גמ' ראש השנה דף יח., יח:, יט:, כא:, כו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 31:06 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:00 דקות
2)על ששה חדשים היו שלוחים יוצאין 2
3)יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי
ניסן ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי 2
4)הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים
הכתובים בה מותר להתענות 2
5)הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו
ואסור לפרוץ גדר. 3
6)צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים
ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה 4
7)בדיעבד, כל השופרות כשרים, בין
פשוטים בין כפופים. 5
רמב"ם הלכות קידוש
החודש פרק ג
הלכה א
עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין
מקום שיש בו בית דין מהלך לילה ויום או פחות הולכין ומעידין, ואם היה ביניהן יתר על
כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש.
הלכה ב
עדים שראו את החדש הרי אלו הולכין
לבית דין להעיד ואפילו היה שבת שנאמר אשר תקראו אותם במועדם וכל מקום שנאמר מועד דוחה
את השבת, לפיכך אין מחללין אלא על ראש חדש ניסן ועל ראש חדש תשרי בלבד מפני תקנת המועדות,
ובזמן שבית המקדש קיים מחללין על כולן מפני קרבן מוסף שבכל ראש חדש שהוא דוחה את השבת.
הלכה ג
כשם שמחללין העדים שראו את החדש את
השבת כך מחללין עמהן העדים שמזכין אותן בבית דין אם לא היו בית דין מכירין את הרואין,
ואפילו היה זה שמודיע אותן לבית דין עד אחד הרי זה הולך עמהן ומחלל מספק שמא ימצא אחר
ויצטרף עמו.
הלכה ד
היה העד שראה את החדש בליל השבת חולה
מרכיבין אותו על החמור ואפילו במטה, ואם יש להן אורב בדרך לוקחין העדים בידן כלי זיין,
ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות, ואפילו ראוהו גדול ונראה לכל לא יאמרו כשם
שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכין לחלל את השבת אלא כל מי שיראה החדש ויהיה
ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בית דין לילה ויום או פחות מצוה עליו לחלל
את השבת ולילך ולהעיד.
הלכה ה
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל יום
שלשים, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם
יעשו עולה של בין הערבים שמא יבאו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין
הערבים, עמדו בית דין והתקינו שלא יהיו מקבלים עדות החדש אלא עד המנחה כדי שיהא שהות
ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם.
הלכה ו
ואם הגיע מנחה ולא באו עדים עושין
תמיד של בין הערבים, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש
ומקריבין מוסף למחר לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן
בן זכאי ובית דינו שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו ואפילו באו עדים יום שלשים
בסוף היום סמוך לשקיעת החמה מקבלין עדותן ומקדשין יום שלשים בלבד.
הלכה ז
כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא
באו עדים כל יום שלשים היו עולין למקום מוכן ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא
ראש חדש, ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש ואין עולין לסעודה זו פחות
מעשרה, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואוכלין בעת הסעודה, וזו היא סעודת מצוה של
עיבור החדש האמורה בכל מקום.
הלכה ח
בראשונה כשהיו בית דין מקדשין את החדש
היו משיאין משואות בראשי ההרים כדי שידעו הרחוקים, משקלקלו הכותים שהיו משיאין משואות
כדי להטעות את העם התקינו שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים, ושלוחים אלו אינן מחללין
את יום טוב ואין צריך לומר שבת שאין מחללין את השבת לקיימו אלא לקדשו בלבד.
הלכה ט
על ששה חדשים היו שלוחים יוצאין, על
ניסן מפני הפסח, ועל אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה, כדי שישבו מצפין ביום
שלשים לאלול אם נודע להם שקדשו בית דין יום שלשים נוהגים אותו היום קדש בלבד, ואם לא
נודע להם נוהגים יום שלשים קדש ויום אחד ושלשים קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי, ועל
תשרי מפני תקנת המועדות, ועל כסלו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים, ובזמן שבית המקדש
קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.
הלכה יא
כל מקום שהיו השלוחין מגיעין היו עושין
את המועדות יום טוב אחד ככתוב בתורה, ומקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם היו
עושין שני ימים מפני הספק לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין ראש חדש איזה יום
הוא.
הלכה יב
יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי
ניסן ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי, ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד שהרי הגיעו
אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חדש, ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי
לא הגיעו אליהן השלוחין, וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי
תשרי מגיעין שם עושין שני ימים אפילו יום טוב של עצרת.
הלכה יג
וכמה בין שלוחי ניסן לשלוחי תשרי שני
ימים, ששלוחי תשרי אינן מהלכין באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ולא בעשירי בו מפני שהוא
יום הכפורים.
הלכה יד
אין השלוחין צריכין להיותן שנים אלא
אפילו אחד נאמן, ולא שליח בלבד אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי
בית דין שקדשו את החדש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו, שדבר זה דבר העשוי
להגלות הוא ועד אחד כשר נאמן עליו.
הלכה טו
בית דין שישבו כל יום שלשים ולא באו
עדים והשכימו בנשף ועברו את החדש כמו שבארנו בפרק זה, ואחר ארבעה או חמשה ימים באו
עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים, ואפילו באו בסוף החדש, מאיימין
עליהן איום גדול ומטריפים אותם בשאלות ומטריחין עליהן בבדיקות ומדקדקין בעדותן ומשתדלין
בית דין שלא יקדשו חדש זה הואיל ויצא שמו מעובר.
טור אורח חיים סימן תקעג
הלכתא בטלה מגילת תענית שכל הימים
הכתובים במגילת תענית שלא להתענות בהם מותר להתענות בהם חוץ מבחנוכה ופורים וכתב
הראב"ד דדוקא יחיד יכול להתענות בהן אבל צבור אסורין לגזור תענית בהן ואפי'
לפניהם ולאחריהם נמי אסור ושבתות וימים טובים מותרין לפניהם ולאחריהם:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקעג
א הלכתא בטלה מגילת תענית וכו' חוץ מחנוכה ופורים. מסקנא דגמרא בסוף פרק
קמא דראש השנה (יט:):
ומ"ש רבינו בשם הראב"ד
(ס' האשכול ח"ב עמ' 29). כך כתבו בשמו הרא"ש (סי' כד) והר"ן בסוף פרק
ב' דתעניות (ז. ד"ה אבל) והביא ראיה מדאמרינן בגמרא (יח:) דרב נחמן גזר תעניתא
בי"ב באדר ואמרו ליה [יום] טוריינוס הוא אלמא משמע דאע"פ דבטלה אין גוזרין
בו תענית לכתחלה על הציבור והר"ן דחה דבריו וכתב דאינם נראים מדאמרינן בפרק קמא
דראש השנה (יח:) שגזרו תענית בחנוכה ואמר רבי אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם ופשטינן מהא דלא בטלה מגילת תענית אלמא מאן דאמר בטלה אף לגזור בו תענית
ומאי דאמרי ליה רבנן לרב נחמן והא יום טוריינוס הוא בעו למיקם אדעתיה אי עביד הכי משום
דסבר בטלה ואהדר ואמר להו דאפילו למ"ד לא בטלה דיום טוריינוס בטולי בטלוה עד כאן.
וכן המנהג שלא לדקדק כלל בימי מגילת תענית לא ליחיד ולא לציבור ויש לתמוה על רבינו
ורבינו ירוחם (ני"ח ח"א קסג.) שכתבו דברי הראב"ד בלא חולק עליהם ולא
כתבו שאין המנהג כן:
ומ"ש ושבתות וימים טובים מותרים
לפניהם ולאחריהם. בפרק ב' דתעניות (יז:) תניא דאפילו בימים שהיתה נוהגת מגילת תענית
שבתות וימים טובים מותרים לפניהם ולאחריהם משום דדברי תורה אינם צריכים חיזוק ומפורש
התם בגמרא (יח.) דראש חודש נמי דאורייתא הוא ולפניו ולאחריו מותר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקעג
סעיף א
הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים
הכתובים בה מותר להתענות בהם וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות
בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם מותר; וכן שבתות וימים טובים וראשי חדשים מותרים לפניהם
ולאחריהם. הגה: מי שיש לו נשואין בחנוכה אין לו להתענות, אבל אם יש לו נשואין בניסן
מתענה ביום חופתו, אפילו בר"ח ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם, כדלקמן
סוף סימן תק"פ (הגהות מנהגים וליקוטי מהר"ש).
משנה ברורה סימן תקעג
(א) מגילת תענית – שם כתוב כמה ימים
בשנה שנעשו בהם נסים לאבותינו ועשאום חכמים כיו"ט שלא להתענות בהם וגם לפניהם
ולאחריהם אסרו בהם להתענות:
(ב) מותר להתענות בהם – מפני שבעונותינו
ארעו בהם הרבה מאורעות ובטלום [לבוש]:
(ג) חוץ מחנוכה ופורים – ר"ל
שהם ג"כ מהימים הכתובים במגילת תענית ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם
נשארו בחזקתם:
(ד) אבל לפניהם וכו' – דלפניהם ולאחריהם
לא חמירי משאר ימים הכתובים שם:
(ה) וימים טובים וכו' – עיין לעיל
בסימן תצ"ד ס"ג במ"ב סק"ו:
(ו) בחנוכה – וכ"ש בפורים דהוא
יום משתה ושמחה ועיין לקמן סימן תרצ"ו ס"ח ובמ"א שם:
(ז) בניסן מתענה – דמה שזהירין שלא
להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב"ח] ולפ"ז ה"ה ל"ג בעומר והימים
שמר"ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג ובט"ו
באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ"א] ויש מקילין בכל הימים
שא"א בהם תחנון:
(ח) ביום חופתו – ואפילו אלמן שנשא
אלמנה ג"כ צריכין שניהם להתענות. והטעם מפני שבאותו יום מוחלין להן על עונותיהן
ויתודה על עונותיו באותו היום. ועוד טעם שמא יהיו שכורים בשעת קדושין:
(ט) ואפילו בר"ח – פירוש שאסור
מדינא להתענות בר"ח מ"מ בר"ח ניסן יתענה מפני וכו' וה"ה בר"ח
אב יש ג"כ להתענות מטעם זה אלא שלכתחלה אין נושאין בו וא"צ למיתב תענית לתעניתו
המתענה בחדשים אלו דהא ברשות קעביד:
טור אורח חיים סימן תקנ
פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון
ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שב"ה קיים ששון בזמן דאיכא שמד וליכא
שלום צום והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום
שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין
מתענין רצו רוב צבור מתענין והאידנא רצו ונהגו
להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ"ש בדורותינו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה
ומתקנת נביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך
להפסיק בהן מבע"י חוץ מתשעה באב ואם חלו בשבת נדחין עד אחר שבת:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקנ
א פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון וכו'. בפרק קמא דראש השנה (יח.)
תנן על ששה חדשים השלוחים יוצאים על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית וכו' ופריך בגמרא
(שם:) וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מאי דכתיב
(זכריה ח יט) כה אמר ה' [צבאות] צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה
לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה
אין שלום צום אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום אין
שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין אי הכי תשעה באב נמי אמר רב פפא שאני תשעה
באב הואיל והוכפלו בו הצרות. ופירש רש"י דאמר רב חמא בר ביזנא וכו'. דכולהו ימי
תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ומתניתין בזמן הזה קא מיירי: שיש שלום. שאין
יד האומות תקיפה על ישראל: יהיו לששון ולשמחה. ליאסר בהספד ובתענית: יש שמד צום. חובה
להתענות בהם: רצו אין מתענין. וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו. והרמב"ן
(תורת האדם מהדו' שעוועל עמ' רמג) פירש יש שלום שבית המקדש קיים וכך הם דברי רבינו:
ואיכא למידק מאי קשיא ליה קרי להו צום וקרי להו ששון דשפיר קאמר הני ימים דהשתא הוו
צומות עתידין להיות לששון ויש לומר שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני (זכריה
ז ג) האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ובאה התשובה צום הרביעי וצום
החמישי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו ומשמע
דהכי קאמר כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה' בצומות כי
אם שתאהבו האמת והשלום וכיון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה
לא היה לו להזכירם בלשון צומות אלא הכי הוה ליה למימר ימי חודש הרביעי והחמישי וכו'
יהיה לששון ולשמחה וממילא משתמע דאימי הצומות קאמר וכדקאמר האבכה בחודש החמישי וממילא
משמע דאיום הצום קאמר אע"ג דלא קאמר האבכה בצום החודש החמישי הלכך מדאפקינהו בלשון
צום איכא למימר דאתא לאשמועינן שאע"פ שהם בטלים באותו זמן אם יהיה שמד חס ושלום
יחזרו הצומות לקביעותם:
ומ"ש רבינו פירוש דליכא שלום
שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע מישראל וכו' עד הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה
ותקנת נביאים. הכל לשון הרמב"ן בספר תורת האדם (שם) וגם כך כתב הרב המגיד בפרק
ה' (ה"ה) שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה
בית המקדש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנ
סעיף א
הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו
ואסור לפרוץ גדר. הגה: מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות
הרבה, אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה); ואפילו אינן מצטערות, אינן מחוייבות
להתענות אלא שנהגו להחמיר; ודוקא בג' צומות, אבל בט' באב מחוייבות להשלים (כדלקמן סי'
תקנ"ד סעיף ה').
משנה ברורה סימן תקנ
(א) ואסור לפרוץ גדר – ר"ל
אע"ג דמסקינן בגמרא דבזמן דאין מצוי גזירות עובדי כוכבים על ישראל תלוי הדבר ברצון
ישראל דהיינו אם רצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות בהג' צומות הרשות בידן כתבו הפוסקים
דעכשיו כבר רצו וקבלו עליהן כלל ישראל מדור דור ואסור לפרוץ גדר:
(ב) מיהו וכו' – דבשעה שרצו וקבלו
עליהן להתענות הקילו לכתחלה עליהן:
(ג) עוברות ומניקות וכו' – ומסתברא
דעוברת מיקרי משעה שהוכר הולד כדקי"ל לענין ווסתות ומ"מ אפשר דאפילו לאחר
ארבעים יום ליצירת הולד נמי הו"ל בכלל מעוברת לענין זה אם מרגשת צער אבל בבציר
מהכי נראה דהויא לה ככל הנשים לכל דבר אם לא שמצטערת הרבה. ואם מרגשת חולשה אין להחמיר
בה כלל [מור וקציעה עיי"ש]:
(ד) אין להתענות – וכ"ש אם הוא
חולה שאין בו סכנה בודאי פטור מלהתענות ואסור לו להחמיר על עצמו:
(ה) אלא שנהגו להחמיר – ואם הם חלושות
נראה דאין להם להחמיר ומ"מ אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה
שצריך. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל אע"ג שאין מחוייבין לחנכם אפילו בן י"ב
שנה ואפילו בתענית שעות מ"מ ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או
שאר מאכל פשוט לפי התנוק כדי שיתאבלו עם הצבור:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקנ
ב ומ"ש ומיהו כולם מותרין ברחיצה וסיכה וכו'. כתב הר"ן בפרק
קמא דראש השנה (על הרי"ף ד: ד"ה ודאמרי' ה. סוד"ה והאידנא וחי' יח:)
בשם הרמב"ן (שם) מסתברא דכולהו ארבעה צומות תענית ציבור הן ונביאים גזרו אותם
וכל חומרי תענית עליהם מפסיקים בהם מבעוד יום ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש
המטה כתשעה באב אלא האידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא
כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תליא הרשות בידן
אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן עד כאן. וכתבו התוספות בסוף פרק קמא דתעניות
(יג. ד"ה וכל) דשאר תעניות בר מתשעה באב מותרים ברחיצה אפילו בחמין כך פסק ראבי"ה
(סי' תתנד) ורבינו יואל אביו אסר לרחוץ בחמין עד כאן. וכן כתב המרדכי (סי' תרכח) וכתב
בשם ראבי"ה שנהגו העולם היתר בדבר עד כאן וכן מנהג הפשוט:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקנ סעיף ב
צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה
וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקנ סעיף ב
(ו) מותרים ברחיצה וכו' – דבשעה שרצו
וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית הנ"ל לא קבלו עליהם שיהיו בחומר ת"צ כט"ב
לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב אלא שאם
חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה וכן אם חל י'
בטבת בע"ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת:
(ז) ואין צריך וכו' מבעוד יום – כמו
בט"ב אלא מותר בהם באכילה ושתייה בלילה:
טור אורח חיים סימן תקפו
שופר של ר"ה צריך שיהיה ראוי
לתקוע בו ושיתקע התוקע במקום שראוי לתקוע ובזמן שראוי לתקוע ויהיה התוקע ראוי לתקוע
ושתהיה התקיעה כסדרה והכשרה: שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף דא"ר
אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם
עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני וכפוף דא"ר לוי מצות שופר
של ר"ה וי"ה בכפוף ואיתא בירו' כדי שיכפפו לבם בתפלה ודווקא לכתחלה אבל בדיעבד
או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינין ובפשוט חוץ מבשל פרה דתנן כל השופרות כשרים חוץ
משל פרה נמצא שיש בו ג' חילוקים של פרה פסול אפילו בדיעבד וכ' הרמב"ן וה"ה
בקרני רוב החיות שהם עצם א' ואין שמם בלה"ק שופר שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים
שיש להם זכרות בפנים ונקלף מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים אבל רוב החיות הן
עצם א' ופסולים כמו של פרה וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים
ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפילו בשל עזים ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל
לזכור עקידת יצחק והרמב"ם ז"ל כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים והכל
תפשו עליו בזה: הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו שופר של ע"ג
של עו"ג לא יתקע בו ואם תקע בו יצא של ע"ג של ישראל לא יצא שאינה בטלה עולמית
וכתותי מכתת שיעורא הלכך אפילו בשל עו"ג לא יצא אא"כ לא נתכוון לזכות בו
אבל אם נתכון לזכות בו הו"ל ע"ג של ישראל ואע"פ שהוא גזול הא אמרינן
דיוצא בגזול: המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא
חשיב הנאה מה שיוצא בו ידי חובתו. כל הקולות כשרים בשופר הלכך היה קולו עב מאד או דק
מאד או באיזה ענין שיהיה כשר ניקב וסתמו שלא במינו אפילו אם אינו מעכב התקיעה לאחר
הסתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה פסול אפילו נשתייר בו רובו ובע"ה כתב ואם נשתייר
שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר כי היכי דאמרינן בנסדק לרחבו ולא נהירא: סתמו
במינו אם אינו מעכב התקיעה ונשתייר רוב כשר אע"פ שהיה מעכב קודם סתימה ואם מעכב
התקיעה פסול אע"פ שנשתייר בו הרוב כך היא דעת הגאונים וכ"כ הרמב"ם ז"ל
ולדעת ר"י אם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב אפילו מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות
שהיה כשר סתמו שלא במינו אם מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה כשהוא שלם פסול אפילו
אם נשתייר בו הרוב וכן אם נשאר קולו כמו שהיה קודם סתימה פסול כיון שנשתנה קולו מכמות
שהיה כשהיה שלם אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר אע"פ שסתמו שלא במינו כיון שנשתייר
בו רוב וכל זמן שלא סתמו כשר אע"פ שנשתנה קולו שכל הקולות כשרים בשופר ולזה הסכים
א"א ז"ל: נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול ה"מ שלא דבקו אבל דבקו כשר
והוא שדבקו במינו וכתב הרמב"ן דסתימת דבק לא חשיב במינו אא"כ חממו באור עד
שנפשר וחבר קצותיו אחד אל אחד אבל א"א ז"ל כתב שדבק חשיב במינו ולא חשיב
שלא במינו אלא כשסותם הנקב בחתיכה אחרת אבל כשמחברו בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק
ניכר בין הסדקים ואם נסדק כולו בין מצד אחד בין משני צדדין ודבקו אפילו חממו באור וחבר
סדקיו זה עם זה פסול נסדק לרחבו אם נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה כשר אפילו אם מעכב
התקיעה דחשיב לאידך כמאן דשקיל והוה ליה ארוך וקצרו ואם לאו פסול ודוקא שנסדק רוב רחבו
אבל מיעוטו הו"ל נקב בעלמא וכשר וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה מעט
לכאן ולכאן והיינו דאמרי' שיעור שופר טפח דהיינו ד' אצבעות שהם ו' בקטנה ויאחזנו בד'
אצבעות בינונית ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים והא דקאמר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי
דאם כן הו"ל למתנייה בהדיא הכל לפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן אבטיח הוא גדול
טפי אלא כדי שיאחזנו אדם סתמא והיינו טפח כדפרישית וה"ר יצחק גיאת כתב שצריך טפח
שוחק כדי שיראה לכאן ולכאן ולמאי דפרישית א"צ: דבק שפרי שופרות זו עם זו ועשה
מהם שופר פסול אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין
שלא במינו פסול אפילו היה בו שיעור שופר: הפכן ותקע בו לא יצא ל"ש הפכו כדרך שהופכין
החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון פנימי ל"ש אם הניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את
הקצר וקיצר את הרחב היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר. גרדו והעמידו על גלדו
פי' שעשאו דק מאוד כמו גלד כשר בין גרדו מבפנים בין גרדו מבחוץ לא הוציא כל הזכרות
אלא ניקב בו ותקע בו כשר אבל אם הוציא כל הזכרות ועשה ממנו שופר כגון שניקב בו פסול
צפהו זהב בעביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו בכל אורך השופר
מצד הקצר עד צד הרחב אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול ואם לאו כשר וכתב הרמב"ם
לפיכך אלו שמציירין צורות לנאותו לא יפה הם עושין שמא נשתנה קולו מחמת הציורין אע"פ
שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים הקול משתנה בהן אבל אם נתן זהב על עובי השופר
בצד הרחב היינו מוסיף עליו כל שהוא ופסול אפילו לא נשתנה קולו וי"מ צפהו זהב במקום
הנחת פיו אפילו באורך השופר אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס
קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר
ונפח בו ותקע בו פסול כיון שאין השופר נוגע בפיו וכ"כ הרמב"ם נתן שופר בתוך
שופר אם שמע קול פנימי לבד כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו כשר והוא
שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון ואם אינו בולט אז א"א שלא ישמע אלא קול
שניהם ולא יצא דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות: נפל עליו גל ואי אפשר ליטלו
בלא טילטול אבנים אסור ותדחה התקיעה וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום ולא עולין בשבילו
באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין במים להביאו אע"פ שאין בהם אלא איסור
דרבנן ולא חותכין אותו לתקנו אפי' בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן כגון מגל שאין דרך
לתקנו בו והוי כלאחר יד שהעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה וכ' ה"ר יונה
דוקא ישראל אסור לעשותו אבל מותר לומר לעו"ג לעשותו כיון שאין בו אלא משום שבות
דאמירה לעו"ג שבות דשבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי והתוס' לא כ"כ במסכת
שבת (קכא א) ויכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפו
א שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף דאמר רבי אבהו למה תוקעין
בשופר של איל וכו'. בפרק קמא דראש השנה (טז.) כלומר הרי שצריך שיהא של איל ואחר כך
מביא ראיה שצריך שיהא כפוף מדאמר רבי לוי ומימרא דרבי לוי היא בפרק ראוהו בית דין (כו:)
והא דמשמע מדרבי לוי דביום הכפורים תוקעין היינו דוקא ביום הכפורים של יובל:
ומ"ש ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד
או שאין לו [של] איל וכפוף יוצא בשאר מינים ובפשוט. יתבאר טעמו בסמוך אצל סברת הרמב"ם:
ומ"ש דתנן כל השופרות כשרים חוץ
משל פרה. משנה זו היא בפרק ראוהו בית דין (שם.) וטעמא מפורש במתניתין מפני שהוא קרן
ואף על גב דכל השופרות נקראו קרן דכתיב (יהושע ו ה) והיה במשך בקרן היובל בשמעכם את
קול השופר אמרינן בגמרא (שם) דכל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר דפרה קרן איקרי שופר
לא איקרי וכתב הר"ן (ו. ד"ה וכתבו) בשם התוספות (שם ד"ה חוץ) דהא דלא
מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב (דברים לג יז) וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאיקרי
שופר היינו משום דלא איצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים אבל אותן שאינן חלולים כגון
של ראם וצבי לא איצטריך ליה למעוטי דפשוט דלא מקרי שופר אלא אותם שהם חלולים מלשון
שפופרת עכ"ל. וזהו מה שכתב רבינו בסמוך בשם הרמב"ן וכן כתב רבינו ירוחם
(נ"ו ח"ב מח:) דשל ראם ושל שאר חיות שאינם חלולים פסולים לכולי עלמא: וכתב
עוד הר"ן (שם) וא"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ואיקרי קרן דכתיב (דניאל ח
ה) והצפיר (השעיר) קרן חזות בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מיקרי
כדכתיב (דברים יד ד) שה כשבים ושה עזים אי נמי דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי
להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן: וכתב עוד (שם ד"ה
ומיהו אע"ג) מיהו אף על גב דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאים
לא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כח:) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה
בלבד ושופר מלאכת שמים הוא דאמרינן לעיל (ר"ה כו.) כיון דלזכרון קא אתי כלפנים
דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפרק במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא
דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרינן בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך
הדבר צ"ע עכ"ל:
ומ"ש רבינו נמצא שיש בו שלשה
חילוקים וכו'. דברים אלו יתבאר טעמם בסמוך. והשלשה חילוקים שהזכיר רבינו נראה מתוך
לשונו שהחילוק הראשון הוא השופרות הפסולים אפילו בדיעבד דהיינו של פרה וכן קרני החיות
שהם עצם אחד. והחילוק השני הוא השופרות שאינם כשרים אלא בדיעבד דהיינו שופרות של שאר
מינים שקרניהם חלולים אבל הם פשוטים. והחילוק השלישי הוא השופרות שיוצאים בהם לכתחלה
דהיינו שופרות של מינים שקרניהם חלולים והם כפופים ואף על פי שכתב שמצוה מן המובחר
לחזר אחר של איל לא מנה אותו בחלק רביעי משום דכיון דכל שהם כפופים דאפילו אינם של
איל יוצאים בהם לכתחלה לא רצה למנות של איל חלק בפני עצמו: אבל מצאתי להרא"ש שכתב
בשם הרמב"ן (דרשות לר"ה פ"ו) בפרק ראוהו בית דין (סי' א) וזה לשונו
שלש מדות בשופרות כל השופרות כשרים בדיעבד בין פשוטים בין כפופים חוץ משל פרה מפני
שהוא קרן ולכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעים והא דקתני בזכרים זכרים לאו דוקא
אלא אכפופים לחוד קפיד ונקט זכרים לפי שהם כפופים והוא הדין לכל הכפופים והא דאמר רבי
אבהו למה תוקעין בשופר של איל לאו דוקא נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחלה אלא טעמא
דמנהגא קא מפרש והכי קאמר למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו למצוה מן המובחר כדי
שיזכור לנו עקידת יצחק הילכך מצוה מן המובחר בשל איל עכ"ל וכן כתב הר"ן
(ו. ד"ה ונמצינו) גם כן. ונראה מלשונם שהג' מדות היינו שופרות שיוצאים בהם בדיעבד
דוקא. ושיוצאים בהם אפילו לכתחלה. ושהם מצוה מן המובחר. אבל הנך דבדיעבד נמי פסולים
לא חשיב דכיון דהנך אינם חלולים אין שם שופר עליהם וג' מדות דמני בשופרות שהן חלולין
כשפופרת הן ומכל מקום אפשר לפרש דבריהם בענין שכתבתי שנראה מלשון רבינו שהג' מדות הן
זולת מה שהוא למצוה מן המובחר: וטעם מחלוקת הרמב"ם ושאר מפרשים הוא במאי דתנן
בפרק ראוהו בית דין (שם:) שופר של ראש השנה של יעל פשוט שוה היובל לראש השנה לתקיעה
ולברכות רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא
כרבי יהודה בראש השנה וכדאמר רבי לוי שופר של ראש השנה ויום הכפורים מצוה בכפופים וסובר
הרמב"ם דתנא קמא ורבי יהודה לעיכובא פליגא וכיון דקיימא לן כרבי יהודה נמצא דאין
יוצאין אלא בשל איל בלבד ולפיכך כתב (שופר פ"א ה"א) ושופר שתוקעין בו בין
בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש עכ"ל
ואף על גב דלכאורה נראה דלא קפיד הרמב"ם אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף אי אפשר
לומר כן דהא רבי לוי דאמר מצוה בכפופים אוקמינן כרבי יהודה ואם איתא דמשכחת לה של זכרים
שאינם כפופים לא ה"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר רבי יהודה דכל עיקר מילתא תלוי
בזכרים אלא ודאי כל של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמרא בהדיא גבי רבי לוי הוא דאמר
כי האי תנא דתניא רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים כפופים אלמא סתם זכרים
כפופים הם וכן כתוב גם כן בסמ"ג (עשין מב קיט:) וכן כתב הר"ן (שם ד"ה
ומיהו איכא) שהוא דעת הרמב"ם אלא שתמה עליו ולפי זה מה שכתב ושופר שתוקעין בו
בין בראש השנה בין ביום הכפורים הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימר דאיכא קרן כבשים שאינו
כפוף אלא הכי קאמר שופר שתוקעין בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב
וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף
וסתמו כפירושו זהו דעת הרמב"ם: אבל הרא"ש (שם) כתב לכאורה נראה דלא פליגי
תנא קמא ורבי יהודה אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל
כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים
ותדע דלמצוה פליגי דהא רבי לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר
כתיב ביובל (ויקרא כה ט) וילפינן ראש השנה מיניה וכיון דכולהו איקרו שופר חוץ משל פרה
אמאי לא יצא ועוד דמשמע דמילתייהו דרבנן ורבי יהודה מחלוקת בפני עצמה ולא קיימי אפלוגתא
דתנא קמא ורבי יוסי וכו' אלא ודאי רבי יהודה ורבנן בר פלוגתייהו דוקא למצוה פליגי וכן
כתב הרמב"ן ג' מדות כשרות בשופר וכו' והתוספות (כו: ד"ה של יעל) חזרו והקשו
דהא רבי לוי דאמר מצוה של ראש השנה ויום הכפורים בכפופים היינו משום דיליף ראש השנה
ויום הכפורים מהדדי בגזירה שוה דשביעי [שביעי] כדאמרינן לקמן (לד.) בברייתא וכדתנן
(כו:) שוה היובל לראש השנה וכו' ואי הוה משום מצוה בעלמא כדקאמר (שם) כמה דכייף איניש
טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בראש השנה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה
אלא לסימן שילוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בראש השנה אלא בכפוף
ונראה לי דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דרבי
לוי סבר כיון דבגזירה שוה ילפינן מהדדי ויש טעם לומר בראש השנה כפופים למצוה מעתה כדי
להשוותם יחד ראוי גם ביום הכפורים להצריך כפופים למצוה ואף על גב דלא שייך ביה האי
טעמא עכ"ל הרא"ש וכן דעת הר"ן (שם ד"ה ונמצינו וד"ה גמ' א"ר
לוי) וגם הרב המגיד הזכיר דיעה זו שכתב על דברי הרמב"ם (שם) שיטה אחרת (י"ל)
[יש] דמתניתין דשופר של ראש השנה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות וכן כתוב שם
אמר אברהם הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע"כ ולא ידעתי
למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב"ן
(דרשות לר"ה פ"ו) והרשב"א (חי' הרשב"א (השלם) ר"ה כו.) ועיקר
עכ"ל הרב המגיד ומה שתמה על הראב"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב"ד
לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ראש השנה של יעל פשוט נקט
יעל והוא הדין לאינך מיני דאף על גב דפשוטים הם יוצא בהם בדיעבד וכתב רבינו ירוחם
(נ"ו ח"ב מח:) דכדברי הראב"ד והרמב"ן עיקר: ודע שמהר"ר אליה
המזרחי זלה"ה בתוספותיו לסמ"ג (יג:) טען בעד הרמב"ם מכח קושיית התוספות
דטעמא דכמה דכייף איניש טפי עדיף לא שייך אלא בראש השנה ולא ביובל דאדרבה פשוט עדיף
טפי שהוא סימן לידים פשוטות לשלח עבדים לצאת מתחת ידיהם לא כפוף שהוא סימן שיהיו כפופים
ודחה מה שתירץ הרא"ש דילפינן מהדדי בגזירה שוה דגזירה שוה לא גמיר אלא מילתא דכתיבא
בקרא אבל מילתא דלא כתיבא בקרא דאינו אלא למצוה לא ואם כן על כרחך לומר דרבי יהודה
נמי לעיכובא קאמר וקבלה היתה בידם שהשופרות מהם בפשוט ומהם בכפוף אלא דתנא קמא דרבי
יהודה ס"ל דראש השנה בפשוט משום דכמה דפשיט אינש בתפלתו טפי עדיף ורבי יהודה סבירא
ליה בכפוף משום דכמה דכייף אינש בתפלתו טפי עדיף עכ"ל: [בדק הבית] ומכל ום דכמה
דפשיט אינש בתפלתו טפי עדיף ורבי יהודה סבירא ליה בכפוף משום דכמה דכייף אינש בתפלתו
טפי עדיף עכ"ל: [בדק הבית] ומכל מקום יש לגמגם ממה שכתב ה"ר אליהו מזרחי
ז"ל שקבלה היתה בידם מהם בפשוט ומהם בכפוף אלא דתנא קמא דרבי יהודה סבר דשל ראש
השנה בפשוט וכו' וקשה דאם כן הוי של יובל בכפוף והוא היפך המכוון בו וכמו שכתב הוא
ז"ל שהפשוטות סימן לשילוח עבדים לא כפוף שהוא סימן שיהיו כפופים [עד כאן]: ונראה
שמפני שהרגיש הרא"ש שיש להשיב כן כתב דיש לדחות קושיית התוספות כלומר דאינו תירוץ
גמור אלא דחייה בעלמא ואף על פי כן כתב דאינו חושש לקושייתם מטעם שכתב דקושיא חלושה
היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי הילכך סגי לה בדחייה בעלמא. וז"ל ארחות
חיים (הל' תקיעת שופר סי' א) אפשר שדעת הרמב"ם אינה אלא למעט של פרה אבל של עז
ותיש בכלל כבש הם וכן של יעלים עכ"ל: והשתא איכא למידק במה שכתב רבינו לעיל ודוקא
לכתחלה אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינים ובפשוט חוץ מבשל פרה דמשמע
לכאורה דה"ק אם אין לו שופר שיש לו שני תנאים הא' שהוא של איל הב' שהוא כפוף אלא
הוא של איל אבל אינו כפוף או הוא כפוף אבל אינו של איל יוצא דכיון דלית ליה אחר הוי
כדיעבד והוא כתב בסמוך דכל שהוא כפוף יוצאין בו לכתחלה אף על פי שאינו של איל לכך נראה
לי דה"ק אם אין לו שופר שיהיה בו שום תנאי משני תנאים אלו שאינו של איל אלא שאר
מינים וגם אינו כפוף אלא פשוט יוצא בדיעבד שאם היה כפוף אף על פי שאינו של איל תוקעין
בו לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפו סעיף א
שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף;
ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים; ושל
פרה פסול בכל גוונא; וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים.
( וכן שופר מבהמה טמאה, פסול) (ר"ן פ"ד דר"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפו סעיף א
(א) של ר"ה – לאפוקי בתענית שתוקעין
ג"כ בשופר לא בעינן של איל וכפוף:
(ב) בשל איל – לזכר עקידת יצחק. ובכלל
זה גם כבשה נקבה אלא דהמהדרין ביותר נוהגין לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאיל
של יצחק:
(ג) וכפוף – לסימן שיכפפו לבם למקום:
(ד) ובדיעבד כל השופרות וכו' – ר"ל
אפילו של שאר בהמות או חיות ומ"מ ביש לו שופר של תיש ועז יקדימנו לשופר של יעלים
(הוא מין חיה) ושאר חיות דהוא קרוב למין שה יותר כדכתיב שה כשבים ושה עזים ואיכא זכר
קצת לעקידת יצחק:
(ה) ומצוה בכפופים וכו' – ר"ל
דלאו דוקא באיל אלא אפילו בשאר בהמות וחיות ג"כ כפוף עדיף מפשוט. והנה המחבר סתם
ולא ביאר איל פשוט וכפוף משאר מינים איזה מהן עדיף אכן מסקנת רוב הפוסקים דמעלת כפוף
עדיף לפיכך אם נזדמן לו של יעל כפוף ושל כבש פשוט יתקע בשל יעלים וכפוף דתקון רבנן
לתקוע בכפוף לסימן שיכפפו לבם למקום בתפלה משא"כ שופר של איל אינו תיקון רבנן
לתקוע דוקא בשל איל אלא מנהג שנהגו כל ישראל מעולם לזכר עקידה ואיכא בזה מצוה מן המובחר.
ומ"מ כתבו המפרשים דגם בזה יש עכ"פ דינה דהידור מצוה וע"כ אם מבקשים
ממנו להוסיף על שופר של איל יוסיף עד שליש וכעין המבואר לקמן בסימן תרנ"ו:
(ו) של פרה – וה"ה שור והטעם
מפני שנקראו קרן ולא שופר:
(ז) וכן קרני רוב החיות – כמו הראמים
והצביים וכדומה ופסול שלהם הוא משום דשופר צריך להיות חלול דשופר הוא מלשון שפופרת.
ופסולים אלו דפרה ודעצם אחד הוא מן התורה ואפילו אין לו שופר אחר אין לתקוע בהם:
(ח) וכן שופר מבהמה טמאה – וכמו דלא
הוכשרו תפילין ליעשות מעור בהמה טמאה וכתבו האחרונים שאין דין זה ברור ולהכי אם אין
לו שופר אחר יתקע בו אכן לא יברך עליו דשמא הוא פסול מדינא וכשיזדמן לו אח"כ שופר
כשר צריך לתקוע עוד הפעם וג"כ בלא ברכה דשמא כבר יצא בשופר בשופר הראשון ולכו"ע
שופר של נבילה וטריפה כשר לתקוע בו:
