רי"ף ברכות דף מב.
גמ' ברכות דף נג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 22:00
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 27:15
דקות .
1)אין נוטלים לידים אלא בכלי. 1
2)כלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו 7
3)חמת וכפישה, שהם מיני נאדות של עור
שתקנן ועשה להם בית מושב. 8
4)כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה,
ואין משתמשין בו אלא ע"י סמיכה. 9
5)צריך שיהא במים רביעית, וה"מ לאחד. 10
7)צריך שיהא רביעית מכונס במקום א' 13
8)יטול ידיו
במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו
במשקה 16
10)אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף
על פי שהוא נותן לתוך פיו 19
11)לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך 21
12)אם נתנו לשמש יין מברך על כל כוס
וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו אלא ברצונם.. 22
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יא
אין נוטלין מים לידים לא בדפנות הכלים
ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית, ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים,
וכן החמת שתיקנה נוטלין ממנה לידים, אבל שק וקופה שנתקנו אין נוטלין מהן לידים, ולא
יתן לחבירו בחפניו שאין חפניו כלי, וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין
נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יב
בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו כלי
גללים וכלי אדמה והוא שיהיו שלמים, כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית אין נותנין
ממנה לידים.
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
א אין נוטלין לידים אלא מכלי. פשוט בפרק כל הבשר (קז.) קפדיתו אמנא א"ל
אין. וכתב שם הרשב"א (ד"ה האי אריתא) בשם הלכות גדולות (ברכות סוף פ"ו)
דהא דקפדינן אמנא דאסמכוה רבנן על מי חטאת אי נמי על קידוש ידים ורגלים דמקדש:
ומ"ש אבל כל הכלים כשרים אחד
כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה. משנה בפרק ראשון דמסכת ידים (מ"ב) ופירש ה"ר
שמשון בכל הכלים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי
לענין טומאה:
וצריך שיהא מחזיק רביעית. בפרק כל
הבשר (קז.) כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים:
אם ניקב בכונס משקה. שם אמר רבא כלי
שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. וכתב סמ"ג (עשין כז סוף הל' נט"י
קיג.) דאפילו בכלי שטף היה נוהג רבינו יצחק כן אע"פ ששיעור זה לא הוזכר בפרק המצניע
(שבת צה:) אלא בכלי חרס וכן כתבו התוספות בפרק בא סימן (נדה מט. ד"ה אם כנסה)
דאע"ג דשיעור דכונס משקה לא איתמר התם ובהמצניע אלא גבי כלי חרס כיון דכי אמר
רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לא הזכיר כלי חרס אלא כלי סתם יש להחמיר
בכל הכלים שניקבו בכונס משקה שלא ליטול מהם:
ומ"ש שאם ישימו אותו על המשקין
יכנסו בתוכו דרך הנקב והוא גדול מנקב שהמשקין שבתוך הכלי יוצאין בו. הכי תנן בפרק בא
סימן (נדה מט.) דנקב דכונס משקה גדול מנקב דמוציא משקה. וכתב מהר"י קולון בשורש
נ"ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה אחת ונראה לי דדוקא לענין מקוה כתב כן וכדי
לחוש למה שכתבו התוספות בפרק בא סימן (שם) דהא דאמרינן אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף
לייפי ומטבילין בו איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחים עד כאן אבל לפסול כלי לנטילת ידים
בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף א
אין נוטלים לידים אלא (א) א בכלי;
(ב) וכל הכלים כשרים, (ג) ב אפילו כלי [א] גללים (פי' כלים עשויים מרפש בקר ועפר),
וכלי אבנים, (ד) וכלי אדמה; * וצריך (ה) שיהא מחזיק (ו) רביעית; ואם ניקב (ז) בכונס
[ב] משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב, * (ח) והוא גדול מנקב
שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו, אז * (ט) בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים ואפילו
אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף א
(א) בכלי – דאסמכינהו רבנן על מי חטאת
או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
(ב) וכל הכלים כשרים – היינו בין של
עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס"ד ע"ש:
(ג) אפילו וכו' – היינו אף דכל אלו
אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ"פ כלים הם וכשרים
לענין נט"י:
(ד) וכלי אדמה – היינו טיט שאין נצרף
בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:
(ה) שיהא מחזיק וכו' – דאל"ה
אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה"ל:
(ו) רביעית – היא רביעית הלוג ששיעורה
ביצה ומחצה:
(ז) בכונס משקה – ואם נותן לתוכו מים
ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]:
(ח) והוא גדול וכו' – דאם לא היה רק
נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו.
ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב"י להתיר דלא בטל מתורת
כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:
(ט) בטל מתורת כלי – בין אם הכלי היה
מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף א
* וצריך שיהא מחזיק רביעית – וא"ת
פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי"ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית
וכדלקמן בסימן ק"ס סי"ג אפ"ה צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית [פרישה ע"ש
עוד]:
* והוא גדול וכו' – עיין במ"ב
דאם היה רק כמוציא משקה מותר דרך פיו כן הוא מסקנת אחרונים ודלא כמה שכתב בב"י
בשם סמ"ג וסמ"ק דהם סוברין דדוקא דרך הנקב מותר ועל עיקר דעתם קשה לי טובא
דנקב קטן כזה דהוא רק כמוציא משקה ואינו הולך אפילו טיף אחר טיף איך התירו לכתחלה ליטול
באופן זה לפי מה שכתב המ"א לקמן בסימן קס"ב ס"ה ובא"ר שם דהיכא
שאינו שופך הקילוח בבת אחת הוא כעין נטילה לחצאין ועל כן אין להתיר בזה אלא דרך פיו
דוקא:
* בטל מתורת כלי – ולאו דוקא בכלי
חרס המיוחד למשקין דגם לענין טומאה סברי כמה פוסקים דבטל מטומאתו ע"י נקב דכונס
משקה דאינו ראוי לתשמישו אלא אפילו בשאר כלים דלכו"ע לא נטהרו מטומאתן ע"י
נקב זה [משום דחשובין הן ומצניעין אותן לתשמישי אוכלין הראויין להן] וכן בכלי חרס המיוחדין
לאוכלין דשיעורן לענין טומאה עד שינקבו נקב כמוציא זית מ"מ לענין נט"י בטלי
מתורת כלי מליטול דרך פיה בנקב ככונס משקה. והטעם דבשיעור זה כיון שאינו מחזיק מימיו
כלל [דיוצא טיף אחר טיף] לא חשיב כלי לענין זה [דרישה ע"ש] או כיון דעתה משתמשין
בה במים לנטילה דיינינן לזה לעולם כשיעור כלי חרס המיוחד למשקה דלתשמיש מים אינה ראויה
וכמו שכתב במטה יהודה [כן כתבו התוספות הובא בב"י דאף בכלי שטף הדין כן ופשוט
דה"ה בכלי חרס המיוחד לאוכלין] וכן מוכח דעת הרי"ף [כמ"ש הט"ז]
וכ"כ רש"ל הובא בט"ז סק"ז דבכולם השיעור ככונס משקה ואף דדעת הסמ"ק
הובא בטור דבכלי המיוחד לזיתים שיעורו כמוציא זית וכתב ב"י דכן הוא ג"כ דעת
הרמב"ם ובביאור הגר"א משמע שהוא מסכים כן להלכה ופחות מזה לא חשיב נקב מ"מ
פשוט שאין להקל בזה יותר מדעת הסמ"ק עצמו דהיינו שלא ליטול רק דרך הנקב אם מחזיק
רביעית מן הנקב ולמטה ולא דרך פיו [וכן משמע בביאור הגר"א שלא נקט דעת הסמ"ק
רק לענין זה ע"ש]:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ב ומ"ש רבינו ואין נוטלים ממנו לידים ואפילו אם הוא מחזיק רביעית
מן הנקב ולמטה והני מילי שנוטל דרך פיו למעלה וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק כל הבשר
(סי' טו) וזה לשונו וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל
לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי ומשמע דקאי אניקב בכונס משקה דלעיל מיניה וא"כ
כל שהנקב פחות מכונס משקה כשר ליטול ממנו אפילו דרך פיו וכן נראה מדברי הרשב"א
שם (חולין קז. ד"ה ולענין שיעור) ונראה עוד מדבריו שם דאפילו אין הכלי מחזיק רביעית
מן הנקב ולמטה מאחר שהוא פחות מכונס משקה נוטלין ממנו לידים וכן נראה ג"כ ממה
שכתב בתורת הבית (ב"ו סוף ש"ג) ונראה שהטעם משום דכל נקב פחות מכונס משקה
כיון שאינו מעלה את הכלי מטומאתו כמאן דלית ביה נקב כלל דמי. אבל סמ"ג (עשין כז
קיג.) כתב כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים שאין שם כלי עליו ואפילו ניקב
למעלה מרביעית ואם הכלי ניקב בצדו נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב
ובאין המים דרך הנקב על ידיו [ידיו] טהורות אפס הנוטל מן המים העוברין חוץ לנקב ונופלין
דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה
מהנקב יש תורת כלי עליו מאחר שלא ניקב בכונס משקה. וכן כתב סמ"ק (סי' קפא) וכן
כתוב בהגהות מיימוניות (ברכות פ"ו אות י): וכתוב בתרומת הדשן (סי' רסא) דכיון
דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן לקולא דקיימא לן (ידים פ"ב מ"ד) כל ספק בטהרת
ידים טהור אך מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא
להתיר אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה הדברים המפורשים בהדיא עכ"ל.
ואיני יודע למה אינו מחשיב דברי הרא"ש ורבינו מפורשים להיתר שהרי על כרחך צריך
לומר דכל פחות מכונס משקה לא חשבי ליה נקב כלל ומותר ליטול אפילו דרך פיו דאי דרך הנקב
דוקא הא אפילו בניקב בכונס משקה שרו וא"כ מאי איכא בין פחות מכונס משקה לכונס
משקה וכיון דעל כרחך צריך לפרש כן בדבריהם כאילו הוא מפורש בהדיא הוי: ודע שהרמב"ם
(הלכות ברכות פ"ו הי"א) לא הזכיר ניקב בכונס משקה אלא כתב כלים שנשברו שבירה
המטהרת אותם מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים. ויש לדקדק אמאי לא
נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. ונראה לי שהטעם
מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקים אבל אם הוא מיוחד לאוכלין אינו עולה מטומאתו
עד שינקב כמוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל משקין הדולפין אע"פ שלא
ניקב אלא כמוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת צו.) וכמו שכתב הרמב"ם
בפי"ט מהלכות כלים (ה"ב) ורבא אורחא דמלתא נקט דבכלי המיוחד למשקין נוטלין
לידים והרמב"ם רצה לכלול דין כל הכלים בדיבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה
המטהרת אותם מידי טומאתן כל אחד כפי דינו אין נותנין בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות
כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כן נראה לי. ואפשר לומר עוד שדעתו לומר
דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול
בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעורו ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה
המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. ורבינו כתב לקמן בסמוך דברי הרמב"ם
ושם אבארם בעזרת השם:
וכתב בסמ"ק שאם יחדו לזתים תורת
כלי עליו וכו'. מפשט דברי רבינו נראה שסמ"ק בא לומר שאם יחדו לזיתים מותר ליטול
דרך פי הכלי דאילו ליטול דרך הנקב אע"פ שלא יחדו שרי כמו שכתב רבינו בסמוך ועוד
דאי ליטול דרך הנקב קאמר היאך דחה רבינו דבריו וכתב אבל לענין נטילה ששיעורה בכונס
משקה כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב עוד ככלי והרי הוא בעצמו כתב בסמוך דבניקב בכונס
משקה אם נוטל דרך הנקב שרי כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה הילכך על כרחך לומר דליטול
דרך פי הכלי קאמר וקשה לי לפרש כן שהרי לשון סמ"ק הכי איתא (סי' קפא) כלי שניקב
בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואפילו ניקב למעלה מרביעית לפי שאין לו תורת כלי
אבל אם יחדו לקבל זיתים נוטלין ממנו לידים ובלבד שיחזיק רביעית מן הנקב ולמטה עד שינקב
במוציא זית אבל במוציא משקה אם ניקב למטה מרביעית פסול ולמעלה כשר רק שישפוך דרך הנקב
עכ"ל ומשמע שלא הכשיר סמ"ק ביחדו לקבל זיתים אלא דוקא ליטול דרך הנקב דלא
עדיף ניקב בכונס משקה ויחדו לקבל זיתים מניקב במוציא משקה בלא יחדו לזיתים וכיון דמוציא
משקה בלא יחדו לזיתים אינו כשר ליטול אלא דרך הנקב הוא הדין בניקב בכונס משקה אף ע"פ
שיחדו לזיתים דלא מכשיר ביה אלא דרך הנקב ועוד דכיון דבניקב בכונס משקה ולא יחדו לזיתים
פסול אפילו ליטול דרך הנקב כדמשמע מדסתם ואמר אין נוטלין ממנו לידים וגם מדכתב שאין
לו תורת כלי משמע שאינו כשר כלל ואפילו דרך הנקב א"כ כי מכשר על ידי יחוד לזיתים
היינו לומר דשם כלי עליו ודרך הנקב מיהא כשר אבל לא להכשיר ליטול דרך פיו. וצריך לומר
שרבינו מפרש דברי סמ"ק דכשיחדו לזיתים חשוב כאילו אין בו נקב כלל וכשר ליטול אפילו
דרך פי הכלי. ורבינו סובר שאפשר לחלק ולומר דדוקא לענין טומאה מועיל יחוד לזיתים אבל
לענין נטילה כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב עוד ככלי כלומר אינו חשוב ככלי גמור שיהיה
מותר ליטול דרך פיו אבל מכל מקום כשר ליטול דרך הנקב וכמו שכתב בסמוך. ועוד יש לומר
דאע"ג דלא הכשיר סמ"ק ביחדו לקבל זיתים אלא דוקא ליטול דרך הנקב לטעמיה אזיל
דלא מכשר בניקב במוציא משקה אלא דוקא דרך הנקב ומכל מקום מייתי מיניה רבינו דיחדו לקבל
זיתים מהני ביה שלא יפסל בכונס משקה וא"כ לדעת הרא"ש דכונס משקה בלא יחדו
לזיתים אינו פסול אלא דרך פיו כי יחדו לזיתים כשר אפילו דרך פיו אלא שאפשר לחלק בין
טומאה לנטילה כן נראה לי ליישב דברי רבינו: ועל מה שכתב שאפשר לחלק דוקא לענין טומאה
וכו' יש לומר דלפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם אין לחלק בין טומאה לנטילת ידים דכונס
משקה דאיתמר בנטילת ידים מדין טומאה הוא שנקב כזה מעלה את הכלי המיוחד למשקים מטומאתו
ומה שלא הוזכר גבי נטילה אלא כונס משקה משום דאורחא דמילתא שנוטלין ידיהן בכלי המיוחד
למשקין אבל אין הכי נמי שאם הוא מיוחד לאוכלין שיעורו במוציא זית ואם הוא גיסטרא שיעורו
במוציא משקה וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתורת הבית. ונראה שזה היה דעת סמ"ק
ודעה נכונה היא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף ב
ג וה"מ שנוטל דרך פיו למעלה,
שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים ע"י מהכלי; (י)
אבל אם נוטל דרך הנקב, שרי, * (יא) כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ב
(י) אבל אם נוטל וכו' – והטעם דלמטה
מן הנקב חשיב עדיין כלי כיון שמחזיק רביעית דמה שנוטל מן הנקב הוי כמו נוטל מברזא לקמן
בס"ה. וכל זה הוא דעת השו"ע שהעתיק לדינא את דברי הטור אבל הרבה פוסקים חולקין
בזה וס"ל דבכלי חרס המיוחד למשקין אם היה נקב ככונס משקה חשיב כולו שבר כלי ואין
נוטלין ממנו כלל אפילו דרך הנקב ואינו דומה לברזא דהתם עשוי מתחלה לכך ומ"מ אם
אין לו כלי אחר יש לסמוך על דעת המחבר להכשיר דרך הנקב [ח"א] ובכלי חרס המיוחד
לאוכלין [דשיעורו לענין טומאה כמוציא זיתים] וכן בשאר הכלים דאינם של חרס דלא נטהרו
מטומאתן לכו"ע ע"י נקב ככונס משקה נראה ממ"א דלכו"ע מותר ליטול
דרך הנקב. ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס"ב ס"ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא
יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ"פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך
ממנו בלי הפסק דאל"ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ"ז
במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם:
(יא) כיון שמחזיק רביעית – יש מאחרונים
שכתבו דכ"ז בניקב אבל בנסדק אף אם מחזיק רביעית למטה מהסדק ואפילו אינו רק כמוציא
משקה פסול דחשיב כשבר כלי עי"ז גם לענין טומאה והטעם משום דבנסדק עתידה להסדק
כולה [ב"ח] והט"ז חולק עליו וסובר דנסדק דינו כניקב ואין לפסול אא"כ
יוצא דרך הסדק טיף אחר טיף דאז הוי ככונס משקה ועיין בח"א שכתב דאם אין לו כלי
אחר יוכל לסמוך על דעת הט"ז להקל בזה. ואפילו לדעת הב"ח נראה דבכלי נחשת
או שאר כלי מתכות [כמו בלע"ך וכיו"ב] דחזקים הם וע"י שנסדק קצת לא יסדק
כולה לא גרע נסדק מניקב ועיין בבה"ל שצדדנו דבכלי זכוכית אפילו אם הסדק דק מאד
שאינו אפילו כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצונן אין ליטול בו. כתב
הט"ז אם מועיל לסתום הנקב יש ללמוד ממ"ש הראב"ד פי"ד מהלכות כלים
דבטיט אינו מועיל בשום כלי [וכן בסמרטוטין] ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא ובכל דבר שהוא
ממין אותו כלי כגון של מתכות במתכות או של עץ בעץ בודאי מהני וכ"כ בשע"ת
ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם הנ"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ב
* כיון שמחזיק רביעית – עיין מ"ב
מש"כ בשם הב"ח לענין נסדק והטעם כמו שכתב הח"א משום דסופו להסדק כולה
והט"ז מפקפק מאד בדבר דמנ"ל לחלק בזה. והנה במרדכי פרק אלו דברים מוכח בהדיא
דאין חילוק בין ניקב לנסדק דז"ל שם כלי שניקב או נסדק ומחזיק למטה רביעית כשר
וכן הוא בספר התרומה ג"כ ובאמת משמע כן גם מתוספתא כלים בב"ק ספ"ג דאיתא
שם הקוז והקוד הבבלי שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה וכו' טמאין אמנם בתוספתא סוף
כלים נמצא חילוק בין ניקב לנסדק לענין טומאה דז"ל שם תמחוי וקערה שניקבו מלמעלה
טמאין מלמטה טהורין נסדקו אם יכולין לקבל את החמין כצונן טמאין וא"ל טהורין והובא
בר"ש שם וגם הרמב"ם העתיקו סוף פי"ב ע"ש והנה מסתימת הברייתא משמע
דבנסדק אין חילוק בין למעלה או למטה אלא העיקר תלוי דאם ע"י הסדק אינה יכולה לקבל
חמין [כמו שמצוי בכלי זכוכית שנסדק דכולה הך ברייתא משמע שם לכאורה דמיירי בכלי זכוכית
ע"ש] חשיב כשבר כלי ופסול אף אם הוא דק מן הדק שאינו מוציא משקין אבל ביכולה לקבל
כשר ולפ"ז נראה דבכלי מתכות דחזקים הם לא נפסלו ע"י סדק מצד אחד דבודאי יכולין
לקבל חמין עדיין אם לא כשנוטף טיף טיף ע"י הסדק דאז בודאי חשיב כנקב בכונס משקה
ואפשר דגם בכלי חרס יש להקל דכמה פעמים יכולין לקבל חמין אף כשיש בהן סדק והרמב"ם
ותוספתא דקערה הנ"ל יהיה מיירי בכלי זכוכית [וי"ל דזהו טעם המרדכי דאינו
מחלק בין סדק לנקב דמיירי בכ"ח וכן התוספתא דקוז וקוד מיירי בכלי חרס ע"ש]
ועוד יש לעיין דאפשר דהא דמשערינן בחמין היינו דוקא בדבר שתשמישו בחמין כמו קערה [וכמ"ש
הר"ש חילוק זה בכלים פ"ג משנה ז' לענין אם סתם נקב בזפת דבדבר שתשמישו בחמין
לא מהני ובצונן מהני] אבל בדבר שתשמישו תמיד בצונן לא משערינן בחמין כלל וצ"ע
בכל זה. היוצא מדברינו לענין כלי זכוכית אם ע"י הסדק שוב אינו יכול להחזיק חמין
בתוכה פסול לגמרי אף כשהסדק הוא דק מן הדק ואינו מוציא משקה ואם יכול להחזיק בו חמין
הרי הוא כלי עדיין ובשאר כלים כגון כלי מתכות ואפשר דה"ה בכלי חרס דין הסדק כמו
הנקב. ולענין סתימה עיין במש"כ במ"ב בשם הט"ז וכ"כ בח"א ודלא
כמ"א ע"ש בנ"א והנה פשוט דכל אחד במינו בודאי חשיב סתימה ומה דלא מהני
טיט בכלי חרס הוא משום דלא נצרף בכבשן עיין ר"ש כלים פ"ג משנה ב' ועיין נ"א
דלאו דוקא זפת דיש עוד דברים דמועיל הסתימה לענין טומאה וי"ל דה"ה כאן ואף
בשאר כלים יש דברים שמועיל בהן סתימה עיין ר"ה דף י"ט לענין כלי זכוכית שסתמה
באבר ורק זפת לא מהני אלא בכלי חרס וגם זה צ"ע. דהר"ש פ"ג דכלים הביא
תוספתא דבכלי מתכות שתשמישו בצונן מהני סתימה בזפת אלא דלפירוש הגר"א בתוספתא
שם כונה אחרת בתוספתא זו ועיין ברמב"ם פרק כ' מהלכות כלים דמשמע דמפרש אותה בכלי
חרס ועיין בראב"ד שם:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ג שבר כלי או כלי שלם אפילו אם הוא מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד על
עצמו בלא שיסמכוהו אינו כלי הילכך מגופת חבית שהיא חדה אין נוטלין ממנה אבל אם יתקננה
וכו'. בפרק כל הבשר (קז.) אמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים. ופירש רש"י
שתקנה חקקה לקבל רביעית אע"ג דמעיקרא לאו לאישתמושי עבידא ואין חללה עשוי לתוכו.
וכתב ה"ר יונה (ברכות מב. ד"ה מגופת) שאין נראה לו דא"כ מאי קמ"ל
רבא פשיטא ולפיכך פירש כדברי התוספות (חולין קז. ד"ה מגופת) שכתבו נראה דבלא חקיקה
היא [מקבלת] רביעית אלא שמשופעת היא ואינה יושבת אלא מסומכת כעין כיסוי כוסות של כסף
וכיסוי קנקנים ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה עד שיושבת בלא מסומכת וקודם שתקנה אין נוטלין
ממנה שאין בית קבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיב בלא סמיכה היו המים נשפכים ואין נשאר
בהם רביעית ואמרינן לעיל (שם) כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו וכן משמע במסכת
ידים (פ"א מ"ב) דחשיב מגופת חבית בהדי דפנות הכלים דאין מחוסרים חקיקה אלא
לפי שאין יושבין שלא מסומכין כדפרישית וכן כתב שם הרא"ש: וכתב בספר התרומה (סי'
עט) אבל אם מחזיקין רביעית אפילו כשיושבין שלא מסומכין אז היה יכול שכשרים ובהדיא משמע
מדברי התוספות שכתבתי דכשרים וכן פירשו ה"ר יונה (שם) והמרדכי (סי' קצח) בפרק
אלו דברים וכך הם דברי רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף ג
(יב) כלי שמחזיק (יג) רביעית כשסומכים
אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית, (יד) אינו כלי; הלכך, (טו) ד
מגופה של חבית (טז) שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת, (יז) אין נוטלים ממנה;
ואם הרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסומכת, נוטלים ממנה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ג
(יב) כלי שמחזיק וכו' – בטור וב"י
איתא דה"ה בשבר כלי שהוא מחזיק רביעית שלא במסומך כגון חבית שנחלקה לארכה שהיא
מקבלת על דופנה רביעית שלא במסומך אך י"א דאפילו לדידהו אין להקל בזה אא"כ
יחדה לתשמיש ועיין במ"א סק"ג שהאריך בזה והעלה דאין להקל בזה בכל גווני דהואיל
והיא שבר כלי לא חשיבא כלל וכן הוא דעת הגר"א בבאורו. וכ"ז דוקא בדפנות הכלי
וכנ"ל אבל כלי שנפחתה מלמעלה ויכולה לעמוד על שוליה שלא במסומך ולקבל רביעית נראה
דיש להקל ליטול בה אם אין לו כלי אחר אך שיזהר ליטול בה במקום שנפחת ששם הכלי נמוכה
דבשפה אחרת שהכלי גבוה כמה אחרונים מחמירין וס"ל דלא חשיבא כלי כיון שאין הכלי
מחזיק המים במקום ההוא שנשפכין דרך הצד שנפחת ואם בכלי זה ניקב אח"כ נקב קטן אפילו
רק כמוציא משקה בלבד יש להחמיר שלא ליטול בו שוב כלל:
(יג) רביעית כשסומכים אותו – לאו דוקא
דה"ה אם מחזיק הרבה יותר מרביעית ע"י סמיכה אינו אסור אא"כ ישפכו המים
ולא ישאר בו רביעית כשלא יסמכוהו אבל אם ישאר בו רביעית אחר שפיכה לא נתבטל משם כלי:
(יד) אינו כלי – והיינו כשלא היתה
תחלת תיקונו כך דאם היתה תחלת תיקונו כך הלא חשיב כלי וכדלקמן בס"ה אלא מיירי
כשנפחת אח"כ קצת ממקום מושבו שאינו יכול לישב עי"ז שלא ע"י סמיכה או
שהיה כלי כעין מגופה דאף אם נעשה מתחלה כך אינו חשיב כלי וכדלקמיה:
(טו) מגופה וכו' – וה"ה בכיסוי
כלים שהם חדין ואין מקבלין רביעית שלא ע"י סמיכה אסור אא"כ תקנן אבל אם היו
רחבים מתחלה ומקבלין רביעית כשרים משום דמשתמשין לפעמים בהן ג"כ לקבל ויש מחמירין
בזה אא"כ יחדן בהדיא לקבלה:
(טז) שהיא חדה – היינו שהיא חדה למטה
במקום שיושבת בפי החבית ולמעלה על גבה יש בה חלל לקבל:
(יז) אין נוטלין ממנה – ואף דהיא נעשית
מתחלה חדה מ"מ לא נחשבה ככלי שתחלת תיקונו כך המבואר בס"ה דמותר משום שלא
נעשית מתחלה בשביל לקבל בה משקין רק עיקרה לכיסוי הוא וכן לא דמי לשק וקופה המבואר
בס"ד דמחמירין שם דלא מהני אף אם תקנן לשבת בלא סמיכה משום דבזה עכ"פ משתמשין
בה לפעמים לקבלת משקין:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ד חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים שק וקופה אע"פ שתקנן וכו'. ברייתא
בפרק כל הבשר (שם) חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים שק וקופה אע"פ שמקבלין אין
נוטלין מהם לידים. ופירש רש"י חמת וכפישה. מיני נודות של עור הן: שק וקופה. אין
מלאכתן למים דרובן אין מקבלים מים. ותיקון דחמת וכפישה נראה מדברי סמ"ג (עשין
כז קיג.) דהיינו שיעשה להם בית מושב. ושק וקופה כתב הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ו
ש"ג) שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהן מקבלין משקין ואפילו הכי אין נוטלין
מהם לידים לפי שאינן עשויים לקבל משקין: וכתב סמ"ק (סי' קפא בהגהות אות י) וכן
יש לומר באותם כובעים של לבדים אפילו כשהם קשים כל כך שמקבלים המים שאין המים זב מהם
מכל מקום אין עשויין לקבל מים כגון שק וקופה ומכל מקום על ידי הדחק מותרים שעוברי דרכים
רגילים לשתות בהם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף ד
חמת וכפישה, שהם מיני נאדות של עור
(יח) שתקנן ועשה להם בית מושב, נוטלים מהם; אבל שק וקופה שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן
בזפת עד שהם מקבלים משקים, אין נוטלין מהם לידים, (יט) לפי שאינם עשויין לקבל משקים;
וה"ה (כ) לכובעים של לבדים (פי' בגד קשה פילטר"ו בלע"ז), אפי' כשהם
קשים כ"כ שמקבלים מים ואינם זבים מהם, מ"מ אינם עשוים לקבל מים; ומ"מ
(כא) ע"י הדחק מותרים, שעוברי דרכים רגילים לשתות בהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ד
(יח) שתקנן ועשה וכו' – ר"ל שתקנן
במה שעשה וכו' והקשה הט"ז הלא נודות עור עשויין לקבל משקין ותחלת עשייתן כך הוא
ודמי לכלי שתחלת תיקונו כך שבס"ה ולמה צריך תיקון ותירץ דאינו חשיב בית קבול שלהן
בלא תיקון מושב שכשאין בהם מים אין בהם חלל אלא מונח זה על זה:
(יט) לפי שאינם עשויים – היינו דאינם
עשויים כלל מתחלה לקבל בהן משקין:
(כ) כובע של לבדים – היינו מה שאנו
קורין קאפעלושין וכן יארמעלקעס ואפילו הם של עור:
(כא) ע"י הדחק מותרים – היינו
כשהם קשים ואין המים זב מהם. ודע דהרש"ל חולק וס"ל דכובע לא נעשה לקבלה כלל
ולא עדיף משק וקופה. וכתב הח"א דבשעת דחק גדול כגון בדרך ואין לו כלי אחר מזה
יטול ובלי ברכה [וכתב דאז יכרוך ידו במפה] אבל שלא בשעת דחק גדול יש להחמיר דגם עוברי
דרכים בזמנינו אין שותין מאלה וכ"כ הפמ"ג דלא יברך על נטילה זו:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ה כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה וכו' על כן כתב א"א
ז"ל כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה וכו'. בפרק כל הבשר (סי' טו) כתב
כן והביא ראיות לדבר. ולא דמי למגופת חבית שנעשית מתחלה להשתמש בה כך ואפילו הכי צריכה
תיקון דשאני התם שלא נעשית מתחלה לקבלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף ה
כלי (כב) שתחלת תיקונו כך שאינו יכול
לעמוד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא ע"י סמיכה, ה חשוב שפיר כלי; לפיכך כלי
שהוא * (כג) מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים,
וכשמסירו המים יוצאים, (כד) מותר ליטול ממנו אע"פ שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי
לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי. הגה: וכ"ש (כה) כלי שיש בו ו ברזא
(כו) למטה, (כז) הואיל ומתחילה נעשה (כח) לקבל על ידי כך (טור וב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ה
(כב) שתחלת תיקונו כך – ר"ל שנעשה
מתחלה להשתמש בה ע"י סמיכה:
(כג) מלא נקבים – הנה מסתימת המחבר
משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים
מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ"ז ה"ה בליווע"ר שלנו שיש רק נקב אחד
רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג"כ מותר אבל מלשון
הרמב"ם [והובא בט"ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף
כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור
וכ"ש בליווע"ר שלנו דאסור ועיין בבה"ל:
(כד) מותר ליטול ממנו – דהיינו שמסיר
האצבע והמים יוצאים מלמטה. כתבו האחרונים דאין ליטול ידיו מהכלי (שקורין גיסקאן) דרך
הדד [והיינו מה שעושין הדד כחצי עגולה] ודוקא כשהדד גבוה משפה של הכלי ומשום דאין הכלי
מחזיק המשקה רק עד השפה לכן מהשפה ולמעלה אין שם כלי עליה אבל אם הדד שוה לשפת הכלי
מותר ליטול גם מן הדד ואם הדד נמוך משפת הכלי יטול רק דרך הדד ולא מהשפה של הכלי ומשום
דאין הכלי מקבל מים רק עד הדד נמצא דלמעלה מזה אין שם כלי עליה ויש מקילין בזה. וכל
זה דוקא כשהדד הוא כחצי עגולה אבל אם הדד הוא כשפופרת (שקורין שנוי"ץ) אף שהוא
בולט למעלה משפת הכלי משמע ממ"א דמותר ליטול אף דרך הדד ויש אוסרין דרך הדד:
(כה) כלי שיש בו ברזא – היינו מה שקורין
(צאפי"ן) או מה שקורין (האנדפא"ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו
דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס"ט.
ועיין במ"א לקמן סימן קס"ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית בבת אחת על
היד:
(כו) למטה – ר"ל אף בשוליה אפ"ה
לא נתבטל ממנה שם כלי ע"י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי
החבית:
(כז) הואיל ומתחלה נעשה וכו' – וה"ה
אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג"כ כאלו נעשה
מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי"ז [מ"א]:
(כח) לקבל ע"י כך – ר"ל
ע"י הברזא שתחוב שם מחזיק המים שלא ישפכו דרך הנקב ומוכח מאחרונים דבכלי של חרס
צריך שיהיה הברזא מהודקת שלא יהא מנטפת דרך שם דאם מנטף טיף לא עדיף מאלו לא היה שם
ברזא כלל ואפילו ליטול דרך הנקב אסור אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ובשאר כלים מותר
ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית ממנה ולמטה. ולפ"ז בהאנדפא"ס שלנו שהברזא
בשולי הכלי מלמטה אם אינה מהודקת ומטפטף המים דרך שם נתבטלה מלהיות כלי עד שיתקנה ואסור
ליטול ממנה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס סעיף יג
צריך (סו) שיהא במים רביעית, וה"מ
(סז) לאחד; אבל לב' (סח) כ שבאו ליטול כאחד, (סט) האחרון א"צ; (ע) ואפילו בזה
אחר זה, ובלבד (עא) שלא יפסיק הקילוח. כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר
יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו (עב) סמוך ליד הראשון, וקילוח יורד על ידו
של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו, ידי שניהם טהורות, אע"פ שפיחת שיעור הרביעית
כשהם מגיעים לידיו של שני, ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה; * (עג) ויש מתירים
אפי' כשנוטלים זא"ז, * הואיל ובשעה שהתחיל האחד ליטול מהם היה בהם רביעית, (עד)
גם לשני זה עולים, מפני שבאו משיורי טהרה; (עה) ועל דרך זה נוטלים (עו) כא מחצי לוג
לג' ולד', ומלוג לכמה ב"א כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו (עז) ג"פ
(וה"ה) שיכולים להניח ד' וה' ידיהם (עח) זה בצד זה, (עט) או זה על גב זה, וליטול
כאחד, ובלבד (פ) שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף יג
(סו) שיהא במים רביעית – שכן תקנו
חכמים לנט"י. ושופכה בשני פעמים על ידיו דבפעם ראשון מטהר הידים ובשניה מטהר המים
שעליהם כדלקמיה ואם שפך הרביעית כולה בב"א על שתי ידיו ג"כ נטהרו ידיו אף
שלא שפך אלא פ"א וכמבואר בסי' קס"ב. וכ"ז במקום שאין מים מצוים אבל
במקום שמים מצוים טוב שיטול בשפע וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"י:
(סז) לאחד – בין שנוטל על שתי ידיו
בב"א [כגון ע"י אחר שיטול עליהן] ובין שנוטל ידיו אחת לעולם סגי ברביעית
אחת בשתי ידיו מיהו אפילו אינו רוצה ליטול רק יד אחת כגון דהיה ידו אחת טהורה מכבר
ג"כ אין לפחות משיעור רביעית [תוספתא והובא בב"י] ונראה משום שבכלי צריך
רביעית לעולם דבפחות אין שיעור טהרה וכדלקמיה בסעיף י"ד אבל על יד אחת אין צריך
לשפוך אותה כולה ולקמן בסי' קס"ב סעיף ד' העתקתי דברי האחרונים שכתבו דיש לנהוג
שלא לפחות משיעור רביעית מים לכל יד ויד דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים הצריכים ליזהר:
(סח) שבאו ליטול כאחד – כתבו האחרונים
דהיינו שמתחלה כוונו ליטול ביחד ולכן אף אם פשט השני ידו אחר שכבר התחיל הראשון ליצוק
על עצמו עולה הנטילה גם לו דהוי כנוטל שניהם יחד דאין מתטמאין זה מזה אבל אם לא כוונו
מתחלה ויצק הראשון רק לעצמו ואח"כ פשט השני ידיו אפילו קודם שנפסק הקילוח הוי
כמו נוטל במי רחיצת חבירו ולא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ידיו ולחזור וליטול כדלקמן
בסימן קס"ב סעיף ד':
(סט) האחרון א"צ – ודוקא כשיגיעו
המים על ידיו סביב כל שיעור הנטילה שבידיו:
(ע) ואפילו בזה אחר זה – ר"ל
לא מבעיא כשפשטו ידיהם בבת אחת זה תחת זה דמהני הנטילה לשניהם אלא אפילו אם פשט השני
ידיו אח"כ כשכבר התחיל ליצוק על הראשון עלתה לו נטילה כיון שמתחלה כוונו לזה ליטול
יחד וכנ"ל:
(עא) שלא יפסיק הקילוח – דעי"ז
חשבינן כאלו נטל גם השני מרביעית שלמה ומפני שבאים המים משיורי טהרה הקילו זה לחשוב
כנוטל מרביעית ע"י חיבור הניצוק [ב"י והרשב"א]:
(עב) סמוך וכו' – דאז חשבינן כיד אחת
אבל במרוחקים הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו:
(עג) ויש מתירין אפילו וכו' – ר"ל
שנוטלין לגמרי בפני עצמן כל אחד ואחד ולדעה זו ג"כ דוקא כשבאו ליטול בבת אחת אלא
דהשני המתין עד שיטול הראשון אבל כשבא השני אחר זמן לא מהני לפחות משיעור רביעית עי"ז
[טור]:
(עד) גם לשני זה עולים וכו' – אך לדעה
זו צריך הראשון לשפוך על ידיו שתי פעמים ולצמצם בנטילתו כדי שישאר גם לשני שיעור כדי
שיוכל ליטול את ידיו משא"כ לדעה ראשונה צריך שישפוך הראשון כל הרביעית מים על
ידיו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעה זו דהוא דעת הרבה פוסקים וכמ"ש בבה"ל:
(עה) ועל דרך זה וכו' – ר"ל שמותר
ליטול זה אחר זה אפילו בכמה אנשים ומטעם הנ"ל:
(עו) מחצי לוג לג' – וא"ת כיון
דברביעית סגי לשנים א"כ רביעית ומחצה סגי לשלשה י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי
גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית
ומחצה. ובדיעבד אם נטל האחד מחצי רביעית יוכלו ליטול שני האחרונים מרביעית הנשאר:
(עז) ג' פעמים – בטור כתב שני פעמים
דעיקר הנטילה משום טהרה הוא שני פעמים ורק אם יש עליהם לכלוך החוצץ צריך ליטול פ"א
מקודם להעביר הלכלוך כדלקמן בסימן קס"ב:
(עח) זה בצד זה – ואין מטמאין זה מזה
בנגיעתן דכולם כיד אחת חשיבי כדלקמן בסימן קס"ב ס"ה ודי בזה ג"כ ברביעית
לשנים ובחצי לוג לג' וד' ובאופן השפיכה דהולך השמש ויוצק מים על כולם ומסתברא דדעה
הראשונה מקלת ג"כ בזה:
(עט) או זה ע"ג זה – ולא אמרינן
דנטמאו המים מידו של ראשון דכולם כיד אחת חשיבי וכנ"ל:
(פ) שירפו וכו' – היינו שלא ידחקו
זה על זה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קס
א צריך שיהא במים מראה מים שאם נשתנו מראיתן וכו' כדתנן נתן לתוכן קומוס
וקנקנתום וכו'. בפרק קמא דידים (מ"ג). וכתב הרא"ה בברכות פרק אלו דברים
(נג: ד"ה חמי טבריה) דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש
ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתברא דילפינן ליה משום מים יתירא דכתיב (שמות ל יט – כ)
ונתת שמה מים (לרחצה) ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכא
דייקינן דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו עכ"ל:
ומ"ש בין מחמת מקומן. כן כתב
הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ו ה"ז) ופשוט הוא דכיון דכשנשתנו מראיהן פסולים
מה לי נשתנו מחמת מקומן מה לי נשתנו מחמת דבר אחר שנפל לתוכן:
ושלא נעשה בהם מלאכה דתנן עשה בהן
מלאכה וכו' המים שהנחתום מטבל בהם גלוסקין וכו' עד כשרים. הכל בפרק קמא דידים (שם).
וכתב רבינו שמשון עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולין בפרק כל הבשר (קה:) אמרינן
דמים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן ואמר רבי יצחק לא שנו אלא שאין היד סולדת
בהן אבל היד סולדת בהן אסור ופירש הקונדריס משום דבטלם ונשתנו מתורת מים וכאן נמי יש
לומר דהיינו טעמא. וצריך לומר דאע"ג דלא קיימא לן כמאן דאסר ביד סולדת כמו שיתבאר
בסמוך מכל מקום שמעינן מינה דאיכא איסור בנשתנו מתורת מים אלא דמאן דשרי ביד סולדת
לא חשיב ליה ההוא שינוי ובעשה בהם מלאכה חשיב שינוי לכולי עלמא ואפשר שרבינו שמשון
סובר כסמ"ג (עשין כז קיב:) וסמ"ק (סי' קפא) שפסקו הלכה כדברי האוסר ביד סולדת.
והרמב"ם (פיהמ"ש שם, ברכות פ"ו ה"ח) כתב שהטעם מפני שכשעשה בהן
מלאכה שמם מכלל השופכין ולפיכך אין נוטלין מהם לידים וכתב הרא"ש בפירוש מסכת ידים
(פ"א מ"ג) שאם צינן יין במים מיקרי עשה בהם מלאכה וכתבו רבינו ירוחם (ני"ו
ח"ו):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס
סעיף א
מים (א) א שנשתנו מראיהן ב בין (ב)
מחמת עצמן, בין (ג) מחמת דבר שנפל לתוכן, בין (ד) מחמת מקומם, (ה) פסולים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף א
(א) שנשתנו מראיהן – וילפינן זה ממים
של כיור שהיה לקידוש ידים במקדש דפסולין בשינוי מראה [ב"י בשם הרא"ה]:
(ב) מחמת עצמן – כגון שעמד בכלי זמן
רב עד שנעשה ירוק ע"י האויר החם והנה המחבר העתיק זה מלשון הטור אבל ברמב"ם
לא נזכר לפסול אלא בנשתנה מחמת דבר אחר וכן הוכיחו האחרונים והסכימו לדינא דמותר בנשתנו
מחמת עצמן:
(ג) מחמת דבר שנפל – כגון דיו ושארי
מיני סממנים וצבעים ואף שלא נימוח גוף הצבע בתוכן אלא שעל ידי שרייתן נשתנה המראה וה"ה
אם נשתנה ע"י עשן ושום דבר דרק מחמת עצמן כשרים. אכן מה שנשתנה ע"י עפר וטיט
שנתערב בתוכו לא חשיב שינוי מראה וכדלקמיה בסעיף ט' משום דדרך גידול המים הוא כן להיות
מעורב בעפר וטיט וגם דלבסוף כשישהו אותן דרכן לצול ועיין לקמיה בס"ט:
(ד) מחמת מקומן – בין שנשתנו כשהיו
עומדין בקרקע ובין אח"כ כששאבן בכלי ונשתנו ע"י הכלי. ודע דמה שנפסלין המים
בשינוי מראה כל דהו הוא דוקא כשנוטל בכלי על ידיו אבל בטובל ידיו במ' סאה אינו פוסל
מחמת שינוי מראה כל דהו וכמו בטבילת הגוף דאינו נפסל המקוה מחמת שינוי מראה אלא א"כ
נפל בתוכו גוף הצבע ונימוח בתוכו או משקה כגון יין אדום וכיו"ב שאר מי פירות וכמבואר
ביו"ד [סימן ר"א סעיף כ"ה כ"ו] ובמעין אינו פסול שינוי מראה כלל
כמבואר שם:
(ה) פסולין – ואם חזרו לברייתן כשרים
[מ"א וש"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
קס
יד כתוב בארחות חיים (סי' יח) בשם הרשב"א צריך שיהיה רביעית מכונס
במקום אחד שאם נטל שמינית וחזר ונטל משמינית ידיו טמאות כשהיו ע"כ: וכתב רבינו
שמשון אמתניתין (ריש ידים) דמי רביעית נותנים לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה או
לארבעה לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון שנפישי גברי
חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא
רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים
דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי
כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה
שהרי לא נתנו חכמים שיעור אלא למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע
לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן
בפרק כל הבשר טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע בנוטלין זה אחר זה עכ"ל: אבל ה"ר
יונה פירש בפרק אלו דברים (מב. ד"ה קפדיתו אשיעורא) דהא דאמרינן בפרק כל הבשר
אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים לאו למימרא דבפחות
מרביעית לא קפדינן שזה אי אפשר דודאי צריך רביעית שלם כדאמרינן בעלמא חצי רביעית לטהר
את הידים וחצי רביעית לטהר את המים שעל הידים אלא הכי קאמר אם לא יהיה בכלי מתחלה שיעור
שלם כיון שמשלים אח"כ לשיעור לא קפדינן בהכי שהרי שנינו דמרביעית נוטלין לידים
אפילו לשני בני אדם וכשנוטל האחד נמצא שלא ישאר לשני אלא חצי רביעית ואע"פ [שאפשר]
שהיו נוטלים אח"כ עם [חצי] רביעית [אחר] אפילו הכי נמצא דלא קפדינן שיהיה בכלי
מתחלה שיעור שלם אלא כיון שהכלי מחזיק רביעית אע"פ שלא יהיה בו מתחלה שיעור שלם
לא קפדינן בהכי מאחר שמשלים אח"כ לשיעור רביעית ודחינן ולא היא שאני התם דקא אתו
משירי טהרה כלומר אין ללמוד מזה דלא בעינן שיהיה בו מתחלה שיעור שלם דהתם מתוך כך אמרו
שהוא מותר מפני שבשעה שנוטל השני אע"פ שלא היה בו אלא חצי שיעור אותו חצי שיעור
בא משיעור שלם שהיה בו מתחלה ושיירו הראשון ולפיכך מותר כיון שמשלימו אח"כ בחצי
שיעור אחר ואפילו לא תבוא ההשלמה משירי טהרה אבל כשלא היה בו מתחלה שיעור אחד אינו
נוטל ממנו לידים ואע"פ שמשלים הנטילה בחצי שיעור אחר אין הנטילה כלום עכ"ל.
וכתב רבינו ירוחם (נט"ז ח"ו קמו ע"ד) שכן דעת הראב"ד דלעולם אי
אפשר לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד ואפילו בדאתו משירי טהרה דלא מהני אתו משירי טהרה
אלא להכשיר כשאין בכלי אלא [חצי] רביעית ונוטל בו ואחר כך נותן לתוכו חצי רביעית ונוטל
בו: ודע שלדעת הרמב"ם גם כן אי אפשר לנטילה בפחות מרביעית ואף על גב דאתו משירי
טהרה וכמו שאבאר שהרי פירש (בפיה"מ) על הא דתנן מי רביעית נותנין לידים לאחד אף
לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה וכו' כבר ידעת כי הלוג ד' רביעיות והנטילה הזאת התירו
בפחות מרביעית לכל אחד אמנם הוא במים שניים אבל מים ראשונים לא יהיה פחות מרביעית לכל
אחד וסיבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים
ראשונים והוא אמרם בסיבת זה שאני התם דקא אתו משירי טהרה ואין אנו צריכים אלא מה שימשח
כל היד בלבד. ובהקדמת המסכתא ההיא כתב שלנטילת ידים צריך שיהיה רביעית או יותר לכל
אחד ואחר כך כתב ושמור ההקדמה הזאת והיא כשיהיו הידים טמאות לשפוך עליהם מים לטהרם
ושיעורו אינו פחות מרביעית כמו שביארנו ידיו טהורות אכן ירחצם אח"כ במים אחרים
ואז יאכל בהם תרומה כי המים אשר רחץ בהם ידיו נטמאו בידיו וחזרו תחלה כמו שביארנו ועל
כן צריכים רחיצה אח"כ במים אחרים כדי שיטהר מטומאת המים כיון שנטמאו מחמת ידיו
והמים האלו אשר רחץ בהם ידיו תחלה נקראים מים ראשונים והמים אשר ירחץ בהם אחר כך נקראו
מים שניים ע"כ: נראה מדבריו אלה דלפת חולין אין צריך מים שניים דכיון דנוטל ידיו
מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהור ולתרומה אחר שנטל ידיו תחלה ברביעית צריך לחזור וליטול
מים שניים ומים שניים הללו שיעורן כדי שימשחו הידים בלבד ואף על פי שאין בהם רביעית
וזו היא ששנינו מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים וכו' ולטעמיה אזיל בחיבורו הגדול
שבפ"ו מהלכות ברכות (ה"ד) בענין נטילת ידים לחולין לא הזכיר מים שניים כלל
ובפי"א מהלכות מקואות (ה"ג) כתב הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול
פעם שניה במים שניים כדי להסיר המים שעל גבי ידיו שהרי המים שנטל בהם תחלה והן הנקראים
מים ראשונים נטמאו בידיו ולפיכך אם נפל ככר של תרומה לתוך המים שנטל בהם ידיו תחלה
נטמא ואם נפל לתוך המים השניים לא נטמא ע"כ הרי שלא הצריך שיטול מים שניים אלא
לתרומה. וכתב עוד שם (ה"ח) שיעור המים שנוטלין בהם תחלה רביעית לכל אדם ואדם לשתי
הידים אין פחות משיעור זה כמו שביארנו בנטילת ידים לפת אבל מים שניים יש לשנים ליטול
ידיהם מרביעית ומחצי לוג נותנין לשלשה ולארבעה ומלוג נותנין אפילו למאה שאין המים השניים
לטהר אלא להעביר המים הראשונים ובפ"ו מהלכות ברכות (ה"י) כתב נוטלין ארבעה
או חמשה זה בצד זה או יד זה על גבי זה בשטיפה אחת ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבוא ביניהם
המים ויהיה באותה השטיפה רביעית לכל אחד ואחד ע"כ הרי בהדיא שהוא סובר דבין בתרומה
בין בחולין אי אפשר לפחות מרביעית והא דתנן מי רביעית נותנין לחד אף לשנים לענין תרומה
שצריך ליטול לה מים שניים מיתניא דאילו לחולין אינו צריך מים שניים כלל וטעמא מדתנן
בפ"ב דמסכת ידים (מ"ב) נפל ככר של תרומה לראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי
צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי: ורבינו ירוחם אחר דעת
הרא"ש כתב והראב"ד פירש דנוטלין שנים מרביעית וחוזרין ומוסיפין רביעית אחרת
בכלי ונותנין על ידיהם והיינו מים שניים דמסכת ידים לפי שצריך רביעית לכל אחד ואחד
וראשון נראה עיקר וכן בתוספות והרמב"ן והרא"ש וכן נראה מהרמב"ם דלא
הוזכרו מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין ולתפלה עכ"ל ומה שכתב וכן נראה מהרמב"ם
אינו מכוון שהרי לדעת הרא"ש מים שניים גם לחולין הוזכרו כמו שיתבאר ודלא כהרמב"ם
ולהרמב"ם במים ראשונים צריך רביעית על כל פנים ולהרא"ש מי רביעית נוטלין
לשנים אפילו במים ראשונים ואפשר דהאי וכן טעות סופר הוא [בדק הבית] ולענין הלכה נראה
דנקטינן כרשב"א וכמה רבוותא דסברי כוותיה להקל בנטילת ידים [עד כאן]: כתב רבינו
שמשון במשנה קמייתא דמסכת ידים תניא בתוספתא (פ"ב ה"ג) שנים שנטלו שתי ידיהם
זו משמינית וזו משמינית אף ע"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהם טמאות שמתחלה לא
נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהם פירוש שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו
רביעית בין שניהם האלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משתי הכלים
על שתיהן שהקילוח מתערב אפילו הכי ידיהם פסולים ע"כ. וכתוב בא"ח בשם הרשב"א
צריך שיהיה רביעית מכונס במקום אחד שאם נטל שמינית וחזר ונטל משמינית ידיו טמאות כשהיו
עד כאן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס
סעיף יד
צריך שיהא רביעית מכונס במקום א',
(פא) שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית, ידיו טמאות כשהיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קס
סעיף יד
(פא) שאם נטל משמינית וכו' – ואפילו
נטל שני השמינית על ידיו בקילוח אחד לא מהני דבעינן שיהיה הרביעית מכונס במקום אחד
דוקא:
בית יוסף אורח חיים סימן
קס
טו ובריש פ"ב (מ"ב) כתב עוד רבינו שמשון תניא אחד הנוטל ידו אחת
ואחד הנוטל שתי ידיו אחד ידו של גדול ואחד ידו של קטן צריך ליטול מי רביעית רבן שמעון
בן גמליאל אומר שתי ידיו (על) [של] שנים נדונות כשני אנשים כיצד שנים שנטלו לשתי ידיהן
מרביעית לא יחזור השני ויטול ידיו משיירי רביעית. פירוש צריך ליטול מי רביעית שיהא
בכלי רביעית: נדונות כשני אנשים. כמו שמפרש כיצד. לא יחזור השני ויטול ידיו. כלומר
ידו השניה דמתחלה לא נטל אלא ידו האחת וזאת השניה נעשית כיד אדם אחר שלישי ומי רביעית
נוטלין לשנים ולא לשלשה עכ"ל. וכל זה כתב הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ו
ש"ב ע.) וזה לשונו רביעית שאמרו בין שנוטל שתי ידיו בין ידיו של גדול בין ידיו
של קטן נטלו שני בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת ואח"כ חזר השני ונטל ידו השנית
הרי אלו כג' בני אדם ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג ידיו טהורות ואם לאו אין ידו השניה
טהורה שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני בני אדם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס
סעיף טו
רביעית שאמרו, בין לידיו של גדול בין
לידיו (פב) של קטן. נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, * (פג) ואח"כ חזר
השני ונטל ידו השניה, (פד) הרי אלו כג' בני אדם, ולפיכך אם היה בכלי כב חצי לוג, ידיו
טהורות, ואם לאו, (פה) אין ידו השניה טהורה, שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני
בני אדם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף טו
(פב) של קטן – פי' של אדם קטן:
(פג) ואח"כ חזר השני וכו' – אראשון
קאי כמו שפירשתי בבה"ל וכ"מ בלבוש:
(פד) הרי אלו כג' בני אדם – דהא דמקילינן
מרביעית אחת לשני בני אדם היינו דוקא כשנטל הראשון ב' ידיו זו אחר זו וכן השני אחריו
אבל כאן שלא נטל מתחלה רק יד אחת ונטל השני ג"כ אחריו חשוב בזה כאלו כבר נטלו
שני אנשים ולכן כשחוזר הראשון ליטול ידו השניה חשוב כאדם שלישי דעלמא וממילא אין די
ברביעית:
(פה) אין ידו וכו' – עד שיטיל עליה
מרביעית מים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף טו
* ואח"כ חזר השני וכו' – ומסתברא
כונת השו"ע על הראשון [ושני קרי על שם האיש שנטל לפניו שהוא עתה שני לו] ומשום
דכיון שלא נטל שתי ידיו זה אחר זה חשבינן ליה עתה כאלו הוא אדם שלישי ואין די לזה ברביעית
אחד אבל אם השני נטל גם ידו השניה תיכף אחר שנטל ידו הראשונה בודאי מהני ליה הנטילה
דהא קי"ל מי רביעית נוטלין אפילו לשנים משום דאתו משיורי טהרה ומה מפסידו במה
שהראשון נטל רק ידו אחת כנ"ל פשוט:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסג
א אסור לאכול בלא נטילה אפילו אם רוצה לכרוך ידיו וכו'. בפרק כל הבשר
(קז:) אסיקנא התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ופירש רש"י התירו
מפה לאוכלי תרומה דהכהנים זריזין הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם
למודים להשמר כמו כהנים. וכבר כתבתי בסמוך שכתב שם הרא"ש (סי' יח) גבי מי שיש
בידו מכה ורטיה עליה דלא התירו מפה לאוכלי טהרות כ"ש לחולין גרידי דלא זהיר ואתי
למנגע וכן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים (ברכות מב. ד"ה מהו לאכול) וכן דעת
סמ"ג (עשין כז הל' נט"י קיג ע"א) וסמ"ק (סי' קפא): אבל הרמב"ם
כתב בפ"ו מהלכות ברכות (הי"ח) לט אדם ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו
במשקה. נראה שדעתו לומר דדוקא באוכלי חוליהם בטהרת קודש או תרומה אמרו שלא התירו לאכול
במפה אבל לחולין גרידי לא דכיון דלא בעו נטילת ידים אלא משום סרך תרומה לא גזרו בהו
טפי מבתרומה ולפיכך בהלכות ברכות דעסיק באכילת חולין גרידי התיר לאכול ע"י מפה.
ובפ"ח מהלכות שאר אבות הטומאה (ה"ט) כתב לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא
נטילת ידים ואין חוששין שמא יגע אבל לא יעשה כן לחולין שנעשו על טהרת הקודש או על טהרת
תרומה גזירה שמא יגע לפי שאינו מקפיד עליהן. והראב"ד (בהשגות בהל' ברכות שם) סובר
כדעת רבינו יונה והרא"ש ולכן כתב עליו והרי לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד.
ודברי רש"י כדעת הרמב"ם: והערוך כתב בערך גבל (א) דהא דאמרינן בפרק אלו עוברין
(פסחים מו.) ובפרק העור והרוטב (חולין קכב:) לנטילת ידים ד' מילין שאם יש לפניו ברחוק
ד' מילין מים לא יאכל עד שיגיע למים ויטול ידיו והני מילי דבעינן ד' מילין לפניו אבל
לאחריו אפילו מיל אין מטריחין אותו לחזור אלא אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה עכ"ל
פירוש בלאי חמתות שלט ידיו במפה. ואהא דאמרינן אפילו מיל אינו חוזר דייק בגמרא (חולין
קכג.) מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. ובפרק היה קורא כתב ה"ר יונה (ברכות
ח. ד"ה לייט) דהא דגרסינן בפסחים לגבל ולתפלה ולנטילה ד' מילין כך הוא הפירוש
שמי שאוכל חולין בטהרה יש לו לילך אצל מי שיודע שמגבל אותם בטהרה ד' מילין וכן אם ימצא
בית הכנסת שמתפללין בה בעשרה יש לו ללכת שם ולהאריך ד' מילין וכן לנטילה ר"ל לצורך
הסעודה עד כאן וכן כתב הרוקח (סי' שכח) ומשמע מדבריו דכשאין מים מצויים לפניו ד' מילין
ולאחריו בפחות ממיל יכול לאכול בלא נטילת ידים כלל משום דהוי ליה כהולכים במחנה שנתבאר
בסימן קנ"ח (קלג.) שפטורים מנטילת ידים ולענין הלכה נראה לי דאין להתיר לאכול
חולין ע"י מפה מאחר דכמה רבוותא פליגי עליה דהרמב"ם ומיהו היכא דאין מים
מצויים לאחריו מיל ולפניו יותר מד' מילין מותר לאכול ע"י מפה דע"י שלט אדם
ידיו במפה דוקא הוא דשרי וכדברי הערוך. ונראה לי דהכי נקטינן:
ומ"ש רבינו דאוכל בכף צריך נטילת
ידים. יתבאר בסמוך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסג סעיף א
* (א) א אם אין מים (ב) מצויים (ג)
לפניו * ברחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, (ד) יטול * ידיו (ה) במפה ואוכל פת
או דבר שטיבולו (ו) במשקה (או אוכל (ז) ע"י כף).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסג סעיף א
(א) אם אין מים וכו' – כתב בים של
שלמה דאותן שנוטלין ידיהם בלחות העשבים כשאין להם מים עבירה היא בידם שמזלזלין בנט"י
וגם ברכתן לבטלה היא שאין זה נטילה כל עיקר [והביאו הפמ"ג]:
(ב) מצויים וכו' – אבל כשמים מצויים
אסור אף במפה דילמא אתי למינגע:
(ג) לפניו ברחוק יותר וכו' – ר"ל
כשהולך בדרך ומשער שלא ימצא מים אף ברחוק יותר מארבעה מילין והוא רוצה לאכול אז התירו
לו לאכול ע"י כריכת מפה על ידיו אבל אם הוא משער שישיג מים תיכף אחר ד' מילין
מחוייב להמתין עד שיבוא לשם ולאחריו דיש לו טרחא לחזור מדרכו סגי בשיעור מיל כשמשער
שלא ימצא בו מים מותר ע"י מפה. וכתבו האחרונים דה"ה אם מסופק שמא לא ימצא
מים לפניו בשיעור ד' מילין ולאחריו מיל והוא תאב לאכול מותר ג"כ ע"י מפה
ושומרי גנות ופרדסין כשצריכין לילך אחר מים אינם מחוייבין אלא פחות ממיל כמו מלאחריו
משום שאינם יכולים לעזוב שמירתן. והח"א ושארי אחרונים הסכימו דכל היושב בביתו
ג"כ אינו מחוייב לטרוח אחר מים אלא פחות ממיל כמו מלאחריו דרק לפניו בדרך שהולך
בלא"ה לשם הצריכוהו להמתין עד ד' מילין:
(ד) יטול ידיו וכו' – צ"ל ילוט
ור"ל שכורך ידיו [מאמר מרדכי]:
(ה) במפה – או בשום דבר [גמרא] ועיין
בביאור הלכה דלדעת המחבר מסתברא דצריך לכרוך שתי ידיו דוקא דאף שאוכל באחת שמא יגע
בחברתה אמנם לדעת רמ"א יש להקל בזה וצ"ע:
(ו) במשקה – דגם בזה הצריכו נטילה
כדלעיל בסימן קנ"ח ועיין מה שכתבנו שם במ"ב. כתב הא"ר דבמקום שאין לו
מפה מותר אף בלא מפה כיון דאין יכול להשיג מים בשיעור זה אך באמת הוא דבר שאינו מצוי
דאטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית ליה שום סודר שיהיה יכול לכרוך ידיו בו ובודאי מחויב
לעשות כן דהערוך דמצריך מפה לאו יחידאה הוא דגם הר"ח בפירושו על פסחים [שזכינו
עתה לאורו] בדף מ"ז כתב בהדיא כן:
(ז) ע"י כף – האחרונים נתקשו
בזה דמנ"ל לרמ"א דין זה ושאני מפה שידו מכוסה משא"כ בזה שידו מגולה
חיישינן טפי דילמא אתי למינגע ובא"ר יישבו בדוחק ע"ש וע"כ נראה דאם
יש לו מפה יכרוך במפה דוקא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסג סעיף א
* אם אין מים מצויים וכו' – עיין במ"ב
מש"כ דאפילו אם הוא מסופק שמא לא ימצא ג"כ שרי ועיין בח"א שכתב דוקא
אם הוא רעב הרבה ובחידושי הריטב"א [שנדפס כעת] על פסחים בדף מ"ו משמע דאפי'
בודאי שלא ימצא מים ג"כ אין להקל בסתמא רק כשהוא צריך לזה הרבה כגון שהוא חלוש
מפני טורח הדרך וכיו"ב:
* ברחוק יותר מד' מילין וכו' – ומסתברא
דכשהוא נוסע בגמלא פרחא [כגון על פאס"ט וכיו"ב] אין חושבין לפי אורך הדרך
אלא לפי חשבון הזמן של הילוך ד' מילין לאדם בינוני שהוא שיעור ע"ב מינוטי"ן
וכ"ז דוקא כשהוא רעב הרבה וכנ"ל:
* ידיו במפה – עיין במ"ב דמסתברא
דוקא לשתי ידיו אך מלשון הרמ"א שהתיר אפילו לאכול בכף משמע דלדידיה ה"ה במפה
ג"כ די ביד שהוא אוכל בו ולא חיישינן דילמא אתי למינגע ביד השני דבמה שהוא רואה
בעצמו שמפה כרוך על ידו מינכר ליה ולא אתי למנגע ומ"מ צ"ע דעיקר דינו של
הרמ"א דמתיר ע"י כף כבר פקפקו עליו כמה אחרונים:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסג
ב ומ"ש והמאכיל את חבירו אין המאכיל צריך ליטול והאוכל צריך ליטול.
מסקנא דגמרא בפרק כל הבשר (שם) אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך
נטילת ידים ופירש ה"ר יונה בסוף פרק אלו דברים (מב. ד"ה אוכל) כלומר אע"פ
שאינו נוגע בפת צריך ליטול ידיו וגם האחר אין לו להאכילו עד שיטול ידיו משום ולפני
עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) אבל מאכיל עצמו כלומר המאכילו אין צריך ליטול ידיו
שאין החיוב אלא על האוכל והאוכל בכלי הנקרא מגריפה אע"פ שאינו נוגע בפת צריך נטילת
ידים. וגם הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ברכות (הי"ח) המאכיל לאחרים אינו
צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל
והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים עכ"ל: כתב רבינו ירוחם (ני"ו ח"ו
קמז ע"ג) אם (האכיל) [מאכיל] לתינוק צריך ליטול ידיו מפני רוח רעה ששורה על הידים
ויהרוג התינוק אם יאכילהו בלא נטילה כך פשוט בפרק כל הבשר (קז:) וכן ביומא (עז:) עד
כאן. ואיני יודע למה כתבו מאחר שאין צריכים אנו עכשיו ליזהר בכך לפי שאין אותה רוח
רעה מצויה בינינו כמו שכתבו שם התוספות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסג סעיף ב
המאכיל לאחרים (ח) א"צ נט"י;
והאוכל, צריך נטילת ידים (ט) אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל, (י) וה"ה
לאוכל במגריפה (פי' כלי שיש לו שינים פירו"ק בלע"ז) שצריך נט"י. (*
ב ואסור להאכיל (יא) למי שלא נטל ידיו, (יב) משום לפני עור לא תתן מכשול) (ויקרא יט,
יד) (הר"י ס"פ אלו דברים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסג סעיף ב
(ח) אינו צריך נט"י – אע"פ
שנוגע בהמאכל דלא תקנו רבנן נטילה אלא להאוכל בלבד:
(ט) אע"פ וכו' – דלא פלוג רבנן
באוכל בין נוגע לאינו נוגע [לבוש]:
(י) וה"ה לאוכל במגרפה – דלא
עדיף מאוכל מחמת מאכיל דצריך נטילה:
(יא) למי שלא נטל ידיו – דוקא בידוע
שלא נטל אבל בספק מותר [כן הוא לפי מה שצידד המ"א בסימן קס"ט סק"ה ע"ש]
ובפרט דלעני בתורת צדקה בודאי אין להחמיר בספק ע"ש בס"ב. ומ"מ טוב דכשנותן
לעני שלא קים ליה בגויה לאכול שיאמר קום נטול ידך [א"ר]:
(יב) משום לפני עור – דהיינו בלחם
של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו אין כאן לפני עור מ"מ כתבו האחרונים
דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ועיין בפמ"ג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסג סעיף ב
* ואסור להאכיל וכו' – מלשון זה משמע
דדוקא בנותן לו כדי לאכול מיד [ובאופן זה מיירי הגמרא דאסור ליתן לשמש] אבל בלוקח לביתו
מותר ליתן לו דמי יודע שיאכל שם בלי נט"י:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יט
אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על
פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על
הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.
בית יוסף אורח חיים סימן
קסט
א ואח"כ מביאים לפניו לאכול וכל דבר שמביאים לפניו שיש לו ריח וכו'
דגרסינן בכתובות פרק אע"פ (סא.) הכל משהין לפני השמש וכו' עד ומר לא משתעי אליהו
בהדיה. ופירש רש"י קיוהא קהיון שינים איגרו"ר בלעז. כל דאית ליה ריחא או
קיוהא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל. חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד
ספי ליה ממין אחד בתחלת סעודה לשובע ומשאר מינין משההו עד שיגמור סעודתו. וגרסינן תו
התם הנהו תרי חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי
לא משתעי אליהו בהדיה ולכן כתב רבינו צריך ליתן ממנו מיד לשמש:
ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו
או ביד בעל הבית דתניא לא יתן אדם פרוסה לשמש וכו'. בפרק כל הבשר (חולין קז:) ופירש
רש"י לא יתן אדם פרוסה לשמש באחד מן האורחים קאמר שלא יכעוס בעל הבית כשהוא שותה
חונקו יין (ומנוולו) [ומזיק לו] ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא
מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו ע"כ
משמע דבין שהכוס בידו קאי אשמש כלומר דלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד השמש אבל רבינו
ירוחם (ני"ו ח"ה קמד ע"ד) כתב דקאי אאורח כלומר שלא יתן לו פרוסה בעוד
שהכוס בידו של אורח שמא יעיין בו בעל הבית על שלוקח המאכל שמא יחסר לאורחים ויפול הכוס
מידו: וכתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים (ברכות מב: ד"ה בין) אהא דלא יתן פרוסה
לשמש וכו' דדוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה כשהכוס ביד בעל הבית שמאחר
שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ולא חיישינן לקלקלה:
ומ"ש ואסור ליתן לו פרוסה אלא
אם כן יודע בו שנטל ידיו. גם זה ברייתא שם השמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך
פיו ומדברי רבינו נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידו נמי אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסט סעיף א
* כל דבר שמביאין לפני האדם (א) שיש
לו ריח והאדם תאב לו, * (ב) צריך ליתן ממנו * (ג) א לשמש * מיד; ומדת חסידות הוא ליתן
לו מיד (ד) מכל מין ומין, (ה) ולא יתן לו כל זמן שהכוס (ו) ב בידו או (ז) ג ביד בע"ה
(ודוקא לשמש, אבל לאחר שבסעודה ד מותר (ח) ליתן בכי האי גונא) (הר"י ס"פ
אלו דברים); ואסור (ט) ליתן לו פרוסת פת, אא"כ יודע בו ה שנטל ידיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסט סעיף א
(א) שיש לו ריח – או קיוהא דהיינו
טעם חמוץ [גמרא]:
(ב) צריך ליתן וכו' – דדבר שיש לו
ריח מזיק לאדם כשאוכלין בפניו והוא תאב לו ואין נותנין לו מיד אבל דבר שאין לו ריח
יכול לאכול תחלה ואח"כ יתן לשמש כדלקמן בסימן ק"ע ס"ג:
(ג) לשמש מיד – ובדבר מועט סגי דבזה
נמי מתיישבא דעתו. וכתבו האחרונים דאפילו אם התנה עם משרתו בשעת שכירותו לפטור עצמו
מזה לא מהני התנאי. ודוקא בשמש שעומד ומשמש ואינו אוכל עמהם ביחד אבל אם גם הוא מסב
על השלחן עמהם לא צריך לאקדומי. איתא בגמרא דמי שהריח ריח מאכל והוא מתאוה לו אם אינו
יכול להשיגו כל רוק שיבוא לתוך פיו מחמת תאות האוכל לא יבלע דיוכל לבוא לידי סכנה עי"ז
אלא ישליך הרוק מפיו:
(ד) מכל מין ומין – היינו אפילו בדבר
דלית ביה ריחא וקיוהא דעכ"פ גם בזה מצטער הוא כשרואה שארי אנשים אוכלין והוא אינו
אוכל:
(ה) ולא יתן לו – קאי אאחד מן המסובין:
(ו) בידו – ביד השמש דשמא מתוך שהוא
טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס שמביא לשלחן. וי"מ דאף כשהכוס ביד אורח לא יתן באותה
שעה לשמש דשמא ירגיש האורח בבעה"ב שמביט עליו בעין רעה (משום דשמא יחסר לאורחים)
ומרתת וישפך הכוס מידו:
(ז) ביד בעה"ב – כנ"ל דשמא
יקפיד בעה"ב ומתוך כעסו ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה בסעודה. יש אומרים דאף בעה"ב
בעצמו לא יתן לשמש כשהכוס ביד השמש ג"כ מטעם הנ"ל דמתוך שהוא טרוד בלקיחת
הפרוסה ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה וגנאי להמסובין בסעודה:
(ח) ליתן בכה"ג – פי' דשאר בני
הסעודה יכולין לתת זה לזה כשהכוס ביד בעה"ב שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה
שהם נותנים זה לזה ולא חיישינן לקלקלה (תר"י) ומוכח מזה דלאחר שלא זימן אסור ליתן
(אחרונים):
(ט) ליתן לו וכו' – פי' להשמש דחיישינן
שמא מתוך טרדתו ישכח מליטול ידיו אבל באחר לא חיישינן לזה אא"כ רואהו שרוצה לאכול
בלי נטילה ויש מחמירין בזה אך כשהוא נותן בתורת צדקה בודאי יש להקל כדלקמיה בס"ב
בהג"ה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסט
ב וכתב ה"ר יונה בסוף פרק אלו דברים (שם. ד"ה לא) יש למדין מכאן
שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן
בתורת צדקה מותר ע"כ ואין דבריו נראים דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא ואפילו הכי
לא יתן לו אלא אם כן יודע שנטל ידיו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסט סעיף ב
(י) לא יתן לאכול אלא * למי שיודע
בו שיברך, ו ויש מקילין אם נותן לעני (יא) בתורת צדקה (הר"י ס"פ אלו דברים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסט סעיף ב
(י) לא יתן לאכול וכו' – נלמד מסעיף
הקודם אך לפי סברא קמייתא דדוקא להשמש משום טרדא א"כ אין מקור לדין זה אם לא שיודע
בו שלא יברך שבזה כו"ע מודו דאין נותנין לו:
(יא) בתורת צדקה – דלא מפקעינן מצות
צדקה בשביל חשש שמא לא יברך ואע"ג דגבי שמש בסעיף הקודם חיישינן התם הנתינה לאו
בתורת צדקה הוא שנותן לו בעבור ששמשו [ל"ח] אך אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן
לו אף בתורת צדקה ודוקא אם מתוך רשעתו אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות
צדקה בשביל זה [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה ז
השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל
עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו, ואם נתנו לו
יין מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו אלא ברצונם.
בית יוסף אורח חיים סימן
קסט
ג השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכו'. בפרק כל הבשר שם אמר רב השמש
מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה
ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי אלא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. ויש לתמוה
על הרמב"ם שכתב בפ"ז מהלכות ברכות (ה"ז) שהשמש מברך על כל כוס וכוס
ולא כתב אם מברך על כל פרוסה ופרוסה אם לאו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסט סעיף ג
השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס
וכוס שיתנו לו, לפי (יב) ז שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף; ואינו צריך
לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש (יג) אדם חשוב בסעודה, שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת;
ואם אין אדם חשוב בסעודה, צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כמו על היין. הגה: (יד) שנים
שהיו אוכלין ביחד, השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות, כדי שיצטרפו לזמון וע"ל סי'
ק"ע.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסט סעיף ג
(יב) שהוא כנמלך – שאינו יודע אם יתנו
לו עוד אך אם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיביאו לו א"צ לברך:
(יג) אדם חשוב וכו' – דמסתמא האדם
חשוב יזהיר שיתנו לו כל צרכו מפת ואינו נמלך מזה ומדנקט המחבר פת משמע דדוקא בפת יזהיר
הת"ח את המסובין שיתנו לו וה"ה כל דבר דאית ביה ריח וקיוהא דמבואר לעיל דצריך
ליתן לו אבל בשאר דבר שהוא רק מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו לו בכל פעם ופעם
דשמא הת"ח לא יזהיר על דבר שהוא מדת חסידות [ט"ז] ועיין במגן גבורים שמפקפק
בדבריו:
(יד) שנים שהיו אוכלין וכו' – ר"ל
מידי דמחייב בזימון ומסתברא דאין לו רשות רק לאכול מעט כדי שיתחייב בזימון ויצטרף עמהם:
