גמ' ראש השנה דף לד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 17:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:30 דקות
1)קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר. 1
2)שו"ת מהר"י בן לב חלק ב
סימן פד. 2
3)י"א לברך על של ראש על מצות
תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים 3
4)אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה
שיש לו ומברך עליה. 4
5)אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד
לתפלה של ראש, ואם הפסיק, מברך על של ראש: על מצות תפילין 5
6)לא ישיח, לא התוקע ולא הצבור, בין
תקיעות שמיושב לתקיעת שמעומד 5
7)גומרין
ההלל ( ומברכין לקרות ההלל), ואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע. 7
שולחן ערוך אורח חיים סימן תפח סעיף א. 7
טור אורח חיים סימן תקפה
ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד
דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספירת העומר מעומד דכתיב מהחל
חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו
בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע כדתנן (כז ב) התוקע לתוך הבור כו' לא יצא כתב א"ה
ויברך שהחיינו ויתקע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפה
ב וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מילתא וכו'.
זה לשון הרא"ש בפרק בתרא דראש השנה (סי' י) רבינו תם כתב שיש לברך על תקיעת שופר
משום דעשייתה היא גמר מצותה וראבי"ה (סי' תקלד) הביא הירושלמי תוקע שופר צריך
לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואחר כך תוקעין וכן כתב בעל
הלכות גדולות הא דמברכין לשמוע בקול שופר ולא מברכין לתקוע בשופר או על תקיעת שופר
כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן (ר"ה
כז:) התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור
והכניס פיו לתוך הבור ותוקע עכ"ל ורבינו נתכוין לכתוב דברי בעל הלכות גדולות וקיצר
במקום שאמרו להאריך והרמב"ם (שופר פ"ג ה"י) כתב גם כן שמברך לשמוע קול
שופר וכתב רבינו ירוחם (נ"ו ח"ב מט:) שכן עיקר וסמ"ג (עשין מ"ב
קיט:) כתב כדברי רבינו תם ואין נוהגין כן: וכתב הגאון מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה
(בחי' לסמ"ג הל' שופר ט ע"ד) על דברי סמ"ג דאי כדמפרש לה הטור משום
דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה והביא ראיה מדתנן התוקע לתוך הבור וכו' הא אמר רב הונא
לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור וכו' ואיכא למימר שאני העומדין על שפת הבור דלא
תקעו אבל היכא דתקע אפילו לא שמע יצא עכ"ל ודבר ברור הוא שלשון רבינו הקצר גרם
לו לכתוב כן שאילו היה רואה דברי הרא"ש לא היה מקשה כן שהרי מתוקע עצמו מייתי
לה: וכתב הר"ן בפרק קמא דפסחים (ד. ד"ה ותו) איכא למידק מפני מה אנו מברכים
במגילה על קריאתה ותיקנוה בעל מפני שיכולה הקריאה להתקיים על ידי אחר ובשופר תיקנו
הברכה על שמיעתו ותיקנוה בלמ"ד לפי שאי אפשר להתקיים על ידי שליח נעביד איפכא
שתהא ברכת מגילה על השמיעה ובלמ"ד וברכת שופר על התקיעה ובעל יש לומר שלפי שהמגילה
יש בה פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תיקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא
יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה עכ"ל:
כתוב בתרומת הדשן (שו"ת סי' קמ) דמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי
להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן:
כתב אבי העזרי ויברך שהחיינו. וכן
כתב הרמב"ם (פ"ג ה"י) וסמ"ג (שם קיט:): כתב הרמב"ם בפרק י"א
מהלכות ברכות (ה"י) אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה
אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות אבל אינו צריך לברך שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו
עכ"ל נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו
וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת
ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב (מהר"י ווייל דינין והלכות סי' עא) ונראה שזה כדעת
תרומת הדשן דבסמוך ואין נוהגים כן ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה
אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים:
ויתקע תשר"ת שלש פעמים וכו'.
יתבאר בסימן תק"צ בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפה סעיף ב
קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו; הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך
להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ב"י ותה"ד); ויתקע
תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים; הגה: וטוב לתקוע בצד
ימין, אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים), וכן יהפוך
השופר למעלה, שנאמר: עלה אלהים בתרועה (תהילים מז, ו') (רוקח ומהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפה סעיף ב
(ד) יברך לשמוע וכו' – ר"ל שלא
יאמר לתקוע בשופר דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לא
יצא כמו שנתבאר בסימן תקפ"ז ע"ש ולא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו ובדיעבד
אם בירך לתקוע בשופר או על תקיעת שופר או לשמוע בקול שופר יצא. אם נטלו השופר באמצע התקיעות והביאו לו שופר
אחר א"צ לברך אבל בין ברכה לתחילת התקיעות צריך לברך:
(ה) או שכבר יצא וכו' – האחרונים העלו
דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ
אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני
ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א. מי שנסתפק לו
אם שמע קול שופר [או נטל לולב] ביום א' שהוא מן התורה תוקע ואינו מברך וביום ב' שאינו
אלא מד"ס א"צ לתקוע דספק ד"ס להקל:
(ו) ויתקע תשר"ת ג' פעמים וכו'
– טעם לסדר זה עיין לקמן בסימן תק"צ סעיף א' וב':
(ז) בצד ימין – של פיו משום דכתיב
והשטן עומד על ימינו לשטנו:
(ח) אם אפשר לתקוע בכך – ואם א"א
לו אין להקפיד אף אם יעמידנו בצד שמאל וגם פי השופר לצד שמאל:
(ט) וכן יהפוך השופר למעלה וכו' –
ר"ל שטוב שיהפוך פי השופר למעלה ולא לצדדין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפה סעיף ב
* וטוב לתקוע בצד ימין – עיין במ"ב
עוד שמעתי בשם הגאון מהר"ר מאיר שמחה הכהן טעם נכון כי בש"ס ר"ה ד'
ל"ד ילפי לה לתקיעת שופר מחצוצרות המלחמה ובקרא (שופטים ז) אצל מלחמה בגדעון כתיב
ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע וכו':
כתב הרב האלפסי שאלו מקמי ריש מתיבתא
המברך יום ראש השנה על תקיעת שופר בתר ספר תורה והשיח צריך לברך על התקיעות של סדר
ברכות או לא ואהדר להו הכין קא חזו רבנן שגוערין בזה ששח עד שלא יתקע אבל לחזור ולברך
אינו חוזר ולא דמיא הא לתפילין [מנחות לו] דאמר רב חסדא שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך
דהנך שתי מצות נינהו דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש של ראש אינה מעכבת של יד ולא
עוד אלא דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתי קא מברך ומקשינן שח אין לא
שח לא והא שלח רב חייא בר הונא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד אומר להניח תפילין ועל
של ראש אומר על מצות תפילין ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך אחת ואם שח
מברך שתים ואף על פי כן קשה להשיח דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזרין
עליה מעורכי המלחמה וכל שכן כי האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד שאינו חוזר
ומברך שמצוה אחת היא, צא וראה שהרי ההלל שמברכי' קודם לקריאתו ואף על פי כן בין פרק
לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך על פה ויש להסתפק אי כל הני מילי הוו מילי דריש מתיבתא
או דמילי דריש מתיבתא לא הוו אלא עד ולא דמיא הא לתפילין ומשם ואילך הם דברי הרב האלפסי
איברא דלא נפקא לן ולא מידי אי הוו כולהו דברי הרב ריש מתיבתא או לא הוו ומה שיש לתמוה
במאי דאמר וכל שכן כי האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד וכו' שהכוונה היא לומר
דכיון דאמרינן בשח בין תפילה לתפילה דהוו שתי מצות דלא לברוכי ברכה קמייתא כל שכן בין
תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד דהוו מצוה אחת דאין לו לחזור ולברך כלל דדוחק הוא לומר
דקאי אמאי דסליק מיניה דקאמר דעבירה היא בידו וחוזרים עליה מעורכי המלחמה וכיון דכן
הוא דקאי אדלעיל קשיא דמאי ק"ו הוא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דשח
בין תפלה לתפלה אינו חוזר לברך ברכה קמייתא אבל מברך על מצות תפילין הכי נמי נימא גבי
שח בין תקיעות שמעומד לתקיעות שמיושב דנהי דלא יחזור לברך ברכה קמייתא מיהו יברך על
מצות שמיעת קול שופר או על שמיעת קול שופר.
והר"ן ז"ל כתב בפרק קמא
דפסחים וזה לשונו ותו איכא למימר מפני מה אנו מברכין במגילה על קריאת' ותקנוה בעל מפני
שיכולה הקריאה להתקיים על ידי אחר ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותקנוה בלמד לפי שאי
אפשר להתקיים על ידי שליח, נעביד איפכא שתהא ברכת המגילה על השמיעה ובלמד וברכת השופר
על התקיעה ובעל, יש לומר שלפי שהמגילה יש פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכתה
על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיעה
מוכיח פסוק קולות יותר משמיעה עד כאן ואף על פי שנראה מדבריו דצריך לומר בלמד בשמיע'
קול שופר משום דאי אפשר להתקיים על ידי אחר היינו כשמברך עובר לעשייתה אבל אם היה חוזר
ומברך בתקיעות שמעומד לא היה עובר לעשייתה והיה לו לברך בעל דעל לשעבר משמע ולא בלמד
דלמד להבא משמע מידי דהוה אתפילין דאף על גב דאינה יכולה להתקיים על ידי אחר אפילו
הכי מברכין בתפילה של ראש על מצות תפילין משום דהוי לשעבר כיון שהניח של יד בתחלה ולדעת
הרב האלפסי דסבירא ליה דהיכא שמניח של ראש לחוד דאינו מברך אלא אחת שהיא על מצות תפילין
היינו משום דהיכא דמניח של יד ושל ראש הוי של ראש לשעבר ולא להבא כיון דהניח כבר של
יד והכי נמי בנדון דידן לא הוי כל שכן דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרן וכן נמי
במאי דקאמר ולא עוד אלא דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא משמע דקאמר דאפי' שלא היינו
חולקים בין שתי מצות למצוה אחת התם נמי אינו חוזר ומברך ברכה קמייתא ומאי תרוצא נהי
דלא יחזור בתקיעת שופר ברכה קמייתא יברך על שמיעת קול שופר כי היכי דמברך היכא דשח
בין תפילה לתפילה על מצות תפילין והואיל ואתא לידן האי דכתב הר"ן בפרק קמא דפסחים
במאי דקאמר נעביד איפכא איכא לאקשויי ואי הוה נעביד איפכא הוה מקשינן נמי מפני מה אנו
מברכין בשופר על התקיעה ותקנוה בעל מפני שיכולה להתקיים ע"י אחר ובמגילה על השמיעה
ותקנוה בלמד מפני שאי אפשר להתקיים ע"י אחר נעביד איפכא והיה לו להר"ן ז"ל
להקשות נעביד בתרווייהו על התקיעה ועל הקריאה ובעל או נעביד בתרווייהו על השמיע' ובלמד
וכן נמי איכא לתמוה במאי דתרץ אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פסוק קולות יותר משמיעה
ומאי תירוצא דאפי' דאין לשון תקיעה מוכיח פסוק קולות יותר משמיע' אפ"ה קשיא אמאי
לא תקנוה על התקיע' כדי להשוות מטבע הברכות ותו לא מידי. נאם הצעיר דוד במהר"ר
יוסף ן' לב:
בית יוסף אורח חיים סימן כה
ה ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין
ואח"כ של ראש ויברך על מצות תפילין. בסוף פרק הקומץ (שם) אמר רב חסדא סח בין תפלה
לתפלה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן
על תפלה של יד אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין ועל תפלה של ראש אומר אשר
קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך
שתים ופירש רש"י סח מברך שתים כדשלח רב חייא לא סח אין מברך אלא על של יד בלבד
וכן נראה שהוא דעת הרי"ף וכן פסק הרמב"ם (תפילין פ"ד ה"ה) אבל
התוספות (מנחות לו. ד"ה לא סח) כתבו שר"ת פירש לא סח מברך אחת על של ראש
על מצות תפילין סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכן כתב בשימושא רבא
(ד"ה וכשמניח) וכתב סמ"ג (עשין כב קה ע"ג) שמצא בילמדנו (תנחומא ס"פ
בא) כדברי ר"ת ולא כדברי המפרשים לא סח מברך אחת כלומר יוצא בברכה שבירך על של
יד אע"פ שישנו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) תלמוד שלנו עיקר עכ"ל
וכן כתב הרא"ש (הל' תפילין סי' יד) דכדברי ר"ת מסתבר שעיקר תיקון הברכות
כך היתה בתחלת הנחתה תיקנו לברך להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות
שזו היא גמר המצוה הילכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח תפילין
של ראש לבדו יברך שתים וכתב שרוב הגאונים הסכימו כן וכתב עוד שבילדותו היה מברך ברכה
אחת משום דכיון דפליגי ביה רבוותא טוב יותר שלא לברך דברכות אינן מעכבות (ירושלמי ברכות
פ"ב ה"א) ממה שיברך ברכה לבטלה עד שלמד מנחות ונראה לו לפום ריהטא דגמרא
שיש לברך שתי ברכות וכן היה נוהג הר"מ ע"כ: והאגור (סי' לו) כתב וזה לשונו
ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי דאין לברך על שניהם
אלא ברכה אחת וזה לשונו אמר רבי שמעון תפילין אינון על מוחא לקבל זכור ותפילין דדרועא
שמאלא על לביה לקבל שמור ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו אף הכא ברכה אחת לתרווייהו
ולא צריך לאפרשא בשהייה בעלמא בין דא לדא כמה דאוקמוה ואני תמהתי על הני רברבי החולקים
על רבי שמעון בן יוחאי אם היה שידעו מאמר זה ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל.
ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר
היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו
יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים
דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן כל שכן שבימי
הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך
אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים ומה שכתב אף הכא ברכה אחת לתרווייהו
היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומשום הכי אין להפסיק ביניהם: והרב מהר"י
ן' חביב כתב ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים ושהראו לו רבים
מהם אותם המאמרים וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם ושמקובל אחד הראה
לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים והוא ז"ל כתב שהיה נוהג לברך שתים
כדברי ר"ת ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד. ואע"פ שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו
לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכתב הר"ן
בסוף ראש השנה (יא. ד"ה שאלו) בשם הרז"ה (המאור יב. סוד"ה ואני אומר)
דהיינו טעמא דאמרינן סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו משום דאע"ג ששתי מצות
הן כיון דכתיב (שמות יג ט) בתפילין של יד ושל ראש והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין
עיניך צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהם ואם
הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכת תפילה של יד
וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצות
זו לזו עכ"ל. והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' קנו ותתט וח"ה סי' יא)
כדברי קצת הגאונים והרי"ף שאמרו שאין מברכין אלא ברכה אחת על שתיהם אנו נוהגים
עד כאן וכן הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך וכל שכן שרש"י
והרשב"א סוברים כן וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף
ה
יכוין
בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע
כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו,
ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה
שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. ויניח
של יד תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת
לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים (הרא"ש
הלכות תפילין) (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה
השניה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) (מהר"י בן חביב, אגור סימן ל"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כה סעיף ה
(טו) יכוין בהנחתם – כתב הב"ח בסימן ח' טעם
לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו'
יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ
בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא:
(טז) להניח ד' פרשיות – ויש נוהגים מחמת זה לקרות
הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה
קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא
[ארה"ח]:
(יז) תחלה – דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות
וגו':
(יח) ויברך – ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן:
(יט) תפילין – הלמ"ד בדגש:
(כ) על מצות – בפת"ח תחת הוא"ו שהוא
לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר
בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]:
(כא) וטוב לומר – משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ
בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר
בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא
עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר
שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו
לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כה סעיף ה
* וטוב וכו' – עיין בביאור הגר"א שפסק
כהמחבר ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י
אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש [ואין
זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ועוד טעמים אחרים
כמו שכתב בארה"ח] וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח
משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי שמסיים ע"ז ואין לנהוג כן ואולי
טעמו כדי שלא ירגיל האדם את עצמו לפקפק אחר מנהגן של ישראל שנתייסד ע"פ שיטות
הרבה מהראשונים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כו סעיף
א
אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו ומברך
עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה. והוא הדין אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול
להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כו סעיף א
(א) שום אונס – כגון שיש לו מכה בראשו או בזרועו
או שהוא צריך לצאת לדרך ואין השיירא ממתנת עליו עד שיניח שתיהם מניח אותה שיכול.
והי מינייהו עדיפא לענין הנחה י"א דיותר טוב שיניח ש"ר לבד דקדושתו חמורה
וי"א שיניח לע"ע הש"י כדי שלא ישנה הסדר שבתורה בד"א כשיהיה יכול
אח"כ להניח בדרך התפלה השניה אבל אם אח"כ לא יכול להניח התפלה השניה יניח
הש"י והש"ר קודם הליכתו מביתו דמשום איחור דרכו לא התירו לו לבטל ממצות תפילין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כו סעיף א
* מניח אותה שיש לו וכו' – אפילו אם היא רק של
ראש לבד ולא יחוש למה שאמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים וגם אפילו בעת ק"ש
ותפלה מותר לו ללבוש אחת ולא יחוש למה שאומר אח"כ בעצמו בק"ש וקשרתם וגו'
והוא אינו מקיים דכל זה דוקא אם יש לו שיכול להניחם משא"כ בזה. ואם הוא מצפה שיביאו
לו קודם שיעבור הזמן ק"ש אם הוא איש שדרכו ללבוש תפילין רק בזמן הק"ש ותפלה
והוא רוצה עתה ללבשם ולהתפלל בהם בודאי יש לו להמתין עד שיביאו לו השניה ולא יקרא ק"ש
ותפילין בתפלה אחת כיון שעדיין לא עבר הזמן ק"ש אבל אם דרכו ללבוש תפילין אפילו
שלא בזמן ק"ש והוא רוצה עתה ללבוש כדי שלא לבטל מצות תפילין מעליו פשוט דיכול
ללבשם תיכף ולברך עליהם אך לענין לקרות בהם ק"ש נראה דיש לו להמתין עד שיביאו
לו השניה:
* ויש לו שום אונס – המחבר איירי לענין שיהא מותר
להניח תפלה אחת לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם הזיד ולא הניח רק אחת יצא ידי אותה שהניח
[ב"י]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף
ט
אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש,
ואם הפסיק, מברך על של ראש: על מצות תפילין. הגה: ולדידן דנוהגין לברך שתי ברכות אף
אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש להניח גם על מצות (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כה סעיף ט
(כח) אסור להפסיק – אפילו בדיבור של מצוה כגון
להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין
בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ
תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן
אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה
לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן:
(כט) בדיבור – ואפילו בלשון הקודש ולכתחילה אסור
אפי' להפסיק בשתיקה אם שוהא הרבה שלא לצורך אפילו לא הסיח דעתו. ואפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין התש"י ובין
התש"ר ג"כ יש ליזהר לכתחילה. אם הניח תפלין של יד בבית זה ותש"ר בבית
אחר והיה דעתו לזה עיין לעיל בסימן ח' סי"ג ומ"ב שם לענין טלית וה"ה
לענינינו:
(ל) ואם הפסיק – אפילו בשוגג:
(לא) ולדידן דנוהגין וכו' – כי הטעם שאנו מברכין
שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו
כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו
מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך
גם להניח על הש"ר [הרא"ש]:
(לב) לחזור ולברך – ונכון שימשמש אז בשל יד להזיזו
ממקומו ויחזק הקשר ובזה תחזור ברכת להניח גם על הש"י ודומה כאלו הניח עתה הש"י
והש"ר תכופים זה לזה ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה ועיין בבה"ל מה
שכתבנו בשם הגרע"א בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כה סעיף ט
* ואם הפסיק – פשוט דבין אם ההפסק היה ע"י
דבור או ע"י היסח הדעת בלבד וכ"ש הוא ע' במ"א סימן ח' סקי"ד ושיעור
ההפסק דע"י דיבור הוא אפילו ע"י תיבה אחת ממה שכתב הרא"ש בה"ק
דאם ענה אמן בינתיים על איזו ברכה ששמע שצריך לחזור ולברך ועיין בח"א בכלל ה'
שמסתפק על הפסק תיבה אחת או ב' בין הברכה לעשיית אותו דבר אם הוי הפסק ותימא שלא שם
לבו לדברי הרא"ש אלו. כתב הבה"ט אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש
קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה
דמיא לענין זה עיין בהלק"ט ח"ב סימן מ"ב. ועיין בארה"ח שהשיג עליו
בראיה ברורה דכל שלא הידק לא נגמר המצוה וכן כתב בספר עיקרי דינים בשם תפלה לדוד. עוד
כתב בבה"ט בשם הלק"ט מי שהניח תפילין של יד וכרך ג' כריכות העליונות ולא
בירך וסח בינתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה
ומברך שתים והשיג ע"ז ג"כ הארה"ח דהא אם לבש ט"ק ולא בירך ואח"כ
לבש הט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בשו"ע [סימן ח' סעיף י]
וה"ה בזה חוזר ברכת להניח גם אש"י הקודמת וא"צ לברך רק ברכה אחת להמחבר
ע"ש:
* ולדידן דנוהגין וכו' – עיין במ"ב בס"ק
ל"ב לענין משמוש ודע דהגרע"א מסיק בחידושיו דבסח יברך תחלה על ש"ר על
מצות ואח"כ ימשמש בש"י ויחזק הקשר ויברך להניח ובזה יצא ידי שיטת רש"י
ור"ת ע"ש:
טור אורח חיים סימן תקצב
ואח"כ מחזיר ש"צ התפלה כדי לתקוע על
סדר הברכות דתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע פירוש שהתפלל
תשעה ברכות ולא היה לו שופר ואחר כך נזדמן לו שופר ודייקינן טעמא שלא היה לו שופר אבל
אם יש לו שופר תוקע על סדר הברכות ומוקמי ליה דוקא בצבור אבל יחיד אפילו אם יש לו שופר
אינו מפסיק בברכות לתקוע הלכך מחזיר ש"צ התפלה ותוקעין למלכיות תשר"ת פ"א
ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ומן הראוי שיתקעו למלכיות תשר"ת תש"ת
תר"ת פ"א וכן לזכרונות וכן לשופרות והכי איתא בערוך שכתב והני דמחמירין תוקעין
ל' כדיתבין ול' בלחש ול' על הסדר כנגד ק' פעיות דפעי אימיה דסיסרא ואילין י' אינון
כשגומרין כל התפלה דכל תקיעתא דיחידאי מיבעי להיות י' תשר"ת תש"ת תר"ת
ואינון ק' ור"ת הנהיג לתקוע תשר"ת למלכיות וכן לזכרונות ולשופרות ועוד מנהגים
אחרים והעיקר כמ"ש וכ"כ רב אלפס בדין הוא שיהיו תוקעין על סדר ברכות כדרך
שתוקעין כשהן יושבין אלא כיון שאין הברכות מעכבות התקיעות הרי יצאו י"ח באותן
שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פ"א
שלא להטריח הצבור וכן המנהג בכל העולם ובב' ישיבות ואם שח בין התקיעות שמיושב או אחר
שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד שהם על סדר הברכות א"צ לחזור לברך ומיהו יש לגעור
במי שמשיח ל"ש תוקע ול"ש צבור שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע קול שופר ובשביל
כל הצבור הוא מברך:
בית יוסף אורח חיים סימן תקצב
א (ב), ג ואם שח בין התקיעות דמיושב וכו' אין
צריך לחזור ולברך ומיהו יש לגעור במי שמשיח. כך כתבו הרי"ף (יא.) והרא"ש
(סי' יב) בפרק בתרא דראש השנה בשם ריש מתיבתא וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' (הי"א)
וזה לשונו זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין
תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד ואם שח ביניהם אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך וכן כתב
הרוקח בסימן שס"ז (עמ' רנה) ודלא כדכתבו הגהות מיימון בסוף פרק ג' (אות ט) בשם
רבינו שמחה שחוזר ומברך:
ומ"ש לא שנא תוקע ולא שנא צבור שאינו מברך
לתקוע אלא לשמוע וכו'. כן כתב הרא"ש שם בשם רבי יצחק ן' גיאת (שערי שמחה עמ' מב)
דצבור נמי צריכין ליזהר שלא להשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע וכן כתב הגהות מיימון
בסוף פרק ג' (שם) וכן כתב גם כן הרב המגיד שכתב הרב רבי יצחק ן' גיאת בשם קצת גאונים
ואין נראה כן מדברי רבינו עכ"ל: וכתב המרדכי (סי' תשכא בהג"ה) ראיתי כתוב
משם גדולים דאסור להשיח עד סוף התקיעות של מעומד אמנם ראבי"ה (סי' תקלה) כתב דבענין
התקיעות שרי להשיח דדמי לטול ברוך (ברכות מ.) ופשוט הוא: והוי יודע שהר"ן (יא.
ד"ה שאלו) תמה על דברי ריש מתיבתא וכתב שכבר השיג עליו הרז"ה (המאור יב.)
וכתב שאין אנו זקוקים בזה לגערה ולנזיפה והאריך בדבר וסוף דבריו שכיון שאינו גורם ברכה
למה יהא אסור הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהא רשאי לדבר
עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו א"כ
בא ונאמר שאף מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא ולפיכך אין הנדון
דומה לראיה כלל ומיהו הואיל ונפק מפומיה דריש מתיבתא ראוי שלא ידבר בהן שלא לצורך עכ"ל
וגם הרב המגיד (שם) כתב מן האחרונים יש שכתבו שאפילו התוקע אין צריך שלא ישוח והאריכו
בזה והנכון למנוע האיש התוקע מלשוח אבל הצבור אם לא נמנעו אין גוערין בהם ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצב
סעיף ג
לא ישיח,
לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעת שמעומד (מיהו בענין התקיעות והתפלות
אין הפסק) (מרדכי ומהרי"ל), ואם דברים בטלים סח אין צריך לחזור ולברך (טור); ואין
צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצב סעיף ג
(ח) לא ישיח וכו' – דהברכה שמברך קודם התקיעות
קאי ג"כ על התקיעות דמעומד:
(ט) ולא הצבור – דהלא יצאו בברכתו והוו כאלו בירכו
לעצמן:
(י) בין וכו' – ובשעת התקיעות עצמן פשיטא דאסור
לשוח ואפילו לרוק אסור לפי שצריך לשמוע כל התקיעה מראשה לסופה אפילו היא ארוכה הרבה
כמ"ש בסימן תק"צ וכ"ש דאסור להשמיע קול בפיהוק או בנחירת הגרון שמבלבל
גם האחרים השומעים:
(יא) לתקיעות שמעומד – וה"ה בין התקיעות שמיושב
וכן שמעומד גופא ג"כ אסור להפסיק:
(יב) והתפלות אין הפסק – ר"ל דבין תקיעות
דמיושב למעומד שרי לכתחלה להשיח מענינם. ועיין בדה"ח שדעתו דבין הברכה עד סוף
תקיעות דמיושב אסור להפסיק אפילו בתפילות לכן לא יאמר היה"ר הנדפס במחזורים בין
התקיעות דמיושב רק יהרהר בלבו ואל יוציא בפיו או שיאמר היה"ר אחר גמר התקיעות
דמיושב:
(יג) אין צריך לחזור ולברך – ולא דמי לסח בין תפילין
לתפילין דהתם שתי מצות הן משא"כ הכא דכולה חדא מצוה היא וע"כ אפילו שח דברים
בטלים בין תקיעות דמיושב עצמן א"צ לחזור ולברך [מידי דהוי מי שמדבר אחר שטעם מעט
מברכת המוציא דא"צ לחזור ולברך דכולה חדא סעודה היא] ומ"מ מצדדים האחרונים
דמי ששח בתשר"ת בין שברים לתרועה אף מעניני התקיעה אף שאין צריך לחזור ולברך מ"מ
לא יצא וצריך לחזור ולתקוע אותו סדר:
(יד) בענין התקיעות – ואף דבסימן קס"ז ס"ו
פסק דלכתחלה לא יפסיק כלל הכא מיירי שצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר או לשכך אותו
במים שלא יכול לתקוע וכיוצא בו ופשוט דאם שח בין ברכה לתקיעה מענין תפלה דצריך לחזור
ולברך ומה שכתב רמ"א דתפלה לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה וכנ"ל אבל
בין ברכה לתקיעה הוי הפסק ואף השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך:
בית יוסף אורח חיים סימן
תפח
א שחרית נכנסין לבית הכנסת וקורין הזמירות וכו'.:
וגומרין את ההלל. מימרא בפרק ב' דערכין
(י.):
ומה שכתב ומברכין לגמור את ההלל. כן
נראה מדברי המפרשים בפרק ב' דברכות:
ומה שכתב וה"ר מאיר (מרוטנבורג
מחד' כהנא פסקים סי' תסד) לא היה מברך לגמור וכו'. כן כתב המרדכי בפרק שני דשבת (סי'
רפו) בשמו:
ומה שכתב ואדוני אבי ז"ל היה
אומר שאין לדקדק בזה וכו'. בפרק היה קורא (ברכות סי' ה) כתב כן:
וכיון שגומרין אותו אין מפסיקין בו
וכו'. נתבאר בסימן (תי"ו) [תכ"ב] (קסח: ד"ה ומ"ש עיון):
וכן מה שכתב ואם פסק באמצע ושהה אפילו
כדי לגמור את כולו אין צריך לחזור לראש אלא למקום שפסק. נתבאר שם: כתב הרמב"ם
בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז) שימי הפסח חוץ משני ימים הראשונים שוים בקריאת ההלל
לראש חודש וכתב הרב המגיד שכן נראה שהוא דעת המפרשים חוץ מהרמב"ן שחילק ביניהם
ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדילוג שעיקר התקנה כך היתה לאמרו בחולו
של פסח בדילוג ולברך עליו:
שחרית נכנסים לבית הכנסת, וקורים הזמירות
של שבת, ומתפללין תפלת שחרית, וגומרין ההלל ( ומברכין לקרות ההלל), ואין מפסיקין בו
אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע, באמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו ומשיב שלום לאדם נכבד
שנתן לו שלום, ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם. הגה: (ודוקא בב'
ימים הראשונים שגומרים בהם ההלל דינא הכי לענין הפסקה, אבל בימים שאין גומרין ע"ל
סימן תכ"ב סעיף ד'). ואם פסק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור
אלא למקום שפסק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תפח סעיף א
(א) וקורים הזמירות וכו' – היינו המזמורים
שאומרים קודם פסוקי דזמרה וגם מזמור שיר ליום השבת אומרים דיו"ט נמי אקרי שבת.
וכן אומרים ברכת נשמת כמו בשבת ואחר ברכו אומרים ברכת יוצר אור כמו בחול:
(ב) וגומרין ההלל – ואם חיסר פסוק
אחד או תיבה אחת צריך להתחיל אח"כ מאותו פסוק ולגמור עד סוף ההלל דאם יאמרנו במקום
שנזכר הו"ל קריאה למפרע ולא יצא:
(ג) לקרות ההלל – ר"ל שלא יאמר
לגמור ההלל דשמא ידלג תיבה או אות אחת ויש חשש ברכה לבטלה ואם אמר לגמור יצא ובמקום
שנהגו לומר לגמור אין לבטל מנהגם [פמ"ג]. אם בא לבהכ"נ סמוך להלל יקרא תחלה
הלל עם הצבור ואח"כ יתפלל והוא שלא יעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז ועיין
לעיל בסימן תכ"ב במ"ב סקט"ז:
(ד) כדרך שאמרו בק"ש וכו' – ופרטי
ופרטי דינים אלו עיין לעיל סימן ס"ו:
(ה) באמצע הפרק וכו' – ואלו הן הפרקים
הללויה הללו עבדי ה' וגו'. בצאת ישראל ממצרים וגו'. לא לנו ה' לא לנו וגו'. אהבתי וגו'.
הללו את ה' כל גוים וגו' מן המצר וגו'. ורד"ק כתב דמן המצר אינו תחלת המזמור אלא
מתחיל הודו לה' כי טוב וגו':
(ו) באמצע – היינו אפי' באמצע הפרק:
(ז) ושהה וכו' – מדסתם משמע אפי' שהה
באונס ועיין לעיל בסימן תכ"ב סקכ"ד במ"ב:
