גמ' ראש השנה דף טז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 33:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא דקות
1)שופר של ראש השנה מצותו בשל איל
וכפוף. 1
2)למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין
וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין 1
3)אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד
הוא מת ברשעו 2
4)אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום
מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין 3
6)הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב
תציל ממות. 3
7)נהגו לברך חולים בבהכ"נ, לקרא
להם שם חדש, כי שנוי השם קורע גזר דינו 4
8)מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד
לפני השם. 4
9)חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. 4
10)בזה"ז אין חיוב לטהר עצמו
ברגל. 5
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפו סעיף
א
שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף; ובדיעבד,
כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים; ושל פרה פסול
בכל גוונא; וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים. ( וכן שופר
מבהמה טמאה, פסול) (ר"ן פ"ד דר"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפו סעיף א
(ב) בשל איל – לזכר עקידת יצחק. ובכלל זה גם כבשה
נקבה אלא דהמהדרין ביותר נוהגין לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאיל של יצחק:
טור אורח חיים סימן תקפה
שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך הראשון
כי הראשון מברך בשביל כל הצבור ותוקע ולמה יברך השני ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע
כלל השני תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני אמר רבי יצחק
למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
פירוש למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות למה מקדימין לתקוע
מיושב כדי לערבב השטן פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת
תפלה וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי בלע המות לנצח
וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר
שמא ההיא זימנא דשופר גדול כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זמניה ומירתת ומתערבב ולית
ליה פנאי למיעבד קטיגוריא אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא על סדר ברכות כדתנן
העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע פירוש מי שמתפלל תפלת מוסף
מתקיע ודקדק רב האי מדקאמר …. וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין
לה בסופה מ"ט משום דלא מיערבב שטן ומפרש בה"ג דלא דאקלע בשבתא אלא דאיתיליד
אונסא ולא תקעו רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר פי' כשיש שופר אין פגע
רע אע"פ שאין שופר מפורש בתקיעות ר"ה אנו לומדין אותו מיובל דכתיב בי' והעברת
שופר תרוע' בחדש השביעי:
ריטב"א
רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (היינו
מהעיר סיביליה), הוא הריטב"א, נולד בערך בשנת ה"א י' (1250) בסרגוסה שבספרד
ונפטר שם בשנת ה"א פ' (1320) בקירוב. הוא למד את תורתו בברצלונה מהרא"ה ומהרשב"א,
גדולי תלמידיו של הרמב"ן. ר' יו"ט שימש כרב בסרגוסה ובסיביליה, ואליו ואל
בית דינו פנו רבים בשאלות הלכה. קובץ מתשובותיו יצא לאור בידי הרב יוסף קאפח מכת"י
שהיה ברשותו, בירושלים תשי"ט. חידושיו לש"ס ידועים ונלמדים בעיון רב עד היום.
למאגר הוכנסה המהדורה החדשה של חידושיו לתלמוד שיצאה לאור בתשעה כרכים, זכרון יעקב
תשס"ב (2002). הריטב"א כתב גם את ספר הזכרון, להגן על שיטותיו של הרמב"ם
בספרו מורה נבוכים מפני טענות הרמב"ן עליהן בפירושו לתורה.
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד
ב
מיהו מה שאין אנו תוקעין עכשיו מעומד אלא תשר"ת
למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות ואין אנו חוששין לספיקו של ר' אבהו,
כתב הרי"ף דכיון דלאו חובה נינהו אלא כדי לערבב את השטן הקלו בהם מפני טורח הצבור,
ור"ת היה נוהג לעשות תשר"ת בכל ברכה וברכה דהשתא אפשר דמתרמינן [נ"א,
דמתרעינן] שפיר, ואע"ג דלא הוה דינא אלא בתש"ת או בתר"ת ליכא אלא הפסקה
דעבדינן בין תקיעה לתרועה בשברים או בתרועה, וזה טוב יותר מלעשות כמנהגנו דודאי חד
מהני סימנין קושטא ואידך טעותא ועכ"פ השנים אנו עושין בטעות ומוטב שנחוש לספקות
ולא להפסקות, אבל רבינו נר"ו אומר שאין צריך כהרי"ף.
ומה שאנו מקדימין תשר"ת לפי שמעלין בקודש
כי בתחלה עושין כדברי ר' אבהו שהוא אמורא, ולפי שחוששין שמא אינו כדבריו עושין תש"ת
כדברי הברייתא, ואח"כ תר"ת כדברי התנא, כי האיך עושין תחלה כדברי הגדול וחוששין
לו ועושין כדברי הקטן.
ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם. פי' שינוי
השם שמשנה שמו שאינו האיש בעל העבירות כדי שלא יזכירוהו לרעה, ובר מהכי דבטיל ונפיק
מאצטגנינות דיליה כדרך שאמר באברהם (שבת קנ"ו א').
שינוי מעשה. פרש"י שב מרעתו, ולא נהירא דהא
פשיטא שאם אינו שב מדרכיו כטובל ושרץ בידו הוא שאין מועיל לו שום תשובה, והנכון שאפילו
מעשים של רשות שאינם הגונים קצת הוא משנה כלומר שהוא אדם אחר לגמרי, (ומאי) [והיינו]
דמייתי תלמודא ראיה מדכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכי שבו מדרכם הרעה.
אמר ר' יצחק כו' שנאמר לא חדש ולא שבת. וא"ת
א"כ הוה ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר' יצחק תפס קצה האחרון
כי הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי
בלאו הכי, ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש, וזהו שאמר מדוע את
הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת [יש משעה] שראית אותו, ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו
פעם אחת ברגל, ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו,
ושבת נמי דנקט כולל גם יו"ט.
אמר ר' כרוספדאי. אר"י שלשה ספרים נפתחים
בר"ה כו'. פי' ג' דינין הוזכרו באדם האחד הוא הנזכר כאן שהוא בראש השנה, והשני
יום הדין הנזכר בברייתא שלפנינו ג' כתות ליום הדין והוא יום הדין שהוא זמן תחיית המתים
הוא הנקרא יום הגדול והנורא ועליו אמר הכתוב כי הנה היום בא בוער כתנור, וזו היא ששנינו
(סנהדרין ק"ח א') דור המבול אין להם חלק לעוה"ב אלא עומדין בדין והוא הנקרא
עולם הבא ונקרא ג"כ לעתיד לבוא כדאיתא בריש מסכת ע"ז, והשלישי הוא ביום מיתתו
של אדם כמו שאמרו בהגדה (תענית י"א א') בשעת מיתתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפני
הקב"ה ואומר לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן ולא עוד אלא שמצדיק עליו
את הדין ואומר יפה דנתוני וכו' וכן במקומות הרבה, ואין ספק שג' דינין אלו כל אחד חלוק
לעצמו, ולא הזכירו בשמועתנו דין זה השלישי של יום המיתה לפי שאותו הדין אינו כללי ולא
בכתות אלא כל אחד ואחד נדון בזמנו כפי מה שהוא, אבל מדין יום הגדול למדנו שדין שלישי
של יום המיתה הוא על זה הסדר, שאמרו בית הלל ג' כתות [כו'] והקב"ה רב חסד מטה
כלפי חסד לבינונים, וכך הצעתן של דברים שיש עונות וזכיות שהדין נותן ליתן עליהם שכר
או עונש בעוה"ז בגוף, ויש שדינן להיות נידונים לאחר המיתה בעולם הנשמות לנפש בגן
עדן או בגיהנום, ויש שהדין נותן להיות נידון ביום הדין הגדול בגוף ובנפש, ויש שראוי
לידון בכולם או במקצתן לטוב או לרע, ודינו של ראש השנה הוא בעניני העולם הזה בכל מה
שראוי לבא באותה שנה בכלל או בפרט כפי מעשיהם מחיים טובים ושאר הנאות הגופניות או ממיתה
וחיי צער או מיסורים וכיוצא בהן, ואין דנין בו מן הראוי לנפש בעולם הנשמות שאין גוזרין
אלא דין שראוי ליגמר לאלתר, וזהו שאמרו בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו' לא
הזכיר בכלל זה הדין אלא עניני העוה"ז, וכן הזכיר ר' יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה
וכו', ולא הזכיר כלל גן עדן וגיהנום כמו שהזכירו בברייתא, אלא חיים ומיתה שהם כלל לכל
הטובות והרעות בעוה"ז, ויום המיתה הוא דין הנפש שדנין אותה כפי הראוי לה לבא לגן
עדן או לגיהנום ובאיזה מדרגה מהם, ואמרו בהגדה היורדין לגיהנום אינן כלין ואין נשמתן
נשרפת לגמרי שהרי עתידה לעמוד בדין ליום הדין הגדול אלא שלאחר שנים עשר חודש גיהנום
פולטן ונמסרות לדומה והוא מקום בינוני שאין שם לא ריוח והצלה ולא יסורין ועומדות שם
עד שיעמדו בדין, ודבר ידוע כי היורדין לגיהנום אין כולם שוים כי מדרגות מדרגות יש וכן
הזוכין לגן עדן מדרגות מדרגות, וכשאמר רב חסד מטה כלפי חסד זהו שלא להורידו לגיהנום
לידון קצת על עונותיו אלא שנמסר לגן עדן עם הצדיקים הגמורים אבל לא במדרגתן, ויום הדין
הגדול הוא על שכר הגמור או העונש הגמור שאין למעלה מהן הראויין לבא לגוף ולנפש ביחד
שעליו נאמר ורבים מישיני [אדמת] עפר וכו'.
ועכשיו קשה לנו מה שאמר ר' יוחנן, וכי כל הרשעים
מתים ויש להם יסורים או כל הצדיקים חיים ויש להם הנאות, והלא הכתוב צווח (קהלת ז')
יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, וכתיב (קהלת ח') אשר יש צדיקים [אשר] מגיע
אליהם כמעשה הרשעים, ואמר חבקוק (פ"א) כי רשע מכתיר את הצדיק, ומשנה שלימה שנינו
(אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים, ואמרינן
במסכת קדושין (ל"ט ב') כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף
כל התורה וכל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים כל התורה, וכן
הכתוב אומר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו כמו שתרגם אונקלוס, ואמרו בהגדה אל אמונה
ואין עול כשם שמשלמין לרשעים בעוה"ז מיעוט זכיות שבידם כך נפרעין מן הצדיקים מיעוט
עבירות שבידם, לומר שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפי' לרשעים משלם שכר מיעוט
זכיותיהן ואינם נבלעות בעבירותיהן, וכן נפרע מן הצדיקים ממיעוט עבירות שבידם ואינם
נבלעות בזכיותיהן, וזהו שאמר (משלי י"א) הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה
ב
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו
שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה
כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר
וירא ה' כי רבה רעת האדם, ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש
זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות
שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך
עורכין הזכיות כנגד העונות. +/השגת הראב"ד/ אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד
הוא מת ברשעו. א"א לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים,
ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו
עליו, ועיקר דבר זה ביבמות (נ').+
רמב"ם הלכות תשובה פרק ט הלכה
א
מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה
אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה
שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא
עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם
כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ
וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן
שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן
תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות
ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים,
הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה
זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם
נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו
מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו
לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף
צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא
אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'. וכן הודיענו בתורה שאם
נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר
מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים
אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו',
ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר
אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו
פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב
ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים
לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה
וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא
עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי
ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן
שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין
לחיי העולם הבא.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה
א
אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו
ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא
על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה
ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך,
ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה
מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו
כל עונותיו נמחלין שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר
הגשם שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה
ג
כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר
בלבו ומה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו
שום זכות בעולם שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אין זה אלא בתוהה על הראשונות,
וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד
מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא
רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו
נחתם למיתה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רמז סעיף
ד
הצדקה
דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית. הגה: והיא מעשרת, ואסור
לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, שנאמר: ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג, י). (טור מגמרא
פ"ק דתענית). וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה, אבל לא בשאר
צדקה (ב"י דכך משמע מש"ס שם).
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רמז סעיף ד
(א) בדבר זה – עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת
דף י"ז ע"א שכתב דהא דשרי לנסות במעות מעשר היינו אם עושה ע"מ להתעשר
אבל בשביל טובה אחרת כמו בשביל שיחיו בניו וכדומה אסור לנסות ע"ש. ועיין בזה בספר
פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ג':
(ב) בנתינת מעשר – עיין בשאילת יעב"ץ ח"א
סימן ג' שהשיג על הרמ"א דמדבריו משמע דבמעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי ובאמת
ז"א שלא נאמר זה על מעשר כספים דלא שרי לנסויי ביה דאינו אלא צדקה ע"ש וכ"כ
הגאון בעל של"ה והוא בדפוס א"ד דף רמ"ב דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי
לנסות אבל לא במעשר כספים ע"ש וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה דף
י"ז ע"א ע"ש:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שלה סעיף
י
בחולי
מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש. הגה: י"א שמי שיש לו חולה
בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים (נ"י פרק י"נ), וכן נהגו לברך
חולים בבהכ"נ, לקרא להם שם חדש, כי שנוי השם קורע גזר דינו. ניחום אבלים, קודם
לביקור חולים (כל בו).
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן שלה סעיף י
(א) בחולי מעים – עט"ז סוף ס"ק ה' ועיין
בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ס"ט:
(ב) לברך חולים – עיין בה"ט של הרב מהרי"ט
ז"ל שכתב בשם מהרי"ל שאין לברך החולה כשהוא במקום אחר. ועיין בשו"ת
נחלת שבעה סימן נ"ט שחולק עליו ועשה מעשה לברך חולה בשבת בבהכ"נ אף על פי
שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה ויותר והביא ראיה מגיטין דאפילו
הניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים וגדול אחד כתב להעמיד דברי מהרי"ל
והוא חזר והשיב לו עיי"ש מסי' ט"ז עד סימן פ"א:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה
ד
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי
ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר
ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו,
שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה
הלכה ז
וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו
עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואח"כ ישב, וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא
סעיף ד
היה הולך לדבר מצוה כגון: להקביל פני רבו או פני
מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת
חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה (וע"ל סי' תרי"ג סעיף ה' ובס"ח
בהג"ה). ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא
נפל ואתי לאתויי. אבל במנעלו, מותר.
ביאור הלכה סימן שא
* להקביל פני רבו וכו' – עיין במ"א שמחלק
בין רגל לשבת דבשבת רק מצוה וברגל חיובא והוא דוחק גדול להמעיין בהש"ס ועיין בסי'
תקנ"ד אכן בפיר"ח שלפנינו בר"ה ט"ז מבואר שם להדיא דגרס שם בגמרא
אי מרחקי אינו מחייב כ"א ברגל ואי מקרבי מיחייב אפילו בחודש ושבת עי"ש ועוד
יותר מבואר שם בריטב"א שכתב דר' יצחק תפס קצה האחרון ובאמת הקבלה הוא כפי קירובו
לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום
קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש וזהו הענין בשונמית ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם
אחת ברגל עכ"פ עי"ש שהאריך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף
ב
חייב אדם
להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן
להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו; וחייב להאכיל לגר, ליתום
ולאלמנה עם שאר עניים. ( דין תענית בי"ט, כמו בשבת, וע"ל סי' רפ"ח).
ברכי יוסף אורח חיים סימן תקכט
ד. דין ב. חייב אדם להיות שמח וכו'. גם בזמן הזה
דליכא שלמי שמחה מצות עשה מן התורה לשמוח בי"ט בראוי לו ובמה שנהנה ממנו. שו"ת
שאגת אריה חדש סי' ס"ה.
ה. נשים חייבות לשמוח ברגליהם כאנשים. שו"ת
שאגת אריה חדש הנז' סי' ס"ו.
ו. ליל י"ט ראשון מן התורה אינו חייב בשמחה
אך מדרבנן חייב. שו"ת הנז' סי' ס"ח.
ז. בזה"ז אין חיוב לטהר עצמו ברגל. שם.
