יש תועלת רבה באמירת הקדיש מלבד
הצלת הנפטר מדין גיהנם. וכ"כ בשו"ת אגודת איזוב מדברי (חאו"ח סי'
ג) ד"ה ולענין. ע"ש. ובשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד ס"ס צז)
הביא דברי הט"ז שי"ל קדיש קודם קבורה, ושכ"כ החכמת אדם (כלל קסו
אות יב), משום דאף שעדיין אין בו דין גיהנם, הא כמה דינין עד גיהנם כמבואר בזוהר.
וע"ז הביא לשון הזוה"ק פר' ויקהל, יונה דנחתא לספינה דא איהי נשמתא דבר
נש, והא אוקימנא דשבעה דינין יחלפון עליה דב"נ כד נפיק מהאי עלמא, א' ההוא
דינא עילאה כד נפק רוחא מן גופא. ב' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכריזין עליה. ג'
כד עייל לקברא. ד' דינא דקברא. ה' דינא דתולעתא. ו' דינא דגיהנם. ז' דינא דרוחא
אזלא ושאטא בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים עובדוי. עכת"ד. ע"ש.
(וכן השערי אפרים סי' צט רמז ד' הזוהר בזה). וכ"כ בס' שבט שמעון (סי' שעו
סק"ב). וע"ע בשו"ת עמודי אש (סי' יט אות טו), ובשו"ת חיים של
שלום ח"ב (סי' עא), ובשו"ת זקן אהרן וואלקין ח"ב (סי' פח).
ע"ש. וע' בשד"ח אס"ד (מע' אנינות אות כו) שכ', שהמנהג בעירו שאחר
ההספד על מטת המת בביתו, בנו או קרובו אומר עליו קדיש, ואף שהברכ"י סי' שמא
כ' שהמנהג בארץ הצבי שהחזן אומר קדיש עם הבן קודם קבורה, לא רציתי לשנות מנהגם
בזה, ואולי דדוקא בבהכ"נ הוא דאמר מר שהאונן אומר קדיש עם החזן. אבל בביתו
אומר האונן לבדו. ע"ש. ולפמש"כ לעיל גם הברכ"י מודה דשפיר דמי
לאומרו לבדו, ורק מהיות טוב כדי שלא יתבלבל באמירת הקדיש אומר החזן עמו, וניחא
שפיר מנהגם. וכ"כ הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה
בקונט' רמת רחל (עמוד נד). ע"ש. מסקנא דדינא שהאונן אומר בשבת קדיש על המת
אע"פ שהוא קודם קבורה. וגם בחול רשאי לומר קדיש לאחר שנמסר לכתפים. ואפי'
במקום שנהגו שהבנים הולכים אחר מטת אביהם המת ללוותו, שבזה יש מקום לומר שאסורים
בק"ש ותפלה, וכמ"ש הנוב"י תנינא (סי' ריא). והובא בפתחי תשו'
(ס"ס שמא ס"ק כא). מ"מ אמירת קדיש שהיא לכבודו של המת לכ"ע
מותר אף לכתחלה. וזה ברור.
שאונן
מותר בנעילת הסנדל.ונחלקו אם מותר ברחיצה
בית יוסף יורה דעה סימן שמא
ה כתב הרמב"ם שכל זמן שלא נקבר
המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהן. כן כתב בפרק א' (ה"ב) וכתב שמטעם זה
רחץ דוד וסך כשמת הילד (ש"ב יב כ) טרם שיקבר:
וכן כתב הרי"ץ גיאת שאונן מותר
בין מיתה לקבורה בתכבוסת וכו'. כן כתב הרמב"ן בשמו בספר תורת האדם (עמ' עג)
והביא ראיה מפרק קמא דכתובות (ד:) והרמב"ן דחה ראייתו וכתב על דבריו דודאי
דברי שגגה הן דהא תנא קמא אסר בתשמיש המטה אפילו בשבת אלמא בחול לית דינא ולית
דיינא דאסור ותמה על עצמך בבשר ויין אסרוהו קל וחומר בתשמיש המטה שאפילו קל שבקלים
אינו עושה כן וכן דעת רבינו הגדול ז"ל עכ"ל: והמרדכי כתב במועד קטן (סי'
תתצח) דבפרק קמא דכתובות משמע דאונן מותר בתשמיש המטה ויש מחמירין וכן עמא דבר
עכ"ל והכי נקטינן להחמיר:
ומ"ש וכן קצת דיני אבלות נוהגים
בו כגון רחיצה וסיכה וכו' עד אבל בעידונין ושמחה אסור. כל זה בתורת האדם קרוב לסוף
(עמ' ריב):
ומ"ש וכבר אמרו שאסור לישב אפילו
ע"ג מטה כפויה אלא ע"ג קרקע צריך לישב. הוא מדתניא באבל רבתי
(פי"א) כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא על גבי מטה זקופה ולא על גבי מטה
כפויה ופירש הוא ז"ל (עמ' עד) אלא ישן על גבי קרקע וכדאמרינן (ברכות יז:)
אינו מיסב עכ"ל:
ומ"ש שאינו חולץ מנעל וסנדל. כן
כתבו הגהות מיימון בפרק ד' (אות ג) בשם סמ"ק (סי' צז עמ' עא) וכתב דמטעם זה
מותר לצאת מפתח ביתו כי צריך לחזר אחר צרכי המת:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמא סעיף ה
כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעל
וסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה, אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה,
אפי' כפויה. הגה: טז וכל שכן שאסור בתשמיש המטה (טור בשם הרמב"ן ובשם
התוספות ובמרדכי פ"ק דכתובות בשם י"א). (כג) וי"א דאסור ברחיצה
וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת יז ובמלאכה (טור), אבל מותר לצאת מפתח ביתו.
(הגהות מיימוני פ"ד בשם סמ"ק).
טור יורה דעה סימן שמא
ראיתי לא"א הרא"ש ז"ל
שמת לו מת בשבת ובמוצאי שבת לא הבדיל ולא התפלל ולא ביום א' בבקר ולאחר שנקבר המת
התפלל תפלת שחרית שעדיין לא עבר זמנה אבל תפלת הערב לא שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח
ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ובענין ההבדלה
איכא פלוגתא הר"מ מרוטנבור"ק כתב שצריך להבדיל דקי"ל מי שלא הבדיל
במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה וה"ר יהודה כתב שאין להבדיל ולזה הסכים
א"א הרא"ש
בית יוסף יורה דעה סימן שמא
ב ראיתי לאדוני אבי ז"ל שמת לו
מת בשבת ובמוצאי שבת לא הבדיל ולא התפלל וכו'. בתשובות כלל כ"ז (סי' א) כתוב
מעשה זה:
ובענין ההבדלה איכא פלוגתא הר"מ
(הל' שמחות סי' קמה) כתב שצריך להבדיל וכו' וה"ר יהודה כתב שאין להבדיל ולזה
הסכים אדוני אבי ז"ל. טעמי כל אחד מהם כתב הרא"ש באורך בפסקיו ריש פרק
מי שמתו (שם) וכתב שנראה לו כדברי רבינו יהודה. ואף על פי שבתשובות כלל כ"ז
(שם) כתוב מעשה שאירע לאדוני אבי שמת לו ילד בשבת ולמוצאי שבת לא הבדיל ויום ראשון
לאחר שקברו המת הבדיל כיון שעדיין הוא זמן הבדלה למי שלא הבדיל בלילה עכ"ל
צריך לומר שבשעה שמת לו אותו ילד עדיין לא הכריע כרבינו יהודה והיה נוהג כדברי
הר"מ רבו ואחר זמן הכריע כדברי רבינו יהודה ולפיכך פסק רבינו כדבריו בפסקים
שהיו אחרונים. וכן (כתב) בתשובות הרב רבי יהודה בנו כתוב ששאלוהו על זה שדברי
הרא"ש בתשובות סותרים למה שכתב בפסקים והשיב כשאני רואה פסקיו עם תשובותיו
סותרין הריני הולך אחר הפסקים שהיו אחרונים וכן נראה עוד מדברי רבינו בטור חושן משפט
סוף סימן ע"ב: והמרדכי בסוף מועד קטן (סי' תתקל) כתב דברי הר"מ וכתב
שאוכל בליל מוצאי שבת בלא הבדלה ולמחר אחר שיקבר המת מבדיל. וכן כתבו הגהות
[מיימוניות] בפרק ד' (אות ה) וכן הלכה: כתב הכל בו (סי' קיד דף פח.) האונן הולך
לבית הכנסת בין בחול בין בשבת והציבור מתפללין כדרכן ואין מונעין שום דבר מן
התפילה עד כאן. ואיני יודע למה יבוא בחול לבית הכנסת כיון שאינו מתפלל:
כתב רבי יצחק כשנפטרה (מרת) אמי
[מורתי] הודיעו הדבר לר"ת אחיה וכו'. התוספות (יז: סוד"ה ואינו) והרב
רבינו יונה (יא. ד"ה כל זמן) והרא"ש (סי' ג) ז"ל בפרק מי שמתו כתבו
מעשה זה וחזר הרא"ש לכתבו בפרק אלו מגלחין (סי' נה) ומסיימי במעשה זה שאמר
ר"י איני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה דר עמה בעיר:
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל
וסברא חלושה וקלושה היא זו וכו'. בפרק אלו מגלחין (שם) כתב כן: כתוב בהגהות אשירי
פרק אלו מגלחין (סי' נט) בשם אור זרוע (ח"ב סי' תיז) משמע בירושלמי (שם)
שהתלמידים מיטמאין לרבם ונכון להם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כל היום מיהו לעיל
פירשתי דלאחר הקבורה שרי לאכול בשר ולשתות יין עכ"ל ולפי דבריו הא מיהא בעוד
שהרב מוטל לפניהם אסורים לאכול בשר ולשתות יין:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמא סעיף ב
מי שמת לו מת בשבת, יאכל במוצאי שבת
בלא הבדלה, ולא יתפלל, ולא בבוקר קודם קבורה, (יז) ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית,
אם לא עבר זמנה. אבל תפלת הערב לא יתפלל, שכבר עבר זמנה. (יח) ולא דמי לשכח ולא
התפלל ערבית יא שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. (יט) ולענין
ההבדלה, יב (כ) יבדיל אחר שיקבר המת (מהר"מ ומרדכי והג"מ).
נושאי
המטה
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ד
אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן
קריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול, ואם התחילו והוציאו והגיע זמן הקריאה והן מלוין
את המת, כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחילופיהן בין שהיו לפני המטה בין
שהיו לאחר המטה פטורין, ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין.
שולחן ערוך יורה דעה סימן שנח סעיף א
נושאי המטה, וחילופיהן, וחילופי
חילופיהן, בין אותם שהם לפני המטה בין אותם של אחריה, מאחר שלמטה צורך בהם, א
פטורים (מקריאת שמע); ושאר המלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, חייבים. (ועיין
בא"ח סימן ע"ב).
שולחן ערוך אורח חיים סימן עב סעיף א
נושאי המטה וחילופיהן (א) וחילופי
חילופיהן, בין אותם שהם לפני המטה, בין אותם שהם לאחריה, מאחר א שלמטה צורך (ב)
בהם, פטורים. ושאר המלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, (ג) חייבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עב סעיף א
(א) וחלופי חלופיהם – אע"פ שיש
שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאים הראשונים אפ"ה פטורין מפני דלפעמים נמלכין
ונותנין להם לשאת ולפיכך אין להם להתחיל:
(ב) בהם – כגון בעיר שיש בה חבורה
המזומנת לכך וכל בני החבורה מחליפין לשאת לפי שכולם חפצים לזכות בו כולם פטורים
מק"ש לפי שהם טרודים טרדת מצוה ואפילו הרחוקים מהמטה ובמקום שאין חבורה
המזומנת לכך הסמוכין למטה פטורין לפי שדרך לזכותם בהמצוה כשיכבד על הנושאים אבל
הרחוקים מהמטה חייבין:
(ג) חייבים – בק"ש [ואע"פ
שהלוית המת הוא בכלל ג"ח וגמ"ח הוא מן התורה מ"מ הם אינם טרודים
כלל ויכולין לקרות פסוק ראשון בכונה ובעמידה והשאר כשהם מהלכין] אבל פטורין מתפלה
כמש"כ סימן ק"ו:
טור יורה דעה סימן שנח
נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חילופיהן
את שלמטה צורך בהן בין מלפניהם בין מלאחריהם פטורים מק"ש שאין למטה צורך בהן
חייבין אלו ואלו פטורים מן התפלה הלכך אין מוציאין המת סמוך לק"ש בענין שלא
יוכלו לקוברו קודם זמן ק"ש ואם התחילו והגיע זמן ק"ש אין מפסיקין ואיתא
בגמרא שאדם חשוב מותר להוציאו סמוך לק"ש וא"א הרא"ש ז"ל לא
הביאו בפסקיו ואיני יודע למה ירושלמי הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסק סנדלו
של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה:
בית יוסף יורה דעה סימן שנח
א – ב נושאי המטה וחילופיהן וכו'
הילכך אין מוציאין את המת סמוך לק"ש וכו'. הכל נתבאר בטור אורח חיים סימן
ע"ב:
ג ירושלמי (ברכות פ"ג סוף
ה"א) הכתפים אסורים בנעילת הסנדל וכו'. ונראה לי דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם
אנשים מיוחדים לשאת המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא
לית לן בה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שנח סעיף א
נושאי המטה, וחילופיהן, וחילופי
חילופיהן, בין אותם שהם לפני המטה בין אותם של אחריה, מאחר שלמטה צורך בהם, א
פטורים (מקריאת שמע); ושאר המלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, חייבים. (ועיין
בא"ח סימן ע"ב).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שנח סעיף א
א פטורים מק"ש – שעוסק במצוה
פטור מהמצוה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קו סעיף א
כל הפטורים (א) מק"ש פטורים
מתפלה, וכל שחייב בק"ש חייב בתפלה; חוץ מהמלוין את המת, שאין למטה (ב) צורך
בהם, שאע"פ שהם חייבים בק"ש, א פטורים (ג) מתפלה; ונשים ועבדים,
שאע"פ שפטורים מק"ש חייבים בתפלה, מפני (ד) שהיא ב מ"ע שלא [א]
הזמן גרמא; וקטנים שהגיעו לחינוך, ג חייבים (ה) לחנכם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קו סעיף א
(א) מק"ש – מפני שהם עוסקים
במצוה או שטרודים טרדת מצוה וכמבואר בסימן ע' ס"ג:
(ב) צורך בהם – ר"ל שאינם מוכנים
כלל לעזור בנשיאת המטה דאל"ה פטורין גם מק"ש וכדלעיל בסימן ע"ב
ס"א עי"ש:
(ג) מתפלה – הואיל והיא מדברי סופרים
ועוד שהיא בעמידה ואין יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש עיקר כונתה ועמידתה
אינה אלא בפסוק ראשון ובקל יוכל לעמוד ולכוין. ואם עבר זמן תפלה עי"ז אין
צריך להשלים בתפלה הסמוכה כיון דבשעת חובתו היה פטור מן הדין וכדלעיל בסוף סימן
צ"ג עי"ש במ"ב:
(ד) שהיא מ"ע וכו' – כ"ז
לדעת הרמב"ם שרק זמני התפלה הם מדברי סופרים אבל עיקר מצות תפלה היא מן התורה
שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אלא שאין לה נוסח
ידוע מן התורה ויכול להתפלל בכל נוסח שירצה ובכל עת שירצה ומשהתפלל פ"א ביום
או בלילה יצא י"ח מן התורה וכתב המ"א שע"פ סברא זו נהגו רוב הנשים
שאין מתפללין י"ח בתמידות שחר וערב לפי שאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה
בקשה ומן התורה יוצאות בזה ואפשר שאף חכמים לא חייבו יותר אבל דעת הרמב"ן
שעיקר מצות תפלה היא מד"ס שהם אנשי כה"ג שתיקנו י"ח ברכות על הסדר
להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות ואע"פ שהוא מ"ע מד"ס
שהזמן גרמא והנשים פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא אפילו מד"ס כגון קידוש
הלבנה אעפ"כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפלה היא בקשת
רחמים. וכן עיקר כי כן דעת רוב הפוסקים וכן הכריע בספר שאגת ארי' ע"כ יש
להזהיר לנשים שיתפללו י"ח ונכון ג"כ שיקבלו עליהן עול מלכות שמים דהיינו
שיאמרו עכ"פ שמע ישראל כדאיתא בסימן ע' ויאמרו ג"כ ברכת אמת ויציב כדי
לסמוך גאולה לתפלה כמו שכתב המ"א בסימן ע' וכ"ז לענין שחרית ומנחה אבל
תפלת ערבית שהוא רשות אע"פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה מ"מ
הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית. ותפלת מוספין בצל"ח כתב דפטורות
אבל בספר מגן גבורים פסק דחייבות עי"ש:
(ה) לחנכם – להתפלל י"ח ערב
ובוקר ומ"מ רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ואסור לענותם כמש"כ
בסימן רס"ט ושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש:
