רי"ף ברכות דף מ:
גמ' ברכות דף נג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 48:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא 56:20דקות .
1)כשיבא לאכול פת שמברכין עליו 1
3)מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע. 4
4)אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם.. 4
5)אין מברכין שום ברכה על מים
האחרונים 5
6)יש
שאין נוהגים ליטול מים אחרונים.. 6
7)נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות. 6
8)בין בשר לדגים, חובה ליטול. 7
9)אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו
תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות. 8
10)כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים
באמצעים 9
11)חמי האור, נוטלים מהם לידים אפילו
הן חמין 13
12)חמי טבריא יכול להטביל בהם את
הידים 14
13)טעם פיסול חמי טבריא לנטילה, מפני
שהן מרים ואינם ראויין לשתיית. 15
14)אם הטבילם במי מקוה, י"א
שדינו כמעין וי"א שצריך מ' סאה, ונקטינן כדברי המיקל. 17
15)ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה,
ידיו טהורות 19
16)המטביל ידיו א"צ שתי פעמים.. 20
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה ב
כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת
שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו
מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם
אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. +/השגת הראב"ד/ ומים אחרונים
אין מברכין עליהן כו' עד ביותר. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אני שמעתי בשימושי
הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים
הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות
פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים
יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח סעיף א
(א) כשיבא (ב) לאכול פת (ג) שמברכין
עליו: המוציא, (ד) א יטול ידיו (ה) אפילו אינו יודע להם שום טומאה, (ו) [א] ויברך:
על נטילת ידים. אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון (ז) לחמניות (פי' סטורט"י
בלע"ז) דקות, או פת הבאה בכסנין (פי' פת עשויה עם צוקארו ושקדים ואגוזים), (ח)
ב ואינו קובע סעודתו עליהם, אין צריך נטילת ידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף א
(א) כשיבא וכו' – טעם תקנת נטילה הוא
משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן
שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם
אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על
כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה
מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב
לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א]
אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:
(ב) לאכול פת וכו' – לאפוקי על פירות
וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין
דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:
(ג) שמברכין עליו המוציא וכו' – דלא
תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:
(ד) יטול ידיו – שני ידיו ובכלי ואף
אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה
כדי שהשמאל תשמש לימין:
(ה) אפילו אינו יודע וכו' – וגם אינם
מלוכלכות:
(ו) ויברך ענט"י – היינו אשר
קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע
מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:
(ז) לחמניות דקות וכו' – יתבאר לקמן
בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא
קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים
שאינם צריכים נטילה לעולם:
(ח) ואינו קובע – אבל אם קבע סעודה
עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה
עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י
ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות
צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה ב
כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת
שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו
מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם
אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. +/השגת הראב"ד/ ומים אחרונים
אין מברכין עליהן כו' עד ביותר. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אני שמעתי בשימושי
הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים
הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות
פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים
יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
קפא
א ואח"כ יטול ידיו דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם
(ויקרא כ ז) אלו מים ראשונים וכו'. בסוף פרק אלו דברים (נג:):
והם חובה דגרסינן בפרק כל הבשר (קה.)
אמר רב אידי בר אבין וכו'. ומפרש התם טעמא מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים ופירש
רש"י שמלח סדומית יש ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר
יהיב ידיה אעיניה מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן: וכתב ה"ר יונה (מ: ד"ה ואי)
וזה לשונו אומר הרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ג) שאע"פ שעכשיו אין לנו מלח
סדומית יש לחוש מפני מלח אחר שטבעו כמלח סדומית ואם יעביר ידיו על גבי עיניו קודם נטילה
יסמא עיניו ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמז:) כתב בשם רי"ף (חולין לז:)
שאע"פ שלא אכל מלח חובה ליטול ידיו משום דמים אחרונים הרגו את הנפש:
ואפילו ההולכים במחנה למלחמה שפטורים
ממים ראשונים חייבים באחרונים. בסוף פרק קמא דעירובין (יז:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא סעיף א
(א) מים אחרונים, (ב) חובה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף א
(א) מים אחרונים וכו' – הטעם משום
שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם
קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר
לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואפילו למי שאינו מברך בעצמו
אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ
חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא
מלח ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ
יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין
בסעיף י':
(ב) חובה – ואם יש לו מים מצומצמים
צריך למעט במים ראשונים כפי שיעור המבואר בסימן קס"ב סעיף ב' בכדי שישאר לו מעט
למים אחרונים ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד
במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים
יש אומרים דמתחלה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ
אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין ולאחריו מיל ואם בתוך שיעור
זה לא נמצא מים אעפ"כ מותר לו לאכול וגם לברך אח"כ בהמ"ז וכל אימת שימצא
מים אח"כ יטול ידיו משום חשש מלח סדומית:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפא
ב ואין ניטלין על גבי קרקע וכו'. בפרק כל הבשר (קה.) מים ראשונים ניטלין
בין בכלי בין על גבי קרקע אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי
קרקע מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא ופירש רש"י קינסא אם נותן שפאי עצים וקיסמים
תחתיהם למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע שפיר דמי
ומשמע לרבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא וכן דעת הרשב"א בתורת הבית
(ארוך ב"ו ש"ב ע:) אבל הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ברכות (הט"ז)
דמים אחרונים אינם ניטלין אלא על גבי כלי:
ומ"ש רבינו דטעמא דאין ניטלין
על גבי קרקע הוא משום רוח רעה. הכי מפורש בגמרא פרק כל הבשר שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא
סעיף ב
מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע
* (ג) א אלא [ב] בכלי, (ד) מפני רוח רעה ששורה עליהם; (ה) ואם אין לו כלי, נוטל ע"ג
ב עצים דקים (ו) וכיוצא בהן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף ב
(ג) אלא בכלי – ולא יתחוב ידיו בתוך
הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי:
(ד) מפני רוח רעה – ויש חשש סכנה לעובר
עליהם ובמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע ולכן מותר ליטלם תחת השלחן
ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:
(ה) ואם אין לו כלי – דכשיש לו כלי
ישפכם דוקא בתוך הכלי:
(ו) וכיוצא בהם – כמו אבנים דקים וקוצים
וכל כה"ג שנבלעים בהם המים ואינם מתקבצים למקום אחד ויש מקילין ליטול אף ע"ג
רצפה אם אין לו כלי ליטול בתוכו דס"ל דדוקא ע"ג קרקע ממש שורה עליהם רוח
רעה אבל לפי מה שכתב הלבוש יש להחמיר בזה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפא
ג ואין ניטלין אלא בצונן אבל לא בחמין וכו' ודוקא חמין שהיד נכוית בהם
אבל פושרים שפיר דמי. גם זה שם: וכתב הרשב"א בתורת הבית (שם) שכל המימות שפסולים
למים ראשונים כשרים למים אחרונים בזמן שהם צוננין שכולם מעבירים את הזוהמא ע"כ.
