גמ' ראש השנה דף ו. – ח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 24:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 6:20 דקות
1)בית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע
בו תחלה 1
2)האומר הרי עלי עולה זהו הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו או
דמי בהמה זו עולה הרי זו נדבה 1
3)הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. וחייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל
תאחר 2
5)באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי 3
6)באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות. 4
7)אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה. 4
8)שטרי חוב המוקדמים, פסולים, שהרי טורף בהם לקוחות שלא
כדין 5
9)שטרי חוב המאוחרים, כשרים, שהרי הורע כוחו של בעל השטר. 5
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות
פרק יד
הלכה טו
כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו,
אלא מקריבן וכשרים, ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר, ובית דין מצווין
לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה.
הלכה טז
אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר
רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות
פרק יד
הלכה ד
אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה, האומר הרי
עלי עולה או הרי עלי שלמים או הרי עלי מנחה או הרי דמי בהמה זו עלי עולה או שלמים זהו
הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים או הרי העשרון הזה מנחה
הרי זו נדבה.
הלכה ה
מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו
ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב אינו
חייב באחריותו.
הלכה ו
האומר דמי שור זה עלי עולה ודמי בית זה עלי
קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם, אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו
חייב באחריותה.
הלכה ח
חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין
בנדר ונדבה, האומר הרי עלי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום, היה
מחוייב חטאת או אשם ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי
דבריו קיימים.
הלכה יז
כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם, אע"פ
שאין מתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל חייבי חטאות
ואשמות אין ממשכנין אותן הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן,
חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותו עליה.
רמב"ם הלכות מתנות
עניים פרק ח הלכה א
הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך
האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל
תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים,
ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש, וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב
אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין.
בית יוסף יורה דעה סימן
רנז
ג הצדקה היא כמו נדר לעבור עליה משום בל תאחר. בפ"ק דראש השנה (ו.)
תנו רבנן מוצא שפתיך (דברים כג כד) זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה וכו' בפיך זו
צדקה אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאתם שמה (שם יב ה – ו) נפקא
תשמור זו מצות לא תעשה למה לי מלא תאחר לשלמו (שם כג כב) נפקא חד דאמר ולא אפריש וחד
דאפריש ולא אקריב אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים כלומר ולא בעינן
שלש רגלים לעבור בבל תאחר כדבעי בקרבנות:
ומ"ש בשם הרא"ש דוקא במפריש
צדקה סתם וכו'. שם בפסקיו (סי' א):
ומ"ש בשם הרמב"ם. הוא בפ"ח
מהלכות מתנות עניים (ה"א):
ומ"ש עליו יראה מדבריו שאין תנאי
מועיל אלא בשאין עניים ולא נהירא. אינו מוכרח דאפשר דאורחא דמילתא נקט שאין דרך להתנות
שלא יתן אלא עד שימצא עני אבל אין הכי נמי שאם התנה שאע"פ שימצא עניים לא יתן
הכל ביחד אלא על יד על יד הכל לפי תנאו:
ומ"ש ועוד מה צריך תנאי כשאין
עניים וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמה שכתב הרמב"ם אם התנה שלא יתן וכו' שלא
יתן לעניים קאמר ומפני כך הוקשה לו דמה צריך תנאי כשאין עניים והלא אין עליו חיוב וכו'
ואם כן דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דאם אין עניים מצויים לו היאך אפשר לו ליתן להם.
וא"ת דאפשר לו לחזר אחריהם אם כן גם הקושיא שהוקשה לו אינה כלום דאיכא למימר דהוצרך
התנאי כדי שלא יתחייב לחזר אחר העניים אבל קושטא דמילתא דהאי שלא יתן דכתב הרמב"ם
שלא יפריש הוא ואדסמיך ליה קאי שכתב אין שם עניים מפריש ומניח וקאמר שאם התנה שלא יפריש
עד שימצא עניים אינו צריך להפריש:
וטעמא דהרמב"ם שכתב שאם אין שם
עניים צריך להפריש. הוא מדאוקימנא בגמרא שכתבתי בסמוך תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד
לאפריש ולא אקריב וכ"כ הר"ן ז"ל (ר"ה א: ד"ה ונמצאת):
ומ"ש וכן אם התנה וכו' שיהיו
הגבאים רשאים לשנותה או לצרפה בזהב הרי אלו מותרים. פשוט הוא: כתב הר"ן ז"ל
(שם ד"ה וצדקה) דאהא דאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר הקשו התוספות (שם ד. ד"ה
צדקות) מדתניא (שם ד.) חייבי חרמין וכו' וצדקות ומעשרות כיון שעברו עליהם שלש רגלים
עובר בבל תאחר ותירצו דההיא בדליכא עניים ולא מיחייב לאהדורי בתרייהו עד שלש רגלים
ומדבריהם אתה למד דכל שעברו שלש רגלים עליו אפילו לא קיימי עניים גביה מחייב לאהדורי
אבתרייהו והרשב"א (שם ד. ד"ה צדקות) הקשה עליהם ופירש דכי אמרינן דצדקה מיחייב
עלה לאלתר בעשה הוא דקאמרינן אבל בבל תאחר בשלש רגלים תליא מילתא אפילו היכא דקיימי
עניים וכן פירש ר"י מטראני ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דמידי דלא תלי
במקדש כצדקה לא תלי ברגלים כלל ומאי דתנינן צדקה בהדי הנך היינו לומר דבצדקה נמי קאי
עלה בבל תאחר ומשום דרובא דמיתנו בברייתא תלו במקדש ובעינן לבל תאחר דידהו שלש רגלים
קאמר בכולהו כיון שעברו שלש רגלים דבצדקה נמי קושטא דמילתא היא דכיון שעברו עליו שלש
רגלים עובר בבל תאחר אבל אין הכי נמי דלאלתר נמי מיחייב עליו דהא קיימי עניים ולא תליא
במקדש כלל: וכתב עוד הר"ן (שם ד"ה וכתבו) בשם התוספות שהשיב רבינו תם על
הצדקות שאנו נודרים בבית הכנסת או בבתינו כיון שאנו נודרים אותם לדעתינו ואילו היינו
משלימין אותם לגזבר היה הנודר נפטר בכך דמה לו עוד לעשות והגזבר אם ממתין עד שיבואו
עניים הגונים מחלקה מעט מעט אינו עובר גם אנו מטעם זה אין לחוש אם הנודר משהא אותה
בידו מפני שאנו נודרים לדעת שיהא הנודר עצמו כגזבר לחלקה לפי ראות עיניו ונראה שסובר
ר"ת ז"ל דכי קאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר הכי קאמר דמיחייב לתת לב לאלתר
לחלקה לעניים לפי ראות עיניו ואם גמר בדעתו [לקפוץ ידו] מלתתה עכשיו מיד עובר בבל תאחר
עכ"ל. וז"ל סמ"ג (עשין קסב רז ע"ג) אומר רבינו יעקב שנדרי צדקה
שאנו נודרים עכשיו אנו נודרים לדעת עצמנו ואנו כגזברים עליהם ואם אנו ממתינים עד שיבואו
עניים הגונים אין כאן בל תאחר וכ"כ סמ"ק (סי' רמח) בשם רבינו תם: והמרדכי
כתב שם (סי' תשב) בשם רבינו תם שהמתנדב בבית הכנסת אינו עובר עד שיתבענו הגבאי דאין
בידו לחלקה איהו ולא פסדי עניים ואם כשתבעו הגבאי מונע משכונו או מעות עובר לאלתר והביא
ראיה לדבר שהנודר מותר לאחר עד שיתבענו הגבאי ואפילו שנה שלמה אמנם היכא שהגבאי אינו
יודע שנדר ואם היה יודע היה תובעו מסתבר דחייב להודיע לגבאי דדוקא היכא דידע הגבאי
לא עבר עד דתבע ליה משום דהואיל דיודע ואינו תובעו הרי אינו צריך ולא קיימי עניים דאי
קיימי הוה תבע ליה וכל היכא דלא ידע הגבאי שהוא חייב צדקה עבר הנודר דלא אודעיה לגבאי
שיתבענו עכ"ל. וכ"כ גם בפ"ק דב"ב (סי' תצא). וכתב שם דהיכא שנדר
לתת לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי
ליתן לגבאי נדר ואין לומר שאינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה לאלו אלא לאחרים שיבואו
דא"כ כך יפטור עצמו לעולם ומיהו היכא שנדר ליתן לפלוני לא עבר עד שיבוא אותו פלוני
עכ"ל:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רנז סעיף ג
הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך
האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר
בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים,
מפריש ומניח עד שימצא עניים. הגה: וכל זה בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו, אבל כשנודרין
צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי, או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי, אינו עובר עליה אע"ג
דעניים מצויים. אא"כ תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי היה
מחלק להם מיד. ואם אין ידוע לגבאי, צריך הוא להודיע לגבאי מה שנדר, כדי שיוכל לתבעו.
(מרדכי פ"ק דב"ב ופ"ק דר"ה). ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים
הצריכים לחלק להם, אבל אם אין דרך לחלק להם מיד, לא מקרי עניים מצויים. (גם זה במרדכי
בב"ב). ואם אמר: אתן סלע לצדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני, אע"ג
דשאר עניים מצויים (ג"ז שם). ודוקא במפריש צדקה סתם, אבל כל אדם יכול להפריש מעות
לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד, כמו שיראה לו. (טור בשם הרא"ש)
וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותם שיהיו הגבאים רשאים לשנותה ולצורפה בזהב,
הרי אלו מותרים (רמב"ם).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רנז סעיף ג
ה ומניח עד שימצא עניים – וא"צ
לחזר אחר עניים אפילו עברו ג' רגלים אלא ימתין עד שיזדמן לו עניים כן דעת הר"ן
וכן נראה דעת הב"ח:
ו ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים
כו' – אין רצונו לומר שצריך לידע דקיימי עניים דהא כיון שהגבאי תובעו מחייב לאלתר דשמא
צריך הגבאי לשלם לעצמו או לאחרים מה שהלוה לצורך עניים א"כ אפי' לא קיימי עניים
מחייב אלא אתא לאפוקי אם ידוע לו שהגבאי יניחנו אצלו ואין לו בו צורך כלל שאז אינו
עובר וכן משמע במרדכי שם ע"ש ודו"ק:
ז צריך להודיע לגבאי כו' – וכתב המרדכי
פ"ק דב"ב והיכא שנדר [ע"י] ש"ץ בבית הכנסת ליתן צדקה הואיל ויודע
הגבאי שחייב צדקה לא עבר עד דתבע ליה הגבאי ע"כ:
ח ואם אמר אתן סלע כו' – וכתב המרדכי
פ"ק דב"ב דהיכא שנדר לתת לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים
ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן לגבאי נדר ואין לומר שאינו עובר משום שיכול לומר איני
רוצה לאלו אלא לאחרים שיבואו דא"כ בכך יפטור עצמו לעולם עכ"ל ומביאו בית
יוסף וד"מ:
רמב"ם הלכות שמיטה
ויובל פרק ד הלכה ט
באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות,
פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות
קודם ר"ה הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל
דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית.
רמב"ם הלכות שמיטה
ויובל פרק י הלכה ד
נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה
שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות אותה השנה
מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה, ולפי חשבון זה שנה זו שהיא
שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות שהיא שנת
שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.
רמב"ם הלכות מעשר
שני ונטע רבעי פרק ט הלכה ח
באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי,
ומאימתי מונין להם משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשובין
שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רצד סעיף ד
ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום,
אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי.
ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים. כיצד, נטע
מקודם ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח
תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך,
מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים. ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות
שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים אח"כ.
והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית, נקראים
רבעי. ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רצד סעיף ד
ח שנשאר עדיין מ"ד יום כו' –
חמשה עשר יום דאב שהוא לעולם מלא וכ"ט יום דאלול שהוא לעולם חסר:
ט עלתה לו שנה – דקי"ל שלשים
יום בשנה חשוב שנה לענין נטיעה אלא שאין נטיעה קולטת פחות מי"ד יום:
י יש להם גם כן דין ערלה – דאילן גדל
על רוב המים של שנה שעברה וכל שהוא חונט קודם חמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני
ראש השנה וכ' הרא"ש ויראה דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן
אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים עכ"ל והמחבר השמיטו ולמ"ש המע"מ סוף
דף קל"ב דהרא"ש כתב כן לסברת הרז"ה אבל לסברת הרמב"ם ורש"י
לא איצטריך דאפי' חונטין קודם חמשה עשר בשבט לעולם לא משכחת לה יותר משלש שנים דכשנטע
פחות משלשים יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד חמשה עשר בשבט עכ"ל היה אפשר
לומר הלכך השמיטו המחבר מפני שנ"ל עיקר כסברת הרמב"ם וכדמשמע בסעיף ה' אבל
קשה על המע"מ דהא משכחת לה כשנטע אחר ר"ה קודם לחמשה עשר בשבט ודוק ואפשר
דאין דרך לנטוע אחר ר"ה:
רמב"ם הלכות מעשר
שני ונטע רבעי פרק א הלכה ב
באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות
וקטניות וירקות, וכל מקום שנאמר ראש השנה הוא אחד בתשרי, ובט"ו בשבט הוא ראש השנה
למעשר האילנות, כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ
שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש
השנה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני, וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו
בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין
מהן מעשר שני, וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אע"פ שנגמרו
ונאספו ברביעית מפרישין מהן מעשר עני, ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין
להבא.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלא סעיף קכה
באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה
וקטניות וירקות. ובט"ו בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד, תבואה וקטניות
שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין
מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ
שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין להם מעשר שני. וכן
ואם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית,
מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא.
רמב"ם הלכות תרומות
פרק ה הלכה יא
אין תורמין מפירות שנה זו על פירות
שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה,
ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש וחזר וליקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על
זה שזה חדש וזה ישן, וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט
אתרוג אחר משבאה השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה
וקטניות וירקות, וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלא סעיף נז
אין תורמין מפירות שנה זו על פירות
שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם, אינה תרומה, שנאמר: שנה
שנה (דברים יד, כב). ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אחר שבא השמש,
אין תורמין מזה על זה, שזה חדש וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא
בא השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש, אין תורמין מזה על זה, מפני שאחד בתשרי
ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות, וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן.
רמב"ם הלכות מלוה
ולוה פרק כג הלכה א
שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי טורף
בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה
שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מג סעיף ז
שטרי חוב המוקדמים, פסולים, שהרי טורף
בהם לקוחות שלא כדין. ולפיכך קנסו אותו חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין,
גזרה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. ואם יטעון הלוה: פרעתי, דינו כטוען כן בשאר
שטרות. ואם טען: להד"מ, הוחזק כפרן. ( וי"א דפסול לגמרי) (טור בשם ר"י
והרא"ש והוא בפרק א"נ וריב"ש סי' שפ"ב מיהו ראיות הריב"ש
שם יש לדחות וכמ"ש בספרי ע"ש).
סמ"ע על שולחן ערוך
חושן משפט סימן מג סעיף ז
י] אלא מבני חורין. בדרישה [סעיף ו']
כתבתי דאפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון, או שיכתבו ב"ד
על השטר, שטר זה לא יטרוף בו כי אם מזמן זה, אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס,
כיון דמתחילת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון, ועיין דרישה:
יא] דפסול לגמרי. עיין פרישה [סעיף
ו' ד"ה אבל ר"י] ובהגהות ד"מ [הגהות דו"פ אות ד'] ששם כתבתי בשם
מור"ש [מהרש"ל בחידושיו לטור] דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל
נפסל לגמרי מכל וכל, אלא אם טוען להד"ם אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר, אלא
שאם טוען פרעתי נאמן ע"ש:
רמב"ם הלכות מלוה
ולוה פרק כג הלכה ב
שטרי חוב המאוחרין כשרין שהרי הורע
כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר, ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי
זה כשר.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מג סעיף יב
שטרי חוב המאוחרים, כשרים, שהרי הורע כוחו של בעל
השטר, שאינו טורף אלא מזמן השטר. ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר, הרי זה כשר. במה
דברים אמורים, שכתוב בו: דאקנה. אבל אם (לא) כתוב בו: דאקנה, פסולים (וכן כתוב בסי'
רנ"ח), אלא אם כן מפורש וכתוב בו: ואיחרנוהו.
סמ"ע על שולחן ערוך
חושן משפט סימן מג סעיף יב
כ] אבל אם לא כתבו דאקני פסולים כו'.
ז"ל הטור [סעיף ט'], וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע [באייר], ואיחרו העדים
זמן השטר הלואה וכתבוהו מסיון, ואח"כ מכר הקרקע, ונמצא אילו כתבו הזמן מניסן לא
היה טורף להקרקע שקנה באייר כיון דלא כתב לו דאקני, ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה
אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכתב בשטר, עכ"ל. ומקור דין כתיבת דאקני יתבאר לקמן
[סימן] ק"ד [טור סעיף ז' – ח' ומחבר סעיף ו' – ז'] וקי"ב [טור סעיף א' –
ב' ומחבר סעיף א'], ע"ש בדברי הטור והמחבר, ושם [בסימן קי"ב] נתבאר דקיימא
לן דגם אחריות דדאקני אמרו ביה שהוא טעות סופר וכאילו נכתב דמי, אם לא שכתב בהשטר אחריות
ולא כתב בו אחריות דדאקני, ע"ש ובפרישה דסימן זה [סוף סעיף ט']:
כא] אלא אם כן מפורש וכתוב בו ואיחרנוהו.
פירוש, ואז ליכא למיחש להא, דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבוא לגבות מזה שקנה ומכר,
דהמע"ה שהיה בידו בשעת ההלואה, דמזמן השטר אין ראיה שהרי כתבו בו שהזמן הוא מאוחר.
ובעיר שושן [סעיף י"ב] כתב בזה ז"ל, דכשכתב בו ואיחרנוהו, ידעו שלא יגבה
בו ממשועבדים מזמן הכתוב בו, דשמא קנה אחר ההלואה ומכרה קודם שנכתב, עכ"ל. ולא
ידעתי למה כתב ומכרה קודם שנכתב, דגם אם מכרה אחר שנכתב שטר ההלואה אינו גובה ממנו,
כיון שבשעת ההלואה עדיין לא קנאה, דהא קי"ל לוה ואח"כ קנה ומכרה אינו טורף
מיד הלוקח וכמ"ש לקמן סימן (ק"ד) [קי"ב סעיף א'] ע"ש. ועוד, אי
מכרה קודם שנכתב שטר ההלואה, היאך ס"ד לטורפה מיד הלוקח, כיון ששטר המכירה הוא
קודם זמן ההלואה, וצ"ע:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן מג סעיף יג
הא דשטרי חוב המאוחרים כשרים, דוקא
בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר, אפילו מאוחרים פסולים, אלא אם כן (כתב) האיחור בפירוש.
( ואין לאחר שום שטר לכתחלה, דמיחזיא כשיקרא) (רבינו ירוחם נ"ד ח"ד).
סמ"ע על שולחן ערוך
חושן משפט סימן מג סעיף יג
כב] אפילו מאוחרים פסולים. הטעם מפורש
לקמן בסימן רל"ט בטור [סעיף ב'] ובדברי המחבר סוף סעיף א' ז"ל, דאיכא למיחש
שמא אח"כ חזר ומכרה להמוכר, ומוציא אחר כך זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה, ויאמר
הדרית וזבינית ממך, עכ"ל ע"ש:
