ברכות – דף כו עמוד ב

פוסקים

ריף ברכות דף כו:

גמ' ברכות לח.

 

אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא:56 דקות

 אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא:18 דקות

 

1)פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק.. 2

2)יש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל
ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס.. 6

3)אין חיוב חלה אלא בלחם.. 9

4)עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור או
במחבת חייבת בחלה   10

5)עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת
לבשלה או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. 11

6)טריתא פטורה. אבל אם יש בכירה גומא
ושופכין אותה לתוכה, חשוב לחם וחייב. 13

7)העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד, פטורה   14

8)לחם העשוי לכותח, מעשיה מוכיחים
עליה   14

9)עיסה שנלושה במים רותחין חייבת, בין
שאפה בתנור או באלפס בלא משקין 14

10)עיסה שנלושה במי פירות חייבת בחלה. 15

11)עושין גומא בכירה ונותנים בה קמח
ומים מעורבין בה ונאפה שם   17

12)לחמניות, אותן שבלילתן רכה ודקים
מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות.. 19

13)אפילו דבר שבלילתו עבה, אם בשלה או
טגנה אין מברך עליה המוציא.. 22

14)פת חולטין אותו ברותחין שאח"כ
אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא.. 27

15)לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו
בשמן  28

16)פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או
בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא ובה"מ.. 29

17)טרוקנין יוצא בזה י"ח מצה
בפסח דהוא חשוב לחם עוני:  30

 

1)
פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק

 

רמב"ם הלכות
ברכות פרק ג הלכה ח

הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה
או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה
המוציא, ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

י (א) אמר רב יוסף חביצא אי אית בהו פירורים כזית וכו'. גם זה בפרק כיצד מברכין
(לז:) ופירש רש"י דחביצא היינו שמבשלים לחם מפורר בתוך האילפס והקשו עליו התוספות
(ד"ה חביצא) ופירשו הם דחביצא היינו פירורים הנדבקים על ידי מרק או על ידי חלב
וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא וכן פירש הערוך (ערך חבץ) ולפירוש זה הסכימו ה"ר
יונה (כו: ד"ה ולפיכך) והרא"ש (סי' י): והג' חילוקים שכתב רבינו בשם ה"ר
יונה (כו: ד"ה על) כתבם הרא"ש (שם) וטעם חילוקים אלו משום דתניא התם (לז:)
הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה טחנה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה
מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף
מעין שלש ומפרש בירושלמי (שם) שהפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית. ומכאן למדנו החילוק
הראשון היכא שנתבשל הכל תלוי ביש בפרוסות כזית ולא שאני לן בין אית ביה תוריתא דנהמא
ללית ביה: והחילוק השני היינו הא דחביצא דאמר רב ששת דאע"ג דלית בפרורין כזית
מברך המוציא ושלש ברכות והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא ומשמע ודאי דכל דאית בהו כזית
אע"ג דליכא עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא כדרב יוסף דרב ששת להוסיף על דברי
רב יוסף לברכת המוציא בא ולא למעטו. ותוריתא דנהמא היינו שיהיה ניכר וידוע שהוא לחם:
והחילוק השלישי הוא מסברא דכיון שהוא פת בלי תערובת שום משקה אינו יוצא מתורת לחם דעד
כאן לא אמר רבא דבעינן דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אלא בחביצא שהפירורין מעורבין עם
המשקה אבל היכא שהפירורין לבדם בלי שום תערובת אע"פ שהפירורין דקין ביותר לעולם
שם לחם עליהם ומברכין עליהם המוציא ושלש ברכות. ודלא כרבינו חננאל שפירש דהא דאמרינן
בגמרא (לט.) פת הצנומה בקערה מברך עליו המוציא דוקא בדאיכא עליה תוריתא דנהמא: ודע
שהחילוק הראשון כתוב בספרים שלנו בפירוש ה"ר יונה בענין אחר וזה לשונו היכא שהוא
מבושל אם יש בפרוסות כזית אע"ג דמיחזי דאיכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך עליו
אלא בורא מיני מזונות ונראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה אם אין בפרוסות כזית ולישנא
מוכח הכי דאם לא כן לא הוה ליה למימר אם יש אלא אפילו יש וק"ל: ופירוש רש"י
דהאי חביצא מיירי בנתבשל כתבו המרדכי (סי' קיט) וזה לשונו תוריתא דנהמא תואר של לחם
כלומר צריך שיהא בו מראה של לחם שלא יהא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם והכי
קיימא לן כרבא וכרב ששת דמברך ברכת המוציא וברכת המזון על פירורין שאין בהם כזית כיון
דאיכא תוריתא דנהמא ואפילו נתבשלו כדפירש רש"י והא דלעיל שאין הפרוסות קיימות
מוקי להו רב ששת בכלי ראשון ובשנימוחו כמו שמחלק לקמן גבי פת צנומה משם ראבי"ה
(ברכות סי' קג) והלכות גדולות ע"כ. וגבי פת צנומה כתב (סי' קכו) פירוש פת יבשה
שנתנה בקערה לשרות ובה"ג (ברכות פ"ו ז ע"ג) פירש דוקא צנומה בקערה דכיון
דשדי עלייהו רותחין הוי ליה כלי שני אבל צנומה בקדרה דהוי ליה כלי ראשון אע"ג
דאיתיה בעיניה נפק ליה מתורת לחם עכ"ל ולפי החילוקים שכתב רבינו בשם ה"ר
יונה צריך לומר דבה"ג מיירי באין בפרוסות כזית ומשום הכי בכלי ראשון אע"ג
דאיתיה בעיניה כלומר דאית עליה תוריתא דנהמא נפק ליה מתורת לחם דאם יש בפרוסות כזית
מברך עליהם המוציא ואע"ג דלית ביה תוריתא דנהמא:

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

י (ב) והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ברכות (ה"ח) הפת שפתת אותה פיתים
ובשלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנית צורתה מברך
עליה בתחלה המוציא. ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא
מיני מזונות ע"כ. ודבריו כסותרין אלו את אלו שבתחלה כתב דבחדא לטיבותא דלהוי בהו
דהיינו יש בהם כזית אע"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע"פ שאין בהם כזית
מברך המוציא ואח"כ כתב דבחדא לריעותא דלהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע"פ
שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע"פ שיש בהם כזית מברך בורא מיני מזונות. וחכם
אחד מבני בניו של הרמב"ם השיב שמה שכתב או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה כי כבר
נמצא בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) או הודע אליו חטאתו (ויקרא
ד כג): והרב הגדול מהר"ר יוסף פאסי זלה"ה כתב שיש לחלק בין שינוי להעברה
ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא וזה נראה שדקדק בלשונו בתחלה
כתב אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שרצונו לומר אם יש בפתיתים
כזית אע"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת
ולזה כפל לשונו שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה ר"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך
המוציא אבל אם אין בהם כזית אע"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע"פ שיש
בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה לא שייך
כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה
מכל וכל ואז אפילו כשיהיה בפתיתין כזית מברך בורא מיני מזונות ולא המוציא ונמצא לפי
דרך זה שהשוה הרמב"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד. השוום בשינוי המשותף ביניהם
וחילקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק. והעיד שלשון זה נשאל בישיבת מאור גולת
אריאל הגאון מהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה בפומבי גדול של חכמים ושל סופרים ובכללם
הנשר הגדול הה"ר יצחק אברבנאל זלה"ה ובעיני כולם הוכשר דרך זה יותר מכל מה
שפירשו שם. גם הרב הגדול מוהר"ר יהודה ן' שושן זלה"ה פירש כן. ואני בעניי
ראיתי שאע"פ שפירוש זה הוא מדוייק בלשון הרמב"ם שבתחלה כתב לשון שינוי ובסוף
כתב לשון העברה אין לחילוקים אלו עיקר בגמרא: ולכן נ"ל דהכי פירושו הפת שפתת אותה
פתים ובשלה או לשה והתחיל לפרש מאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה ולפיכך לא הוצרך בו אלא
חדא לטיבותא דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע"פ
שאין בהם כזית מברך המוציא. והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה ולפיכך כתב דבחדא
לריעותא סגי כלומר שאם אין בו כזית אע"פ שניכר שהוא פת או אם עברה צורת הפת בבישול
אע"פ שיש בו כזית מברך בורא מיני מזונות ולמד מה שכתב בבבא דלשה במרק מההיא דחביצא
וכרב ששת דאמר אע"פ שאין בפירורין כזית מברך המוציא וכרבא דאמר והוא דאיכא עלייהו
תוריתא דנהמא וכדברי המפרשים דחביצא היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול דרבא לא מצריך
דלהוי עלייהו תוריתא דנהמא אלא בדלית בהו כזית אבל אי אית בהו כזית אע"ג דלית
עלייהו תוריתא דנהמא מברך המוציא וכמו שכתבתי לעיל. ובבא שניה למדה מדתניא (לז.) הכוסס
את החטה מברך בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש
ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי
(פ"ו ה"א) דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית וסובר הרמב"ם שאע"פ
שיש בהם כזית בעינן דלהוי בהו תוריתא דנהמא מאחר שהן מבושלות כנ"ל:

 

 שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסח סעיף י

(מט) חביצ"א, (נ) דהיינו
פירורי לחם כד שנדבקים (נא) יחד על ידי מרק, (נב) אם כה נתבשל, * (נג) אם כו יש בהם
(נד) כזית (נה) אע"פ שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; * ואם אין בהם
כזית, אע"פ (נו) כז שנראה שיש בו תואר לחם, (נז) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות
וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, (נח) אם
יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, (נט)
אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא כח ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון;
ואם אין בהם תואר לחם, מברך [כד] בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו לא
מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אע"פ שאין בו כזית (ס) ולא תואר לחם, מברך
עליו המוציא ובה"מ. (וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת
המזון).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף י

(מט) חביצ"א וכו' – אקדים
לזה הסעיף הקדמה קצרה והוא דיש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה
אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל
מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם
תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק
אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין
בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין
בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין
כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם ועתה נבאר את הסעיף בעזה"י:

(נ) דהיינו פירורי לחם שנדבקים
– בנתבשל אין נ"מ בין נדבקין או לא ונקט זה משום אופן השני דמיירי בלי בישול:

(נא) יחד – וה"ה אם היו
רק שרוים בתוכו הרבה עד שנתלבן המים עי"ז דינו כמו נדבקין יחד וכדלקמיה בסי"א:

(נב) אם נתבשל וכו' – היינו
שנתן הלחם בכלי ראשון כשעמד על האש או עכ"פ שהיה היד סולדת בו אבל בכלי שני לא
חשיב בישול ודינו כמו באופן השני דאם יש בו תואר לחם מברך המוציא אף בפחות מכזית [ודוקא
אם לא נתלבן המים ע"י הלחם אבל אם נתלבן המים כדרך שמצוי כשנשרה פת במים חמין
מבואר בסי"א דעי"ז נחשב הפת כאין בו תואר לחם] ואם הניח הפירורין בקערה ועירה
עליהם רותחין מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא וע"כ
אם אין בפירורין כזית ויש בו תואר לחם יברך על פת אחר תחלה:

(נג) אם יש בהם וכו' – ל"ד
בכולם אלא אפילו אם יש כזית בחדא פרוסה ג"כ מברך עליה המוציא ובהמ"ז וממילא
יכול לאכול השאר הקטנות ג"כ:

(נד) כזית – ר"ל בהפרוסה
עצמה שמברך עליה היה בה כזית מקודם ולא נפחתה משיעור זה ע"י הבישול ולא מצרפינן
לה מה שנתדבקה עם חברותיה או שנתפחה ע"י המשקה:

(נה) אע"פ שאין בו וכו'
– דכיון שיש בהם כזית לא נתבטל ממנה שם לחם:

(נו) שנראה וכו' – דכיון שנתבשל
אינו חשוב תואר לחם. ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו
דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם
אין הכרח לדבריו והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכ"ז
בשאין בהם כזית אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם פשוט דמברך
המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה:

(נז) אינו מברך וכו' – דע דבכל
הני שנזכר בסעיף זה ובסעיפים שאחריו אפילו קבע סעודתו עליהם ואכל כדי שביעה מברך במ"מ
ואחריו מעין שלש משום דלא הוי בכלל לחם כלל רק כמיני קדירה בעלמא:

(נח) אם יש בפרוסות – היינו
אפילו באחת מהן וכנ"ל:

(נט) אם יש בהם וכו' – הטעם
דעדיף בזה מאופן הא' דכיון שלא נתבשל תואר לחם שלו חשיבא שהוא ניכר וידוע יותר ומש"כ
וברכת המזון היינו כשאכל כמה פירורין עד שיעור כזית. אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת
ואח"כ חזר וגבלן בשומן וכיו"ב [שאנו קורין בלשוננו קניידלי"ך או חרענזלי"ך]
עיין במ"א מה שכתב בזה והסכמת הרבה אחרונים דאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה
דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם במ"מ [ואפילו אם אכל הרבה]
וכן הוא מנהג העולם ואם אפאן נכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש
ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם במ"מ וכדלעיל בס"ז בהג"ה ואם גיבלן
במים לבד ואפאן יש עליהם דין פת גמור:

(ס) ולא תואר לחם – היינו שע"י
שהוא מפורר דק דק כסולת לא מינכר עליו תואר לחם והטעם דכיון שהוא פת בפני עצמו ואינו
מחובר אינו יוצא לעולם מתורת לחם ועיין באחרונים שהסכימו דאפילו שרה הפירורין במים
כיון שלא נתחברו יחד אינו יוצא מתורת פת ודוקא אם שרה זמן מועט אבל אם שהו הפירורין
בתוכם עד שנתלבנו המים עי"ז מבואר בסעיף שאחריו דמברך עליו במ"מ וברכה מעין
שלש:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף י

* אם יש בהם כזית וכו' – עיין
במ"ב ועיין בפמ"ג שמסתפק אם אחר בישול היה כזית ואח"כ פיררו לפירורין
קטנים אם נימא כיון שהיה בעת בישול כזית תו לא נפקע מיניה שם לחם ע"י מה שהמעיטו
לפחות מכזית:

* ואם אין בהם כזית וכו' – נ"ל
דאפילו אם ימצא שם איזה חתיכה שיש בהם כזית מ"מ הפירורין הדקין שאין בהם כזית
לא נגררו בתרייהו וכשאוכלם לבדם מברך עליהם במ"מ:

 

2)
יש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי
אכילת פרס

 

 בית יוסף אורח חיים סימן רח

ט וכתוב בארחות חיים (הל' ברכות אות ו) בשם הרב בעל האשכול (ס"ס כח)
קימחא דחיטי או שערי דערבינהו בהדי קימחא דדוחן או גלבונים או אלונים מברך בורא מיני
מזונות ואי עבדינהו פת המוציא ושלש ברכות כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים
מברך בורא מיני מזונות עד כאן לשונו וזה לשון ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שיד) שאם עירב
באותו קמח אחד מחמשת המינים ועשה ממנו פת מברך המוציא ושלש ברכות ואם בשלה בקדרה מברך
בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת
המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים
אינו מברך לבסוף שלש ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין
בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין שלש והוא הדין כשבשלוהו בקדרה שמברך תחלה בורא
מיני מזונות אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות עכ"ל:

חביצא והוא פירורי לחם וכו'.
כתבתי למעלה בהלכות סעודה סימן קס"ח (קמח. ד"ה אמר):

אמר ליה אביי לרב דימי ברכה
אחת מעין שלש מאי היא א"ל על חמשת המינים הוא אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם
על המחיה ועל הכלכלה וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (מד.): כתב סמ"ג (עשין כז קיג
ע"ד) ברוך אתה ה' וכו' ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה לשון זה כתב רבינו משה
(פ"ג הי"ג) וכן תופס הלכות גדולות (ברכות ז ע"ג) עיקר לחתום על הארץ
ועל המחיה ולא על המחיה ועל הכלכלה:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח

סעיף ט

* עירב קמח [יב] דוחן ושאר מיני
קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, (מא) מברך יד בורא מיני מזונות ועל המחיה;
* ואם עשה ממנו פת, (מב) מברך המוציא * וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים
כדי שיאכל ממנו כזית דגן (מג) בכדי אכילת פרס, טו אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים,
* אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא (מד) בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו (מה) טעם דגן
אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, (מו) ולבסוף (מז) על

המחיה; ואם בשלו * (מח) בקדירה,
* (מט) מברך תחלה בורא מיני מזונות * ואחריו בורא נפשות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ט

(מא) מברך במ"מ וכו' –
כנ"ל בס"ב עי"ש:

(מב) מברך המוציא ובהמ"ז
– דפת גמור הוא:

(מג) בכדי אכילת פרס – פרס
הוא חצי ככר של עירוב י"א שלשה ביצים וי"א ארבעה וכזית הוא חצי ביצה ומשערינן
בו כל האיסורים שאם אוכל כזית איסור ושהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אינו מצטרף
למלקות ולחיוב חטאת וה"נ לענין בהמ"ז דבעינן דוקא שיאכל כזית דגן אין מצטרף
השיעור כזית שלו אלא בכדי שיוכל לאכלו בתוך שיעור אכילת פרס וא"כ אינו מברך בהמ"ז
אא"כ היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית עכ"פ דאז אם יאכל מהפת ארבעה ביצים
יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בבהמ"ז:

(מד) בתחלה מברך המוציא וכו'
– כדקי"ל לקמן בסימן ר"י דברכה ראשונה א"צ שיעור דאפילו על משהו יש
לברך ברכה הראויה לאותו המין ומיני דגן חשיבי ולא נתבטלו בתערובתן בשום גווני כיון
שנרגש טעמן:

(מה) טעם דגן – הלא"ה לא
חשיבי ובטיל ומברך שהכל ובנ"ר:

(מו) ולבסוף וכו' – אפילו לא
אכל רק כזית מהפת:

(מז) על המחיה – רבים מהאחרונים
נתקשו בזה דלא מצינו כיוצא בזה בברכות דמתחלה המוציא ולבסוף על המחיה ועוד דמאי שנא
מהא דכתב לענין בישול בקדרה דאין מברך לבסוף רק בנ"ר מחמת דאין בו כדי אכילת פרס
וה"נ לענין פת ומחמת זה באמת הגיה הגר"א דצ"ל גם כאן ולבסוף בנ"ר
והרבה אחרונים טרחו ליישב דברי השו"ע [עיין בא"ר ובמטה יהודה] ומחמת זה ראוי
לירא שמים שלא יאכל פת כזה אלא בתוך הסעודה ומ"מ הנוהג כדברי השו"ע אין למחות
בידו דכן סתמו הרבה אחרונים לדינא ודע עוד דה"ה אם בהפת היה מעורב קמח דגן כזית
בכדי א"פ אלא שהוא לא אכל רק מקצת מהפת שלא היה שיעור כזית דגן מכל הזיתים שאכל
ג"כ אינו מברך בהמ"ז אלא על המחיה לדעת השו"ע או בנ"ר לדעת הגר"א:

(מח) בקדירה – ר"ל ולא
היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס [או שהיה בהקמח כשיעור והוא לא אכל עד שיעור
כזית וכנ"ל באות הקודם] דאף דבתחלה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב אבל על
המחיה אינו יכול לברך אלא על שעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל
יתר המינים המעוררים בתבשיל זה. ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאו דוקא תערובות קמח בקמח
דאינו מנכר כ"כ המיני דגן דה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר
מינים וכההיא דס"ב הנ"ל ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי א"פ
ואי לא"ה אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר וע"כ מיני [גרויפין] מה' מיני
דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל
מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון
צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין
דגן לבדו

 

שנמצא בו אין בו שיעור כזית
ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין
זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית:

(מט) מברך תחלה במ"מ –
וגם בזה בעינן דוקא שיהיה מנכר קצת טעם דגן דאם היה רק משהו בעלמא מקמח דגן ולא מנכר
טעמו כלל בטל לגבי יתר המינים ומברך שהכל:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ט

* עירב קמח דוחן וכו' – ולענין
קמח אורז כשמעורב עם קמח חטים יש לעיין ונראה שתלוי זה בשיטת הפוסקים המבוארים בסימן
תנ"ג ס"ב וע"ש בחק יעקב ועיין בפמ"ג ובדה"ח שמצדדים דלדינא
יש לתפוס דאורז שוה לדוחן לעניננו אמנם במגן גבורים חולק ע"ז ע"ש:

* ואם עשה ממנו פת מברך המוציא
– ומסתברא כל שיש לפניו פת מה' מיני דגן אפילו אינו נקיה ופת מעורב ויש בו כזית כא"פ
מחטה אפ"ה עדיף טפי לברך על פת שאינה נקיה [פמ"ג]:

* ובהמ"ז – עיין בפמ"ג
שמסתפק לענין חיובא דאורייתא דבעינן כדי שביעה אם מצטרף יתר המינים להדגן לענין זה:

* אינו מברך לבסוף בהמ"ז
– עיין בשע"ת שכתב דאם אכל כדי שביעה צריך לברך בהמ"ז ולא ביאר טעמו [וספר
בית אפרים שלו אין בידי] ואולי משום דחשש לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא וסובר
דגם לענין בהמ"ז שייך זה וע"כ החמיר בכדי שביעה דחיובו בעלמא מדאורייתא אמנם
מדברי הגר"א באות ל"ד שכתב דהעיקר הוא דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ
לכאורה לא משמע כן וכן מדברי המחבר שסתם בזה משמע דבכל גווני אינו מברך ברכת המזון:

* בקדרה – עיין מ"ב מש"כ
דלאו דוקא תערובות קמח בקמח וכו' כ"כ הלחם חמודות והובא בשכנה"ג ואף דהמ"א
בסוף סקט"ו כתב להיפך והעתיקו דבריו איזה אחרונים לא רציתי לסתום כן לדינא משום
דהרבה אחרונים תמהו על דבריו ודעתם

כהל"ח הנ"ל הלא המה
המהר"מ בנע"ט בביאורו על המרדכי והמאמר מרדכי והנשמת אדם וכן מצדד ג"כ
הע"ת והובא בא"ר [ולפי הנראה שגם הא"ר הסכים לזה ע"ש] וכן מביאור
הגר"א בסקל"ה ד"ה ואם בשלו וכו' מוכח בהדיא דס"ל כהל"ח הנ"ל:

* מברך תחלה במ"מ – עיין
במ"ב דבעינן שיהא בו טעם דגן כן מוכח מרהיטת דברי המחבר דאדלעיל קאי וכ"כ
המ"א בסימן ר"ד ס"ק כ"ה ע"ש [ואף דהפמ"ג רוצה לדחוק
שם בכוונת המ"א דלא יסבור כן פשטיות לשון המ"א משמע כמו שכתבנו וכן הוא דעת
הא"ר] ואף דמדברי הט"ז בריש סימן זה ובריש סימן ר"ב משמע דס"ל
דלא בעינן שיהא בו טעם דגן והוכיח זה ממה שכתב המחבר אפילו עירב עמהם דבש וכו' כבר
תמהו עליו בספר מטה יהודה ובספר נשמת אדם דאינו ראיה כלל דאפילו כשמעורב בדבש יוכל
להרגיש קצת טעם דגן ע"ש ודעתם כמו שכתבנו במ"ב וגם בהגהת הגר"ח צאנזאר
חולק על הט"ז וגם מדברי הרא"ש [שכתב כל שעיקרו מחמשת המינים אפילו רובו ממין
אחר] משמע דעכ"פ בעינן שיהא בו טעם דגן דאל"ה אין שייך כלל לקרותו לעיקר
וכעין זה מצאתי ג"כ בספר אור זרוע בשם פי' ר"ח ע"ש היטב ובפרט שמצאתי
דעת הרא"ה בחידושיו על הרי"ף שסובר דבלית כזית בכא"פ אינו חשוב כלל
וגם בתחלתו אינו מברך בורא מיני מזונות ונהי דלדינא אין לזוז מדברי השו"ע שפסק
כהאבודרהם בשם רבינו יונה דבתחלתו מברך בכל גווני במ"מ טעם דגן עכ"פ בעינן:

* ואחריו בורא נפשות – עיין
בביאור הגר"א שדין זה תלוי בשיטת הראשונים שזה הוא לדעת רש"י ורבינו יונה
[והרא"ה שהבאנו למעלה] והתוספות חולקים ע"ז. והנה מצאתי בתוספות הרא"ש
שהעתיק ג"כ כקושית התוספות על רש"י ומ"מ לדינא משמע מדבריו דנקט לעיקר
כפסק השו"ע דבאין בו כזית בכדי א"פ אינו מברך לבסוף רק בנ"ר. והנה בביאור
הגר"א ד"ה בתחלה מקורו ממה שאמרו כל שיש בו מה' מיני דגן משמע אפילו לית
ביה כזית בכא"פ ולפ"ז הרי"ף שסיים בדברי רב ושמואל [אצל ריהטא דמחוזא]
ולבסוף מברך עליו מעין שלש ע"כ דס"ל ג"כ כשיטת התוספות הנ"ל אכן
בגמרא שלפנינו ליתא זה בדברי רב ושמואל:

 

 

 

 

 

3)
אין חיוב חלה אלא בלחם

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

א אין חיוב חלה אלא בלחם דכתיב (במדבר טו יט) באכלכם מלחם הארץ לפיכך הסופגנים
והדובשנים והאסקריטין פטורים מן החלה. משנה (ד) בפרק קמא דחלה. ופירש רש"י בפרק
כל שעה (פסחים לז.) סופגנים. עשויין כספוג: דובשנין. מטוגנין בדבש: אסקריטין. עשויין
כצפיחית שלשין עיסתן רכה מאד:

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף א

אין חיוב חלה א אלא בלחם. לפיכך
הסופגנין, דהיינו רכים העשויים כספוג, והדובשנין והאיסקריטים, והם מטוגנים בדבש, פטורים
מן החלה.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף א

א אלא בלחם כו' – כלומר בעיסה
שראויה לבא לידי לחם דכתיב ראשית עריסותיכם וגו' והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' וסתם לחם
אינו אלא העשוי מקמח ומים וכה"ג:

 

4)
עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור או במחבת חייבת בחלה

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ב ועיסה שבלילתה רכה ובשלה במים או טגנה בשמן פטורה. יתבאר ממה שאכתוב
בסמוך:

ומ"ש אבל אם אפאה בתנור
או אפאה במחבת בלא שמן וכו' לכולי עלמא חייבת אבל אם הדביקה ולבסוף הרתיחה פליגי וכו'.
בפרק כל שעה (שם) גרסינן תנן התם הדובשנין והסופגנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע
פטורים מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין
והללו שעשאן בחמה ומסיק התם דבהרתיח ולבסוף הדביק מודה ריש לקיש דחייב בחלה דנהמא הוא
וכתב הרא"ש (הל' חלה סי' ב) שר"ח פסק כריש לקיש אבל הוא ז"ל נראה לו
דהלכה כרבי יוחנן וכן פסק בשאילתות פרשת צו ס"ס ע"ס וכן פסקו התוספות (שם:
ד"ה דכו"ע) וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות חלה (הי"ב) וז"ל
אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת
ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפית הפת בין שהרתיחה ואחר כך הדביק הבצק כל אלו חייבין
בחלה עכ"ל ומ"ש ואחר כך הרתיחן באש מלמטה לרבותא נקטה דאילו לא היה האור
מהלך אלא מן הצד מודה ריש לקיש דהוי לחם כדאיתא בירושלמי (חלה פ"א ה"ג) וטעמא
משום דזהו דרך אפיית פת בפורני והרי"ף כתב שתי הסברות בפרק כל שעה (יא.) ואף על
פי שלא הכריע נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן וכתבו התוספות (שם) בשם ר"י דעל
ידי משקה מודה רבי יוחנן דמעשה אילפס פטורין ואין מברכין עליהם המוציא כדמוכח בירושלמי
דחלה פ"א (שם) אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב ומברכין עליו המוציא [בדק
הבית] ר"ש ב"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואינו מברך עליו
המוציא [עד כאן] אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקין כלומר בהא מודינא לך וכן כתבו שם
הרא"ש (פסחים פ"ב סי' טו) והר"ן (יא: ד"ה הלכך) וכן כתב ה"ר
יונה בפרק כיצד מברכין (ברכות כו: ד"ה לחם):

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ב

עיסה ב שבלילתה רכה ואפאה בתנור
או במחבת, בין שהרתיח ואחר כך הדביק, בין שהדביק ואח"כ הרתיח, חייבת בחלה ג ובלבד
שלא על ידי משקה.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף ב

ב שבלילתה רכה כו' – דאילו בלילתה
עבה בלא"ה חייבת בחלה אלא אם כן גלגלה ע"ד לבשלה כדבסעיף שאחר זה:

ג ובלבד שלא ע"י משקה
– כלומר שאפאה שלא ע"י משקה דאילו טגנה במשקה פטורה:

5)
עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או ליבשה בחמה, ועשה
כן, פטורה

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ג (א) ומ"ש ועיסה שבלילתה עבה שבשלה במים או טגנה בשמן כתב ר"ת שחייבת
דכבר נתחייב משעת גלגול. כלומר דפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן לא הוי אלא בבלילתה רכה
אבל בלילתה עבה לדברי הכל חייבת אפילו סופו לבשלו במים או לטגנו בשמן כן כתבו שם התוספות
והרא"ש (סי' טז) והר"ן (יא. ד"ה ופירש ר"ת) והמרדכי (סי' תקצב)
בשם ר"ת וכן כתב הרא"ש עוד בהלכות חלה (סי' ב) וכן כתב ה"ר יונה בפרק
כיצד מברכין (שם) וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ג' מהלכות ברכות (אות ג) בשם סמ"ג
(עשין קמא רג.) וסמ"ק (סימן רסו) וטעמו משום דמשעת גלגול אתי חיוב חלה כדמוכח
בכמה דוכתין ותנן נמי בפרק קמא דחלה (מ"ה) עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין
פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת פירוש תחלתה וסופה
סופגנין עיסה שבלילתה רכה ואחר כך מבשלין אותה או מטגנין אותה בשמן תחלתה עיסה וסופה
סופגנין שבלילתה עבה ואחר כך מטגנין או מבשלין אותה תחלתה סופגנין וסופה עיסה שבלילתה
רכה ואחר כך אופין אותה בתנור אלמא בתר גלגול אזלינן וכיון שבלילתה עבה מיד נתחייבה
בחלה ואף על פי שסופה לבשלה במים:

ור"ש כתב דאפילו העושה
עיסה אם דעתו לבשלה או לטגנה פטור אבל אם בשלה וכו' חייבת. בפרק קמא דחלה (שם) כתב
כדברי ר"ת דכל דבר שבלילתו קשה אפילו בשלו במשקין היינו תחלתו עיסה וסופו סופגנין
וחייב וכן תחלתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהא בלילתו רכה וסופו באור על
ידי משקה ואחר כך כתב ומיהו נראה דעיסה גמורה נמי פטורה כדמוכח בפרק כיצד מברכין (לז:)
גבי לחם העשוי לכותח דאף על גב דמשעת גלגול קא אתי חיוב חלה כיון דגלגל אדעתא לאפות
בחמה מיפטרא דסופו ליבטל מתורת לחם ומתניתין דתחלתה עיסה וסופה סופגנין היינו בנמלך
אבל תחלתה עיסה לעשותה סופגנין פטורה וכן כתב הר"ן בפרק כל שעה (יא. ד"ה
אבל) בשם הרמב"ן ז"ל (הל' בכורות כו:) וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ו'
מהלכות חלה (הי"ג) וכן הכריע הרשב"א בפסקי חלה שלו (שער א) ולזה נראה שמסכים
סמ"ג (שם):

ומ"ש וכן הוא מסקנת א"א
הרא"ש ז"ל. אף על פי שהרא"ש בפרק כל שעה (שם) ובהלכות חלה (שם) הביא
סברת ר"ת וסברת ר"ש ולא הכריע כתב רבינו שמסקנתו כר"ש מפני שהביא דבריו
אחר דברי ר"ת והאריך בהם:

 

ג (ב) ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש ואינך רבוותא מסכימין לדעת
ר"ש הכי נקטינן וכן פשט המנהג:

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ג

עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על
דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, ד (א) פטורה. גלגלה
לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר
נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף ג

ד פטורה – דכיון דגלגלה ע"ד
לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא דבלילתה
עבה אפי' גלגלה ע"ד לבשלה חייבת בחלה דמיד נתחייבה משעת גלגול כדאיתא בב"י
לכן יש להחמיר להפריש חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע"י כן תתחייב כולה בחלה
וכדבסעיף שאחר זה וכמו שכתב הרא"ש וטור ופוסקים בשם מהר"ם ע"ש:

 

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שכט סעיף ג

(א) פטורה – עבה"ט בשם
ש"ך וכתב בד"מ סק"ב וז"ל כתב המרדכי בפרק כל שעה דלדברי ר"ת
עיסה שקורין לאקשין או קרעפליך או פשטידא חייב בחלה ולדברי החולקים עמו פטור אמנם מפי'
ר' יונה בפ' כיצד מברכין משמע דאף לר"ת עיסת לאקשין פטור עכ"ל ועיין בתשובת
אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ש"ח /ס"ח/ באמצע התשובה שכתב דבפי' ר'
יונה שם לא משמע מידי ולכן ירא שמים יפריש בלא ברכה כדי לצאת דעת ר"ת ע"ש:

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ד ומיהו כתב הר"ש אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה אם דעתו לאפות ממנה
מעט וכו'. בפרק קמא דחלה (מ"ה) כתב דבירושלמי (חלה פ"א ה"ד) משמע דעיסה
שעשאה על דעת סופגנין אם לקח ממנה מעט לאפותה נתחייבה כל העיסה דחיישינן שמא תמלך על
כולה או על כדי שיעור חלה וכן כתב הרא"ש בשמו בפרק כל שעה (שם) ובהלכות חלה (שם)
ורבינו שכתב בשמו דאפילו אם דעתו לאפות ממנה מעט כולה מתחייבת על ידו נראה היינו דוקא
כשאפה אותו מעט אבל אם לא אפאו משום דהיה בדעתו לאפותו לא מיחייבא דאפילו בשאפאה לא
מיחייבא אלא משום גזירה והבו דלא לוסיף עלה לחייבו משום דהיה בדעתו לאפות דבר מועט
שאין בו שיעור חלה: כתב הרמב"ם בפרק ו' (הי"ב) העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד
או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה ולשון בלבד דנקט אפשר דאתא לאפוקי היכא דנטל ממנה קצת
לאפותה דעל ידי כך נתחייבה כל העיסה וכדברי הירושלמי הזה ואפשר דלא אתא לאפוקי אלא
היכא דהתחיל ליבשה בחמה וגמר לאפותה כתיקונה או איפכא דהא ודאי לחם איקרי וכמו שכתב
הוא ז"ל שם בסמוך (הי"ג):

ומ"ש רבינו שכן היה מנהג
הר"מ מרוטנבורג וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק כל שעה ובהלכות חלה (שם) שזה היה
מנהגו של הר"מ ונראה שטעם מנהג זה היה משום דמספקא ליה בעיסה שבלילתה עבה ועשאה
על דעת לבשלה במשקין אם היא חייבת בחלה כדעת ר"ת או אם היא פטורה כדברי ר"ש
ולכך היה מביאה לידי חיוב חלה על ידי אותו מעט שאופין ממנה כדברי הירושלמי ואף על פי
כן לא היה מברך עליה המוציא משום דהא דמחייב הירושלמי על ידי אותו המעט שאופין ממנה
אינו אלא משום גזירה ולא משום דנעשית כולה לחם על ידי כך ולדעת ר"ש אין לברך עליה
המוציא דלאו לחם הוא ולדעת ר"ת כיון שבלילתה עבה הוי לחם לענין חלה והוא הדין
לענין המוציא ולאפוקי נפשיה מפלוגתא לא היה מברך עליה המוציא וגם לא היה אוכל אותה
בלא המוציא ודע שלא היה הר"מ צריך לנהוג כן באילטריא"ה שהרי כתבו הרא"ש
(סי' טז) והתוספות (לז: ד"ה דכ"ע) בפרק כל שעה ובהלכות חלה (סי' ב) דאפילו
לר"ת דנתחייבה עיסתה בחלה אין מברכין עליהם המוציא משום דלית עלייהו תוריתא דנהמא.
ובפרק כיצד מברכין (לז: ד"ה לחם) כתבו התוספות שרבינו יחיאל היה מסופק אם וירמישיי"ש
חייבים בחלה משום עושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה דלית בהו שיעורא הכי נמי
גבי וירמישיי"ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך
ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק עכ"ל:

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ד

אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה
וכיוצא בו, אם דעתו לאפות ממנה מעט, ה ואפאו, אפילו אין באותו מעט שיעור חלה, ו כולה
מתחייבת על ידו.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף ד

ה ואפאו כו' – והב"ח כתב
דאפי' לא אפאו אלא לעולם כל שנמלך לאפות מקצתו בין לקחו ממנו ואפאו או לא מתחייב כולו
על ידו ומסיק דלענין הלכה יש לדקדק דלכתחלה יפריש חלה ואחר כך יקח אותו מעט ויאפנו
מיהו אם לקח תחלה אותו מעט ואפאו צריך גם כן להפריש אחר כך חלה מכל העיסה אלא שיניח
אותו העיסה אפויה אצל העיסה ויפריש ממנו ומן העיסה כו' וע"ש שהאריך ועיין בא"ח
סי' קס"ח סי"ב:

ו כולה מתחייבת כו' – דחכמים
גזרו בדבר שמא ימלך ויאפה ממנו שיעור חלה וכתב הב"ח דבהפרשתו חלה זו צריך לברך
דאע"ג שאינו אלא חששא דרבנן מ"מ מברכים על ספק דדבריהם וע"ש שהאריך
ודלא כמהרש"ל ומביאו בדרישה ע"ש:

 

6)
טריתא פטורה. אבל אם יש בכירה גומא ושופכין אותה לתוכה,
חשוב לחם וחייב

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ה, ו (א) הטריתא והיא עיסה שבלילתה רכה וכו' עד אבל כעכין פירוש שערכו
ועשאו צורת לחם חייב. הכל בפרק כיצד מברכין (ברכות לז: לח.):

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ה

טריתא, דהיינו עיסה שבלילתה
רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית, פטורה. אבל אם יש בכירה גומא ושופכין
אותה לתוכה, חשוב לחם וחייב. הגה: בצק שאופין
אותו בשפוד ומושחים אותו בביצים או בשמן או במי פירות, פטור (טור).

 

7)
העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד, פטורה

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ו (ב) ירושלמי (חלה פ"א ה"ד) קמח קלי שעשאו בצק חייב רבי יוסי בשם
רבי יוחנן והוא שאפיין וכתבו הרשב"א בפסקי חלה שלו (שער א) ופסקו הרמב"ם
בפרק ו' (הי"ב):

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ו

העושה עיסה ליבשה ז בחמה בלבד,
פטורה. וכן קלי שלשו אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה, פטור. וקלי שלשן כדי
לאפותו, חייב.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף ו

ז בחמה בלבד כו' – מסיק הב"י
דלישנא דבלבד אתי לאורויי לאפוקי היכא דהתחיל ליבשה בחמה וגמר לאפות כתקנה או איפכא
דהוא ודאי לחם מיקרי:

 

 

8)
לחם העשוי לכותח, מעשיה מוכיחים עליה

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ז

לחם העשוי לכותח, מעשיה מוכיחים
עליה. עשאה כעבין, דהיינו שערכו ועשאו כצורת לחם, חייב. ואם לאו, פטור.

 

9)
עיסה שנלושה במים רותחין חייבת, בין שאפה בתנור או באלפס
בלא משקין

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ח חלט עיסה ברותחין בין שנתן הרותחין על גבי הקמח וכו'. בפרק קמא דחלה
(מ"ו) תנן המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית
הלל פוטרין ובפרק כל שעה (לז:) תניא המעיסה קמח על גבי מוגלשין החליטה מוגלשין על גבי
קמח פירוש מוגלשין מים רותחין וקאמר התם מאי שנא מעיסה ומאי שנא חליטה אמר רבי יהודה
ואיתימא רבי יהושע בן לוי כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ותברא מי ששנה זו לא שנה זו כלומר
מאן דמחייב מחייב בתרווייהו ומאן דפטר פטר בתרוייהו וכתב הרא"ש בהלכות חלה (סי'
ג) והלכתא דתרוייהו חייבים דאף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן
ביה והכי אמרינן ביבמות (מ.) עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חלה (הי"ב):

 

סעיף ח

עיסה ח שנלושה במים רותחין,
בין שנתן רותחין על גבי קמח בין שנתן קמח ברותחין, חייבת, בין שאפה בתנור או באלפס
בלא משקין.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף ח

ח שנלושה במים רותחים כו' –
דאף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפיה בתנור בלא משקין לחם קרינן ביה:

 

10)                  
עיסה שנלושה במי פירות חייבת בחלה

 

בית יוסף יורה דעה
סימן שכט

ט, י עיסה שנילושה במי ביצים או ביין או דבש וכו' כתב הרמב"ם שחייבת
בחלה. בפרק ו' מהלכות בכורים (שם) כתב עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש אם אפאה וכו'
חייבת בחלה והיא סתם משנה בפרק ב' דחלה (מ"ב) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה.
והרא"ש כתב בהלכות חלה (שם) דאיתמר בירושלמי (פ"ב ה"א) אמר רבי יוסי
בר חנינא רבי אלעזר איש ברתותא היא דתנינן תמן (טבול יום פ"ג מ"ד) עיסה שהוכשרה
במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום רבי אלעזר בר יהודה איש ברתותא אומר משום
רבי יהושע פסל את כולה רבי עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו רבי חייא בשם רבי
יוחנן אמר דברי הכל היא אף על גב דאמר רבי עקיבא תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה
הוא הכא שמי פירות מחברים לחלה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהושע בן לוי אומר אין לך מחבר
(מכולם) אלא ז' משקין בלבד רבי יוסי בעי מה את אמרת לחלה או לטומאה וכו' נראה אף על
גב דסתם לן רבי הכא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה כיון דאמוראי סברי דמי פירות
אין מחברים לחלה ומוקמי הך סתמא כרבי אלעזר בר יהודה איש ברתותא ופליג עליה רבי עקיבא
וקיימא לן (עירובין מו:) כרבי עקיבא מחבירו אם כן אין הלכה כסתם משנה זו אף על גב דרבי
יוחנן סבר דרבי עקיבא מודה דמי פירות מחברים לחלה הא פליגי עליה רבי יוסי ביה רבי חנינא
ורבי יהושע בן לוי ורבי יונה וברייתא דרשב"י מסייעתן וגם ר"ת פסק דהלכה כרבי
יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן [וכו'] לכן יש ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדו בלא
תערובת מים כדי לצאת מן הספק על חיוב חלה עכ"ל: ורבינו כתב בשם הרמב"ם דבנילושה
במי ביצים חייבת בחלה ואין זה מבואר בדבריו בנוסחאות שלנו שלא הזכיר אלא יין ושמן ודבש
ואפשר שבנסחת הרמב"ם שביד רבינו היה כתוב מי ביצים בהדיא ומכל מקום אף לנוסחא
דידן משמע דסבירא ליה דהוא הדין למי ביצים דאם לא כן הוה ליה לפרש ודע שהרא"ש
ז"ל כתב בתשובותיו (כלל ב' סי' יד) ששאל דבר זה מהרשב"א אי דחינן סתם מתניתין
מקמי הירושלמי הזה ובתשובות הרשב"א (ח"א סי' תסד) כתוב שהשיב לו מסתברא לי
דסתמא דמתניתין עדיפא מברייתא דרשב"י ועוד דברייתא לא תני בהדיא כרבי יונה וכו'
והאריך בדבר וסוף דבריו הילכך לא דחינן מתניתין דעיסה שנילושה במי פירות מהלכתא מדעתיה
דרבי יונה. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
כתב סמ"ק בסימן (רי"ח) [רי"ט] רבינו נתנאל היה מקפיד במי ביצים כשהיו
לשים העולם שיעור חיוב חלה מפני שהיא טהורה שמי פירות אין מכשירין ומה יעשה מחלתה
(עכ"ל) דאף על גב דעכשיו שאין לנו מי חטאת אין אדם טהור מטומאת מת מכל מקום כיון
שנילושה בביצים שלא הוכשרה בשום משקה אינה מקבלת טומאה ואם כן מה יעשה מחלתה לשרפה
אינו יכול כיון שהיא טהורה וגם לאכלה אינו יכול כיון שאין רובן טהורים ומיהו היה יכול
ליתנה לכהן קטן כדאיתא בבכורות (כז.) עכ"ל. ונכון לערב עם הביצים מים או יין או
שמן זית או דבש דבורים כדי שתהא מוכשרת על ידיהם והוי ליה חלה טמאה ונשרפת:

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף ט

עיסה שנלושה במי פירות, אפילו
בלא שום מים, ט (ב) חייבת בחלה.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף ט

ט חייבת כו' – והרא"ש פוטר
וכן הברטנורה מסתפק בדבר לכן יש להפריש בלא ברכה או אם יש לו עיסה שלא הורמה יניח עיסה
זו שנלושה במי פירות אצל עיסה שלא ההורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם
על זו שנילושה במי פירות:

 

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שכט סעיף ט

(ב) חייבת בחלה – עבה"ט
[בשם ש"ך. ומ"ש או אם יש לו עיסה שלא הורמה כו' עיין בס' לבושי שרד שכתב
דדברי הש"ך בזה צ"ע דמשמע שר"ל עיסה שיש בה שיעור חלה ויפריש חלה בברכה
לפטור שניהם וז"א דשמא אינה חייבת בחלה וה"ל מהחיוב על הפטור ולכן מסיק דאסור
להפריש עליו מעיסה אחרת אלא אם יש לו עיסה שאין בה שיעור חלה יכול לצרפה עם עיסה זו
ומפריש חלה בלא ברכה מאיזה מהם שירצה ע"ש] ובגליון יו"ד של אא"ז הרב
הגאון מהר"נ הירץ זצ"ל כתב דהא דפוטר הרא"ש היינו במי פירות שהם חוץ
מז' משקים ודאי חייב כדמשמע בירושלמי וברא"ש ובתשו' הרשב"א סימן תס"ד.
ובס' בה"י לא דק עכ"ד [גם בס' לבושי שרד נמשך אחר דברי בה"י אלו ולכאורה
גם מלשון הטור משמע כן אך באמת ז"א כמבואר למעיין בלשון הב"י ובירושלמי שם.
וע"כ מ"ש הטור וא"א הרא"ש ז"ל היה מסתפק בדבר לא קאי על יין
או דבש רק על מי ביצים לחוד. ועיין באר הגולה אות ל' ודו"ק] וכ"כ אא"ז
בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ס"ח דעיסה הנלושה בדבש חייבת בחלה אליבא דכ"ע
כיון שהוא מז' משקים והא דאמרו (לעיל סעיף א') הדובשנין פטורים מהחלה ופי' הברטנורה
עיסה הנלושה בדבש התם מיירי שמתחלה היה עיסתו רכה אבל אם מתחלה היה עיסתה עבה וסופה
עבה חייבת בחלה. והיכא שנעשית העיסה ע"י צוקר בזה יפריש בלא ברכה ע"ש וכ"כ
בתשו' בית אפרים חלק א"ח סי' י"א י"ב ושלא כדין נהגו העולם שנוטלים
חלה מן לעקיך בלא ברכה ע"ש:

 

 

שולחן ערוך יורה
דעה סימן שכט

סעיף י

י (ג) יש ליזהר מללוש במי
פירות שאינם משבעה משקים, יא אלא א"כ (ד) יערב עמהם אחת משבעה משקים (סמ"ק
סימן רי"ח). הגה: ועיין בא"ח סי' קצ"ח בארתי יב מה הם השבעה משקין.
ואם עבר ולש בלא ז' משקין, לא ישרוף החלה, אלא יתן אותה לכהן קטן (ב"י בשם סמ"ג),
כמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ב.

 

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שכט
סעיף י

י יש ליזהר מללוש במי פירות
– או מי ביצים כל שאינו מז' משקין כו' דאע"ג דפסק המחבר בסמוך דחייבת בחלה מכל
מקום לא ידענו מה יעשה בחלתה דאע"ג דכלנו עכשיו טמאי מת מכל מקום חלה זו טהורה
דלא הוכשרה לקבל טומאה כיון שנלושה במי פירות שאין דבר מוכשר לקבל טומאה עד שיוכשר
במשקה ומי פירות אינן נחשבין משקה להכשיר לקבל טומאה וא"כ חלה זו טהורה היא ואסור
לשרוף חלה טהורה ולאכלה גם כן אי אפשר כיון שהיא טהורה ואנו רובן טמאים וטמא אסור לאכול
תרומה טהורה ויצטרך ליתנה לכהן קטן הלכך לכתחלה אסור ללוש רק כשיערב בהן א' מז' משקין
כדי שיוכל לשרפה וכן הוא מבואר בסמ"ק וב"י וע' ברמב"ם בה' טומאת אוכלין
מהו הן הדברים שאין מכשירין לקבל טומאה שנלמד שבהן אסור ללוש:

יא אלא אם כן יערב – ונ"ל
שדוקא יערב בשעת לישה קודם שחל חיוב חלה אבל אחר שלש במי פירות ונתחייב בחלה אין לערב
בו שאר משקין:

יב מה הם השבעה משקין – והם
יין דבש שמן חלב טל דם מים וסימנך י"ד שח"ט ד"ם:

 

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה סימן
שכט סעיף י

(ג) יש ליזהר – ופשוט דמיירי
בקמח שלא נלתת. ל"ח. ומיירי נמי שלא נתן מלח שלנו הבא ממים לתוך העיסה וכמ"ש
בפמ"ג בא"ח סימן קנ"ח באשל אברהם סק"ח לענין דבר שטיבולו באחד
משבעה משקים ע"ש:

(ד) יערב עמהם – עיין בשער המלך
סוף פ"ו מהלכות ברכות שהביא דברי הרמב"ם פט"ז מהלכות טו"א דין
ד' שכ' וכן מי פירות שנתערבו בשבעה משקין הולכין אחר הרוב נתערב במים כ"ש הרי
הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר והראב"ד שם השיג עליו וכתב דאפילו בתערובת
מים בעינן רובא ע"ש ולכן תמה על המחבר כאן שכתב אא"כ יערב עמהם א' משבעה
משקים ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מהמים צריך שיערב בהם רוב כדי שיוכשרו ע"ש מיהו
י"ל דיש חילוק דאם מערב המשקין זה בזה אז אזלינן בתר רובא משא"כ אם מתחלה
לש במי פירות ואח"כ הוסיף עוד אחת מז' משקין לא שייך ביטול ומכשיר אפי' בכ"ש
ואף דכ' הש"ך דכאן ר"ל דוקא שיערב קודם שחל חיוב חלה מ"מ י"ל דמיירי
אחר ששפך המ"פ ועדיין לא נתערב הקמח יפה ע"ל סי' שכ"ז ס"ב:

11)                  
עושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה
שם

 

רמב"ם הלכות
ביכורים פרק ו הלכה יב

עיסה שנילושה ביין או שמן או
דבש או מים רותחים או שנתן לתוכה תבלין או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה
בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואח"כ
הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחה ואח"כ הדביק הבצק כל אלו חייבין בחלה,
אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה
לחם בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין, וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו
בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם.

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

טו טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה וכו'. בפרק כיצד מברכין (לז:) טרוקנין
חייבת בחלה מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ופירש רש"י כובא דארעא עושה מקום
חלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כמו שעושין באילפס. ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה
מאי טריתא איכא דאמרי גביל מירתח ופירש רש"י גביל מירתח נותנים קמח ומים בכלי
ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת. וכתב הרא"ש (סי' יא) טרוקנין חייבין
בחלה גרסינן ולא גרסינן פטורה והכי איתא בירושלמי (חלה פ"א ה"ה) טרוקנין
חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא אע"ג דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום
הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה וגבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה
כתב ולא דמי לטרוקנין שאע"פ שבלילתו רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש רש"י
דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו. ואמרינן
תו בגמרא (לח.) אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכינן עלה אמר ליה מי סברת
נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליו בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עילויה
ובריך עילויה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי
טעמא לחם עוני קרינן ביה. ומשמע דטריתא אפילו קבע עלה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות
דאם לא כן מאי איכא בין טרוקנין לטריתא דהא טרוקנין לא מברכינן עליה המוציא אלא אם
כן קבע סעודתיה עילויה וכן כתב רבינו ירוחם (שם) טרוקנין מברך עליו בורא מיני מזונות
ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות אבל טריתא אין מברכין עליו המוציא אלא
בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ע"כ אבל מדברי רבינו נראה דעל טרוקנין
מברך עליו המוציא אע"ג דלא קבע סעודתיה עילויה ויש לתמוה מנין לו: ומצאתי להרא"ש
שכתב בהלכות חלה (סי' ג) גרסינן בפרק כיצד מברכין כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין
חייבין בחלה ולא גרסינן פטור והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה
ואומרים עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ואפשר שעל זה סמך רבינו לכתוב סתם
דטרוקנין מברכין עליו המוציא ואי מהא לא איריא דאיכא למימר דהא דאמר רבי יוחנן בירושלמי
דטרוקנין מברכין עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה עילויה כדאמרינן בגמרא דידן
פרק כיצד מברכין ואפילו אם היה מפורש בירושלמי דמברכין עליו המוציא אע"ג דלא קבע
עליה לא הוה שבקינן מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי ומיהו אפשר שרבינו היה מפרש דמר
בר רב אשי דאמר אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח לאיפלוגי אתא אמאי דאמרינן דדוקא בדקבע
עליה מברך המוציא אבל אי לא קבע לא דליתא אלא אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוי
דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה ופסק כמותו אבל אין זה פשט
הגמרא דמר בר רב אשי לאו לאיפלוגי אתי אלא לומר דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח דלא תימא
כיון שדרך לאכול לפעמים כובא דארעא לתענוג מצה עשירה הוי ולא נפיק בה קמ"ל דשפיר
מיקרי לחם עוני. אי נמי דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח
קמ"ל דשפיר יצא בו ידי חובתו דלחם עוני הכי הוי שאין לעני תנור ואופהו בקרקע אבל
לענין ברכת המוציא ודאי דדוקא בדקבע עליה מברכין לה ואי לא קבע לא וכן נראה מדברי הרא"ש
ז"ל: ולפיכך צריך לומר שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא אטרוקנין
קאי ולא בא אלא לפרש שמה שכתב בתחלה דטרוקנין מברך עליו המוציא היינו דוקא בדקבע סעודתיה
עליה אבל לא קבע לא אבל טריתא כיון דאין תורת לחם עליו אע"ג דקבע סעודתיה עליה
אינו מברך אלא בורא מיני מזונות כך נראה לי שאנו מוכרחים לדחוק ולפרש דברי רבינו אע"פ
שמפשט דבריו אינו נראה כן: והרמב"ם כתב בפ"ג (ה"ט) עיסה שנאפת בקרקע
כמו שהערביים שוכני המדברות עושים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בורא מיני מזונות
ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא ע"כ וזו היא כובא דארעא האמורה בגמרא ונקראת גם
כן טרוקנין אבל דין טריתא לא הזכיר לפי שלא נאמר בגמרא לענין המוציא:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח סעיף טו

טרוקנין דהיינו שעושין גומא
בכירה ונותנים בה * (פח) מ קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות
וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, (פט) מברך המוציא ובהמ"ז; אבל טריתא,
דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו
תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, (צ) מא ואפי'
קבע סעודתו עליו.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף טו

(פח) קמח ומים וכו' – עיין במ"א
שכתב שעושין בלילתה רכה מאד ולהכי מברך עליה במ"מ בדלא קבע דאי לא היה בלילתה
רכה כ"כ הלא מבואר בסי"ד דאפילו בלילתה רכה כל שלבסוף היתה אפויה בתנור מברך
המוציא ועיין בה"ל:

(פט) מברך המוציא וכו' – דאע"ג
שבתחלתה היתה רכה מ"מ כיון שאופין אותו בגומא ומתקבץ העיסה יחדו נעשה כמו פת
[רא"ש]:

(צ) ואפילו קבע וכו' – המ"א
מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב"ח לדעת הטור] וכתב בא"ר דמחמת
זה אין לאכלו אלא תוך הסעודה ובמגן גבורים מכריע לדינא כהשו"ע ע"ש:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף טו

* קמח ומים מעורבין בה – עיין
במ"א והעתקנוהו במ"ב. ודע דלפי המבואר טעם דין זה ברמב"ם לכאורה אין
אנו מוכרחין לחילוקו של המ"א ואפילו אינה רכה ביותר אעפ"כ כל שלא קבע אין
מברך עליה המוציא דז"ל הרמב"ם בפ"ג עיסה שנאפה בקרקע כמו שהערביים שוכני
המדבריות עושין [הוא פירוש על כובא דארעא הנאמר בתלמוד והשו"ע נמשך אחר לשון הרא"ש
והטור והוא הוא] הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה במ"מ ואם קבע וכו' הרי דעיקר
הטעם משום דאין עליה צורת פת והנה בלבוש כתב הטעם משום שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית
לחם [פי' משום שאין דרך ללוש ולאפות בכובא דארעא] ולפ"ז ג"כ אין אנו צריכין
לחילוקו של המ"א וצ"ע לדינא:

 

12)                  
לחמניות, אותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש,
מברך עליהם בורא מיני מזונות

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

ח לחמניות אותם שבלילתם עבה לחם גמור הוא וכו'. בפרק כיצד מברכין שם לחמניות
מערבין בהם ומברכין עליהם המוציא ואוקימנא דהיינו בדקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא
קבע סעודתיה עלייהו לא ופירש רש"י לחמניות אובליא"ש. וכתב הרא"ש (סי'
ל) ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזון ונראה
לפרש לחמניות היינו נבלאי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מיני מזונות
אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואי אכיל להו שלא מחמת הסעודה
טעון ברכה לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכך הם דברי רבינו. ודין אכיל להו שלא מחמת
הסעודה יתבאר בסימן קע"ז בס"ד. והתוספות (ד"ה לחמניות) כתבו גם כן דאובליא"ש
אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוא אלא נראה דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה
עלייהו מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין מברך עליו המוציא דהוי
כמו דייסא ע"כ: והמרדכי (סי' קכ) נסתפק בהם לפי שהם רכים יותר מדאי והיה נוהג
ר"י שלא לאכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה לברך בפת תחלה כדי לפטרם מברכה שהיה
מסופק אי הוי קביעותיה קביעות אי לא וכן כתבו התוספות (לח. ד"ה מר זוטרא) גבי
כובא דארעא וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ג' (אות ג) אלא שכתבו (פ"ד אות ט) ונראה
דפת לא פטרא להו מברכה שלפניה דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה
לפניהם ולא לאחריהם ע"כ: וה"ר יונה כתב בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה ואי)
גבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה שרבינו יצחק הזקן אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר
שעושין בשני ברזלים ונקראים אובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא
בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בזה לעולם ולקמן (ל. ד"ה ואמר) גבי הא דלחמניות
מברכים עליהם המוציא כתב רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעכין וקשה על זה אמאי איצטריך
למימר דמברך עליהם היכא דקבע עלייהו שהרי פשוט הוא ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות
רקיקין דקים ונקראים בלעז ניבלא"ש ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא
דקבע עלייהו מברכים עליהם המוציא עכ"ל: ומיהו אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת
עליהם נראה שהם טפלים למרקחת וברכת המרקחת פוטרן וכן כתב הכל בו (סו"ס כד כ ע"ג)
ואכתוב לשונו בסימן רי"ב (ד"ה כתב הכל בו) בס"ד: כתוב בשבלי הלקט (סי'
קנט) על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו
אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות דהוי ליה כמו פירות ולאחריהם לא יברך
דברכת המזון פוטרתן:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח

סעיף ח

לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין
אובליא"ש, (לו) יט לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז; ואותן שבלילתן
רכה כ ודקים מאוד (לז) שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת
מעין שלש; (לח) ואם קבע (לט) סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; (מ) ואי אכיל
להו בתוך הסעודה (מא) כא שלא מחמת הסעודה, * (מב) כב טעונים ברכה (מג) לפניהם ולא לאחריהם,
(מד) אבל אותם כג רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, (מה) הם טפילים לגבי המרקחת וברכת
המרקחת (מו) פוטרתן.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף ח

(לו) לחם גמור הוא – דנעשים
רק מקמח ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז דהם
יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה:

(לז) שקורין ניבלא"ש –
וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים
בקדירה כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה כשנאפים על
מחבת בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים כ"כ מבואר
בסי"ד דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]:

(לח) ואם קבע וכו' – וכתבו הפוסקים
דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה אך מפני שמתפשטין
באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל אין לברך עליהם
המוציא אפילו בדקבע דאין ע"ז תורת לחם כלל ודמיא לטריתא בסט"ו:

(לט) סעודתו עליהם וכו' – ומה
נקרא קבע מבואר לעיל בס"ו לענין פת כיסנין וה"ה הכא:

(מ) ואי אכיל להו וכו' – פי'
להני רכין ודקין וה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבוארים בסעיף ז' [מ"א] ועיין
בה"ל שכמה אחרונים חולקים על דבריו:

(מא) שלא מחמת הסעודה – פי'
שלא אכלם להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו אפילו לא אכלם רק
מעט הם בכלל סעודה וא"צ ברכה]:

(מב) טעונים ברכה – דכיון דאינו
אוכל זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת סעודה המבואר בס"ו
אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם שלא בתוך הסעודה צריך לברך
המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא:

(מג) לפניהם – וכ"ז בעניני
פת אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה הם באים כמבואר בסימן
קע"ז ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל פלאדי"ן וכדומה הפירי
נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים
מתוכם ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]:

(מד) אבל וכו' – קאי על עיקר
דין פת הבאה בכיסנין וקמ"ל דזה לא הוי בכללו דאין מברכין בזה על העיסה כלל משום
דהוי טפילה למרקחת כדמפרש:

(מה) הם טפלים – דאין מתכונין
לאכול הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן הוי העיסה בכלל טפל
כדלקמן בסימן רי"ב. וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין
[שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל
אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת
אפייה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין
נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך
גם על המרקחת:

(מו) פוטרתן – ואם אכל המרקחת
מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד
ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב
לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף ח

* טעונים ברכה לפניהם – עיין
במ"ב שכתב בשם המ"א דה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבואר בס"ז והנה
באמת כדבריו מבואר בכמה ראשונים והנה כ"ז לעיקר הדין אבל לדידן דמספקינן בפת הבא
בכיסנין מאי הוא אף דהמחבר פסק להקל בכולם היינו משום דספק דרבנן להקל ואין מצריכין
לו לברך המוציא ובהמ"ז כשאר פת משא"כ בעניננו להצריכו ברכה תוך הסעודה משום
דנחזיקו לפת כיסנין אין סברא דאדרבה ספק דרבנן להקל ושמא מין זה פת גמור הוא ונפטר
בברכת המוציא ע"כ אין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה אא"כ הוא פת כיסנין
לכו"ע [דהיינו שממולא וגם נילוש בדבש וכה"ג והוא דק ויבש] כ"כ דגמ"ר
והגר"ז וכעין זה כתב ג"כ בחידושי רע"א וח"א ולפי מה שכתבנו לעיל
בשם המאמר מרדכי דאפשר דמודו זה לזה אין קושיא כ"כ ולדינא נראה דבאוכל דבר הנילוש
בדבש ומי ביצים וכה"ג בתוך הסעודה כגון לעק"ך וקיכלי"ך או שאוכל כעבי"ן
יבשים לא יברך בתוך הסעודה אפילו אם אוכלן לקינוח ואם אוכל מדברים הממולאים בפירות
[וכמה שצייר המחבר באופן הראשון] המברך עלייהו בתוך הסעודה לא הפסיד דמשמע דרוב הפוסקים
סוברין כן דזהו פת כיסנין. ובח"א משמע דאף על לעק"ך וקיכלי"ך לכתחלה
ראוי שיכוין בשעת ברכת המוציא לפטור אותן:

 

13)                  
אפילו דבר שבלילתו עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

יג כל דבר שבלילתו עבה אפילו בשלן במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא וכו'.
בפרק כל שעה (פסחים לז.) גרסינן תנן התם (חלה פ"א מ"ד) הדובשנין והסופגנין
ואסקריטין וחלת המסרת פטורים מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן ורבי יוחנן אמר
מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ואמרינן התם דבהרתיח ולבסוף הדביק כולי עלמא לא
פליגי דחייב בחלה דנהמא הוא כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ריש לקיש סבר כמעשה חמה
הן ופטורים ורבי יוחנן סבר כמעשה אילפס הן לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק לא שנא הדביק
ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה. וכתב הרא"ש (שם סי' טו) שרבינו חננאל פסק כריש
לקיש אבל הוא ז"ל נראה לו דהלכה כרבי יוחנן וכן פסק בשאילתות (פר' צו שאילתא עז)
וכן פסקו התוספות (שם: ד"ה דכו"ע) וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות
חלה (הי"ב). והרי"ף (יא:) כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומכל מקום
נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן וכן כתב רבינו בספר יורה דעה (סי' שכט) שהרי"ף
פסק כרבי יוחנן. והכי נקטינן: וכתבו התוספות (שם) בשם ר"י דעל ידי משקה מודה רבי
יוחנן דמעשה אילפס פטורין ואין מברכין עליהם המוציא כדמוכח בירושלמי דחלה פרק קמא
(ה"ה) אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ריש לקיש
אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא אמר רבי יוחנן ובלבד ע"י משקין כלומר
בהא מודינא לך. וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן (ד"ה הילכך) וכן כתב ה"ר
יונה בפרק כיצד מברכין (כו: ד"ה לחם). ומיהו בהגהות (מיימוניות דפוס קושטא) פרק
ג' מהלכות ברכות כתוב בשם סמ"ק (סי' קנא קב.) תחלתו סופגנין היינו שבלילתו רכה
וסופו עיסה שאפאו בתנור או בכירה או במחבת של ברזל חייבים בחלה ובברכת המוציא כרבי
יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין ואע"ג שסכין אותם מעט שמן משהו בעלמא הוא שלא תשרף
העיסה: וכתבו עוד התוספות בפרק כל שעה (שם) אומר רבינו תם דדוקא בבלילתו רכה פליגי
דרבי יוחנן סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור
אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפילו על ידי משקה דהא חיוב בחלה הוי משעת
גלגול כדמוכח בכמה דוכתי וכן משמע מדתנן במסכת חלה (פ"א מ"ה) תחלתו סופגנין
וסופו עיסה תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה ונראה לרבינו תם דהכי נמי מברכים עליו
המוציא ומביא ראיה ממנחות (עה:) ומפרק כיצד מברכין (לז:) דאמרינן היה עומד ומקריב מנחה
בירושלים אומר שהחיינו נטלו לאכלו אומר המוציא וקא פסיק ותני כל המנחות אפילו מנחת
מחבת ומרחשת אף על פי שמטוגנת בשמן ואין סברא לחלק בין מים לשמן. אבל על וירמיזיליו"ש
שקורים אליטריא"ה היה אומר רבינו תם שאין מברכין המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא
אע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה ובפרק כיצד מברכין סיימו בה דמברך עליהם בורא מיני מזונות
וברכה אחת מעין שלש ודברים אלו כתבום הרא"ש (שם סי' טז) והר"ן (שם) והמרדכי
שם (סי' תקצב) בשם רבינו תם והגהות בפ"ג מהלכות ברכות (אות ג) בשם סמ"ג
(עשין כז קיא ע"ג) וסמ"ק (שם) וגם ה"ר יונה כתב דברים אלו בפרק כיצד
מברכין (שם) וכן כתב רבינו שמשון בפרק קמא דמסכת חלה (שם) וזה לשונו ומשמע נמי דברכת
המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפילו בשלו במשקין היינו תחלתו עיסה וסופו סופגנין
ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים וברכת המזון וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי
האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור על ידי משקה אלא שאחר כך כתב דמדאמרינן
בפרק כיצד מברכין (שם) גבי לחם העשוי לכותח משמע שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים
או לטגנה בשמן פטורה מן החלה והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין דהאוכל מנחה מברך המוציא
לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ובטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור
אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו וכן כתב הר"ן בפרק כל שעה (יא.
ד"ה אבל) בשם הרמב"ן (הל' חלה כו:) דכי תנן תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת
בחלה היינו שעשאה מתחלה על דעת לחם דבכי האי גונא הוא דמיחייבא בגלגול ואע"פ שנמלך
לעשותה סופגנין לא פקע חיובא מינה אבל כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין אע"פ שבלילתה
קשה ואיכא גלגול לא מיחייבי. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו (הי"ב) מהלכות
חלה. מיהו רבינו שמשון כתב בפרק קמא דחלה בשם הירושלמי (חלה פ"א ה"ד) שאפילו
כשעושה אותה על דעת לבשלה אם נטל מן העיסה מעט לאפותה באור חייבת כל העיסה בחלה דחיישינן
שמא תמלך ליקח כשיעור חלה וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה (שם) ובהלכות חלה (סי' ב):
ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמה ע"ד) כתב שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים
שאפילו בלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא ואפילו נתחייבה בחלה ואפילו
שיש עליה תוריתא דנהמא דלא דמי ברכת המוציא לחלה דחלה בתר גלגול העיסה אזלינן אבל ברכת
המוציא הכל הולך אחר שעת אפיה ובתחלתה עיסה וסופה סופגנין או איפכא אם סופה סופגנין
אין מברכין עליה המוציא ואם סופה עיסה כלומר שנאפה ולא בבישול במים ולא בטיגון מברך
עליה המוציא וכן נראה עיקר עכ"ל. וכך הוא דעת ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין
(כז. ד"ה ומזה) שאם היתה בלילתו עבה ואח"כ רככו על ידי משקים חייב בחלה שכיון
שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול אבל אין מברכין
עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא
ולא שלש ברכות עכ"ל. וכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהם אע"פ
שעושין תחלת עיסתן עבה. והרא"ש כתב דברי רבינו תם ודברי רבינו שמשון בפרק כל שעה
(שם) ולא הכריע אלא דמדהביא דברי רבינו שמשון באחרונה משמע דכוותיה סבירא ליה וכן דעת
רבינו שכתב בספר יורה דעה (סי' שכט) שמסקנת הרא"ש כדברי ר"ש ושכן דעת הרמב"ם
מקום יש לתמוה למה סתם כאן דבריו כדעת רבינו תם כיון דהרא"ש והרמב"ם סברי
כר"ש ודאי דהכי נקטינן ואם כן כדבריו היה לו לסתום: והגהות מיימוניות (דפוס קושטא)
כתבו בפרק ג' מהלכות ברכות בשם סמ"ג שדברי רבינו שמשון נראים דוחק גדול ודבריו
נראים במבושלים במים אבל מטוגנים במחבת שאין שם אלא מעט שמן נראה כפסק הראשון שמברכין
עליהם המוציא וחייבים בחלה: וכתב הרא"ש בפרק כל שעה ובהלכות חלה (שם) שרבינו תם
היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט
ועל ידי זה נתחייבה העיסה כולה בחלה וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה
וגם לא היה מברך עליו המוציא אלא מברך על לחם אחר ואח"כ אוכלה ע"כ. וכתבו
רבינו בספר יורה דעה סימן שכ"ט ושם (ד"ה כתב) ביארתי טעמו וכן ראוי לנהוג
וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ג מהלכות ברכות (אות ג) בשם סמ"ק (סי' קנא)
דירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא בתוך הסעודה:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח

סעיף יג

אפילו דבר (סז) שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, (סח) אם בשלה או טגנה (סט) אין מברך עליה
המוציא, אפילו שיש עליה (ע) לא תוריתא דנהמא (עא) לב ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא
אינו הולך אלא אחר (עב) שעת אפייה; (עג) לג ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה,
* אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג)
ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (* (עד) לד ונהגו (עה) להקל),
* (עו) וירא שמים יצא ידי שניהם, (עז) ולא יאכל אלא ע"י לה שיברך על לחם אחר תחלה.
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' (עח) לו לאחר אפיה (עט) תואר לחם (לשון הטור והפוסקים),
אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין
עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל (פ) לז פשטיד"א וקרעפלי"ך
(פא) מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה.
* (פב) וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל
אם לח נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף יג

(סז) שבלילתו עבה – היינו לאחר
שיצק המים לתוך הקמח לש אותה עב כמו פת:

(סח) אם בשלה וכו' – בשול במים
וטיגון בשמן:

(סט) אין מברך וכו' – אפילו
על פרוסות שיש בהם כזית ולא דמי למש"כ בסעיף י' דהבישול אין מבטל אותם מתורת לחם
דהתם הוי לחם גמור מעיקרא שהיה אפוי משא"כ הכא דלא נאפה מעולם להכי הבישול והטיגון
מבטל מתורת לחם ועיין לקמן בסי"ד בהג"ה דאם נותן במחבת מעט שמן שלא ישרף
העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה:

(ע) תורייתא דנהמא – ואפילו
אכל הרבה וקבע סעודתיה עליהן הוי כמו דייסא ומברך במ"מ לפניה ומעין שלש לאחריה:

(עא) ואפילו נתחייבה בחלה –
ר"ל אפילו הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו
או לטגנו ואח"כ נמלך שהוא חייב בחלה לד"ה כמבואר ביו"ד סימן שכ"ט
אפ"ה אינו מברך המוציא:

(עב) שעת אפיה – דלא מקרי לחם
אלא אפוי וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה אין שם לחם עליה משא"כ לענין
חלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב הפרשת חלה שנעשית עיסה ושוב לא נפקע
ממנה ע"י בישול וטיגון:

(עג) ויש חולקים וכו' – דס"ל
דכיון דמעיקרא היה בלילתו עבה ועתה אית ביה תואר לחם מברך המוציא ואפילו באוכל אכילת
עראי שלא קבע סעודה ע"ז דלחם גמור הוא לדידהו וכדלקמן בהג"ה:

(עד) ונהגו וכו' – פי' כסברא
הראשונה דאין צריך לברך המוציא וג' ברכות:

(עה) להקל – כתב המ"א דזה
דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא רק מדרבנן לכך נקטינן כדעה הראשונה
להקל אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק
וכן משמע מהגר"א אך כ"ז בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא
שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה אפילו אכל
כדי שביעה אין מברך עליה בהמ"ז רק ברכה אחת מעין ג':

(עו) וירא שמים יצא וכו' – היינו
אפילו בשהיה דעתו בשעת בלילה לבשל ולטגן:

(עז) ולא יאכל וכו' – היינו
אפילו אכילה מועטת בלא קביעת סעודה:

(עח) לאחר אפיה – הלשון אינו
מדוקדק כ"כ ופירושו אחר הבישול בקדירה והטיגון במחבת והסכימו הרבה אחרונים דדוקא
אם יש בהפרוסות כזית דאל"ה ע"י הבישול או טיגון נתבטל שם לחם לגמרי לענין
המוציא וכההיא דלעיל ס"י:

(עט) תואר לחם – ול"ד לס"י
דלא בעינן תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:

(פ) פשטיד"א וקרעפלי"ך
וכו' – פי' שממולאין בבשר וכמ"ש סוף סימן זה בהג"ה דאלו ממולאים במיני פירות
הוי פת הבאה בכיסנין וכמ"ש בסעיף ז' ומברכין לכתחלה בורא מיני מזונות בדלא קבע
סעודה עלייהו ואפילו בדנאפה בתנור. וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אכן הט"ז חולק
וס"ל דגם פת הממולא בבשר ודגים וכה"ג הוי ג"כ בכלל פת הבאה בכיסנין
ואה"נ בדלא קבע לכו"ע מברך עלייהו במ"מ ולאחריו מעין ג' ובסוף הסימן
יתבאר להלכה בזה:

(פא) מקרי תואר לחם ואין וכו'
– ר"ל בי"ש הרוצה לצאת דעת היש חולקים הנ"ל [והיינו בנתבשל במים או
נטגן בשמן]:

(פב) וכ"ז וכו' – פי' היש
חולקים הנ"ל דס"ל דהוי לחם גמור ומברך עליה המוציא ואפילו בדלא קבע סעודה
מיירי דוקא בעיסה שלא נילושה מתחלתה בשמן ודבש ולכך ס"ל דכיון דהוי מתחלתה עיסה
גמורה כשאר לחם לא נפקע שמה לענין חיוב המוציא אף דנטגנה אח"כ בשמן ונעשה כפת
כיסנין אבל כשנלושה מתחלה בדבש וכה"ג קודם הטיגון א"כ לא היה עליה שם עיסה
גמורה מעולם ולכן אף להיש חולקים אינו כלחם גמור לברך עליה המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו
דהרי היא פת כיסנין ואם קבע סעודה עלייהו לדעה קמייתא אינו מברך אלא במ"מ דהטיגון
הפקיע מתורת לחם לגמרי וליש חולקים מברך המוציא וברכת המזון כדין פת כיסנין:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף יג

* אפילו ריככה וכו' ובישלה וכו'
– כפל הלשונות אינו מדוקדק כ"כ ובפוסקים לא נזכר רק שבשלה במים אחר שעשה מתחלה
העיסה עבה עיין בב"י ובלשון רבינו יונה כתוב אם היתה בלילתה עבה ואח"כ ריככה
על ידי משקין והכוונה שבשלה במשקין כדמוכח שם אבל שתי הלשונות ביחד לכאורה מיותר ואולי
הדרך לעשות כן לרכך מתחלה במים ואח"כ לבשל ולטגן והיותר נכון שמה שכתב ובשלה הוא
כמו שבשלה והוא פירוש למה שכתב בתחלה אפילו ריככה ועשה סופגנין דהיינו שעשה אותה בלילה
רכה וסופגנין ע"י שבשלה במים:

* ונהגו להקל – עיין במ"ב
במש"כ בשם המ"א והגר"א ואח"כ כתבנו אך כ"ז וכו' וטעם לכ"ז
אף שהמ"א לא חילק בזה דהנה הפמ"ג וכן הבית מאיר הקשו באמת על המ"א הלא
מעיקר הדין אין בזה ספיקא וכדעת רוב הפוסקים דקיימי בשיטת ר"ש וכדכתוב בב"י
אולם לפי מה שחילקנו הדבר נכון לדינא דברבינו שמשון ורמב"ן ורא"ש ויתר הפוסקים
העומדים בשיטתו לא נזכר כלל חילוקא דהמוציא מחלה אלא דהם חלקו על עיקר דינו של ר"ת
לענין חלה דגם בשהיה מתחלה בלילתו עבה לא סגי לחייביה בחלה היכי דחשב מתחלה לבשלו ולטגנו
וכיון דלא נקרא לחם לענין חלה ה"ה לענין המוציא לא נקרא לחם אבל סברא זו דאף היכא
דחייב בחלה גם לדידהו כגון בנמלך אפ"ה לענין המוציא לא נקרא לחם לא נזכר בם כלל
[ואדרבה כמה אחרונים נוטים לומר דלדעת רבינו שמשון ג"כ אינו חלוק מוציא מחלה וכמו
לר"ת עיין בב"ח ובקרבן נתנאל ובבגדי ישע האריך בזה הרבה] אלא שהמחבר סמך
בזה על דעת רבינו ירוחם [שכתב כן בשיטת ר"ש והרמב"ן] ורבינו יונה שחילקו
כן ועכ"פ אין זה ברור לדחות דעת ר"ת ור"י הזקן שכתבו בהדיא שאין לחלק
בין חלה להמוציא וכמו שמוזכר ברבינו יונה וכן הוא ג"כ דעת רבינו יהודה וכמו שמובא
בתוספותיו על ברכות ובאור זרוע ומידי ספיקא לא נפקא [ואף דהמ"א בעצמו כתב בדעת
רבינו שמשון דאפילו היכא דנמלך אין מברך עליה המוציא מ"מ לדינא אין הדבר זה ברור
אף לר"ש וכבר דחה דבריו בספר בגדי ישע וכנ"ל וכ"ש ליתר הפוסקים שאין
סוברין כן וכמו שכתבנו] וע"כ חלקנו בדבר והעתקנו דברי המ"א לענין דינא רק
בנמלך:

* וירא שמים וכו' – שיברך על
לחם אחר תחלה. עיין במ"א שהביא בשם השל"ה שכתב דכיון שבלילתה עבה ואין ממלאין
בשום דבר וגם לא נילושין עמו להכי פת פוטרתן [פי' דהוקשה לו האיך יצא ידי דעה ראשונה
הא לדידהו לכאורה אין נפטר בברכת המוציא ודומיא דמה שפסק השו"ע בס"ח לענין
פת כיסנין דצריך לברך תוך הסעודה במ"מ] והמ"א מיאן בזה והקשה עליו מכעבין
יבשים דג"כ בלילתה עבה ואפ"ה מברך בתוך הסעודה [והא"ר מיישב קושיתו
דהתם הדרך לאכלו רק לקינוח ולא למזון משא"כ בזה וסברת המ"א דהכא ג"כ
לקינוח הוא ולא למזון] ותירץ דהכא מיירי שממולא בשר שהוא ג"כ בא לתבשיל ולמזון
ולא לקינוח. והיכא שאין ממולא נראה שיש לעשות עצה אחרת שכתבו האחרונים שיכוין לאכלו
למזון ולא לקינוח ובספר הלכה ברורה תירץ דהיכא שמכוין בהדיא לפטור בברכת המוציא המינים
אלו בכל גווני יכול יכול לפטור אותן:

* וכ"ז וכו' – ע' במ"ב
והשמטתי דעת הט"ז דס"ל דאפילו להיש חולקין מטוגן הוא בכלל פת הבאה בכיסנין
ואינו מברך המוציא בדלא קבע דהרבה אחרונים חולקין עליו [עיין בחמד משה ובנהר שלום ובמאמר
מרדכי ובאבן העוזר] והוכיחו דלשיטת היש חולקין מברך המוציא אפילו בדלא קבע. והנה זהו
רק לדעת היש חולקין גופייהו אבל לדינא הסכימו כמה אחרונים להט"ז [עיין באבן העוזר
ובבית מאיר והגר"ז] דע"י טיגון שמטגנה לבסוף בשמן נעשה פת הבאה בכיסנין כמו
אם היה נילוש בשמן ובעניננו בדלא קבע עלייהו מברך לכו"ע במ"מ ועל המחיה ובדקבע
תליא בשתי אלו הדעות דלדעה ראשונה במ"מ ועל המחיה דהטיגון ביטלו מתורת פת כיסנין
ולדעת היש חולקים המוציא ובהמ"ז. ונ"מ מדברי הט"ז זה גם בעלמא ואף לדעה
ראשונה כגון שלש בלילה עבה ואח"כ טגנו בשמן ואפאו אח"כ בתנור דיש עליה שם
פת הבאה בכיסנין ואינו מברך המוציא ובהמ"ז רק בדקבע עלייהו. ולענ"ד נראה
ברור דלדעה ראשונה אף הרמ"א סובר דהטיגון שמטגנה בדבש חשיב כמו נילוש בדבש ונ"מ
למה שכתבנו היכא דאפאה לבסוף דשם פת כיסנין עלה אלא דלדעת היש חולקים דס"ל דאזלינן
בתר מעיקרא לא נוכל לחשוב לפת כיסנין לברך עליה במ"מ בדלא קבע אחרי דמתחלה היה
בלילה עבה ונילוש בלי שמן לא נפקע ממנה שם לחם ע"י הטיגון שלבסוף (ובזה תוסר קושית
הט"ז שהקשה על הרמ"א דהא בתר אפיה אזלינן שהוא רק לדעה ראשונה אבל לא להיש
חולקים וגם מה שהקשה מפת המתלבן כבר דחו כל האחרונים דהתם לית ביה תואר לחם):

 

14)                  
פת חולטין אותו ברותחין שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור
הוא ומברך עליו המוציא

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

יד גרסינן בפרק החולץ (יבמות מ.) גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון
דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ונראה דהוא הדין שמברכין
עליו המוציא ושלש ברכות מאחר שלא נאמר עליו בשום מקום שלא יברכו עליו המוציא ושלש ברכות:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח

סעיף יד

לט חלוט (פירוש כמין
פת חולטין אותו ברותחין) (פג) שאח"כ אפאו בתנור, (פד) פת גמור הוא (פה) ומברך
עליו המוציא. הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת (פו) ומברך
עליו המוציא ושלש ברכות; וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס' והרא"ש והר"ן
פרק כל שעה ורמב"ם פ"ו מהל' חלה ושאלתות וטור), ומעט משקה שמושחין בו האלפס
שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות); אבל דבר שבלילתו
רכה (פז) וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא (תוספות והרא"ש והר"ן ור"י
פרק כיצד מברכין).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף יד

(פג) שאח"כ אפאו בתנור
– וה"ה אם אפאו באילפס [גמרא] בלי משקה:

(פד) פת גמור הוא – דלא תימא
כיון דחלטיה מעיקרא לאו בכלל לחם הוא קמ"ל:

(פה) ומברך עליו המוציא – ואפילו
היתה בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא [מ"א בשם הטור]
עוד הביא המ"א דאפילו טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ומוכח שם מדבריו
דס"ל דאפילו בדלא קבע עלייהו מברך המוציא אכן הט"ז ועוד הרבה אחרונים הסכימו
עמו דטיגון בדבש או בשמן וכה"ג משוה אותו לפת הבאה בכיסנין כמו אם נילוש באלו
המינים ובדלא קבע סעודה מברך במ"מ ועל המחיה אכן דע דאינו נקרא פת כיסנין אלא
בשטגנו בכ"כ שמן עד שהיו הם העיקר בהטעם לגבי הקמח וכמו דכתב הרמ"א בכללא
דפת כיסנין בס"ז ע"ש במ"ב:

(פו) ומברך עליו המוציא – אפילו
בדלא קבע עלייהו ועיין במ"א לעיל בס"ח דדוקא אם לא היו דקין ביותר דאל"ה
הוי בכלל פת כיסנין ועיין במהשכתבנו שם:

(פז) וטגנו במשקה – ר"ל
שלא אפאו ע"ג תנור אלא באילפס עם משקה ולהכי לכו"ע היינו אפילו לדעת יש חולקים
הנ"ל לאו לחם הוא כיון שלא חל עליו שם עיסה מעולם:

 

15)                  
לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

טז נהמא דהנדקא והוא לחם שאופין בשפוד וכו' וכן על לחם העשוי לכותח וכו'.
שם טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מירתח ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא
דאמרי לחם העשוי לכותח ופירש רש"י נהמא דהנדקא. בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו
תמיד בשמן או במי ביצים ושמן: לחם העשוי לכותח. אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:

ומ"ש רבינו ואם עשאה ערוכה
ונאה וכו'. שם תני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והא תניא חייב בחלה התם כדקתני
טעמא רבי יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעכין חייבים כלמודים פטורים. ופירש רש"י
כעכין. ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה: כלמודים. כנסרים בעלמא
שלא הקפיד על עריכתם: ובקצת ספרי רבינו כתוב דבעשאה כעכין מברך עליה המוציא ומשמע ודאי
דהכי סבירא ליה מדכתב כאן חילוק זה דבין עשאה כעכין לעשאה למודין וכן כתב גם כן רבינו
ירוחם (ני"ו ח"ה קמה ע"ד) דבעשאה כעכין מברך עליה המוציא ושלש ברכות:
וכתב רבינו שמשון בפרק קמא דחלה (מ"ה) אמתניתין דעיסה שתחלתה סופגנין דבעשאה כעכין
נמי לא מיחייב בחלה אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי לה ואכל דאסור בלא חלה דילמא
ממליך אכולה עיסה אבל היכא דנעשית לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי (חלה פ"א ה"ה)
עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה ועל כרחך כדי שלא תיקשי ההיא דברכות
צריך לומר כדפרישית דשקלא פורתא ואופה באור דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור ומשמע דהוא
הדין לענין המוציא. ובפסקי חלה להרשב"א (שער א ד"ה הלש) כתב שיש חולקים על
רבינו שמשון:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח

סעיף טז

נהמא דהנדקא, (צא) מב והוא לחם
שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, וכן מג לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו
בתנור אלא בחמה, (צב) מברך עליו בורא מיני מזונות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף טז

(צא) והוא לחם – כלומר בצק דלחם
שאפאו בשפוד לחם גמור הוא:

(צב) מברך עליו במ"מ –
היינו אפילו בדקבע עלייהו. ועיין בטור דאם עשאה ערוכה ונאה כעין גלוסקא מברך עליה המוציא
והשו"ע השמיט ועיין במ"א וא"ר וביאור הגר"א מש"כ בזה ועכ"פ
לאכול מזה כדי שביעה בודאי יש ליזהר שלא לאכול כ"א בתוך הסעודה:

 

16)                  
פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך
עליה המוציא ובה"מ

 

בית יוסף אורח חיים
סימן קסח

יז כתב האגור (סי' רטז) המולייתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפות
בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא
דמין דגן חשיבי ליה אינשי. והם דברי שבלי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה וטעמא
משום דבתר המינין אזלינן: דיני ברכת פת העשוי מאורז ודוחן ושאר מיני קטניות כתב רבינו
בסימן ר"ח:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן קסח סעיף יז

* פשטיד"א (צג) הנאפית
בתנור מד בבשר או בדגים או [לו] בגבינה, (צד) מברך עליה המוציא ובה"מ. הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, (צה) אין
לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר (דעת עצמו).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף יז

(צג) הנאפת בתנור – וה"ה
הנאפה באילפס בלא משקה:

(צד) מברך עליו המוציא – היינו
אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין
המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין
אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי
לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב
בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ"א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב
בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ"ז בדלא קבע עלייהו. ודע דפת שנאפה
במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח
והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג [אח"כ מצאתי
שכ"כ ג"כ בהנהגת הגר"א] ומ"מ כתב במגן גבורים די"ש לא יאכל
כ"א כשכל הלישה הוא על מי ביצים ולא נתערב בו מים כלל ונראה דאם הוא דק ויבש אין
להחמיר אפילו נתערב בו מים:

(צה) אין לברך עליו וכו' – היינו
אפילו קבע סעודה עלייהו דדבר זה תליא בפלוגתא הנ"ל בסי"ג דלדעה ראשונה כיון
שנתבשל במשקה יצא מתורת לחם לגמרי ובכל ענין מברך עליו רק במ"מ ולדעה שניה כיון
דנילוש בלילה עבה והיה עליו שם עיסה גמורה תו לא נפקע ממנה ע"י הבישול והטיגון
ומברך עליו המוציא בכל ענין וע"כ אין כדאי לי"ש לברך עליו ולאכול כ"א
תוך הסעודה וכדלעיל בסי"ג:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח סעיף יז

* פשטיד"א הנאפת וכו'
– עיין במ"ב דאפילו בדלא קבע ס"ל להמחבר דמברך עליו המוציא ובאמת כן מוכח
בריא"ז וז"ל שם וכן פת הבא בכיסנין והוא הפת העשוי בדבש או במיני תבלין שאוכלין
אותו כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה אם קובע וכו' ואם אינו קובע וכו' ומורי זקני הרב
ביאר שהמולייתות הנאפות בתנור שהן מלאות בשר או דגים או גבינה או מיני ירקות מברך עליהן
המוציא וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין עכ"ל
שם בפסקי הלכות למסכת ברכות ומובא ג"כ בשה"ג ורמז לזה המ"א ודלא כהט"ז
בהבנת דין זה שס"ל דהכוונה דוקא בדקבע והנה ראיתי שהרבה אחרונים מסכימים לדינא
לדברי הט"ז שממולא בבשר ודגים דינו כמו ממולא בפירות שאינו מברך עליהם המוציא
ובהמ"ז אלא בדקבע ומביאים ראיה לדבריהם מספר התניא שכתב כן בהדיא והנה באמת כד
נעיין היטב במקור הדברים יראה דאף המחבר מודה לדברי הט"ז דמילוי בשר הוי כמו מילוי
פירות ורק דהמחבר מיירי בשהיה עשוי כעין סתם לחם שעשוי לשבוע וע"כ לא הוי בכלל
פת כיסנין שעשוי רק לקינוח ולמתיקה בעלמא [וכמו שכתבו הפוסקים דפת כיסנין הוא העשוי
רק לקינוח סעודה בעלמא] וכמו שמורה לשון הריא"ז שכתב שהן עשויין פת ולפתן כאחד
ולקביעת סעודה הם עשויין ור"ל דחשיב הבשר והדגים שממולא בתוכו כמו שאוכל לחם עם
בשר ודגים הואיל שלחם זה עשוי לקביעת סעודה ולאו לקינוח אכן אם עשויים רקיקים קטנים
ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב
בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עליהם המוציא ובהמ"ז בדלא קבע וקרוב בעיני
דבהכי מיירי התניא דפסק דהוי כפת כיסנין וכן מוכח מחמד משה לדינא כמו שכתבנו וכן מוכח
בדרך החיים וע"פ הדברים האלה כתבתי דברי שבמ"ב:

 

17)                  
טרוקנין יוצא בזה י"ח מצה בפסח דהוא חשוב לחם עוני:

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן תסא סעיף ב

טפקא (פי' אחד מן הרעפין שמכסין בהם הגג קופי בלע"ז) של חרס חדשה,
לא שנא הסיקה מבפנים או מבחוץ, מותר כיון שהאור שולט תחתיה אעפ"י שאין שלהבת עולה
על גבה, מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינה בא לידי חימוץ; (ה) אבל צריך להסיק תחלה, בין
תנור (ו) בין כוביא * בין (ז) באלפס (ח) בלא מים (ט) בין בקרקע, אבל להדביקו תחלה ואחר
כך להסיק, (י) ד יש אוסרים (יא) וטוב ליזהר. ויש מי שאומר שראוי למחות שלא יעשו חררות
(יב) ברמץ (פירוש אפר חם צינירוני בלע"ז).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
תסא סעיף ב

(ה) אבל צריך להסיק תחלה וכו'
– דאל"ה יש לחוש שיתחמץ קודם שיתחיל לאפות:

(ו) בין כוביא – היינו טפקא
הנ"ל:

(ז) באלפס – קערות רחבות ואופין
בה לפעמים:

(ח) בלא מים – דאם יהיה שם מים
אפילו אם ישים העיסה שם אחר שיהיו המים רותחין ג"כ אסור דזהו חליטה ואסור כמו
שכתב לעיל בסימן תנ"ד ס"ג:

(ט) בין בקרקע – והוא טרוקנין
המבואר לעיל בסימן ס"ח סעיף ט"ו וע"ש דאין רשאי לברך עליו המוציא אא"כ
קבע סעודתו עליו ואיתא בגמרא דאדם יוצא בזה י"ח מצה בפסח דהוא חשוב לחם עוני:

(י) יש אוסרים – היינו לכתחלה
[הגר"א] ודוקא אם לא נשתהה שיעור מיל עד התחלת האפיה דאל"ה לכו"ע אסור
אף בדיעבד:

(יא) וטוב ליזהר – ואפילו בדיעבד
נכון להחמיר שלא לאכלה אם אפשר לו. אם שמו מצה על הנייר בתוך התנור לאפותה עם הנייר
אין לאסור בדיעבד שבודאי שלט חום האור דרך הנייר ונאפית במהרה קודם שתתחיל להתחמץ אבל
לכתחלה אין לעשות כן [אחרונים]:

(יב) ברמץ – היינו שלא לאפותם
בתוך הרמץ שיש לחוש שמא יחמיצו קודם שיתחילו לאפות ואם עבר ואפה אין לאסור:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
תסא סעיף ב

* בין באלפס בלא מים – ויוצא
בזה גם כן ידי חובת מצה וכן מה שכתב בין בקרקע ג"כ יוצא בזה ידי חובת מצה כדאיתא
כל זה בברכות ל"ט ובפסחים ל"ז ומועתק כ"ז ברי"ף ורא"ש והרמב"ם
ולפלא על השו"ע שלא העתיקו: