רי"ף ברכות דף כט:
גמ' ברכות דף מא:
1)מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה. 1
2)דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה 6
3)אם קובע סעודתו על הפירות. 14
4)פת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה. 19
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף א
יין שבתוך
הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, (א) א ואין הפת פוטרו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף א
(א) ואין
הפת פוטרו – היינו אע"פ ששותה לשרות האכילה שבמעיו וה"ז כדברים הבאים מחמת
הסעודה תוך הסעודה שנפטרים בברכת הפת כמו שיתבאר לקמן מ"מ הואיל והיין הוא חשוב
אינו נחשב טפל לפת להפטר בברכתו ואפילו כוון בפירוש בברכת הפת לפטור כל מה שישתה בתוך
הסעודה לא מהני ליין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד
סעיף ב
* (ב)
יין פוטר (ג) כל מיני [א] משקין. הגה: (ד) אפילו מברכה ראשונה (הר"י פרק כיצד
מברכין וב"י בשם הפוסקים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ב
(ב) יין
פוטר וכו' – שהוא ראש וראשון לכל המשקים וכולם נטפלים לו [תוספות]:
(ג) כל
מיני משקים – ובלבד שיהיו לפניו על השלחן בשעה שבירך על היין [דאלו לא היו לפניו בשעת
ברכה אף שהביאו המשקין לפניו בשעה שעמד עדיין היין לפניו לא מהני וצריך לברך עליהם]
ויש מקילין אפילו לא היו לפניו ורק שהיה דעתו עליהם וכ"ז בשלא קבע עצמו לשתות
יין ורק כוס זה בלבד אבל אם קבע לשתות יין הסכימו כמה אחרונים דפוטר אפילו המשקין שלא
היו לפניו בשעת ברכה כיון שבאו לפניו עכ"פ בעוד שהיין לפניו [ואם באו לפניו אחר
גמר שתיית היין צריך לברך על המשקין כ"כ מהר"מ בנעט בביאורו אם לא שהיה דעתו
על המשקין קודם גמר השתיה] ולכתחלה טוב יותר לעולם שיהיו שאר המשקין לפניו בעת ברכתו
על היין. ודע שאם קידש על היין והוציא אחרים בברכתו אם לא טעמו מכוס של קידוש ורוצים
לשתות שארי משקין אף שהיו לפניהם בשעה שבירך על היין צריכים לברך על המשקין כי הטעם
שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו וכשאינו שותה לא שייך טעם זה ועיין בבה"ל
מה שכתבנו עוד בענין זה:
(ד) אפילו
מברכה ראשונה – ועיין לקמן סימן ר"ח סט"ז ובמ"ב שם לענין ברכה אחרונה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ב
* יין
פוטר כל מיני משקין – ולפ"ז השותה קאוו"ע אחר שתיית יין א"צ לברך עליו
ואף על הצוקע"ר שנוטל בפיו למתק השתיה ג"כ א"צ לברך דהוא נטפל להקאוו"ע
והקאוו"ע להיין [ת' ח"ס או"ח סימן מ"ז] ועיין בח"א בכלל נ"ה
בנשמת אדם שכתב דאינו פוטר אא"כ שתה תחלה ואח"כ לקח הצוקע"ר בפיו דאם
יהנה תחלה מן הצוקע"ר לא יהיה טפל להמשקין ודעתו שם דיותר טוב שיקח תחלה מעט צוקע"ר
ויברך עליו ויכוין לפטור המשקין עי"ש טעמו. ודע דהא דיין פוטר כל מיני משקין היינו
אפילו לא כוון בעת ברכתו לפטור אותם אלא בסתמא אפ"ה אמרינן דממילא נטפלים לו ועיין
בח"א ובנ"א שכתב דדוקא בשותה יין בקביעות אבל לא בשותה כוס אחד או ב' ואין
בדעתו למשוך עצמו ביין וכ"ש כשמקדש ושותה רק כמלא לוגמיו דלא מהני לפטור המשקין
אפילו היו המשקין לפניו בשעת ברכה. והנה אף שבמשנה ברורה סתמנו שלא כדבריו מפני שהרבה
אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דאפילו בלא קבע לשתות יין ג"כ מהני לפטור שאר
משקין כשעומדין לפניו בשעת ברכה מ"מ נראה דאין להקל רק כששתה עכ"פ כמלא לוגמיו
שהוא שיעור חשוב דמייתבא דעתיה דגם לענין קידוש כמה גדולי ראשונים סוברין דאינו יוצא
בפחות ממלא לוגמיו כמבואר בסימן רע"א סי"ד בביאור הלכה עי"ש ואף שאנו
מקילין בדיעבד וסוברין דשיעור כולם מצטרף למלא לוגמיו היינו רק לענין לצאת ידי מצות
קידוש אבל לא דלהוי זה הטעימת משהו שיעור חשוב שיהיו כל המשקין ששותה אחריו טפלין לו.
והנה מדברי הדה"ח שהעתקתי דבריו במ"ב [לענין המסובין שלא טעמו מן הכוס שצריכין
לברך על המשקה ששותין] מוכח דעתו דס"ל דאפילו בטעימת כל שהוא מן היין סגי לפטור
עי"ז שאר המשקין ומ"מ לדינא צ"ע וכנ"ל ונכון לכתחלה שמי שירצה
לפטור שאר המשקין ישתה עכ"פ מלא לוגמיו [ובלא"ה יש ליזהר בזה כמ"ש בסי'
רע"א סי"ד] ואם לא שתה מלא לוגמיו יבקש לאחד שלא טעם כלל מן הכוס שיפטרנו
בברכה על המשקין או שיברך על מעט צוקע"ר לפטור המשקין:
בית יוסף אורח חיים סימן קעד
ז ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך
וכו'. כלומר כשאין שם יין דאם יש שם יין הא קיימא לן (מא:) דיין פוטר כל מיני משקין
ודין זה שכתב רבינו נלמד מדגרסינן בפרק כיצד מברכין (מא:) שאלו את בן זומא וכו' אי
הכי יין נמי נפטריה פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו וכתב הרשב"א (ד"ה אי הכי)
אי הכי יין נמי כלומר דיין נמי מחמת הסעודה הוא בא דלשרות המאכל הוא בא שאני יין דגורם
ברכה לעצמו פירש רש"י בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שלא היו צריכים
לשתותו ולפי פירוש זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה דאף הן מחמת הסעודה
הן באין לשרות המאכל וכן אמרו שהיה נוהג רש"י ורבינו תם וגדולי הצרפתים ז"ל
ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתייה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה
שני ענינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחת וכתב הראב"ד דלפי זה הפירוש אפילו שתית
מים נמי בעי ברכה ויש עוד מחמירין לברך עליהם בכל פעם ופעם משום דמסתמא נמלך הוא בשתיה
בכל פעם דאין אדם קובע עצמו על שתיה וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימי החול על
כל כוס וכוס במקום שאין יין מצוי מיהא ודברי רש"י ורבינו תם ז"ל נראין עיקר
עכ"ל הרשב"א וסברות אלו כתבום התוספות (ד"ה אי הכי) וה"ר יונה
(כט: ד"ה יין) והמרדכי (סי' קלו) ודעתם מסכמת לדעת רש"י ורבינו תם שכיון
שהמים בסיבת הפת צריך לשתותן מעין המזון הוי והפת פוטרת אותם וכן דעת סמ"ג (עשין
כז קיא ע"ד) וסמ"ק (ריש סי' קנא) וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה ומכאן)
ואפילו היה צמא מתחלה לא נאמר כיון שמתחלה היה צמא ולא באו בסיבת הפת מברך עליו עכשיו
אלא כיון שלא רצה לשתות מתחלה כדי שלא יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסיבת הפת
היא ואין צריך לברך עליהם דפת פוטרתן עכ"ל: והגהות מיימוניות כתבו בפ"ד
(אות ט) שבצרפת נוהגים כדעת ר"י ורבינו תם שלא היו מברכין על שום משקה בסעודה
ואח"כ כתבו ומי שמברך על המים יברך על כל פעם ופעם דשתי דחשיב נמלך ובה"ג
(ברכות פ"ז יא.) כתב דלא יברך אלא זימנא קמייתא וכן עמא דבר כהלכות גדולות עכ"ל
והאגור (סי' רכד) כתב בשם אור זרוע (ח"א סו"ס קנה) העולם נהגו לברך על כל
משקים הבאים בתוך הסעודה ונראה שצריך לברך על כל פעם ופעם והנוהג כדברי ר"י ורבינו
תם ואינו מברך על שום משקה בתוך הסעודה כי אם על היין לבדו לא הפסיד ונוהג בטוב עכ"ל
ושבלי הלקט (סי' קמג) כתב דעת ר"י ואח"כ כתב שנמצא בהלכות גדולות מאן דשתי
מיא או שיכרא בסעודתו מברך זימנא קמייתא והעלה שכדברי בה"ג נראה לו עיקר ושכן
פסק ה"ר ישעיה ז"ל (פסקי הרי"ד מא: ד"ה שאלו): והרא"ש (סי'
כט) גבי הא דאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם
ולא לאחריהם כתב וכן משקים הבאים בתוך הסעודה חשיבי באים מחמת הסעודה לפי שאין בני
אדם רגילים לאכול בלא שתיה וחשיבי כעיקר סעודה ואח"כ כתב בה"ג פסק שיש לברך
על המים בתוך הסעודה ופירש ה"ר יו"ט הטעם דכי פריך יין נמי נפטריה פת ביין
שייך לאקשויי הכי משום דזיין אבל מים לא זייני כדאמרינן (בנדרים) [עירובין] (ל.) אין
הפת פוטרתו ולא נהירא שהיין פוטר כל מיני משקים אע"ג דברכת בפה"ג לא שייך
מידי לשאר משקים לפי שהיין ראש לכל מיני משקים הוא עיקר לענין ברכה וכולם טפלים לו
וכן נמי כיון דפת הוא עיקר הסעודה והמשקים אינם באים אלא בשבילו הפת פוטרתן אע"ג
דלא זייני דמים נמי מיקרו באים מחמת הסעודה כדאמרינן (ב"ק צב:) פת שחרית וקיתון
של מים מבטלן ויש אומרים שיש לברך על המים באמצע הסעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין
אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי ידוע הוא שאי אפשר לאכול בלא שתיה וכו'
ומתוך דבריו משמע שדעתו נוטה לדברי האומרים דמים שבתוך הסעודה אינם טעונים ברכה כלל
אלא שמכל מקום כדי להסתלק מן הספק כתב שקודם נטילת ידים יברך על המים על דעת לשתות
בתוך סעודתו כלומר ובהכי מסתלק מן הספק שיוצא לדברי הכל שאף לדברי האומרים שצריך לברך
בכל פעם ופעם משום דנמלך הוי בכהאי גונא מודו דמהני דכיון דמברך על דעת לשתות בתוך
סעודתו כל פעמים שירצה תו לא הוי נמלך. וכן כתב בתשובה כלל ד' (סי' יד) יביא מים ויברך
עליהם וישתה קודם שיטול. ובהגהות מיימוניות פ"ד (אות ט) כתוב שכך היה נוהג הר"ם
לברך על המים קודם ברכת המוציא על דעת לשתות עד אחר ברכת המזון ע"כ: ומ"ש
הרא"ש (שם) שיברך על המים קודם נטילה כלומר אבל לא בין נטילה להמוציא משום דהוי
הפסק ולטעמיה אזיל שסובר דההיא דתיכף לנטילה ברכה (מב.) אף במים ראשונים היא כמו שנתבאר
בסימן קס"ו. והגהות שכתבו בשם הר"ם שיברך קודם ברכת המוציא אפשר דסבר דההיא
דתיכף לנטילה ברכה במים אחרונים דוקא היא או שהוא סובר דברכת המים כיון דצרכי סעודה
היא לא הוי הפסק בין נטילה להמוציא. ובהגהות החדשות (שם) כתוב שמברך על המים קודם ברכת
המוציא ונטילת ידים וכדברי הרא"ש וכן עיקר: ומ"ש הרא"ש ישב במקום סעודתו
נראה שהוא כדי להראות שהוא קובע מקום לשתות כדי שעל ידי ברכה זו יצא ידי חובתו בכל
הסעודה: כתב הרוקח (סי' שכט) שיש אומרים דהא דקיימא לן יין פוטר כל מיני משקים היינו
מברכה אחרונה דוקא אבל לא מברכה ראשונה ולא משמע כן מדברי הפוסקים אלא גם מברכה ראשונה
הוא פוטרן וכן משמע בגמרא מדמדמה ליה לפת כשם שפת פוטרת כל מיני מאכל כך יין פוטר כל
מיני משקים וכיון דפת פוטר גם מברכה ראשונה הוא הדין ליין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ז
(כח) אם
אין לו יין ושותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי (כט) כבאים מחמת הסעודה,
יא לפי שאין דרך לאכול בלא [ח] שתייה; ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא
חשוב קובע ברכה לעצמו; אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, (ל) ואינם טעונים ברכה; ואפי'
אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו (לא) המים, נמצא כי
שתיית המים יב בסבת הפת היא, * ופת פוטרתם. (לב) וי"א לברך על (לג) המים שבסעודה,
ויש מחמירין עוד לברך עליהם (לד) יג בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק
מן הספק ישב (לה) יד קודם נטילה (לו) במקום סעודתו, * (לז) טו ויברך (לח) על דעת לשתות
בתוך [ט] סעודתו. הגה: * (לט) והמנהג כסברא הראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ז
(כח) אם
אין לו יין וכו' – אסעיף א' קאי דאיין שבתוך הסעודה מברך ברכה ראשונה אף בתוך הסעודה
משום חשיבותו אבל אשאר משקין לא דנטפלים להסעודה:
(כט) כבאים
מחמת הסעודה – בתוך הסעודה דמבואר בסימן קע"ז דאין מברכין עליהם דנפטרין בברכת
המוציא:
(ל) ואינם
טעונים ברכה – לא לפניהם ולא לאחריהם ואפילו אם הם באים אחר גמר סעודה לדידן דאין אנו
מושכין ידינו מן הפת וחשוב הכל כבתוך הסעודה:
(לא) המים
– אליבא ריקנא וה"ה בשארי משקין:
(לב) וי"א
לברך – היינו ברכה ראשונה דס"ל דדינו כמו פירות שאוכל בתוך הסעודה דצריך ברכה
לפניה' אבל מברכה אחרונה לכו"ע נפטרין בבהמ"ז:
(לג) המים
– וה"ה לשאר כל המשקין ואע"ג דיין חשבינן ליה בא מחמת הסעודה [דרק משום חשיבותו
צריך ברכה וכנ"ל] יין שאני דסעיד ליבא טפי וגם דבא להמשיך תאות האכילה משא"כ
שארי משקין:
(לד) בכל
פעם דסתמא וכו' – ואף לדעה זו דוקא במים אמרינן דמסתמא נמלך הוא שאין אדם שותה מים
אלא לצמאו אבל בשכר ומי דבש וכיו"ב לא חשיב בסתמא נמלך ובברכה אחת סגי לכו"ע
אך לאקרי"ץ ודומיהן שאין שותין כ"א לצמאו דינם כמו מים לדעה זו [מ"א]:
(לה) קודם
נטילה – דלאחר נטילה אין לו להפסיק בשתיית משקין של רשות והבדלה דס"ד שאני משום
דאסור לאכול קודם הבדלה:
(לו) במקום
סעודתו – ולא ישנה מקומו דבשינוי מקום צריך לברך שנית כששותה אח"כ וכמבואר בסימן
קע"ח וא"כ לא תיקן כלום:
(לז) ויברך
וכו' – וכתבו האחרונים דיזהר לשתות פחות מרביעית דאם ישתה רביעית לא יועיל כלום בתיקונו
דיכנס בספק ברכה אחרונה על המשקין האלו דאפשר דאין בהמ"ז פוטרתו דאין שייכים לסעודה
מכיון ששתה קודם נטילה אכן אם יש לו כוס שכר לברך עליו בהמ"ז א"צ ליזהר בזה
דברכת בנ"ר שיברך על הכוס יפטור גם את המשקין ששתה קודם בהמ"ז:
(לח) על
דעת וכו' – או שיבקש לאחר שאינו אוכל שיברך על המשקה ויתכוון לפוטרו:
(לט) והמנהג
כסברא הראשונה – והטעם כדלעיל לפי שאין אכילה בלא שתיה והוי כדברים הבאים מחמת הסעודה
ולענין יי"ש יש אחרונים שכתבו דצריך ברכה בתוך הסעודה משום שאין שותין אותו מחמת
צמאון האכילה כשאר משקין אבל המ"א כתב דבתוך הסעודה א"צ ברכה משום דאז בא
לעורר תאות המאכל וחשיב גם זה מחמת הסעודה [וה"ה בפירות הבאים להמשיך תאות האכילה
כגון לימני"ש מלוחים או זית מליח או אוגערקע"ס מלוחים וכיו"ב ולא דמי
לשאר פירות שבתוך הסעודה שצריך ברכה] וכן העתיקו איזה אחרונים כדעתו ובאמת היה ראוי
לנהוג בזה כעצת המחבר לענין שאר משקין [דיברך על מעט מהיי"ש קודם נטילה ע"ד
לפטור מה שישתה בתוך הסעודה] מפני שיש דעות בזה אלא שהעולם נהגו להקל ויש להם על מה
לסמוך. וכ"ז בתוך הסעודה אבל אם שותה את היי"ש אחר סעודתו דאז בודאי דעתו
רק לעכל המזון לכו"ע צריך ברכה [אחרונים] מ"מ נ"ל דאם אכל מאכל שמן
ולקח מעט יי"ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בענין זה הוא בכלל טפל להאוכל וע"כ
אף אם הוא אחר גמר סעודתו א"צ לברך. כתב הח"א דאם שותה אחר גמר סעודתו קאפ"ע
הוא רק כדי לעכל המזון ולא דמי לשאר משקין וע"כ צריך לברך ברכה ראשונה ואינו מוכרח
ונכון שיברך מתחלה על מעט צוקע"ר לפטור את הקאוו"ע. וכל זה שייך רק לענין
חול אבל בשבת ויו"ט בשחרית אין שייך כ"ז דהרי בודאי כבר קידש על הכוס וממ"נ
אם קידש על היין הלא פוטר כל המשקין [ובאופן המבואר לעיל בסק"ג] ואם קידש על השכר
וכיו"ב הלא מברך שהכל וממילא נפטר גם זה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעד סעיף ז
* ופת
פוטרתם – דע דבזה יש חילוק דאם הוא קובע סעודה עכ"פ על הפת מברך עליו המוציא והמשקה
הוא טפל להפת ואם הוא אוכל רק מעט פת כדי שלא יזיק לו המשקין אליבא ריקנא בלבד אזי
אדרבא המשקין עיקר והפת טפל והיה ראוי להפטר לגמרי בברכת המשקין אלא משום שאוכל לפת
תחלה קודם להעיקר וע"כ מברך על הפת הטפל שהכל וקאי הברכה על הפת ועל המשקין [כן
הוא כונת המ"א בסקי"ב לכאורה וכן מתבאר בשו"ע הגר"ז ודלא כמחה"ש]
והנה האבן העוזר תלה ליה דברי המ"א זה בדבריו שבסי' קע"ז סק"א ולענ"ד
זה אינו דפה הוא טפל גמור שהפת אינו רק תועלת להמים שלא יזיקנו משא"כ התם נהי
דאינו עיקר שיהיה יכול לפטור המאכלים עכ"פ טפל לא הוי להפסיד ברכתו הראוי ולברך
שהכל ולפיכך לא מסתפק בזה המ"א שם בזה עי"ש:
* ויברך
ע"ד לשתות וכו' – ודוקא אם הוא מתהנה עכ"פ מהמים ששותה אבל אם אינו מתהנה
כלל אין כדאי לברך עליהן עיין בסי' ר"ד ס"ז ובמה שכתבנו שם:
* והמנהג
וכו' – ואם יש לו יין טוב שיפטור אותם ע"י שיברך על היין בתוך הסעודה שפוטר כל
המשקין [א"ר]:
רש"י מסכת ברכות דף מא עמוד ב
הביאו
לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה – ולא ללפת את הפת, דאם כן – הוו להו טפלה, ואין חולק
בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, אלא: לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה
בפירות.
מברך
לפניהם – דלאו טפלה נינהו.
ולא
לאחריהם – דברכת המזון פוטרתן.
בין
לפניהם בין לאחריהם – דלא פטר אלא מידי דזיין, והני לא זייני.
פת
הבאה בכסנין – לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין
ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין כ"ט ב) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה
עם תבלין כעין אובליאי"ש +עוגות, מטעמים+ שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות
ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט – לא
הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרינן בפרקין (/ברכות/ דף ל"ז
ע"ב) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.
פת
פוטרת – בין לפניהם בין לאחריהם.
דברים
הבאים מחמת הסעודה – ללפת בהן את הפת.
אין
טעונין ברכה – דהוו להו טפלה, הלכך: כל מידי, בין מזון בין פירות, שהביאו ללפתן – אין
בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
שלא
מחמת הסעודה בתוך הסעודה – כגון דייסא, וכן כרוב ותרדין, שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע.
טעונין
ברכה לפניהן – דלאו טפלה נינהו, ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא.
ולא
לאחריהן – דמיני מזון נינהו, וברכת המזון פוטרתן.
דברים
הרגילים לבא לאחר סעודה – כגון פירות, אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן.
טעונין
ברכה בין לפניהן – דלאו טפלה נינהו.
בין
לאחריהם – דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו.
דגורם
ברכה לעצמו – בכמה מקומות הוא בא, ומברכין עליו, ואף על פי שלא היו צריכים לשתייתו.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה יא
דברים
הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אלא ברכת המוציא
שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל שהכל טפלה לסעודה, ודברים שאינן מחמת הסעודה שבאו
בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ודברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה
בין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם.
רא"ש מסכת ברכות פרק ו סימן כו
כו
אתמר הביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב [הונא] טעונין ברכה לפניהם ואין
טעונים ברכה לאחריהם וכן אמר רב נחמן ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם
שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין בלבד ופליגא
דרבי חייא דאמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה ואף על גב דפליגא
עליה בפת ביין ליכא דפליג עליה והלכתא כוותיה ביין. אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת
הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה [בתוך הסעודה]
טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם ולאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם
בין לאחריהם וקי"ל כר"פ. דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה פירש"י
כגון בשר ופירות וכל דבר שהביאו ללפת בהן את הפת אין טעונין ברכה לפניהם משום דהוו
להו טפילה וקשה לפירושו מאי קא משמע לן מתניתין היא מברך על העיקר ופוטר את הטפילה
בירך על הפת פטר את הפרפרת ועוד קשה הא דפריך בסמוך אי הכי יין נמי נפטריה פת מאי קשיא
ליה והלא כששותה יין אינו טפל לפת ואנו במידי דטפל לפת איירי לפירש"י ואין לפרש
דפריך ליפטריה פת כששורה פתו ביין דאין הכי נמי דודאי הפת עיקר ואין לומר משום דיין
בא לשרות האכילה במעיו הוי כאילו שותהו עם הפת דמהיכא פשיטא ליה כולי האי דמהאי טעמא
הוי כמו דברים שמלפתים בהם את הפת הלכך נראה לפרש דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה
היינו כגון בשר ודגים וירק ודייסא שרגילין לקבוע עיקר הסעודה עליהם ולאכול בהן את הפת
הלכך אפילו אכלן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כיון דעיקר הסעודה הם
פוטרן ברכת הפת וכן ברכת המזון פוטרן וכן משקין הבאים בתוך הסעודה חשיבי באים מחמת
הסעודה לפי שאין בני אדם רגילין לאכול בלא שתיה וחשיבי כעיקר סעודה ואין טעונין ברכה
לפניהם ולאחריהם חוץ מן היין הואיל וגורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו כדתנן במתניתין
אבל לא לאחריו כדמוכח בשמעתתא דערבי פסחים (דף קג ב) בעובדא דתלמידי דרב דחד מינייהו
בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם (דף פו) משום דברכת המזון הוי
הפסקה אלמא דלא בירך לאחר היין שבתוך הסעודה דאי בירך לאחריו למה לי טעמא משום הפסקה
דברכת המזון תיפוק ליה משום שבירך על היין ששתה וכן פירש בה"ג דברים הבאים מחמת
סעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וכן ירקי ובוציני
אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה פירש"י כגון
דייסא כרוב ותרדין שאינן ללפת והם למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולא
יתכן כלל דעל דייסא צריך ברכה לפניו ולא יפטר בברכת המוציא דאין לך מחמת הסעודה יותר
מזה דהוה עיקר סעודה ואמרינן נמי לקמן בפירקין (דף מב) בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש
מעשה קדרה ואמרינן לעיל (דף לז א) ואלו הן מעשה קדרה חלקא טרגיס וטיסני דהיינו דייסא
ועוד הקשה הר"ר יוסף ז"ל דלעיל אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום
דצנון עיקר כל שכן הכא דפת עיקר ואין לדחות ולומר דלעיל מיירי שאכל את הצנון והזית
יחד דלא משמע הכי אלא שאכל זה אחר זה לבטל מרירת הצנון וכן פירש בערוך דדייסא אין טעון
ברכה לפניו ולא לאחריו דממה נפשך אי חשיבא כנהמא כדאמרינן (ביצה דף טז) בבלאי טפשאי
דאכלי נהמא בנהמא פת פוטרת פת ואי לא חשיב כנהמא הוו כשאר תבשיל דפת פוטרה. לאחר הסעודה
פירש"י דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאו בתוך הסעודה שלא
מחמת ליפתן טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו ולאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו
מזון נינהו וכן פירש בה"ג דברים הבאים לאחר סעודה כגון תמרי ורמוני ושאר מגדים
ואייתינון וקאכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ולפי דבריהם
פסק רב פפא כרב ששת ועוד כתב בעל ה"ג מה שחביצא ודייסא נפטרין בברכת המזון משום
דהוו מין מזון אבל תמרי ורמוני ושאר דברים לאו מין מזון הוא הלכך לא נפטרו בברכת המזון
וקשה לפירושו דתלו הטעם משום דמזון נינהו ולכך נפטרו בברכת המזון דאי איתא להאי טעמא
הוה ליה לגמרא לפרושי אלא דתלי טעם הפטור שבאים בתוך הסעודה ועוד כל מילי דזייני לבד
ממים שייכא בהו ברכת הזן ונהי דמזון לא שייך בהו מ"מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת
ירושלים דעדיף טפי ממעין שלש לפטרן ועוד דפירות +דפירוש+ דלאחר סעודה אינו שוה למה
שאמר בתוך הסעודה שהרי גם בתוך הסעודה הן באין אלא שרגילין לבא לאחר סעודה והעיקר חסר
מן הספר ועוד בתוך הסעודה גבי מחמת סעודה אמאי איצטריך לאמרו פשיטא שבתוך הסעודה אוכלין
אותן כיון דבאים ללפת בהן ועוד בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהן שלא באו ללפת אלא
לאכול בפני עצמם לא השמיענו רב פפא מה דינם שהרי אינם דומים לא לדבר הבא בתוך הסעודה
דהיינו מזון ולא לדבר הרגיל אחר הסעודה דהיינו פירות דאלו ודאי רגילים הן לבא בתוך
הסעודה ואינם מזון הלכך נראה לפרש דדברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים
וכל מיני פירות ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומינין מלוחין שרגילים
לאכול ולבא לעיקר הסעודה לפניהם טעונים ברכה לפי שברכת המוציא אינה פוטרתן כיון דלאו
מעיקר סעודה הן ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר כל מה שאכלו בתוך הסעודה והיינו כרב הונא
ורב נחמן ודלא כרב ששת. לאחר הסעודה פירוש דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה
בין הבאים שלא מחמת הסעודה אם הביאן לאחר הסעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילים בימיהם
לאחר גמר סעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעים עצמם לאכול פירות ופרפרת ולשתות
יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתני' בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר
המזון וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו לאחר שסילק
המזון קודם בהמ"ז וכיון שמשכו ידיהם מן הפת כל מה שהביאו לפניו בין דברים הבאים
מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא
וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה ומה שפי' רשב"ם בפרק ערבי
פסחים (דף קג ב) דיין שבתוך המזון א"צ ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מקל
וחומר השתא ברכה אחת מעין שלש פוטרתו כל שכן ג' ברכות קל וחומר פריכא הוא דדברים הבאים
(מחמת הסעודה) לאחר סעודה יוכיחו דטעונין ברכה לאחריהן ואין בה"מ פוטרתן אלא היינו
טעמא דאין טעון ברכה לאחריו משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה ואף לפניו
לא היה טעון ברכה אלא משום דגורם ברכה לעצמו:
בית יוסף אורח חיים סימן קעז
א – ב אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה
מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה
טעונים ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין
לאחריהם הכי איתא בפרק כיצד מברכין (מא:) והסכימו התוספות (ד"ה הלכתא) והרא"ש
(סי' כו) לפרש דדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה היינו כגון בשר ודגים וירק ודייסא
שרגילים לקבוע עיקר סעודה עליהם ולאכול בהם את הפת הילכך אפילו אכלן בלא פת אין טעונין
ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כיון דעיקר הסעודה הם פטרן ברכת הפת וכן ברכת המזון פוטרן
וכן פירש בה"ג (ברכות פ"ו ז ע"ג) דברים הבאים מחמת סעודה כגון בישרא
וכוורי וכל מיני בישולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וכן ירקי ובוציני אין טעונים ברכה
לא לפניהם ולא לאחריהם ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה היינו כגון תאנים
וענבים וכל מיני פירות. לאחר הסעודה פירוש דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה
בין הבאים שלא מחמת הסעודה אם הביאו לאחר הסעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילים בימיהם
לאחר גמר הסעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעים עצמן לאכול פירות ופרפרת ולשתות
יין לאחר המזון היינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר
המזון וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו לאחר שסילק
המזון קודם ברכת המזון וכיון שמשכו ידיהם מן הפת כל מה שהביאו לפניו בין דברים הבאים
מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא
וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה. וכתבו עוד (תד"ה לאחר,
רא"ש סי' כז) דדין זה האחרון אינו מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילים למשוך
ידינו מן הפת עד ברכת המזון ולפירוש זה נמשכו המרדכי (סי' קלה) וסמ"ג (עשין כז
קיא סוע"ג) והגהות מיימוניות פ"ד (אות כ) וגם ה"ר יונה (כט: ד"ה
ומיהו) כתב פירוש זה אע"פ שכתב גם כן פירוש אחר כמו שאכתוב בסמוך בס"ד: ורבינו
סתם דבריו כפירוש התוספות והרא"ש ואף על פי שכתבו דדין אחרון אינו מצוי בינינו
ורבינו כתב בו כמו שרגילים בסעודות גדולות וכו' דמשמע שהוא מצוי בינינו לא קשיא שמה
שכתבו שאינו מצוי בינינו היינו בסתם סעודות דידן שאע"פ שגמרנו הסעודה אין אנו
מושכין ידינו מן הפת עד ברכת המזון אבל בסעודות גדולות מצוי הוא וכיון שרגילים לסלק
הפת מעל השולחן וכו' ודאי שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם כדקאמר רב פפא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף א
דברים
הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם
* (א) ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים,
אפי' אוכלם (ב) א בלא [א] פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא (ג) פוטרתן; ולא
לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן; ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך
לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, * (ד) ב כגון: תאנים וענבים (ה) וכל מיני פירות, ((ו) וע"ל סימן קס"ח סעיף ח'),
אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר
סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה (ז) בהמ"ז פוטרתם;
(ח) ג ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם הפת) * (ט) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו
אם בינתיים אכל מהם בלא פת, (י) אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף א
(א)
ללפת בהם וכו' – ודייסא אף שהיא עבה ואינו מלפת בהם הפת ונאכל בפ"ע מ"מ כיון
שבאת להשביע עיקר סעודה היא ונטפלת להפת וה"ה כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך
סעודת הפת [רא"ש]:
(ב)
בלא פת – דכיון שתמיד באים ללפת את הפת מעיקר הסעודה הם ונטפלים להפת:
(ג)
פוטרתן – ואם אינו חפץ לאכול פת אלא אוכל מעט פת כדי לפוטרם כתבו האחרונים דיש להסתפק
אם יכול לפוטרם דלא שייך לומר שהם נטפלים להפת כיון שלא היה חפץ באכילתו וכ"ש
כשאכל רק פחות מכזית או אולי כיון דדרך העולם לקבוע סעודה על הפת ברכת הפת פוטרתן בכל
גווני וע"כ כתבו דבאופן זה טוב יותר שיברך על השארי דברים הברכה הראויה לכל אחת
ולא יאכל פת כלל אם לא בשבת ויו"ט דאז מצוה לאכול כזית פת חשוב הוא ונעשו הכל
טפלים לו:
(ד)
כגון תאנים וכו' – וכן כל דבר שבא רק לקינוח ולא להשביע. ואפילו היו הפירות לפניו בשעה
שבירך המוציא. ואפילו הם מבושלים ג"כ אין הפת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת [אחרונים]
ואפילו אם בישלו הפירות עם בשר משמע מכמה אחרונים דצריך לברך עליהם דאין הפירות נעשין
טפילין להבשר והוא דלא כדעת הח"א שכתב דהפירות טפלין לגבי הבשר אכן בספר יד הקטנה
מצאתי שמצדד ג"כ לומר דלא יברך אלא דכתב טעם אחר בזה דהיכא דמבשל הפירות עם בשר
או עם שומן ודבש ועושה מהן תבשיל (שקורין עפי"ל צימע"ס או מהאגסים שקורין
בארי"ן) נראה שכל עיקרן הן באין למזון ולסעודה ולא לקינוח בעלמא אלא בתורת תבשיל
כשאר תבשילין שנעשין מלפת וירק שא"צ לברך עליהם מטעם זה ומסיים דלצאת ידי ספק
כשרוצה לאכול צימע"ס מפירות מבושלים יקח תחלה איזה פרי חי ויברך עליה להוציא את
זה ואם אין לו פרי חי יאכל תחלה וסוף עם פת עי"ש. ואין בכלל זה מה שמביאין מעט
פירות מבושלין לקינוח סעודה [שקורין קאמפאט] דזה אין בא למזון כלל רק לקינוח סעודה
וצריך ברכה:
(ה)
וכל מיני פירות – ה"ה חזרת וקשואין ומלפפונות חיין או צנון ובצל ג"כ צריך
לברך עליהן אכן אם אוכל חזרת או צנון ובצל וכדומה עם בשר הן נעשין טפל לבשר והבשר ללחם
[פמ"ג]:
(ו)
וע"ל סימן קס"ח – דשם נתבאר לענין פת כיסנין כשאוכלין באמצע סעודתו:
(ז)
ברהמ"ז פוטרתם – דלענין בהמ"ז נטפלים הם להסעודה דכיון שעתיד לברך על כל
מה שאכל גם זה נכלל עמו:
(ח)
ואם בתחלת אכילתו וכו' – ר"ל שתחלת אכילת אותן פירות היה עם פת וגם כונתו הוא
לאכול עמהם פת גם אח"כ אף שאכל עמהם באמצע בלא פת א"צ לברך עליהם דכיון שאכל
אותם תחלה וסוף עם פת נחשבין כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דא"צ ברכה
כנ"ל אך כ"ז דוקא כשהובאו ללפת בהם את הפת ולא לקינוח דאם הובאו רק לקינוח
אף שאכל עמהם מקצת פת תחלה וסוף לא מהני ומה שאוכל בלא פת צריך ברכה. וגם לא מיירי
כשעיקר קביעות סעודתו היתה על אלו הפירות דאז א"צ שיאכל גם לבסוף עם פת דוקא ורק
כיון שהתחיל לאכול עם פת שום אין מברך עליהם אף כשאכלן אח"כ לבדן לכו"ע כמבואר
בס"ג:
(ט)
ובסוף אכל עמהם – ואם אין בדעתו לאכול עוד עם פת צריך לברך על הפירות לפניהם ועיין
בבה"ל:
(י)
אינם טעונים ברכה – והאחרונים כתבו דראוי ליזהר לכתחלה כשהובאו לפניו פירות בתוך הסעודה
ללפת בהם את הפת שיברך מתחלה עליהם קודם שיאכלם עם הפת ויאכלם קצת בפ"ע ואח"כ
יוכל לאכול בין עם פת בין בלא פת כי יש מהראשונים דסברי דאפילו אם אוכל תחלה וסוף עם
פת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך ובדיעבד אם לא בירך מתחלה מותר לאכול אך שיראה לאכול
גם לבסוף עם פת. אמנם אם עיקר קביעת סעודתו היתה מתחלה על הפירות אז לכו"ע אפילו
אם אוכל אח"כ בלא פת א"צ לברך כמ"ש בס"ג. אם אכל פשטיד"א
שממולא עם פירות א"צ לברך על הפירות דנטפלים הם להקמח ועיין לעיל בסימן קס"ח
במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף א
*
ללפת בהם את הפת – עיין בתוספות ותר"י והרא"ש דה"ה דברים שאין דרך ללפת
בהן הפת רק שבאין למזון ולשובע ג"כ בכלל דברים הבאים מחמת סעודה והמחבר קיצר בזה:
*
כגון תאנים וכו' – עיין במ"ב מש"כ דאפילו פירות מבושלין והוא מהמ"א
בשם השל"ה וע"ש בעמק ברכה הטעם דהואיל שאין רגילין לבוא לעיקר הסעודה מקרי
ג"כ שלא מחמת הסעודה והנה לפ"ז במדינות שיש שם ריבוי פירות מאד ומבשלין שם
תמיד פירות למזון כמו במדינותינו בשאר תבשילין מסתברא לכאורה דיש לו דין שאר תבשיל.
וגם במדינותינו אם מבשלין הפירות לשם מזון כמו שקורין עפי"ל צימע"ס וכדומה
מצדד בספר יד הקטנה דג"כ א"צ ברכה ומ"מ כיון שאין הדין ברור כתב דיברך
מתחלה על פרי חי וכמו שכתבתי במ"ב. ונראה דאם בישל הפירות ביחד עם תפוחי אדמה
מסתברא דזה ודאי בכלל שאר תבשילין שהן באין למזון ולהשביע ואין צריך להחמיר בזה לברך
על פרי חי:
*
ובסוף אכל עמהם – עיין במ"ב מש"כ דהוא לעיכובא דבלא"ה צריך ברכה והוא
מהלבוש וש"א והנה באמת זהו רק לדעת הרבינו יונה וסמ"ג והגהת מיימוני אבל
להרא"ש והטור א"צ לברך על הפירות כיון שמתחלה הובאו לאכול אותם עם הפת והתחיל
לאכלן עם פת ומדברי המחבר אין ראיה להיפך דאפשר דכונתו דבאופן זה הוא יצא ידי רוב הפוסקים
אבל אי לא"ה יש ספק בדבר וכ"כ בנהר שלום ובודאי לכתחלה יש ליזהר בזה שהיכא
שרוצה לאכול בינתים מעט פירות בלא פת יהא בדעתו לגמור אכילתו עם הפת דוקא דבזה יצא
לכל הפוסקים הנ"ל וכמ"ש בב"י:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף ב
ד
ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה
היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות כל מה שמביאים
אז לפניהם, בין דברים (יא) הבאים ה מחמת הסעודה בין דברים הבאים (יב) שלא מחמת הסעודה,
* טעונים ברכה ו בין לפניהם (יג) בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא
מה שנאכל (יד) תוך עיקר הסעודה; ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, ז לפי * שאין אנו
רגילין * למשוך ידינו מן הפת עד בה"מ.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף ב
(יא)
הבאים מחמת הסעודה – כגון בשר ודגים וכיו"ב וכנ"ל:
(יב)
שלא מחמת הסעודה – כמו פירות ומיני מתיקה הבאים רק לקינוח וכנ"ל:
(יג)
בין לאחריהם – ואף אם אכל דברים שברכתן מעין שלש לא נפטרו בבהמ"ז דבהמ"ז
אינו פוטר מעין שלש כמ"ש לקמן בסימן ר"ח סי"ז ע"ש:
(יד)
תוך עיקר הסעודה – דאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין נטפלים אליו ולכן צריכין ברכה בפני
עצמם בין לפניהם בין לאחריהם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף ב
*
טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם – עיין במ"א שהביא בשם התוספתא דמליח הבא
לפני המזון ופת הבא עם המליח לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה [ועיין במחה"ש
ביאורו] והנה דין השני שלאחר המזון אין שייך במדינותינו דהכל נחשב אצלנו תוך המזון
וגם לענין דין הראשון לפי מה שהביא מ"א בשם הרא"ש בסימן קע"ד דדבר שבא
לגרר תאות המאכל אין צריך ברכה לאחריו דשייך לסעודה ובהמ"ז פוטרו וכבר העיר בזה
שם הגר"ח צאנזא"ר בהגהותיו ואולי דמיירי דאינו אוכלו כדי לגרר תאות המאכל
וצ"ע:
*
שאין אנו רגילין – ובסעודות גדולות שרגילין למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן במיני
פירות וגם לשתות יש אומרים דאף בזמננו שייך דין זה וצריך לברך עליהם [והוא דעת הטור
והלבוש] וי"א דוקא בימיהם שהיו מסלקין השלחנות קודם בהמ"ז וע"כ נראה
כסעודה אחרת אבל אנו שאין אנו מסלקין השלחן אע"פ שסיימו מלאכול ואין דעתן לאכול
פת כ"ז שלא ברכו כבתוך הסעודה דמיא [והוא דעת הב"ח והמ"א והא"ר]
וכן המנהג כ"כ הח"א. ועיין בא"ר שהביא דבכלבו ורשב"א ותר"י
הזכירו סילוק השלחן. אמנם משארי פוסקים נראה כהטור דבר"ח המובא באור זרוע וערוך
וברמב"ם ותוס' רבינו יהודה ורא"ש ובהגה"מ ושארי הקדמונים לא הזכירו
כלל ענין סילוק השלחן ורק שמשכו ידיהם מן הפת. ודע עוד דאף שהמחבר הזכיר בקצרה וסתם
לדינא דדברים הבאים לאחר סעודה טעון ברכה אף בדברים הבאים מחמת הסעודה ומשמע דאכל מילי
דס"א קאי ואפילו אדייסא לענ"ד יש לעיין בזה דמצינו הרבה פוסקים שחולקים בזה
דפסק המחבר הוא רק לשיטת התוס' והרא"ש וגם הרמב"ם נראה לכאורה דס"ל
כן אבל הרבה ראשונים לא ס"ל כן והוא כי הרשב"א כתב דבין דייסא ובין בשר ודגים
אם באו אף לאחר הסעודה א"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם משום דהם עצמם עיקר סעודה
הם שבאים להשביע והאשכול הביא בשם רב האי גאון שני פירושים בהסוגיא פירוש א' הוא דלאחר
הסעודה שבש"ס דצריך ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם הוא קאי רק על דברים שאינם מחמת
הסעודה [היינו פירות וכיו"ב] דאם היה מביאם בתוך הסעודה צריכים ברכה לפניהם ואם
הביאם לאחר הסעודה צריכין ברכה אף לאחריהם אבל דברים הבאים מחמת הסעודה משמע דא"צ
ברכה כלל [ועל פירוש זה כתב שם דהוא כפשטיה דסוגיא והוא דלא כפירוש התוספות והרא"ש]
וגם לפירוש ב' שם שהוא כפירוש הבה"ג ס"ל נמי דעכ"פ ברכה לבסוף א"צ
על דברים הבאים מחמת הסעודה אף אם הביאן לאחר הסעודה דברכה בתחלה צריך משום דאין מלפת
בהם את הפת אבל ברכה לבסוף א"צ רק בפירות עי"ש ובר"ח המובא באו"ז
מוכח לכאורה נמי שס"ל כן שכתב דזה קאי על דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון אבטיחים
ורמונים דכיון שמשכו ידיהם מן הפת ואינם באים ללפת הפת צריך ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם
וכן הביא שם גם בשם הערוך ולענין בשר ודגים י"ל דס"ל נמי דצריך ברכה [ודלא
כהרשב"א הנ"ל] דפטורן הוא רק משום דבאין ללפת בהן את הפת משא"כ לאחר
שמשכו ידיהם מן הפת אבל בדייסא שהוא תבשיל הוא בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה וא"כ
אף לאחר הסעודה נמי א"צ ברכה. היוצא מדברינו דבדייסא הוא פלוגתא דרבוותא וספק
ברכות להקל [והמחבר סתם בזה ומשמע דקאי על הכל וכמו שמוכח מלשון הטור והמ"א אמנם
פירש דהיינו בשר ודגים ואולי בכונה פירש כן] והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן ר"ח
סי"ז באחרונים דעל דייסא אם בירך בהמ"ז יצא נראה דבעניננו אם אכל דייסא אחר
שמשכו ידיו מן הפת טוב שיכוין לפטרו בבהמ"ז:
*
למשוך ידינו וכו' – ואם נטל הכוס לברך דהוא היסח הדעת גמור וכמבואר בסימן קע"ט
לכאורה אף בזמנינו אין לך סילוק סעודה יותר מזה ואם אכל אח"כ איזה דבר יש לו לברך
תחלה וסוף ולא נפטר בבהמ"ז ומתחלה בודאי יש לו לברך אף על דברים שנפטרים בתוך
הסעודה מן הברכה לגמרי [דגם לפת עצמו צריך ברכה לרוב הפוסקים אחר שנטל הכוס לברך כמבואר
בסימן קע"ט] אלא דגם לבסוף יהיה צריך ברכה אז וכ"כ הגר"ז בפשיטות וכ"מ
מהמ"א סימן ר"ח סקכ"ד אכן המאמר מרדכי שם בסקל"ה חולק ע"ז
עי"ש. ובדברים הבאים מחמת הסעודה נראה ודאי דיש לסמוך על דעתו שלא לברך דבלא"ה
יש ראשונים דסברי דהגמרא לא קאי על דברים הבאים מחמת סעודה וכנ"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן קעז
ג – ד ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שיש
להסתפק במי שקבע סעודתו על הפירות וכו'. זה לשונו שם (סי' כח) ואדם שאוכל בתחלת הסעודה
פת ופירות יש להסתפק אם אכל מהם בלא פת אם יברך עליהם (ו)אם לאו סברא הוא שלא יברך
עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סמיך עלייהו ולא אמרינן בטלה דעתו
אצל כל אדם הילכך כיון דעיקר סעודה הן פת פוטרתן אפילו אוכל מהם בלא פת ובירושלמי
(ברכות פ"ו ה"ה) אמרינן רב הונא אכל תמרי עם פיתא אמר ליה רב חייא בר אשי
פליג את על רבך שבקן בתר מזונך ואת מברך עליהם תחלה וסוף אמר ליה אינון עיקר נגיסתי
פירוש הם עיקר סעודתי והיאך אניחם לבסוף משמע דלאחר מזונא דקאמר היינו אחר סעודה קודם
ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתניתין וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות
לאחר סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם אפילו
אכלן בלא פת דאי בלא פת טעונים נמי ברכה לאחריהם כשאוכל בתוך הסעודה למה לי למישבקינהו
בתר מזונא יאמר לו אכול אותם בלא פת אפילו בתוך הסעודה ויברך עליהם תחלה וסוף ומיהו
אין להוכיח מכאן שאם הביאו פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא
יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר ליה שיאכלם בתוך הסעודה כי לברך עליהם גם בסוף אמר שיבקן
בתר מזונך עכ"ל:
ומ"ש
רבינו אבל כשמביאין לו פירות באמצע סעודה ואין עיקר סעודה עליהם וכו' צריך לברך עליהם.
נראה דהיינו ממה שכתב הרא"ש (שם) ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביאו פירות לאכול
בהם פתו וכו' ואע"פ שלא כתב הרא"ש פסק דבר זה בהדיא משמע לרבינו שמאחר שכתב
דאין להוכיח משם שלא יהא טעון ברכה לפניהם אלמא איהו סבר שטעונין ברכה לפניהם. וגם
המרדכי (שם) כתב כדברי הרא"ש וזה לשונו יש להסתפק אם אדם אוכל בתחלת סעודה פת
ופירות והם עיקר סעודה אם יש לברך עליהם אם לאו כי סברא הוא שלא יברך עליהם כדאמרינן
בירושלמי רב הונא אכל תמרי עם פיתא וכו' אמר ליה אינון עיקר נגיסתי והיכא דבאמצע סעודה
אוכל פירות איכא למימר כיון דאין דרך ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם והא דא"ל
שיבקן בתר מזונך ולא לאמצע המזון משום ברכה דלבסוף קאמר ליה וירא שמים האוכל פירות
בסעודה יאכל קצת מהם תחלה בלא פת ויברך עליהם ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת
ע"כ: ומשמע מדבריהם שכוונתם לומר דכשעיקר הסעודה היא מפירות אע"פ שאין דרך
הפירות לבוא ללפת את הפת כיון שזה מביאם עכשיו לעיקר ליפתן הוי ליה השתא לגבי האי כדברים
הבאים מחמת הסעודה שאפילו אם אוכל בלא פת אינו צריך לברך כלל. והיכא שעיקר סעודתו מדברים
הבאים מחמת הסעודה והביאו לו פירות באמצע הסעודה אע"פ שהוא מלפת בהם את הפת לא
חשיבי כדברים הבאים מחמת הסעודה כיון שעיקר קבע סעודתו על בשר ודגים וכיוצא בהם והילכך
אם בא לאכול מאותם פירות בלא פת צריך לברך עליהם בתחלה דאילו הפירות שאוכל עם הפת משמע
שאינו מברך עליהם כלל דהא תנן (מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את
הטפילה ואע"פ שכתב הרשב"א (מא: ד"ה הביאו) שיש מפרשים דדברים הבאים
בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה היינו דברים שאין דרכן לבוא בתוך סעודה מחמת ליפתן כגון
פירות טעונים ברכה לפניהם ואף ע"פ שזה הביאן עכשיו ללפת את הפת כבר נחלק הוא עליהם
והביא ראיה מהירושלמי (שם) וודאי דהכי מסתברא: ולפי זה אע"פ שכתוב בהגהות מיימוניות
פ"ד (אות ט) כל דברי המרדכי (שם) והוסיף וכתב כלשון הזה והיכא דבאמצע סעודה אוכל
פירות עם פת איכא למימר כיון דאין דרך ללפת בהם הפת טעונים ברכה לפניהם וגם סמ"ג
(שם) כתב וכן כל מיני פירות הבאים בסעודה לאכול עמהם פת טעונים ברכה לפניהם דהמוציא
אינו פוטרן ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר כל מה שאכלו עם הפת אמנם בירושלמי מוכיח שאם
באו הפירות לעיקר סעודה שאין מברכין עליהם. דמשמע מדבריהם דאפילו בפירות עצמם שאוכל
עם הפת קאמר שצריך לברך לפניהם אפשר לומר דעל כרחך לא קאי אלא אפירות שאוכל בלא פת
והכי קאמר היכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם פת לא תימא כיון שעכשיו מלפת בהם את הפת
הוי ליה השתא כדברים הבאים מחמת הסעודה ואפילו אם אוכל מהם בלא פת לא יהא צריך לברך
עליהם דכיון דאין דרך ללפת בהם את הפת ועכשיו אינם באים לעיקר הסעודה טעונים ברכה לפניהם
לאותם שאוכל בלא פת דאילו לאותם שאוכל עם הפת פשיטא דאינו מברך עליהם. וכן כתבו התוספות
(מא: ד"ה אייתו) אהא דאמרינן בפרק כיצד מברכין רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא
אייתו לקמייהו תמרי ורימוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא. אייתו לקמייהו תמרי ורימוני
ולא ללפת בהם את הפת דאם כן הוי ליה פת עיקר והם טפילה ותנן מברך על העיקר ופוטר הטפילה.
וגם אהא דאיתא התם הביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם כתבו
(שם ד"ה הביאו) וכגון שאין באים ללפת בהם את הפת אלא לקינוח סעודה ע"כ. וגם
ה"ר יונה (כט: ד"ה ורבינו) כשכתב פירוש התוספות כתב דברים שאינם באים מחמת
הסעודה כגון פירות וכיוצא בהם אם הביאו אותם בתוך הסעודה ואוכל אותם בלא פת טעונים
ברכה לפניהם וכן כתב גם כן הרשב"א (שם ד"ה אמר רב פפא) אלמא שהפירות עצמם
שאוכל עם הפת אינם טעונים ברכה כלל אע"פ שאין עיקר סעודתו על הפירות ומכל מקום
נראה דכשאוכל מהם בלא פת צריך לברך לפניהם לעולם אלא אם כן קבע סעודתו עליהם ללפת בהם
את הפת כן נראה לי לפי שיטה זו: אבל מדברי רבינו שכתב יש להסתפק במי שקובע סעודתו על
הפירות אם אכל מהם תחלה מעט בלא פת אם יש לברך עליהם וכן ממה שכתב אבל כשמביאין לו
פירות באמצע סעודה ואין עיקר הסעודה עליהם וכו' אם אוכל מהם תחלה מעט בלא פת צריך לברך
עליהם משמע דדוקא כשאוכל מהם תחלה בלא פת הוא שיש להסתפק בקובע סעודתו על הפירות אם
יברך עליהם ובהאי גוונא גופיה הוא דפשיטא לן היכא דאין עיקר סעודתו עליהם שצריך לברך
עליהם אבל היכא שאוכל בתחלה מן הפירות עם פת ואח"כ אוכל מהם בלא פת אפילו היכא
דאין עיקר סעודתו עליהם אינו צריך לברך כל שבתחלת אכילת הפירות ליפת בהם את הפת אע"פ
שאין עיקר סעודתו עליהם הוי ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ולא אמר רב פפא דדברים הבאים
שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם אלא כשהתחיל לאכול מהם בלא פת וכן נראה מדברי רבינו
ירוחם (נתיב י"ו ח"ב קמה:): ואפשר לדקדק כן מדברי התוספות (שם ד"ה אייתו)
שכתבו גבי אייתו לקמייהו תמרי ורימוני ולא ללפת בהם את הפת דאם כן הוי ליה פת עיקר
והם טפילה וגבי הביאו לפניהם תאנים וענבים כתבו (שם ד"ה הביאו) וכגון שאין באים
ללפת את הפת אלא לקינוח סעודה ומשמע דבההיא דאייתו לקמייהו תמרי ורימוני באו ללמד שאותם
פירות עצמם שאוכל עם הפת אינו מברך עליהם והיינו דמייתו מתניתין שכל שהוא עיקר ועמו
טפילה ובהביאו לפניהם תאנים וענבים באו ללמד שאם הביאו פירות אלו ללפת בהם את הפת אע"פ
שאין עיקר סעודתו עליהם אם אוכל מהם בלא פת אינו צריך לברך כלל ולא אמרו שצריך לברך
לפניהם אלא בשלא באו אלא לקינוח סעודה. ולפי דברי רבינו אם מתחיל לאכול מן הפירות עם
פת מוכח שבאו ללפת בהם את הפת ואם מתחיל לאכול מהם בלא פת מוכח שלקינוח סעודה באו כן
נראה לי שהוא דעת רבינו וזה גם כן דעת ה"ר יונה (כט. ד"ה אמר) שכל שהתחיל
ללפת בהם את הפת ואח"כ אוכל מהם בלא פת אע"פ שאין עיקר סעודתו עליהם אינו
מברך כלל אלא שהוא מצריך שתהיה כוונתו עדיין לאכול מהם עם הפת אח"כ הא לאו הכי
צריך לברך לפניהם והיינו דאיכא בין כשקביעות סעודתו על הפירות בין לכשקביעות סעודתו
על דברים אחרים דכשקביעות סעודתו על הפירות ומתחיל ללפת בהם את הפת ואח"כ אוכל
מהם בלא פת אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם כלל וכשקביעות
סעודתו על דברים אחרים צריך שילפת בהם את הפת תחלה וסוף כמו שנתבאר: ומכלל דברי ה"ר
יונה אתה שומע שגם היכא שעיקר סעודתו על הפירות צריך שיאכל מהם תחלה עם הפת הא לאו
הכי צריך לברך לפניהם ואין כן דעת רבינו אלא אפילו אם אוכל תחלה מעט בלא פת לא יברך
עליהם כלל דכיון שקבע סעודתו עליהם הוו להו השתא כדברים הבאים מחמת הסעודה לגמרי וראוי
לחוש לדברי ה"ר יונה וכשמביאים לפניו פירות בסעודה שתחלת אכילתם יהיה עם הפת ואם
קביעות סעודתו היא על דברים אחרים בסוף אכילת הפירות גם כן יאכל עמהם פת ובענין זה
לא יצטרך לברך כלל ובדרך זה יצא ידי חובתו לדעת רוב הפוסקים. ואפשר שגם הגהות וסמ"ג
בכהאי גוונא שאוכל עמהם פת תחלה וסוף מודו דכדברים הבאים מחמת הסעודה דמו ולא אמרו
שאע"פ שאוכל פירות עם הפת טעונים ברכה לפניהם אלא כשאין בדעתו לאכול עוד פת עמהם
אבל דעתו לאכול אח"כ פת עמהם לא ואפילו אם תמצי לומר דאף על פי שדעתו לאכול אח"כ
פת עמהם לדעת הגהות וסמ"ג טעונים ברכה לפניהם מכל מקום לא שבקינן כל הנך רבוותא
דאמרי בהדיא דאין טעונים ועוד דספק ברכות מידי דרבנן הוא ולהקל ולא להחמיר כמו שנתבאר
בסימן קס"ז (קמה:): ודע שרש"י פירש האי מימרא דרב פפא בענין אחר ולפי פירושו
דייסא הבאה בתוך הסעודה שלא ללפת בה את הפת טעונה ברכה לפניה ולא לאחריה ופירות הבאים
בתוך הסעודה שלא ללפת בהם את הפת טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וחלקו עליו התוספות
(שם) והרא"ש (סי' כו) והעלו דדייסא וכל מעשה קדרה אינם טעונים ברכה כלל ופירות
הבאים בתוך הסעודה שלא ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם ואינם טעונים ברכה לאחריהם
וכמו שנתבאר. וכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל שיש לחוש לדברי רש"י וכשיביאו
לפניו דייסא יאכל עמה פת בתחלה ובסוף וכן יש ליזהר בפירות הבאים בתוך הסעודה שלא לאכלם
בלא פת: [בדק הבית] ובתשובות הר"ש בן הרשב"ץ (סי' תמד) האוכל פירות בקינוח
סעודה אפילו אכלם בפת [עד כאן]: ודעת הרשב"א (מא: ד"ה וכלל) כדעת התוספות
והרא"ש ז"ל שכתב וזה לשונו וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינו אלא בתאנים וענבים
וכיוצא בהם שהם פירות אבל בשר ודגים וכיוצא בהם בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר
הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דהם בעצמם מזון הם ואינם באים לקינוח
סעודה אלא להשביע והן בעצמם מן הסעודה ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע ופרפרת דקתני
במתניתין לאו היינו בשר ודגים אלא פת הבאה בכיסנין וכיוצא בהם שבאים לקינוח ולהנאת
עצמם ולא להשביע ומעשה קדרה נמי בין באמצע סעודה בין לאחר סעודה אינם טעונים ברכה לא
לפניהן ולא לאחריהן מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן (סעודה) [מן הסעודה] ולהשביע הן באים
ופת הבאה בכיסנין דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא
לפניה ולא לאחריה וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת ובזה עדיפא מתאנים וענבים וטעמא
דמילתא משום דפרפרת הויא פת ואילו קבע עליה סעודה או שאכל ממנה כדי שאחרים קובעים עליו
סעודה מברך המוציא ושלש ברכות והילכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת
הפת אבל אם באה לאחר סעודה טעונה ברכה לפניה משום דלאו למיזן אתיא אלא לקינוח וכדמוכחא
מתניתין דקתני בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון דאלמא פת לא פטר
פרפרת שלאחר המזון דאם איתא למה לי פרפרת שלפני המזון למיפטרה תיפוק ליה משום פת ומיהו
לאחריה אינה טעונה ברכה דברכת המזון פטר לה דאף היא נמי מזון ודין הוא שתהא ברכת המזון
פוטרתה מה שאין כן בתאנים וענבים ומיהו דין זה דלאחר סעודה ליתיה השתא דבזמנם הוא דהוו
מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק אבל לדידן אע"ג
דגמר מלאכול כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא ומישתיא: וכתב עוד (שם ד"ה
נמצא) ונראה שאם התחיל לאכול פירות בתוך הסעודה ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה גם אותם
שאכלו אחר הסעודה אינם טעונים ברכה לאחריהם שאין הכל הולך אלא אחר התחלת אכילתן וכן
אם באו ללפת את הפת ולאחר גמר אכילתו אכל מהם אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם
והוא הדין לפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה ואוכל והולך מהם עד לאחר גמר סעודה אינה טעונה
ברכה לפניה שכבר נפטרה בפת ונראה שהוא פלוגתא בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ה) דגרסינן
התם רבי חלבו ורב הונא בשם רב בשם רבי חייא רובא פת הבאה בכיסנין לאחר המזון טעונה
ברכה לפניה ולאחריה אמר רבי אמי רבי יוחנן פליג אמר רבי מונא לרבי חזקיה במה הוא פליג
אמר ליה בשאכל מאותו המין באמצע סעודה ונראה דהלכה כרבי יוחנן דרב ורבי יוחנן הלכה
כרבי יוחנן (ביצה דף ד.) ומיהו כיון דמשמיה דרבי חייא אמר לה איכא למימר דהלכה כרב
שאמר משום רבי חייא ומיהו קצת ראיה יש לחייב מדקיימא לן (שם מב:) בירך על היין שבתוך
המזון לא פטר את היין שלאחר המזון וכו' משום דזה לשתות וזה לשרות אע"ג דבירך עליו
בתוך הסעודה כיון שאין שתייתו שבתחלה חשובה כשתייתו שבסוף לא פטר לה וצריך לחזור ולברך
כל שכן הכא דלא בירך עליהם ממש אלא שנפטרו בגררא דפת ופת כבר גמר מלאכלו שהוא צריך
לחזור ולברך [מיהו] הא משמע דפשיטא דכל שבא ללפת אע"פ שאוכל ממנו בתוך הסעודה
לבדו בלא פת שאינו צריך לברך עליו (דעדיף מליפת) [דעדיין מלפת] בו את הפת כדרך (המלכים)
[המלפתים] שאוכלים מהם בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהם עוד את הפת ע"כ:
וכתב עוד (שם ד"ה ואני) ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דיבר אלא בשלש
מדות לבד ועדיין יש מדה ד' שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ודעתו לאכול פת
אחריהם לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם או
נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי
המזון ולפיכך אף הם אינם טעונין ברכה לאחריהם ולפי הסברא הראשון עיקר שכל שהוא קודם
הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל ונראה לי שהיא כמחלוקת בירושלמי (שם סוף ה"ד וסוף
ה"ה) דגרסינן התם אמר רבי זעירא מן דאנן חמיין רבנן וכו' רבנן דקסרין פשטין ליה
צריך לברך בסוף וכן נראה עיקר עכ"ל ומשמע מדבריו במדה זו שמה שכתב והיא דברים
הבאים לפני הסעודה וכו' היינו שאוכל מאותם פירות קודם ברכת המוציא וכן פירש הגאון מהר"י
אבוהב ז"ל: וכתב עוד הרשב"א (שם) בשם ה"ר זרחיה (בעל המאור כט. ד"ה
אמר) דלפי פירוש רש"י רב פפא אשמועינן שאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך
על הפת כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונין ברכה כלל ע"כ. ואע"פ שהכל
בו (סי' כד יח.) כתב שיש אומרים דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו
וצריך ברכה לפניהם אבל אם הובאו על השולחן קודם המוציא שוב אין צריך ברכה לא לפניהם
ולא לאחריהם נראים דברי ה"ר זרחיה דכיון דדעתיה עלייהו כי אינם בשלחן בשעת ברכה
מאי הוי וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בסימן ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ
הביאו לו יותר מאותו המין אין צריך לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך ומשמע דמאותו
המין לאו דוקא אלא כל שברכותיהן שוות מאותו המין קרי ליה והוא נפטר בברכתו של זה כאילו
היה לפניו בשעה שבירך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז
סעיף ג
(טו) ואם
ח קובע ליפתן סעודתו על הפירות, הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה; * ואפילו
אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, (טז) ויש חולקין,
ולכן * טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפי' אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם
טעונים ברכה כלל. הגה: (יז) ואע"פ שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר
קביעות היה עלייהו (ב"י בשם הר"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף ג
(טו) ואם
קובע וכו' – ר"ל שקביעת סעודתו ללפת הפת היה רק אלו הפירות וע"כ נחשבים הם
כשאר דברים הנזכרים לעיל בס"א:
(טז) ויש
חולקין – ס"ל דמ"מ אם אכל מהם בתחלה בלא פת אינם נעשים טפל להסעודה וצריך
לברך עליהם בתחלה:
(יז) ואע"פ
וכו' מאחר וכו' – ר"ל דאף דבס"א אמרינן שיאכל פת דוקא גם לבסוף בזה שעיקר
קביעת סעודתו מתחלה היה רק על אלו הפירות יוכל לאכול אח"כ לכו"ע בלא ברכה
אף שאין דעתו לאכול עמהם עוד פת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף ג
* ואפילו
אם אוכל מהפירות – ר"ל מעט [טור]:
* טוב
שיאכל בתחלה מהפירות וכו' – אין ר"ל שיטעום מעט עם פת דהלא עיקר הטעם שיוכל לאכול
הפירות בלי ברכה אף כשלא אכל עוד עם פת כמ"ש הרמ"א הוא משום דקבע סעודתו
עליהן ובטעימה בעלמא לא מקרי קביעת סעודה וכן מוכח בתר"י שממנו מקור הדין הזה
וז"ל דמכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור הוא
אח"כ כשאוכל ממנו בלא פת בכל ענין בין שיחזור לבסוף ויאכל ממנו עם הפת בין וכו'
ולשון עיקר לפתן שכתב מוכח כדברינו וכן משמע לשון רמ"א. ואפשר לומר עוד דהמחבר
שכתב דטוב שיאכל בתחלה מהפירות דמשמע לכאורה אפילו מעט היינו דיאכל מתחלה מעט עכ"פ
אבל יאכל גם אח"כ דהא עיקר סעודתו היה אלו הפירות אבל למה שסיים הרמ"א כלשון
רבינו יונה דאף אם לא יאכל לבסוף שפיר דמי היינו בע"כ לא בטעימה קצת וכנ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז
סעיף ד
אע"פ
(יח) שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, ט כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים
(יט) ברכה כלל.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קעז סעיף ד
(יח) שלא
היו וכו' – ואפילו לא היה ג"כ דעתו עליהם בפירוש דכיון שקובע עצמו לאכילה הרי
מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו [מ"א בסי' רי"ב]:
(יט) ברכה
כלל – פי' למה שאוכל עם הפת ומה שאוכל בלא פת נתבאר בסעיפים הקודמים:
בית יוסף אורח חיים סימן קסח
ח לחמניות אותם שבלילתם עבה לחם גמור הוא וכו'.
בפרק כיצד מברכין שם לחמניות מערבין בהם ומברכין עליהם המוציא ואוקימנא דהיינו בדקבע
סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא ופירש רש"י לחמניות אובליא"ש.
וכתב הרא"ש (סי' ל) ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא
וברכת המזון ונראה לפרש לחמניות היינו נבלאי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא
בורא מיני מזונות אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואי אכיל להו
שלא מחמת הסעודה טעון ברכה לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכך הם דברי רבינו. ודין אכיל
להו שלא מחמת הסעודה יתבאר בסימן קע"ז בס"ד. והתוספות (ד"ה לחמניות)
כתבו גם כן דאובליא"ש אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוא אלא נראה דהיינו
נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה עלייהו מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון
פירש דאין מברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא ע"כ: והמרדכי (סי' קכ) נסתפק בהם לפי
שהם רכים יותר מדאי והיה נוהג ר"י שלא לאכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה לברך
בפת תחלה כדי לפטרם מברכה שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות אי לא וכן כתבו התוספות
(לח. ד"ה מר זוטרא) גבי כובא דארעא וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ג' (אות ג)
אלא שכתבו (פ"ד אות ט) ונראה דפת לא פטרא להו מברכה שלפניה דלא חשיבי מחמת סעודה
טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ע"כ: וה"ר יונה כתב
בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה ואי) גבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה שרבינו
יצחק הזקן אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראים אובליא"ש
אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בזה לעולם
ולקמן (ל. ד"ה ואמר) גבי הא דלחמניות מברכים עליהם המוציא כתב רוב המפרשים אומרים
שלחמניות כעין כעכין וקשה על זה אמאי איצטריך למימר דמברך עליהם היכא דקבע עלייהו שהרי
פשוט הוא ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות רקיקין דקים ונקראים בלעז ניבלא"ש
ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבע עלייהו מברכים עליהם המוציא עכ"ל:
ומיהו אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם נראה שהם טפלים למרקחת וברכת המרקחת פוטרן
וכן כתב הכל בו (סו"ס כד כ ע"ג) ואכתוב לשונו בסימן רי"ב (ד"ה
כתב הכל בו) בס"ד: כתוב בשבלי הלקט (סי' קנט) על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה
בכיסנין אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני
מזונות דהוי ליה כמו פירות ולאחריהם לא יברך דברכת המזון פוטרתן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח
סעיף ח
לחמניות,
אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, (לו) יט לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז;
ואותן שבלילתן רכה כ ודקים מאוד (לז) שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות
וברכה אחת מעין שלש; (לח) ואם קבע (לט) סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון;
(מ) ואי אכיל להו בתוך הסעודה (מא) כא שלא מחמת הסעודה, * (מב) כב טעונים ברכה (מג)
לפניהם ולא לאחריהם, (מד) אבל אותם כג רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, (מה) הם
טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת (מו) פוטרתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ח
(לו) לחם
גמור הוא – דנעשים רק מקמח ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים
דס"ז דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים
לאכילה:
(לז) שקורין
ניבלא"ש – וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין
קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה
כשנאפים על מחבת בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים
כ"כ מבואר בסי"ד דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]:
(לח) ואם
קבע וכו' – וכתבו הפוסקים דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן
רכה אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס
שנזכר לעיל אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע דאין ע"ז תורת לחם כלל ודמיא לטריתא
בסט"ו:
(לט) סעודתו
עליהם וכו' – ומה נקרא קבע מבואר לעיל בס"ו לענין פת כיסנין וה"ה הכא:
(מ) ואי
אכיל להו וכו' – פי' להני רכין ודקין וה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבוארים בסעיף
ז' [מ"א] ועיין בה"ל שכמה אחרונים חולקים על דבריו:
(מא) שלא
מחמת הסעודה – פי' שלא אכלם להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו
אפילו לא אכלם רק מעט הם בכלל סעודה וא"צ ברכה]:
(מב) טעונים
ברכה – דכיון דאינו אוכל זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת
סעודה המבואר בס"ו אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם
שלא בתוך הסעודה צריך לברך המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא:
(מג) לפניהם
– וכ"ז בעניני פת אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה
הם באים כמבואר בסימן קע"ז ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל
פלאדי"ן וכדומה הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו
ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מתוכם ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]:
(מד) אבל
וכו' – קאי על עיקר דין פת הבאה בכיסנין וקמ"ל דזה לא הוי בכללו דאין מברכין בזה
על העיסה כלל משום דהוי טפילה למרקחת כדמפרש:
(מה) הם
טפלים – דאין מתכונין לאכול הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן
הוי העיסה בכלל טפל כדלקמן בסימן רי"ב. וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין
מרקחת על הדובשנין [שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם
כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת.
ופשוט דדוקא שבעת אפייה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם
מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת
הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת:
(מו) פוטרתן
– ואם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם
אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו
היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ח
* טעונים
ברכה לפניהם – עיין במ"ב שכתב בשם המ"א דה"ה לכל פת הבא בכיסנין
המבואר בס"ז והנה באמת כדבריו מבואר בכמה ראשונים והנה כ"ז לעיקר הדין אבל
לדידן דמספקינן בפת הבא בכיסנין מאי הוא אף דהמחבר פסק להקל בכולם היינו משום דספק
דרבנן להקל ואין מצריכין לו לברך המוציא ובהמ"ז כשאר פת משא"כ בעניננו להצריכו
ברכה תוך הסעודה משום דנחזיקו לפת כיסנין אין סברא דאדרבה ספק דרבנן להקל ושמא מין
זה פת גמור הוא ונפטר בברכת המוציא ע"כ אין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה אא"כ
הוא פת כיסנין לכו"ע [דהיינו שממולא וגם נילוש בדבש וכה"ג והוא דק ויבש]
כ"כ דגמ"ר והגר"ז וכעין זה כתב ג"כ בחידושי רע"א וח"א
ולפי מה שכתבנו לעיל בשם המאמר מרדכי דאפשר דמודו זה לזה אין קושיא כ"כ ולדינא
נראה דבאוכל דבר הנילוש בדבש ומי ביצים וכה"ג בתוך הסעודה כגון לעק"ך וקיכלי"ך
או שאוכל כעבי"ן יבשים לא יברך בתוך הסעודה אפילו אם אוכלן לקינוח ואם אוכל מדברים
הממולאים בפירות [וכמה שצייר המחבר באופן הראשון] המברך עלייהו בתוך הסעודה לא הפסיד
דמשמע דרוב הפוסקים סוברין כן דזהו פת כיסנין. ובח"א משמע דאף על לעק"ך וקיכלי"ך
לכתחלה ראוי שיכוין בשעת ברכת המוציא לפטור אותן:
