גמ' ראש השנה דף י: – יב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 14:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 2:00 דקות
2)אמר: שנה אחת, או שנה, סתם, אסור
מעת לעת. ואם נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה. 2
3)היה עומד בתוך השנה, או קודם לה,
ואמר: השנה זו, אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה. 3
4)בנדרים הלך אחר לשון בני אדם באותו
מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או נשבע בו 3
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ג הלכה יא
אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין
מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית
אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה
שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת
אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות
מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור
מחייבין את היורש לעקור.
ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם
שהוא מתחיל מתשרי
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט
הלכה א
נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים
ליי', ודינו להאכל בירושלים לבעליו
כמעשר שני, וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא, ובנטע רבעי הוא אומר ואיש את קדשיו
לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי.
הלכה ב
הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני,
ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת
המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה, ואין פודין
אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו
בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר.
הלכה ג
והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה
פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן.
הלכה ד
כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות כשם שאין מפרישין
ממעשר שני, אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר.
הלכה ה
ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהיו עולין
לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ומשחרב בהמ"ק נפדה אפילו
סמוך לחומה, ושאר כל הפירות אפילו בזמן בהמ"ק נפדין
סמוך לחומה.
הלכה ו
כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע"פ
שלשה ואומדין כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא
יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו, ואחר שקוצבין את
השער מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות אלו משער כך וכך סלים בסלע,
ובשביעית פודהו בשוויו שאין שם לא שומרים ולא פועלים, ואם
היה הפקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.
הלכה ז
מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל
שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה
כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה
חמור הוא שהיא אסורה בהנייה, והצנועין
היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין
כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו.
הלכה ח
באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל'
יום בשנה חשובין שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום,
וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות.
הלכה ט
נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, ואעפ"כ
אין פירות הנטיעה הזאת מותרות בערלה אלא ברביעית עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות.
הלכה י
כיצד הנוטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית ביובל, הרי הוא
בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי
הוא ערלה אע"פ שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל עד ט"ו
בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי, וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון,
ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי.
הלכה יא
נטען בי"ו באב משנת עשר לא עלתה
לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג כולה, והרי הוא נטע
רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה. +/השגת הראב"ד/
נטען בי"ו באב וכו' עד מראש השנה של שנת י"ד עד
סופה. א"א דבר זה הוציא מן הירושלמי של מסכת ר"ה כשאמרה הברייתא פירות נטיעה
זו אסורה עד ט"ו בשבט א"ר בא בר ממל קומי רבי
זעירא נראים דברים בשנטע שלשים
יום לפני ר"ה אבל אם נטע פחות מל' יום לפני ר"ה שנה שלימה מונין לו ותימר הכי אלמא כל היכא שיש לו ג' שנים שלימות
אין מוסיפין לו, והאי סברא מסתייעא
מדקתני ופירות נטיעה זו מכלל דאיכא
נטיעה דלא אמרינן הכי ועוד מדאמרינן
פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה פעמים הוא דאמרינן
הכי ולא כל שעה ומאי דאקשו עלה אי הכי אפילו נטעו שלשים
יום לפני ר"ה יהא אסור עד שלשים יום לפני ר"ה כלומר כיון דקפדינן על ג' שנים שלימות ולמה אין מוסיפין
לה אלא עד שבט תהא אסורה עד שלשים יום לפני ר"ה של שנה רביעית שלא יהו שנים מקוטעות מאי כדון א"ר
מונא מתוך שעומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו פירוש שנתו
של אילן והוא שבט כלומר די לנו בכך עתה לזה הטעם דוקא בשנטעה ל' יום לפני ר"ה מוסיפין
לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי.+
הלכה יב
נטע הנטיעה מראש חדש תשרי עד ט"ו בשבט מונה לה ג' שנים מיום
ליום לערלה ומיום ליום לרבעי, וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי אין ראוי להאריך
ולהשיב עליהן ובודאי טעות סופרים הם והאמת כבר ביארנו דרכה. +/השגת הראב"ד/ מונה שלש שנים מיום ליום. א"א מיום ליום שאמר
מט"ו שב"ט עד ט"ו לשבט דוקא ולא מראש תשרי לראש תשרי לפי שאין שלימות שהרי חסרו הקליטה
ומה שיצא אחר תשרי קודם נטיעה.+
הלכה יג
העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי,
והענבים ששרפם הקדים והפסידן, והחרצנים והזגין והתמד שלהן,
וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה
ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רצד סעיף ד
ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם
שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי. ופעמים
שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים. כיצד, נטע מקודם ט"ז
באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה
שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך, מונה מראש חדש
תשרי הבא ג' שנים שלמים. ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם
ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים אח"כ. והנחנטים בו מט"ו
בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית, נקראים רבעי. ולאחר ט"ו בשבט
של שנה חמישית הם חולין גמורים.
רמב"ם הלכות נדרים פרק י הלכה ד
שאני אוכל בשר שנה זו אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אין אסור
אלא אותו היום, וביום ראש השנה מותר, וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאני
אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום, ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה,
שאני אוכל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שבארנו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ סעיף ז
אמר: שנה אחת, או שנה, סתם, אסור מעת לעת. ואם נתעברה השנה, אסור
בה ובעיבורה. ואם עומד בחורף ואמר: שנה זו, והיא מעוברת, אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה במקום אלול.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ
סעיף ז
יד אסור מעל"ע – משעה שנדר:
טו ואם נתעברה כו' – מדברי הסמ"ע בח"מ סי' שי"ב ס"ק
כ"ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם
אבל בעומד בר"ה ואמר שנה א' אינו אסור אלא יב"ח
דאל"כ הל"ל שנה זו
אבל כשאינו עומד בר"ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא"כ הוה משמע רק עד ר"ה ובאמת ר"ל שנה תמימה ע"ש ונ"ל גם דעת הר"ן כן דבנדרים ריש דף ס"א כתב בפשיטות דאי אמר שנה א' ועומד בר"ה
לא מיתסר בעבורה (וכדמוכח שם
בש"ס הכי לפירושו ומשמע שם שאין לו פירוש אחר בש"ס רק זה ע"ש) וכן כתב
אחר כן בדף ס"ג דעיקר רבותא דתנא
דאפילו נזכר מתחלת השנה כיון
דקאמר השנה לא אמרינן שנה אחת
קאמר אלא אסור בה ובעיבורה דהיינו י"ג חדש כו' ומ"ש בסוף דבריו ואני חוכך
עוד לומר דאפילו בנודר שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע כו' קאי אעומד באמצע השנה דמיירי לעיל מיניה בסמוך ולאפוקי מדברי
הרשב"א שהביא שם, כן נראה לי ברור בדברי הר"ן וע"ש בר"ן גופיה ודו"ק
כי הב"י הביאו בקצרה ודלא כהסמ"ע
שם שכתב אף על פי שבר"ן משמע שאינו מחלק בהכי כו' ודלא כהב"ח
שכתב וכבר האריך הר"ן כו'
הלכך אם עמד בר"ה בין אמר שנה זו בין אמר שנה אחת או שנה סתם או השנה אסור י"ג
חדש כו' שוב מצאתי בתשובת רבי אהרן ששון ס"ס קנ"ב
שפלפל בדברי הר"ן והניחם בקושיא ולפע"ד הדבר ברור כמו שכתבתי מיהו היכא
דאמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג
חדש אפילו עומד בר"ה וכמו שכתב הר"ן (גם מ"ש הב"ח אבל עומד בחורף
ואמר שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי ואסור גם כן בחדש העיבור ואם עמד בניסן פשיטא דכיון שעבר חדש העיבור בשעה שנדר אין חילוק בין שנה מעוברת לאינה
מעוברת ובין אמר שנה אחת או השנה או שנה אינו אסור אלא יב"ח
עכ"ל) מבואר מדבריו דהשנה כשנה דמי וכ"כ אחר כך
מיהו משמע ודאי דכשעמד בחורף ואמר שנה אחת או השנה או שנה
אסור י"ג חדש אפילו לא ידע שהשנה מעוברת כו' עכ"ל
דבריו צ"ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ"ש בס"ק ט' וכ"כ
הרא"ש והר"ן בנדרים
ריש דף ס"א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו
עד ר"ה וכן מוכח בש"ס שם גבי אלמא שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום דמי כו' ע"ש (וכן הוא ברשב"א
ור"ן בדף ס"ג ע"א ע"ש) וע' בתשובת ן' לב ח"א דף נ"ו:
רמב"ם הלכות נדרים פרק י הלכה ד
שאני אוכל בשר שנה זו אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אין אסור
אלא אותו היום, וביום ראש השנה מותר, וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאני
אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום, ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה,
שאני אוכל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שבארנו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ סעיף ו
היה עומד בתוך השנה, או קודם לה, ואמר: השנה זו, אסור עד תשלום
השנה ומותר ביום ר"ה. ושנה זו מונים מתשרי, שאפילו אם עומד בכ"ט באלול, כיון
שהגיע תשרי, מותר.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה א
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן
שנדר או נשבע בו, כיצד נדר או נשבע מן המבושל, אם דרך אותו מקום באותו לשון באותו זמן
שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק ה"ז
אסור בכל, ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי
ובשלוק, וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן הולכין בו אחר הלשון של בני העיר.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה יג
ובכל הדברים האלו כיוצא בהן הזהר בעיקר הגדול שהוא בנדרים הלך אחר
לשון בני אדם שבאותו מקום באותו לשון ובאותו זמן, ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר
אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני.
שולחן ערוך יורה דעה סימן ריז סעיף א
נדר נשבע מהמבושל, אם דרך
אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי' לצלי
ולשלוק, הרי זה אסור בכל. ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין,
הרי זה מותר בצלי ובשלוק. וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא
וכיוצא בהם, הולכים בו אחר הלשון של בני העיר.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן ריז
סעיף א
א ולשלוק – פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל
הוא בכל מקום כך כתבו התו' והר"ן וכ"פ הב"ח ועיקר, כתב ר'
ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותו
מקום אין מדברים בלה"ק הלך אחר לשון תורה כך פשוט בפ'
השותפין עכ"ל ומביאו בית
יוסף בסב"ה:
