גמ' ראש השנה דף טז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ר"ן ושו"ע הוא 25:09 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 5:24 דקות
2)דין התבואה בתשרי הוא, וכן הלכה. 1
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ג
כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על
הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן
הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום
רשעו אין זה אלא בתוהה על הראשונות, וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש
השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה
נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד
א
מתני' בד' פרקים וכו' [שנאמר היוצר
וגו']. פי' בשעת יצירתן דהיינו תשרי שבו נברא העולם מבין כל מעשיהם יחד שנסקרין כולן בסקירה אחת, ובגמרא אוקימנא
כר' ישמעאל דסבר הכי שכל אחד ואחד נידון בזמנו, ואיכא מאן דסבר דהכי הלכתא דסתם
מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה
כסתם מתניתין, ואע"פ שאמר בתקיעות דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע דמשמע דבר"ה דנין על השובע ועל הרעב ולא בפסח, י"ל
דרעב ושובע דאמרינן התם היינו
רעב של מהומה שהבריות אוכלין ואינן שבעין וזה דין האדם בעצמו
בר"ה אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטה בפסח הוא, וכן פר"ת,
וליתא שהרי אמר בירושלמי אית
תנא תני כל אחד ואחד נדון בזמנו ואית תנא כולן נדונין בר"ה, מילתיה דרב אמרה הכל נדונין
בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דתני בתקיעתא דבי
רב ועל המדינות בו יאמר וכו' אלמא סתם מתניתין דלא כרב, והכי נמי סוגיין במסכת ברכות (י"ח ב') במעשה דאותו
חסיד שהקניטתו אשתו בר"ה ולן בבית הקברות ושמע מאחורי הפרגוד כל הזורע ברביעה פלונית כך וכך יהיה אלמא דין
התבואה בתשרי הוא, וכן הלכה, ואע"ג דרבא בגמרא אמר
ש"מ בתרי דינא מתדנא אליבא
דההוא תנא ברא אמרה וליה לא ס"ל, מ"מ הרי"ף דסתמה סתומי משמע דסבירא ליה דהלכתא
כסתם מתניתין וכדרבא ור"ע,
ומה שכתבנו עיקר מפי רבינו נ"ר.
גמ' האי תבואה [כו'] והתניא [תבואה שאירע בה קרי כו']. פי' קרי בידי שמים במכת מדינה אונס בידי אדם, וכן פירשו
הגאונים ז"ל, ובהלכות מפורש בדרך אחרת.
והא דאמרינן
נדון להבא. לאו דוקא אלא לפסח או ליום הכפורים שעבר עכשיו קרי להבא, לפי שנדונין
בהם כל עניני השנה הבאים, ורש"י פירש שמפני שעבר עתה בסמוך קרי ליה להבא, ואינו נכון, אבל י"ל
דהשתא בין פסח לפסח בין ר"ה ליום הכפורים קיימינן ועלה דיינינן.
ה"ג אמר רבא תרי דיני מתדנא. כלומר התבואה, ומאן
דגריס מתדנא שתא, שתא דתבואה קאמר, והא דרבא לאו אמתניתא קאי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא אלא אמתניתין קאי, והכי קאמר ממתניתא שמעינן פירושא דמתניתין נמי דאפילו
לתנא דמתניתין תרי דינא מתדנא, והא דקתני בפסח על התבואה לאו
בחד פסח הוא אלא בשני פסחים, דלא מוקמינן בין תנא דידן ותנא
ברא פלוגתא בכדי, ותנא ברא פרושי קמפרש.
הא דאמרינן
דאדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. יש לשאול מה הפרש יש בין דין לחתימה דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני חייב, וי"ל דבראש השנה רואין דינו אם הוא זכאי
או חייב ואומר כך וכך היה חייב אבל אין גוזרין עליו להענישו
בדינו עד יוהכ"פ.
תניא ר"ע אומר מפני מה אמרה תורה
וכו'. וא"ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על
פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין, ואיכא למימר דאתיא כמאן
דאמר (סנהדרין ע' ב') דחטה מין
אילן הוא, דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה, והנכון דמשום דשתי הלחם הם מנחת בכורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן,
דאין מביאין קודם שתי הלחם, דשתי
הלחם היה מתיר חדש לגבוה ועומר להדיוט, ומתוך כך ראויין
שתי הלחם לרצות על פירות האילן.
והא מתניתא
כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין
וכר' ישמעאל דאמר כל אחד ואחד נידון בזמנו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאתיא אליבא
דהלכתא שאע"פ שכולם נדונים בראש השנה צוה הקב"ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל אחד ואחד בזמנו כדי
שנזכה בהם לר"ה (הוא) [הבא] כשידונו עליהם לשנה הבאה.
והא דקאמר
אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות
ושופרות, משום דאע"ג דפסוקי
מלכיות זכרונות ושופרות אינם
מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה [תורה]
זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל
מסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון
לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין
תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר
זכרונות אתה סומך לו מלכיות
(עי' לקמן ל"ב א'), ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר"ע שאמר
הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות
וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה
ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו
חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה
(העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי
הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום
ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ
רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום.
ובמה בשופר. עיקר הפירוש דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר,
שכן כתיב (עי' מלכים א' פ"א פל"ט) ויתקעו העם
בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך, ומלכותא דארעא כעין
מלכותא דרקיעא, והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות, וכן נראה מן התוספתא (פ"א הי"א) דתניא התם מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות
שיעלה זכרונך לפניו לטובה שופרות שתעלה תפלתך לפניו בתרועה, וכי תימא ועדיין
לא נתן טעם לפסוקי שופרות, י"ל דלא צריך דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר, וי"ל עוד דהכי
קאמר ובמה בשופר ממש ובפסוקי שופרות שברכת השופרות היא על
שם השופר שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה, וכך לשון התוספתא שופרות כדי
שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר בהזכרת תרועה והיינו נמי זכרון תרועה.