והכי משמע מדברי הגמרא והפוסקים אלא שהרמב"ם (ה"ט) כתב גבי חמי טבריא אם
נטל מהם בכלי או שהפליג מהם אמה למקום אחר אין נוטלין מהם לא ראשונים ולא אחרונים מפני
שאינם ראויים לשתיית בהמה ע"כ. ודבר תימה הוא מנין לו לפסול במים אחרונים מפני
שאינם ראויים לשתיית בהמה ומיהו אפשר דלאו מים שלאחר הסעודה קאמר אלא מים ראשונים שצריך
לשפוך על ידיו פעמיים ושפיכה שנייה קרי מים אחרונים וכההיא דתנן פ"ב דידים (מ"ב)
שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי הידים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא
סעיף ג
אין נוטלין (ז) בחמין ג שהיד (ח) נכוית
בהם, מפני (ט) שמפעפעין (פי' מבעבעין מלשון שחין אבעבועות) את הידים, ואין מעבירין
את הזוהמא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף ג
(ז) בחמין – אבל פושרין דהיינו שאין
היד סולדת בהן מותר ורש"ל פסק דוקא בצוננין ומיהו אם אין לו כ"א אלו הפושרין
בודאי אין להחמיר:
(ח) נכוית בהם – ל"ד דבודאי אין
אדם נוטל ידיו במים כאלו שיכוה בהן אלא ר"ל שהיד סולדת בהן ושיעורו כל שכריסו
של תינוק נכוית בו [מ"א]:
(ט) שמפעפעין – מרככין את הידים ומבליעין
בהן את זוהמת התבשיל [רש"י] ונ"ל דחמין שנצטננו מותר ליטול בהן:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפא
ז ובה"ג (ברכות פ"ו ט ע"ג) כתב כיון שאינן אלא לצורך האדם
משום מלח סדומית אין טעונין ברכה. כן כתבו התוספות בשמו בפרק כל הבשר (קה. ד"ה
מים) וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"ב):
ומ"ש רבינו בשם רב עמרם שאין
לברך עליהם כלל וכו'. כתבוהו ה"ר יונה (מ: ד"ה ולענין) והרא"ש בפרק
אלו דברים (סי' ו):
ומ"ש והראב"ד הכריע שאם
אכל תבשיל שידיו מזוהמות וכו'. כן כתב בהשגות פ"ו מהלכות ברכות (ה"ב):
ומ"ש רבינו בשם רב אחא משבחא
(שאילתות יתרו שאי' נד) שהמברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול קודם שיברך אבל האחרים
אם ירצו אין נוטלין קודם ברכה. כתבוהו ה"ר יונה (שם ע"א ד"ה והייתם)
והרא"ש (שם) בסוף פרק אלו דברים:
ומ"ש בשם התוספות מה שלא נהגו
בהם האידנא וכו' עד סוף הסימן. הוא בפרק כל הבשר (שם) ובסוף פרק אלו דברים (נג: ד"ה
והייתם) וכתבוהו הרא"ש והמרדכי (סי' רז) בסוף פרק אלו דברים והגהות מיימון בפ"ו
מהלכות ברכות (אות ג): כתב המרדכי בסוף פרק אלו דברים (שם) דבמים אחרונים אין צריך
לשפוך על ידיו אלא פעם אחת בלבד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא
סעיף ז
(יז) אין מברכין שום ברכה על מים האחרונים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף ז
(יז) אין מברכין וכו' – דלפי הטעם
שבארנו לעיל בסק"א משום חשש מלח סדומית דהוא סכנה לעינים בודאי אין שייך לברך
על נטילה זו כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות כגון המסנן מים בלילה מפני סכנת עלוקה
וכיוצא בזה ואפילו לפי הטעם הראשון שכתבנו לעיל דהנטילה היא כדי להסיר הזוהמא מעל ידיו
קודם בהמ"ז שלפי טעם זה היה ראוי לברך על נטילה זו מ"מ לא נהגו כן לפי שעכשיו
אין עושין המצוה כתקנת חכמים ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים גם בשמן ערב אחר הנטילה
להעביר את הזוהמא מהידים וכיון שאין אנו עושים המצוה כתיקונה נהגו שלא לברך בכל גוונא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפא
סעיף י
ח יש (כב) שאין נוהגים ליטול מים אחרונים;
ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה ט הוו ידים
מזוהמות (כג) י וצריך ליטול ידיו (כד) קודם ברכת המזון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפא סעיף י
(כב) שאין נוהגים וכו' – מפני שאין
מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן
מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא
[דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א
בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ
הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:
(כג) וצריך ליטול ידיו וכו' – ר"ל
דזה מדינא צריך ליטול ידיו במים אחרונים לכו"ע וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך
על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס:
(כד) קודם בהמ"ז – וצריך ליזהר
שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה ג
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות
רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף,
וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא
יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין
ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים
במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. +/השגת הראב"ד/ כל פת עד מפני הסכנה. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ עשה זה כנגד מה שאמר בגמרא כייל מיכל מאי ואמר ליה
לא כ"ש וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
קעג
א מים אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל וכו'. בפרק
כל הבשר (חולין קה:) וכתבו התוספות (ד"ה לא שנו) והרא"ש (סי' ז) שיש מפרשים
בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו
חובה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו לא קאמר דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת
ורבינו תם ז"ל היה אומר דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה ועוד בין תבשיל לתבשיל
ששניהם של בשר או שניהם של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל לכן פירש דבין תבשיל לתבשיל
היינו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה דכיון שאין הבשר [והגבינה] בעין וליכא אלא
טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול בנתיים אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שהגבינה בעין חובה
ויתכן פירוש זה אפילו לדברי האוסרים גבינה אחר בשר [באותה סעודה אפילו] בנטילה וקינוח
ע"כ. ורבינו תפס עיקר כפירוש רבינו תם ולפי זה מותר לאכול גבינה אחר תבשיל של
בשר על ידי נטילה בנתיים והבא לאכול בשר אחר תבשיל של גבינה [אינו] צריך ליטול ידיו
וכן כתב הוא ז"ל בטור יורה דעה סימן פ"ט: והגהות מיימוניות בפ"ט מהלכות
מאכלות אסורות (הכ"ו אות א) כתבו פירוש רבינו תם בשם ס"ה (עשין כז קיב:)
ומיהו כתבו בשם סמ"ק (סי' ריג הגה ד) דצריך עיון ברוטב של בשר דכשיש בו בשר מושך
המים בפה ע"כ כלומר דדילמא הא דשרי לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר דוקא בכגון ביצים
מטוגנים בשומן שאינם מושכים המים בפה כל כך אבל רוטב של בשר לא. וה"ר יונה כתב
בפרק אלו דברים (דף מ: ד"ה לא שנו) דאחר מרק של בשר ודאי מותר לאכול גבינה בקינוח
והדחה שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השינים אבל במרק דליתא להאי
חששא ודאי מותר. ורבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז:) כתב ראיתי לרבותי נוהגים כן
דוקא מרק בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה עד
סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך (התוספתא) [התוספות]
עכ"ל: והמרדכי (חולין סי' תרפז) כתב ראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים
בשומן משום גזרה אטו בשר בחלב ע"כ. וכן נהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל
של בשר כלל ואין לפרוץ גדר. מיהו אם אין בשר בתבשיל אע"פ שנתבשל בקדרה שמבשלין
בה בשר לא נהגו להחמיר ומותר לאכול אחריו גבינה. ואם מותר לאכלו עם גבינה כתבו רבינו
בספר יורה דעה סימן צ"ה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעג סעיף א
מים אמצעים, (א) רשות; וה"מ בין
תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה, חובה (ב) (עיין בי"ד סי' פ"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעג סעיף א
(א) רשות – רצה נוטל רצה אינו נוטל:
(ב) עיין ביו"ד סימן פ"ט
– ס"ג ושם נתבאר בהג"ה דלפי מנהגנו יש ליטול ידיו אפילו בין תבשיל של גבינה
לתבשיל של בשר שאחריו אם נוגע בהם בידיו ואין לנו רשות אלא בששני התבשילין שוין:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעג
ב ומ"ש רבינו ואדוני אבי ז"ל היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים
דחמירא סכנתא מאיסורא. הכל בו (סי' כג טז.) כתב שגם הר"ם נ"ע היה נוהג כן
מזה הטעם ולא פירש מהיכן למד הר"ם כן ונראה שלמדו כן מדגרסינן בפרק כיצד צולין
(פסחים עו:) ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא מר בר
רב אשי אמר אפילו במילחא נמי אסורה משום דקשה לריחא ולדבר אחר. ופירש רש"י דאיטויא
בהדי בשרא. בתנור אחד: לדבר אחר. צרעת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעג
סעיף ב
בין בשר לדגים, חובה ליטול משום א
דקשה (ג) לדבר [א] אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא (ד) (ועיין י"ד סי' קט"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעג סעיף ב
(ג) לדבר אחר – צרעת ועיין במ"א
שכתב דאפשר דבזמנינו אין סכנה כ"כ דבכמה דברים נשתנו הטבעים ע"ש:
(ד) ועיין ביו"ד סי' קט"ז
– ושם נתבאר בהג"ה דמנהגנו שאין חוששין לזה וסיים דמ"מ יש לאכול דבר ביניהם
ולשתות דהוי קינוח והדחה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
פט סעיף ג
אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו
תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות. (ויש מצריכים נטילה) (שערים והגהות
ש"ד). אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל
של גבינה, חובה ליטול ידיו. הגה: יח ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו (רשב"א סימן
ש"י /ש"ז/ ומרדכי והגהת ש"ד). ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר
תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר (ארוך וב"י). יט מיהו אם
אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל (ז) בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה (שם), ואין בו
מנהג להחמיר. וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב, כ מיהו יש ליטול
ידיו ביניהם, ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה, אם נגע בהן
בידיו (בשערים והג"ה שערי דורא). כא שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין, אינו צריך
נטילה, דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים (ב"י בשם רש"י).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן פט סעיף ג
יח ושומן של בשר וכו' – ואפילו שומן
של עוף דינו כשומן ממש כ"כ בת"ח שם ד"ד בשם המרדכי והגהת ש"ד וכ"פ
בסימני ת"ח שם:
יט מיהו אם אין בשר כו' מותר – לקמן
ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ונראה
דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה
דהוי קצת ממשות של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא:
כ מיהו יש ליטול ידיו ביניהם – אף
ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה כן הסכימו הפוסקים כמ"ש בת"ח
שם דין ג':
כא שמש המשמש כו' – כ"כ גם הב"י
בשם רש"י פ' כ"ה (דף ק"ז ע"ב) ובאמת לא דקדקו כלל דרש"י לא
איירי התם אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה והוא פשוט בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים
כמו שנתבאר בא"ח סימן קס"ג שאין המאכיל צריך נ"י אע"פ שנוגע אבל
מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין
אוכל לנוגע ולא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן פט סעיף ג
(ז) בקדרה של בשר – עבה"ט בשם
הש"ך ונראה דר"ל אפילו אם אין ס' נגד הטוח בעין שעפ"י הקדרה דאל"כ
הדק"ל. ולפ"ז פשיטא דתבשיל שהושם בו מעט שומן מותר לאכול אחריו גבינה אף
אם לא היה ס' נגד השומן [כעת ראיתי בס' בל"י ס"ק ט"ו שכתב על דברי הש"ך
וז"ל ונראה לי דוקא שאינו נותן טעם ממשות בתבשיל רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם
נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן עכ"ל ולפ"ז בתבשיל שיש בו שומן ואין
בתבשיל ס' נגדו אין להקל וע"ל סק"א] ומ"ש הבה"ט ולא אבין כו' עיין
פמ"ג מ"ש בזה ליישב:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעג
ג כתוב בספר ארחות חיים (הל' נט"י אות לא) בשם הראב"ד כל הדברים
הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיים שבין גבינה לתבשיל בין להקל בין להחמיר חוץ משפשוף
בגופו או בכותל או בהיסח דעת שפוסלים באמצעיים ואינם פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה
לאכול וידיו צריכות שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעיים צריכים ניגוב כראשונים וחוץ
משאר משקין שאינם כשרים לאמצעיים מפני שהם שמנים וצחים ואינם מנקים את השומן ואת המאכל:
וכתב עוד שם ושוין אלו לאלו לענין ברכה שהרי חובה הן ולא יהו אלא מצוה הרי טעונין ברכה
שאינו רשאי לאכול עד שיטול כדין מים ראשונים ומברך על רחיצת הידים כדין מים אחרונים
עכ"ל והעולם לא נהגו לברך לא על מים אחרונים ולא על מים אמצעיים ובסוף סימן זה
(ד"ה כתבו התוס') אכתוב למה אין מברכין על האמצעיים. וז"ל הרשב"א בתורת
הבית (קצר ב"ו ש"ה עג.) מים אמצעיים ניטלין בין בכלי בין שלא בכלי ודינם
כדין מים אחרונים לכל דבר ויתרים עליהם שצריכים ניגוב כמים ראשונים:
כתב בה"ג (ברכות פ"ו ט ע"ג)
שהאוכל בשר מותר לאכול אחריו גבינה מיד וכו'. כן כתבו התוספות (קד: ד"ה עוף וגבינה)
והרא"ש (סי' ה) בפרק כל הבשר בשם רבינו תם ובשם הלכות גדולות דהא דאמר רב חסדא
התם אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר
לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ולפירוש זה קשה מאי פריך הכא אדרב יצחק וצריך לומר לפירושו
דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דוקא יש חילוק והעולם
נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר בשר עוף וסיים בה הרא"ש ואין לשנות
המנהג עד כאן ונראה לי שזה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל לא מטעם גדר וסייג
הוא שנהגו כן אלא משום דסבירא להו כדעת הרמב"ם (עי' מאכ"א פ"ט הכ"ח)
שמפרש דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים קאמר
וכתב הרשב"א (חולין קה. ד"ה הא דאמרינן) שכן דעת רבינו חננאל ובעל העיטור
(ח"ב יג:) ז"ל והר"ן (לז: ד"ה אמר) הכריע שכן דעת הרי"ף
(שם) ולאפוקי מהרא"ה (חולין קה. ד"ה אמר מר עוקבא) שהיה מסופק בדבר לדעת
הרי"ף ז"ל:
ומ"ש רבינו הילכך אין לאכול גבינה
אחר הבשר עד שישהה כשיעור מזמן סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב. שם בפרק כל הבשר אמר
מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל
גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתא אכילנא וכתב
הרי"ף (שם) ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל
גבינה בתר בישרא אלא דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתא ולא אשכחינן מאן דשרי
למיכל גבינה בתר בישרא פחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אע"ג דשהי ליה כי האי שיעורא
קרי אנפשיה חלא בר חמרא: וכתב הרא"ש (שם) בסעודתא אחריתא אכילנא פירוש בזמן שאדם
רגיל לסעוד דהיינו מזמן סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב ובפחות משיעור זה אין לאכול
גבינה אחר בשר וכתוב בהג"ה (אשירי שם) על זה וכן כתב המיימוני (שם) דצריך שישהה
שש שעות והיינו דלא כהלכות גדולות ורבינו תם והתוספות שפירשו בסעודה אחריתא אכילנא
לאו בסעודה שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק ובירך מותר
דלא פלוג רבנן וכן נראה לראבי"ה (חולין סי' אלף קח) עכ"ל וכן כתוב בהגהות
מיימוניות פ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ח אות ג) וכתבו עוד שלדעת רבינו
תם והלכות גדולות מר עוקבא שלא אכל גבינה עד סעודה אחרת מחמיר על עצמו היה. והעולם
נהגו כדברי הרמב"ם וכן פסק הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"ג ש"ד פו:)
וכתבו הרמב"ם (שם) והרשב"א (שם פז:) ששיעור זה צריך להמתין אפילו אחר בשר
עוף:
ומ"ש ואם יש בשר בין השינים צריך
להסירו. כן כתב הרשב"א בחידושיו (שם ד"ה נמצא) בשם בעל העיטור (ח"ב
יג:) שאם יש בשר בין שיניו ואפילו שהה צריך להוציאו וכתב שנראין דבריו וכן פסק רבינו
ירוחם ז"ל (נט"ו אות כח קלז.) ובספר יורה דעה סימן פ"ט כתב רבינו שזה
לדעת האומרים שהטעם שצריך לשהות הוא לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך אבל
לדעת הרמב"ם (שם) שנתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים לאחר ששהה כשיעור מותר
אפילו נשאר בשר בין השינים. וכתב עוד שאם לא אכל הבשר אלא לעסו לתינוק לפי הטעם הראשון
אין צריך להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם ולפי טעמו של הרמב"ם צריך להמתין
וטוב לאחוז כחומרי שני הטעמים ע"כ: וכתב הר"ן (חולין לז: סוד"ה אמר)
נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואחר כך מצא בשר בין שיניו שאינו צריך שהייה כדי
סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה ראשונה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קינוח
הפה מיהא משמע דבעי עכ"ל:
ובשר אחר גבינה מותר מיד וכו'. (כל
הבשר קה.):
ואם הוא יום ורואה שידיו נקיות אין
צריך נטילה. פשוט בפרק כל הבשר (קד:) וכתב רבינו ירוחם (שם.) דהוא הדין בלילה אם יש
לו נר יפה אינו צריך נטילה ומיהו כתב רבינו בספר יורה דעה סימן פ"ט בשם ה"ר
פרץ (סי' ריג אות ז) שיש לרחצם אף ביום לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בלחלוחית הידים
ולאו אדעתיה עכ"ל וכן כתבו הגהות מיימוניות (ד"ק מאכ"א פ"ט הכ"ו)
בשם סמ"ק וכתב הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ג ש"ד פו.) שהטעם שמותר
לאכול בשר אחר גבינה מיד הוא מפני שהגבינה רכה היא ואינה מתעכבת בין השינים וכן כתבו
הגהות מיימוניות: ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב
בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.) וז"ל אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא
חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא
מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין ואי אוליד בר באינון
יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא עכ"ל וכבר כתב המרדכי (חולין
סי' תרפז) שמהר"מ (תשובות דפוס פראג סי' תרטו) היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה
אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו גזר להחמיר על עצמו ואין
זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינא פרק כל הבשר אנא להא מילתא כחלא
בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף
נאכלין באפיקורן ע"כ. והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה
מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואע"פ שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר
אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף:
והקינוח הוא שילעוס פת וכו' עד וכן
לא בתמרי וירקא. פשוט בפרק כל הבשר (קה.):
ומ"ש ואחר הקינוח ידיח פיו במים
או ביין. שם תניא בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל אומרים מדיח ואסיקנא דבית שמאי אומרים
מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח והוא הדין למקנח ומר אמר חדא ומר אמר חדא
ולא פליגי ופירש רש"י והוא הדין דתרווייהו בעינן וגם הרי"ף (לז:) כתב הילכך
בעי קינוח והדחה וכן כתב הרא"ש ז"ל (סי' ה). ופירש רש"י דמדיח דקתני
היינו הדחת פה וכן נראה מדברי התוספות (ד"ה מקנח) והרא"ש. וכתבו הגהות מיימוניות
(מאכ"א פ"ט הכ"ו אות ב) בשם מהר"מ (שם סי' תקלא) שאין צריך לדקדק
בקינוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים ע"כ ואפשר שאע"פ שרבינו כתב כאן
ובספר יורה דעה (סי' פט) שיקנח פיו ואחר כך ידיחנו לאו דוקא דהוא הדין אי עבד איפכא
שפיר דמי. וכתבו עוד הגהות מיימוניות שמנהגו של ריב"א לאחר שאכל גבינה היה עושה
הדחה לידיו ולפיו והיה מכניס אצבעו לתוך פיו ובודק יפה כדי שלא יהא שום דבר בפיו ואח"כ
עושה קינוח הפה ורבינו יהודה כתב שר"י היה שורה פתו במים או ביין ואוכל כי בענין
זה יעלה בשביל שניהם בשביל קינוח והדחת פיו או הוא אוכל דבר שמקנחין בו ושותה יין או
מים ע"כ ורבינו כתב בספר יורה דעה סימן פ"ט ויש נוהגין לשרות פת במים או
ביין ולאכלו והוא עולה בשביל קינוח והדחה ויותר טוב להיות כל אחד ואחד בפני עצמו ע"כ:
אבל הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ו) לא הזכיר הדחת פה כלל
ומתוך לשונו משמע דמדיח דקתני לאו הדחת פה היא אלא נטילת ידים ובית שמאי איירו בהכשר
פה ובית הלל בהכשר ידים וכולהו מודו דתרוייהו בעינן וכן דעת הר"ן ז"ל (לז:
ד"ה בית שמאי). והרשב"א כתב בתורת הבית (ארוך ב"ג ש"ד פו.) יש
מי שהורה שאין צריך לעולם קינוח פה לאוכל גבינה תחלה ואינו מחוור וכתב עוד יש אומרים
שצריך לקנח פיו והוא הדין שצריך עוד להדיח פיו במשקין ויש אומרים שמקנח או מדיח ודי
לו באחד מהם ולזה הדעת נוטה ע"כ. והעולם נהגו לקנח ולהדיח וכן נכון לעשות כדברי
המחמיר בדבר שאין בו טורח:
שני אכסנאין שאין מכירין זה את זה
וכו'. משנה וגמרא בפרק כל הבשר (קז:):
ומ"ש או שני אחים אפילו מקפידים
זה על זה אסורים. שם בעיא דאיפשיטא ומשמע לי דאחים לאו דוקא אלא הוא הדין לאכסנאים
המכירים זה את זה וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בטור יורה דעה סימן פ"ח והא שאסור
להעלותו על השלחן דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה ואז אסור אפילו אם מקפידים זה
על זה:
ומ"ש עד שיעשו שום היכרא ביניהם.
שם ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך אלא בכעין תפיסה אחת ופירשו התוספות
(ד"ה כעין) והרא"ש (סי' כ) שאם יש דבר מפסיק בנתיים לא הוי כעין תפיסה אחת
כי ההיא דפרק רבי ישמעאל (ע"ז נ.) גבי מרקוליס שאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות
היכי דמי שתי תפיסות כגון דאיכא גובהה ביני וביני ולכך נוהגים עכשיו שנים שאוכלין על
שולחן אחד זה בשר וזה גבינה שמניחין לחם או קנקן לעשות מחיצה ביניהם להיכרא או אוכל
על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות ויש מפרשים בתפיסה אחת שהם בהוצאה אחת כמו אחים שקנו
אתרוג בתפוסת הבית בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלז:) ופריך תפיסה אחת סלקא דעתך מה לי
הוצאה אחת מה לי שתי הוצאות אם מכירים זה את זה ומשני כעין תפיסה אחת דהיינו שמכירים
זה את זה ולפירוש זה לא מצינו שהם מותרים על שולחן אחד מחמת הפסק שיש ביניהם ע"כ:
והרי"ף לא הזכיר הא דכעין תפיסה אחת ונראה שהוא היה מפרש כפירוש אחרון שכתבו התוספות
והרא"ש וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם (מאכ"א פ"ט הכ"א) והעולם
נוהגים כדברי הפירוש הראשון לאכול זה בשר וזה גבינה על ידי הפסק שביניהם או על ידי
שכל אחד אוכל במפה אחרת וגם רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז ע"ג) כתב דראשון
נראה עיקר וכן עמא דבר. ורבינו אע"פ שכתב שני הפירושים בטור יורה דעה (שם) כאן
לא כתב אלא הפירוש הא' בלבד וגם מתוך דבריו שם נראה שפירוש זה עיקר שהפירוש האחר כתבו
בלשון ויש אומרים משמע דסבירא ליה דלשון ראשון עיקר וכן פסק הרשב"א בתורת הבית
(הקצר ב"ג ש"ד פה:) וז"ל שני אנשים המכירים זה את זה שאסרנו אם היו
עושים היכר ביניהם כגון שהיה אוכל זה במפה [וזה במפה] אחרת וכיוצא בזה מותר שאין אנו
חוששין אלא שמא ישכחו ויתערבו זה עם זה והיכר זה מודיען ולפיכך מותר ע"כ: כתבו
הגהות אשירי בפרק כל הבשר (סי' כ) אהא דאוכלים זה בשר וזה גבינה על ידי הפסק לחם וכגון
שאינם אוכלים מזה הלחם כגון שיש להם לחם אחר ע"כ. ונראה דהוא הדין לקנקן שמפסיקין
בו שצריך שלא ישתו ממנו ומיהו יש לחלק ולומר דדוקא בלחם שכן דרך להניחו על השלחן ליכא
היכרא אי (לא) אכלי מיניה אבל קנקן אם אין דרכן להניחו על השולחן והניחו עכשיו להפסיק
אע"פ ששותין ממנו מינכרא מילתא ושפיר הוי הפסק: וכתבו עוד הגהות אשירי מנהג רבינו
קלונימוס ורבינו יהודה שלא היו שותין [מכוס אחד] כשאוכלין בשר וגבינה (מכוס אחד) ואפילו
מוחלקין על השולחן אבל איסורא ליכא אלא משום הרחקה היה עושה כך וצריך נמי מפה בפני
זה ובפני זה עכ"ל: כתבו התוספות בפרק כל הבשר (קה. ד"ה מים ראשונים) וא"ת
מים אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהם לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה
כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר. והרשב"א כתב בתורת הבית (ארוך ב"ו
ש"ה ע"ג.) טעם אחר לפי שאין זו מצוה קבועה שאילו ביום אוכל אפילו בלא רחיצה
כשרואה שאין בידיו לכלוכי גבינה: תשלום דינים אלו יתבארו בסימן פ"ט בטור יורה
דעה בעזרת השם כי שם הוא מקומם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעג
סעיף ג
כל הדברים הנוהגים באחרונים (ה) נוהגים
באמצעים, (ו) בין להקל * בין להחמיר, חוץ ב מהיסח הדעת (ז) שפוסל באמצעים מפני שעדיין
רוצה לאכול וידיו צריכים שימור; ג וחוץ מניגוב הידים, (ח) שאמצעים צריכים ניגוב כראשונים.
הגה: ויש שאמרו שאמצעים צריכים (ט) ד דווקא מים, מה שאין כן באחרונים, כדלקמן סי' קפ"א
(ב"י בשם אורחות חיים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעג סעיף ג
(ה) נוהגים באמצעיים – היינו שבין
תבשיל לגבינה:
(ו) בין להקל – היינו שא"צ נטילה
בכלי וגם רק עד פרק השני וגם אין חציצה מעכב בהם בדיעבד:
(ז) שפוסל באמצעיים – אין הכוונה שאם
הסיח דעתו לאחר שהטיל לאמצעיים נבטל נטילת האמצעיים דמאי איכפת לן בהיסח דעתו הרי עכ"פ
ידיו נקיות מגבינה אלא ר"ל שאם הסיח דעתו משמירת ידיו נבטל נטילה ראשונה דמים
ראשונים כמו שמבואר בכמה מקומות דהיסח הדעת משמירת ידיו פוסל הנטילה ומילתא דפשיטא
הוא ולא נקט לה אלא משום דהשוה לה בכל דבר למים אחרונים ובמים אחרונים לאחר שנטל לא
איכפת לן בהיסח הדעת שהרי לא יאכל יותר להכי קאמר דבנטילה לאמצעיים אינו כן דאף שהטיל
לאמצעיים אעפ"כ אינו רשאי להסיח דעתו מנטילה ראשונה שהרי יאכל עוד:
(ח) שאמצעיים צריכים ניגוב – דיש בו
משום מיאוס אם יאכל בלי ניגוב:
(ט) דוקא מים – ששאר משקין מתוך שהם
עצמן שמנים אינם מנקים את השומן והמאכל משא"כ באחרונים שאינם באים רק להעביר הזוהמא
מידים אפילו משקין מעבירין הזוהמא ורש"ל מיקל דמותר בשאר משקין אבל כמה אחרונים
הסכימו להרמ"א:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה טז
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה
עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה
כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע,
ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי, מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן,
ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את
הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה. +/השגת הראב"ד/
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו' עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
קס
ו חמי האור נוטלין מהם לידים אפילו הן חמין שהיד נכוית בהן. בפרק כל הבשר
(קו.) איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר נוטלין ופסקו
הפוסקים כרבי יוחנן. ולעיל מהאי פלוגתא תניא (קה.) מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין
בצונן אמר רבי יצחק לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אין נוטלין בהן
ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין נוטלין אלא בצונן אבל חמין לא אמר רבי יצחק לא שנו
אלא שהיד סולדת בהן אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע"פ שהיד סולדת
בהן מותר וכתבו הרא"ש (סי' ו) והרשב"א (חולין קו. ד"ה חמי האור) והמרדכי
(ברכות סי' קצג) דהלכה כלישנא בתרא וכן נראה מדברי הרי"ף (ברכות מ:) והרמב"ם
ז"ל (שם הט"ז) והכי נקטינן ודלא כסמ"ג (עשין כז הל' נט"י קיב:)
וסמ"ק (סי' קפא עמ' קלד) דכתבו כלישנא קמא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס סעיף ו
חמי האור, נוטלים מהם לידים אפילו
הן חמין (כו) ח שהיד סולדת (פי' כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו) (כז) בהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ו
(כו) שהיד סולדת – שנמשכת מאחוריה
שלא תכוה:
(כז) בהם – ויש מחמירין ביד סולדת
בהם וכתבו האחרונים דבאין לו מים אחרים אין להחמיר בזה דהעיקר כדעת השו"ע ובפושרין
אין איסור כלל לכו"ע ואפילו אם היו חמין מתחלה ונצטננו ונעשו פושרין ג"כ
מותר ולפ"ז אפילו אין לו מים אחרים כ"א חמין שהיד סולדת בהן יראה להמתין
מעט עד שיצטננו במקצת שלא יהיה היד סולדת בהן ויהיה מותר לכו"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן
קס
ז – ח חמי טבריא במקומן יכול להטביל בהם את הידים וכו'. שם (קו.) חמי טבריא
חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן פליג עליה ואסיקנא במקומן כולי עלמא לא
פליגי דשרי מישקל מינייהו במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא
מר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומר סבר לא גזרינן. ופסקו הפוסקים כחזקיה דגזר. ופירש
רש"י במקומן. בחיבורן אם בא להטביל ידיו בהם: דכולי עלמא שפיר דמי. דשם טבילה
עליהם ככל מעיינות ומקואות: מישקל מינייהו במנא. לשפוך על ידיו כדין הנטילה: דכולי
עלמא אסור. דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה להם
שעת הכושר: דאפסיקינהו בבת בירתא. חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל
מחוברין למקוה: ולפי דברי רש"י נראה שאע"פ שהיו מים יפים לשתייה וציננן פסולים
דכיון דמתחלת ברייתן היו חמין לא היתה להם שעת הכושר דאם לא כן הוה ליה לפרש דבנוטל
בהם בעודן חמין הוא דפסל ואפשר שלא הוצרך לפרש דמאחר שאין טעם פיסולן אלא מחמת חמימותם
ממילא משמע שאם נצטננו כשרים. אבל ה"ר יונה כתב בפרק אלו דברים (ברכות מ: ד"ה
חמי) דהא דפסלינן בחמי טבריא למישקל מינייהו במנא לא מפני החמימות פסולים דהא קיימא
לן (חולין קה:) דאפילו היד סולדת בהם כשרים אלא הטעם מפני שהם מרים ביותר שאפילו על
ידי הדחק אין אדם יכול לשתותן וגם אינן ראויין לשתיית בהמה והילכך במים אחרים שנובעים
חמין כמו חמי טבריא אם אינם מרים כל כך ויכול האדם לשתותן על ידי הדחק כשרים ליטול
מהם בכלי. וכן כתב הרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ט) שטעם פיסולן מפני שאינם ראויין
לשתיית בהמה. וכן כתב גם כן הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"ו ש"ב עא.):
ומ"ש ה"ר יונה ויכול האדם לשתותן על ידי הדחק אינו מדוקדק דבשתיית בהמה הדבר
תלוי כדבסמוך אבל שתיית אדם אינה מעלה ואינה מורדת. ואפשר דמשמע ליה ז"ל דודאי
בשתיית אדם תליא מילתא ולא תלו אותם בשתיית בהמה אלא משום דכל שלא נפסלו משתיית בהמה
אדם יכול לשתותן בשעת הדחק: ועל מה שפירש רש"י דאפסקינהו בבת בירתא דאיפליגו בה
בשמימיה מחוברין למי המקוה היא כתב ה"ר יונה שאין נראה לו כן אלא בשאין שום עירוב
מהמעין לבת בירתא ואין בבת בירתא ארבעים סאה נחלקו כלומר שאם היה שום עירוב מהמעין
לבת בירתא או אם היו ארבעים סאה בבת בירתא אפילו לחזקיה מטבילין בו הידים. אבל דעת
הרשב"א (חולין שם) כדעת רש"י. ומיהו היכא דאיכא ארבעים סאה בבת בירתא מדברי
רש"י משמע נמי דמטבילין בו הידים וכן דעת הרשב"א בפרק כל הבשר (שם) ובתורת
הבית (שם ע"ב) וכן נראה מדברי רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס סעיף ז
חמי טבריא יכול (כח) להטביל בהם את
הידים, (כט) אבל ליטול מהם (ל) בכלי, לא; ואם המשיך אותן בארץ (לא) דרך ט חריץ חוץ
למקומם (לב) והפסיקן מהמעין הנובע, אם יש בהם שיעור מקוה (לג) מטבילין בהם הידים,
(לד) ואם י אין בהם שיעור מקוה לא; ואם חריץ זה מימיו מחוברים למי המעין הנובע חם,
לרש"י והרשב"א (לה) יא אין מטבילין בו הידים, ולהר"ר יונה מטבילין בו
את הידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ז
(כח) להטביל בהם – ככל מעינות דחמי
טבריא מעין הוא. ואפילו אין בהם מ' סאה וכנ"ל בסימן קנ"ט סי"ד:
(כט) אבל ליטול מהם וכו' – ואפי' ממעין
גדול שיש בו מ' סאה:
(ל) בכלי לא – ואפי' בנצטננו אסור
משום דאינם ראוין לשתיית כלב וכדלקמיה:
(לא) דרך חריץ – שבקרקע וה"ה
אם הלך דרך צינור אם אין עליו שם כלי [פמ"ג]:
(לב) והפסיקן – מהמעין דאז בטל ממנו
תורת מעין ואינו רק מקוה:
(לג) מטבילין בהם – דהשתא כל גופו
טובל בהם ידיו לא כ"ש:
(לד) ואם אין בהם וכו' – ואף להמכשירין
לעיל בסי' קנ"ט סי"ד בפחות מארבעים סאה אף במקוה הכא בחמי טבריה מודו דגזרינן
אם נבוא להטביל ידים היכא דאפסקינהו מהמעין יאמרו דהמים של חמי טבריה הם כשאר מים ויבואו
ליטול מהם אף בכלי:
(לה) אין מטבילין – דגם בזה גזרו שמא
יבוא ליטול גם בכלי כיון דאפסקינהו ממקומן ואין בהם עצמם ארבעים סאה ודעת הרר"י
כיון דמחוברת למי המעין וכשר אף לטבילת גופו שוב לא שייך למגזר שמא יבוא ליטול אף בכלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס סעיף ח
טעם פיסול חמי טבריא לנטילה, (לו)
מפני שהן מרים ואינם ראויין לשתיית (לז) הכלב, אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהן ראויין
לשתיית הכלב, נוטלים מהם לידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ח
(לו) מפני שהם מרים – ואינם ראויים
וכדלקמיה בס"ט דאלו מחמת חמימותן אין לפסול וכמ"ש המחבר בס"ו:
(לז) הכלב – אף שמשונים בטעמם משאר
מים שאינם ראוים כ"כ לשתיית אדם כיון שעכ"פ ראוים לשתיית הכלב כשרים לנטילה.
ודע דלדעת היש מחמירין שכתבנו לעיל במ"ב סקכ"ז לענין חמי האור כ"ש דיש
להחמיר כאן לענין חמין של מעינות שלא היה להן מעולם שעת הכושר:
בית יוסף אורח חיים סימן
קס
ט מים מלוחים או סרוחים או מרים וכו'. בפרק קמא דידים (מ"ג) תנן המים
שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים וכתב הרי"ף בפרק אלו דברים (מא.)
פירוש יש אומרים מים מלוחים שאין הכלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים שקרובים להיות
כטיט הנדוק והרא"ש כתב בפרק כל הבשר (סי' ט) ופירושא קמא עיקר דאיירי בצלולין
אלא שהם מלוחים או סרוחים אבל בעכורין אין חילוק בין קרקע לכלי דאמרינן בפרק ב' דזבחים
(כב.) כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי
טיט הנרוק פי' (רש"י שם ד"ה נדוק) דק שהוא ראוי להריקו מכלי אל כלי היכי
דמי אי דפרה שוחה ושותה הימנו אפילו לרביעית נמי משלים ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו
אפילו למקוה נמי לא אלמא דבמים עכורים אין חילוק בין טבילה לנטילה. ועל משנה זו (פ"ק
דידים) כתב הרא"ש המים שנפסלו משתיית בהמה כגון סרוחים או חמי טבריא דלא תקון
רבנן נטילה אלא בראויים לשתיית בהמה אבל בקרקע כשרים לטבילת גופו וכל שכן לטבילת ידים
אבל אם הם עבים מחמת טיט המעורב שאין הפרה שוחה ושותה מהם אפילו לטבילה אינם ראויים
כדאיתא בפרק ב' דזבחים וכן כתב גם כן רבינו שמשון שם ובפרק ב' דמקואות (מ"י) וכן
כתבו התוספות בפרק ב' דזבחים (ד"ה אפילו) ובסוף פרק קמא דסוכה (יט: ד"ה טיט
הנרוק) וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (שם). אבל הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות
ברכות (ה"ט) דמים עכורים שנפסלו משתיית הכלב מחמת עכירות דינם שוה לנפסלו מחמת
שהם סרוחים או מרים דבכלים פסולים לנטילת ידים ובקרקעות כשרים להטביל. וזהו כפירושא
בתרא שכתב הרי"ף. ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס סעיף ט
(לח) מים מלוחים או סרוחים או מרים
(לט) יב שאין [י] הכלב יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידים אע"פ שכשרים * (מ)
למי מקוה לטבילה; ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם, * (מא) אם הכלב יכול לשתות מהם,
(מב) כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם, פסולים לשניהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ט
(לח) מים מלוחים – מי הים אם הרתיחו
אותן חזרו להיות ראויין לשתיית כלב וכשרין לנטילה [מ"א וש"א בשם רדב"ז]
ולטבול בתוכו לעולם מותר וכמו בכל מים מלוחין:
(לט) שאין הכלב וכו' – דכיון שהם סרוחים
כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י
[אחרונים]:
(מ) למי מקוה לטבילה – וה"ה לטבילת
ידים דלא עדיף מטבילה [גמרא]:
(מא) אם הכלב יכול וכו' – דהיינו שאין
עב כ"כ ועיין בחולין פרק כל הבשר בדברי חמודות אות ל"ח:
(מב) כשרים – ומחמת שינוי מראה אין
לפסול דדרך המים כן הוא וכנ"ל באות ג' במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ט
* למי מקוה לטבילה – הנה הרבה פוסקים
[הר"ש והרשב"א והריטב"א] כתבו דגם בזה הוי כמו בחמי טבריה דאם אפסקינהו
לגומא שאין מחזקת ארבעים סאה גם לטבול בתוכן פסולין לכו"ע דהא גם שם הטעם משום
דאינם ראויים לשתיית כלב וכנ"ל [וכן הוכיחו האחרונים לדעת השו"ע דדין אחד
הוא] מיהו אם מחוברין להמים שבמעין או למקוה שיש בה מ' סאה יש לסמוך להקל בזה כדעת
רבינו יונה הנ"ל דלרי"ף ורמב"ם משמע דמותר בזה בכל גווני וכמ"ש
הגר"א בגירסת הרי"ף וכן היקל בא"ר:
* אם הכלב יכול וכו' – הנה בגמרא
[זבחים כ"ב] איתא אם הפרה שוחה ושותה מהם ומשמע לכאורה דאפילו הכלב יכול לשתות
כ"ז שאין הפרה יכול לשתות פסולים לנט"י וצ"ע [פמ"ג]:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
יד המטביל ידיו בארבעים סאה וכו'. כן משמע מדאמרינן בפרק כל הבשר (קו.)
גבי חמי טבריה במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי ואמרינן נמי השתא כל גופו טובל בהם ידיו
ורגליו לא כל שכן ודעת רש"י שאין טבילה לידים מועילה אלא במים שראויים להטביל
בהם כל גופו וכן כתב גם כן בפ"ב דחגיגה (יח:) על מתניתין דנוטלין לידים לחולין
למעשר וכו' וכן כתב המרדכי פרק אלו דברים (סי' רב). אבל ה"ר יונה כתב בפרק אלו
דברים (מא. ד"ה ונראה למורי) דמן התורה אין שום טבילה צריכה מ' סאה אלא טבילת
כל גופו בלבד אבל טבילת כלים די ברביעית והוא שיהו מתכסים הכלים בתוך המים אלא שהחכמים
אמרו שלא יהא חילוק בין טבילת גופו לטבילת כלים והצריכו הכל בארבעים סאה ומדחזינן לטבילת
הכלים שהיא מן התורה שאינה צריכה ארבעים סאה כל שכן טבילת ידים שאינן אלא מדרבנן שדי
שיטבול ידיו ברביעית כיון שמתכסים שם והביא ראיות לדבריו ובסוף דבריו כתב שאע"פ
שלטבילת הגוף צריך עירוב כל זמן שאין במים ארבעים סאה לענין טבילת ידים אין צריך עירוב
ואפילו פסק המים לגמרי מהמעיין ואין בהם אלא רביעית או שנתקבצו מאליהן מהגשמים יכול
לטבול בו ידיו כיון שאינן שאובין עכ"ל: וכן דעת הרשב"א בפרק כל הבשר (ריש
קו. ד"ה חמי האור) שכתב ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו
לידיו יש לומר דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטביל אותם בבת אחת
די לו דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה ואי לאו דשאובין מטבל בה את הידים ואל
תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להם
ט' קבין ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים עכ"ל: והרמב"ם חולק על זה וכתב בפירוש
המשנה פ"א ממסכת מקואות (מ"ז) לשון התוספתא (מקואות פ"א ה"ו) כל
מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין ואע"פ שהביא
הרמב"ם לשון תוספתא זו על דברים שטעונין טבילת ידים ואין מספיק בו נטילה מכל מקום
משמע דהוא הדין לדברים שמספיק בהם נטילה שאם בא להטבילם צריך להטבילם במקוה שאדם טובל
בו ולכן כתב בפ"ו מהלכות ברכות (ה"ה) כל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי
מקוה אינו צריך דבר אחר ואם הטבילם במים שאין בהם שיעור מקוה או במים שאובים שבקרקע
לא עשה כלום. ומיהו הני מילי במים שאינם נובעים אלא שנתקבצו ממי גשמים וכיוצא בהם אבל
במי מעין כל שיש בהם כדי לכסות ידיו מטביל בהם את הידים שהרי אפילו גופו טובל בהם לדעתו
שהרי כתב בפ"ט מהלכות מקואות (ה"ו) שהמעין אין למימיו שיעור אפילו כל שהן
מטהרין וכתב הרא"ש בהלכות מקואות (סו"ס א) שכן דעת הראב"ד (בעלי הנפש
ריש שער המים) גם כן ואם כן לפי דעתם ודאי לטבילת ידים אין מי מעין צריכים שיעור וזהו
שדייק הרמב"ם ולא הזכיר בהלכות ברכות גבי אם הטבילן במים שאין בהם שיעור מעין
אלא מקוה. אבל הרא"ש חולק עליהם וסובר כדברי ר"י דלא אמרו מעין מטהר בכל
שהוא אלא לטבילת כלים אבל לטבילת אדם אפילו קטן בעי ארבעים סאה אף במעין ולדבריהם אפשר
דלטבילת ידים נמי בעי ארבעים סאה כדברי רש"י והרמב"ם או דלא בעי וכדברי ה"ר
יונה והרשב"א ז"ל. ונראה דכיון דנטילת ידים דרבנן נקטינן לקולא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף יד
הטביל ידיו (עז) במי מעין, (עח) אפי'
אין בו מ' סאה, עלתה לו טבילה (עט) כל שמתכסים ידיו בהם (פ) בבת אחת; ואם הטבילם (פא)
כו במי מקוה, י"א (פב) שדינו כמעין וי"א (פג) שצריך מ' סאה, ונקטינן (פד)
כדברי המיקל. (* ויש להחמיר (פה) לכתחלה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יד
(עז) במי מעין – היינו בכל מימות הנובעין
אף שהם נזחלין למרחוק:
(עח) אפילו אין בו וכו' – דבמ' סאה
פשיטא דמהני אפילו בשאר מימות שאינם נובעין:
(עט) כל שמתכסין – וכמו לענין טבילת
כלים דקי"ל דמעין מטהר בכל שהוא כל שמתכסין בו וכ"ש בנטילה דרבנן וגם דבטבילת
הגוף נמי לכמה פוסקים א"צ במעין מ' סאה דוקא אלא כשיעור שיתכסה גופו של כל אדם
לפי מה שהוא ואף דלא קי"ל כן עכ"פ בנט"י יש להקל:
(פ) בבת אחת – דאף דכשר לטובלן אחת
אחת וכמו בסי"ח שיעור המים צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת:
(פא) במי מקוה – שאינם נובעין אלא
שנתכנסו במקום אחד ממי גשמים או הפשרת שלגים ואם הם עכורים הרבה עיין לקמן סימן ק"ס
ס"ט:
(פב) שדינו כמעין – דמדאורייתא אף
במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו
בהם מ' סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר"י]:
(פג) שצריך מ' סאה – דס"ל דכיון
דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ' סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]:
(פד) כדברי המיקל – דדברי סופרים הוא:
(פה) לכתחלה – אבל בדיעבד או בשעת
הדחק יש להקל. [ח"א] ועיין בה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יד
* ויש להחמיר לכתחלה – ודע דבאמת כל
הראשונים סוברין כן היינו רש"י והרמב"ם והמרדכי המובא בב"י וכ"כ
באשכול ובאו"ז להדיא וכ"מ ברבינו ירוחם וכן פסק מהרש"ל והב"י שהביא
דהרשב"א ס"ל כרבינו יונה להקל הוא בחידושיו אבל בתה"א כתב כרש"י
[עיין בחי' רעק"א] ולא נמצא להקל רק דעת רבינו יונה וכ"כ הריטב"א וע"כ
נראה דאף דהמיקל בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך [דהמחבר היקל וגם הרמ"א לא החמיר
רק לכתחלה וכ"כ האחרונים] מ"מ אם יזדמן לו שנית יטול בלי ברכה כיון דרוב
הראשונים פוסלין בזה אח"כ מצאתי שכ"כ בעולת תמיד ועיין בביאור הגר"א
דמשמע ג"כ דשיטת האוסרין פשיטא ליה טפי בלשון התוספתא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף כ
לא המטביל ידיו (צו) אינו מברך על
טבילת ידים, אלא על נט"י. ((צז) וי"א דמברכין על טבילת ידים או על שטיפת
ידים), וכן עיקר (טור ומרדכי פ' אלו דברים וסמ"ג ואגור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף כ
(צו) אינו מברך וכו' – שהיכן צונו
על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו
מטבילין עכשיו:
(צז) וי"א וכו' – והאחרונים הסכימו
כדעת המחבר לברך ענט"י ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק"ס
ס"ט מברך על טבילת ידים:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
יח וכתב עוד (בתוה"ב שם) ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה ידיו טהורות
כדאיתא בפרק ב' דגיטין (טו:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף יח
ידו אחת (צג) ל בנטילה וידו אחת בטבילה,
ידיו טהורות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יח
(צג) בנטילה – פי' שנטל ידו אחת מכלי
כדין והשניה טבל בנהר או במקוה ולענין הברכה מברך בזה על נט"י אף לדעת הרמ"א
לקמן כיון שידו אחת היתה בנטילה [אחרונים]:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
יט כתב המרדכי בפרק אלו דברים (סי' רב) המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי
פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו דתניא במסכת ידים בפ"ב (תוספתא ה"א) המטביל
ידיו אינו צריך לניגוב ידים ואינו צריך להגביה ידיו וכן כתב סמ"ג סימן כ"ז
(קיג.). וכן פירש מהר"י ן' חביב ז"ל דברי הרמב"ם (פ"ו ה"ה)
שכתב כל הצריך נטילת ידים והטבילם אין צריך דבר אחר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף יט
המטביל ידיו (צד) א"צ שתי פעמים,
(צה) ולא ניגוב, ולא להגביה ידיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יט
(צד) א"צ שתי פעמים וכו' – דכל
אלו הצריכו משום דנטמאו המים כשבאו על ידיו כמבואר בסימן קנ"ח וקס"ב אבל
בטבילה לא שייך זה:
(צה) ולא ניגוב – עיין לעיל בסוף סימן
קנ"ח במ"ב:
