רי"ף ברכות דף מד.
גמ' ברכות דף נט:-ס:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 28:05 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 29:50 דקות .
1)בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים.. 1
2)בשעת הקנין יש לו לברך אע"פ
שעדיין לא נשתמש בהם 3
3)קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני
ביתו, מברך: הטוב והמטיב 4
4)על דבר שאינו חשוב כל כך, אין לברך
עליהם 5
5)מברך על הטובה אע"פ שירא שמא
יבא לו רעה ממנו 6
6)חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה
ובנפש חפצה 7
7)המתפלל על מה שעבר, ה"ז תפלת
שוא.. 7
11)כשיכנס לבה"כ יאמר: התכבדו מכובדים 9
12)כשיצא מבית הכסא יברך: אשר יצר את
האדם בחכמה 9
13)כל היום כשעושה צרכיו, בין קטנים
בין גדולים, מברך אשר יצר 12
14)הטיל מים, והסיח דעתו מלהטיל מים,
ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת, צריך
לברך ב"פ אשר יצר. 13
15)מברך: המפיל חבלי שינה על עיני 13
16)בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על
מטתו כך: אלהי נשמה שנתת בי טהורה. 15
רא"ש מסכת ברכות
פרק ט סימן טז
טז מתני' בנה בית חדש וקנה כלים חדשים
אומר ברוך שהחיינו וקיימנו:
גמ' אמר רב הונא ל"ש אלא שאין
לו כיוצא בהם אבל יש לו כיוצא בהם אינו צריך לברך ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה צריך
לברך [דף ס ע"א] מכלל דקנה והדר קנה ד"ה א"צ לברך ולישנא אחרינא אמרי
לה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהם אבל קנה כיוצא בהם א"צ לברך ור'
יוחנן אמר אפי' קנה כיוצא בהם צריך לברך מכלל דיש לו וקנה דברי הכל צריך לברך והלכתא
כר' יוחנן כלישנא בתרא דאפי' קנה וחזר וקנה ויש לו כלים חדשים כאלו צריך לברך דקי"ל
כר' יוחנן לגבי דרב הונא דאפי' לגבי דרב רבו הלכה כר' יוחנן אע"ג דפריך לרבי יוחנן
ללישנא בתרא הא משני ליה שפיר נראה לר"י דדוקא בכלים חשובים דכלים חדשים משמע
דומיא דבית חדש אבל דבר קטן שאינו חשוב כל כך כמו מנעלים ואנפלאות וחלוק של פשתן וכיוצא
בזה א"צ לברך שהחיינו ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם דיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר
בכלים חשובים כדאיתא בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (דף מט ב) דר' יהודה שלא היתה לו
אלא גלימא רעועה וכד נפקא דביתהו לשוקא מיכסיא ביה [וכד נפיק ר' יהודה לצלויי הוה מיכסי
ומצלי] וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל לפי שהיה חשוב עליו כמעיל לעשיר:
ירושלמי אמר ר' חייא ברבי אבא לא סוף
דבר חדשים אלא אפי' הן שחקים והן חדשים לו ר' יעקב בר זבידא משום ר' חייא בר אבא אמר
קנה אומר שהחיינו ניתנו לו במתנה אומר הטוב והמטיב לבש אומר ברוך מלביש ערומים וצ"ע
דבגמ' דידן לא מצינו הטוב והמטיב אלא היכא דאיכא אחרינא בהדיה ולי נראה דה"נ איכא
אחרינא בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר
שמח הנותן במה שמקבל מתנתו וגם משמע בירושלמי דבשעת קנייה יש לו לברך אע"פ שעדיין
לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתו כדרך שמברכים על הגשמים
בשעת ירידתן אע"פ שאין הנאתן ניכרת מיד:
בית יוסף אורח חיים סימן
רכג
ג בנה בית חדש או קנה כלים חדשים וכו'. משנה שם (נד.) בנה בית חדש וקנה
כלים חדשים מברך שהחיינו ואיפליגו בה אמוראי (שם נט:) וכתבו הרי"ף (מד.) והרא"ש
(סי' טז) וקיי"ל כרבי יוחנן וכלישנא בתרא (ס.) דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא
קנה כיוצא בהן בין שיש לו כיוצא בהן ובין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך:
ואיתא בירושלמי (ברכות פ"ט ריש
ה"ג) לאו דוקא חדשים אלא הוא הדין ישנים אם הם חדשים לו. לשון הירושלמי לא סוף
דבר חדשים אלא אפילו שחקים כאילו חדשים הם לו וכן כתבוהו התוספות (ד"ה ורבי יוחנן)
וגם הרשב"א (שם ד"ה בנה בית) כתב אלא אפילו שחקים חדשים הם לו ועל כרחך לומר
שפירושו כמו שכתב הרא"ש וזה לשונו אלא אפילו הן שחקים והן חדשים לו וזה כדברי
רבינו כלומר שאם הן חשובים עליו כחדשים מברך עליהם וכן כתבו בהגהות מיימון (פ"י
אות א) וכך כתב סמ"ג (עשין כז קיד.) אפילו ישנים הם חדשים לו: [בדק הבית] ואפשר
לפרש דחדשים הם לו דקאמר היינו לומר שלא היו אלו שלו מעולם [עד כאן]:
ומ"ש רבינו ונקט חדשים לאפוקי
אם מכרן וחזר וקנאן. כן כתב שם הרשב"א (שם) בשם הראב"ד. ומשמע לי שאע"פ
שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם אחת שוב אינם דבר חידוש כשחזר
וקנאם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכג
סעיף ג
* (יא) בנה (יב) [ט] בית חדש, או קנה
(יג) ה [י] כלים חדשים, אפילו (יד) היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך
על כל פעם, (טו) שהחיינו, ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים, אם הם חדשים לו, שלא היו
אלו שלו מעולם, ולא אמרו חדשים אלא (טז) לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכג סעיף ג
(יא) בנה וכו' – וה"ה אם קנה
בית ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך הטוב
והמטיב [גמרא] וע"כ קהל שבנו או קנו בהכ"נ יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם
הטוב והמטיב להוציא את כולם:
(יב) בית חדש – ה"ה אם נשרף וחזר
ובנאו אבל אם סתרו וחזר ובנאו יש דעות באחרונים בזה וספיקו להקל. ואם הוסיף בו איזה
שורה בגובה לכו"ע יש לברך:
(יג) כלים חדשים – בין מלבושים ובין
כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו"ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר
בראוי לו ועיין בסעיף וי"ו אכן אם הוא עשיר גדול שאפילו כלים יקרים וחשובים אין
נחשבים לו ואין שמח בהן לא יברך. ובקניית ספרים יש דעות בין האחרונים אם יברך עליהם
משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובח"א מצדד דאם היה מהדר אחר זה הספר ושמח בקנייתו
דמברך שהרי ברכה זו נתקנה על השמחה ולא על התשמיש וכדלקמיה בס"ד וכ"כ במור
וקציעה וע"כ אין למחות ביד המברך:
(יד) היה לו וכו' – מירושת אבותיו
דמ"מ כלי זה חדש הוא לענין קניה וכתב עוד דאפילו קנה וחזר וקנה דבזה אף לענין
קניה לאו חדש הוא שהרי יש לו כלים כאלו קנויות מכבר אפ"ה כלי זו חדשה היא אצלו:
(טו) שהחיינו – ויזהר לברך תיכף קודם
שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו:
(טז) לאפוקי אם מכרן וכו' – ואפילו
אם הם חדשים שלא נשתמש בהם עדיין מ"מ כיון שכבר דש בהן לית בהן שמחה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכג סעיף ג
* בנה בית חדש וכו' – עיין בל"ח
וא"ר דאם יש לו אשה ובנים הוי כמי שיש לו שותפין בה ומברך הטוב ומטיב וכדלקמיה
בס"ד לענין כלים. והנה בח"א מחלק דבקנה כלים חשובים שישתמשו בהם הוא וב"ב
אין זה מצד החיוב ונקרא בזה טובה משא"כ הכא הוא מחויב ליתן בית לאשתו ובניו ולא
נהירא דעבור בניו הזכרים משהגיעו לכלל שש מזונות שנותן להם הוא רק בכלל צדקה ובודאי
הבית שקנה עבורם הוא טובה גמורה ואפילו עבור אשתו הלא היה יכול לשכור דירה עבורה ואינו
מחוייב לקנות בית בשביל זה וכשקונה בית בודאי יש להם שמחת הלב עי"ז והוא הטבה
גמורה ושייך בזה ברכת הטוב ומטיב:
בית יוסף אורח חיים סימן
רכג
ד (א) כתב אדוני אבי ז"ל שבשעת קנין יש לו לברך וכו'. שם וכתב דהכי משמע
בירושלמי (פ"ט ה"ג) וכן כתב הרשב"א (שם) ג"כ:
בית יוסף אורח חיים סימן
רכג
ד (א) כתב אדוני אבי ז"ל שבשעת קנין יש לו לברך וכו'. שם וכתב דהכי משמע
בירושלמי (פ"ט ה"ג) וכן כתב הרשב"א (שם) ג"כ:
ד (ב) לבש מברך ברוך מלביש ערומים. ירושלמי שם וכתבוהו התוספות (שם) והרא"ש
(סי' טז):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכג סעיף ד
(יז) ו בשעת הקנין יש לו לברך אע"פ
שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן, וכשילבשם
מברך: (יח) [יג] מלביש ערומים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכג סעיף ד
(יז) בשעת הקנין וכו' – ודוקא אם קנה
בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא
רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי:
(יח) מלביש ערומים – היינו קודם שהחיינו.
אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר [אחרונים]:
בית יוסף אורח חיים סימן
רכג
ה וכתב בסמ"ק (סי' קנא עמ' קי) שאם קנה לו ולביתו וכו'. נראה דהיינו
בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו:
ירושלמי בפרק הרואה (ה"ג) קנה
מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב. וכתבו התוספות (שם ד"ה ורבי) וצ"ע
בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחרינא בהדיה. והרא"ש כתב ולי נראה
דהכי נמי איכא אחרינא בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות
צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו עכ"ל ומשמע דתלמודא דידן לא חש למיתני
הכי משום דבכלל מאי דאגמרן דכי איכא אחרינא מברך הטוב והמטיב היא וזה הטעם יספיק להרי"ף
והרמב"ם שלא כתבו הירושלמי הזה והוה משמע לי דאינו מברך אלא הטוב והמטיב בלבד
אבל מדברי סמ"ק שכתב רבינו בסמוך משמע דשהחיינו נמי מברך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכג סעיף ה
* קנה כלים שמשתמשין בהם (יט) ז הוא
ובני ביתו, * מברך: הטוב והמטיב; אם נתנו לו (כ) במתנה מברך: הטוב והמטיב, * שהיא טובה
(כא) ח לו ולנותן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכג סעיף ה
(יט) הוא ובני ביתו – אבל אם קנה כלים
לו וכלים לב"ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב"ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא
לדידיה שזכה שיהיו ב"ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב"ב שנהנין
בטובה זו ודוקא אם קנה בשביל אשתו וזרעו אבל אם קנה בשביל עבדו ושפחתו לא מקרי טוב
לדידיה דהוי כאלו מכר להם בשכרן שמגיע להם אם לא שגם הוא משתמש בהכלים האלו:
(כ) במתנה – היינו דוקא כלים או בגדים
שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי"ז מתבייש יותר ולא יוכל ע"ז לברך:
(כא) לו ולנותן – שאם המקבל עני הוא
טובה לנותן שזיכהו הש"י לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי
טובה גם לנותן [הרא"ש בביאור דברי הירושלמי]. והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק
זה וס"ל דלפי מסקנת גמרא דידן לא נתקנה ברכה זו כ"א בדאית להו לאחריני ג"כ
טובה גשמיית ולפ"ז כשניתן לו כלים במתנה צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת
הטוב ויש דנקטי לדינא כפסק השו"ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו ולמעשה נראה דטוב
יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה"ל ומ"מ
במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ"א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת
הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה עוד לכמה נערים וברכת שהחיינו לא יברכו דבמקום שמברכין
ברכת הטוב ס"ל לרוב הפוסקים דאין מברכין שהחיינו:
בית יוסף אורח חיים סימן
רכג
ו כתבו התוספות שם דהא דצריך לברך שהחיינו בקונה כלים חדשים דוקא בכלים
חשובים דכלים חדשים משמע חשובים דומיא דבית חדש אבל דבר קטן שאינו חשובכ"כ כגון
מנעלים ואנפילאות וחלוק של פשתן וכיוצא בהן אין צריך לברך שהחיינו והרא"ש (שם)
כתב ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם דיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים כדאיתא
בפרק הנודר מן המבושל (נדרים מט:) דרב יהודה לא היתה לו אלא גלימא רעועה וכד נפקת דביתהו
לשוקא מיכסיא בה וכדו מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל לפי שהיה חשוב עליו כמעיל
לעשיר. ובתרומת הדשן (סי' לו) כתב דיש לנהוג כדברי התוספות שלא לברך על כלים שאינם
חשובים כלל כגון חלוקים ומנעלים ואנפילאות וכהאי גוונא כלים שרגילים לסתם בני אדם להתחדש
להם אבל כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם בני
אדם לפרקים מועטים מתחדשים להם ואפילו רב שרירא דבסמוך מצי סבר דמברכין: כתבו התוספות
בפרק לולב וערבה (מו. ד"ה העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו) ודאמרינן בהרואה דמברך
על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין
מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן עכ"ל וכן כתב סמ"ג (עשין
כז קיד.) ואני שמעתי שכתב רב שרירא גאון שאין מברכין עליהם שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן
לזמן וכתב שכן מוכח בפרק בכל מערבין (שם) וכן כתב רש"י בשם רב שרירא עכ"ל
ובתרומת הדשן סימן ל"ו כתב דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא דהא כל המחברים מייתי
ההיא דפרק הרואה לפסק הלכה עכ"ל ודברים נכונים הם שלא לחוש לדברי רב שרירא במקום
הרי"ף (מד.) והרמב"ם (פ"י ה"א) והרא"ש (סי' טז) ושאר פוסקים
שסתמו דבריהם כההיא דפרק הרואה וז"ל הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רמ"ה)
מסתברא דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים או לאו דהא קיי"ל
כלישנא בתרא דרבי יוחנן דאמר בפרק הרואה (ס.) בין קנה בתים אחרים בין לא קנה מברך שהחיינו
אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ ושמא עשאום רשות כקרא חדתא (עירובין
מ:) דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה ומפני שראיתי גדולי הדור
שלא נהגו לאמרו אני דוחק כן ואף על פי שאין זה מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תקנו
זמן ושמא אף על מצוה ממצות התורה כפדיון הבן אומר זמן ולפי טעם זה כל אותם שבפרק הרואה
כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן אתו ולא
מצוה אלא במקום הנאה לבד י"ל דלאו בחובה אמרו אלא ברשות עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכג סעיף ו
על דבר שאינו חשוב כל כך, (כב) כגון
חלוק, או מנעלים ואנפלאות (פי' מנעלים קטנים שחופין רוב הרגל), אין לברך עליהם; ואם
הוא עני ושמח בהם, יברך. הגה: (כג) ט וי"א דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים
וכדומה, (כד) י וכן נוהגין (טור בשם תוס' ותרומת הדשן סימן ל"ז /ל"ו/), המנהג
לומר למי שלובש בגד חדש: תבלה ותתחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים
הנעשים יא מעורות של (כה) בהמה דאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנה
בגד אחר, וכתיב: ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמה, ט) (מהרי"ו בפסקיו) והנה הטעם
חלוש מאד ואינו נראה, מ"מ רבים מקפידים על זה שלא לאמרו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכג סעיף ו
(כב) כגון חלוק וכו' – וה"ה שאר
כלים שאין חשובים ואין דרך לשמוח בהם:
(כג) וי"א דאפילו עני וכו' –
ס"ל דדוקא בגד צמר וכדומה דבר שיש בהם חשיבות קצת דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם
ב"א מתחדשים להם לפרקים מועטים ושייך ע"ז שהחיינו משא"כ אלו שרגילים
תמיד להתחדש לסתם ב"א ואין שייך ע"ז לברך שהחיינו לזמן הזה:
(כד) וכן נוהגין – עיין במ"א
וביאור הגר"א שהרדב"ז מכריע לעני לברך ועיין בפמ"ג ובדה"ח שפסקו
דלמעשה יש לנהוג דאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים כאלו:
(כה) בהמה – אפי' טמאה ואפי' הוא ממין
אחר רק שתפור תחתיו מעורות בהמה:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק י הלכה ד
הגיעה אליו טובה או ששמע שמועה טובה
אע"פ שהדברים מראין שטובה זו תגרום לו רעה מברך הטוב והמטיב, וכן אם נגעה אליו
רעה או שמע שמועה רעה אע"פ שהדברים מראים שרעה זו גורמת לו טובה מברך דיין האמת,
שאין מברכין על העתיד להיות אלא על מה שאירע עתה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכב סעיף ד
מברך על הטובה: הטוב והמטיב (ה) אע"פ
שירא שמא יבא לו רעה ממנו, (ו) כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו,
וכן מברך על הרעה: ברוך דיין האמת אע"פ שיבא לו טובה ממנו, כגון שבא לו שטף על
שדהו אע"פ שכשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכב סעיף ד
(ה) אע"פ שירא וכו' – כי אין
לנו להסתכל בעתיד שאפשר שלא יהיה כן [רמב"ם בפי' המשנה]:
(ו) כגון שמצא מציאה – וירא שיעלילו
עליו ויקחו את אשר לו ומיירי שיש לו אנשי בית שיש בזה טובה גם להם ושייך ברכת הטוב
והמטיב דאל"ה יש לו לברך רק שהחיינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכב סעיף ד
מברך על הטובה: הטוב והמטיב (ה) אע"פ
שירא שמא יבא לו רעה ממנו, (ו) כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו,
וכן מברך על הרעה: ברוך דיין האמת אע"פ שיבא לו טובה ממנו, כגון שבא לו שטף על
שדהו אע"פ שכשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכב סעיף ד
(ה) אע"פ שירא וכו' – כי אין
לנו להסתכל בעתיד שאפשר שלא יהיה כן [רמב"ם בפי' המשנה]:
(ו) כגון שמצא מציאה – וירא שיעלילו
עליו ויקחו את אשר לו ומיירי שיש לו אנשי בית שיש בזה טובה גם להם ושייך ברכת הטוב
והמטיב דאל"ה יש לו לברך רק שהחיינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכב
סעיף ג
חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש
חפצה, (ד) כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל
מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכב סעיף ג
(ד) כדרך שמברך וכו' – כי באמת כל
היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע"ל
ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו שהוא הכיר גודל
מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג"כ דהע"ה סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי ותבע
בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א"ל הקב"ה חייך דבר
טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רל סעיף א
המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר
ושמע קול צוחה בעיר, ואמר: יה"ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי; או שהיתה אשתו מעוברת
(א) א אחר מ' יום לעיבורה, ואמר: יה"ר שתלד אשתי זכר, ה"ז תפלת שוא, אלא
יתפלל אדם על העתיד לבא, ויתן הודאה על שעבר, כגון הנכנס (ב) ב לכרך, אומר: יר"מ
ה' אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום; נכנס בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלהינו שהכנסתני
לכרך הזה לשלום; בקש לצאת, אומר: יר"מ ה' אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא
בשלום, אומר: מודה אני לפני ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן
תוליכני לשלום וכו', עד בא"י שומע תפלה. (ג) ג וזו היא תפלת הדרך שנכתבו היא וכל
דיניה ד בסימן ק"י.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רל סעיף א
(א) אחר מ"ם יום לעיבורה – שכבר
נצטייר צורת הולד אבל תוך מ"ם יום מועיל תפלה. ואפילו אחר מ"ם יום יוכל להתפלל
שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע"ט:
(ב) לכרך – דוקא לכרך דשם מצויים ממונים
רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א"צ לומר כשנכנס לה ולא אח"כ כשיצא ממנה
אלא אח"כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק"י:
(ג) וזו היא תפלת הדרך וכו' – לכאורה
הלא בסימן ק"י מבואר דכשיוצא לדרך אומר תפלת הדרך לבד בלא הודאה על שעבר וגם אינו
אומר אותה רק כשהחזיק בדרך ומהו זה שכולל הכא תה"ד בהודאה שנותן על העבר וגם משמע
שאומר אותה תיכף ביציאתו מן העיר י"ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא
כלל לצאת מן העיר וצ"ל תה"ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק
בדרך וכמ"ש בס"ק ב' ואפילו אם נזדמן אח"כ בדרך נסיעתו שנוסע דרך כרך
אין לומר כשיוצא ממנה רק ההודאה מודים וכו' עד לבסוף בלא חתימה כיון שאמר תה"ד
בתחלת נסיעתו והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ"ל תה"ד שנית בבוקר בשביל
הדרך שרוצה לנסוע ומלבד זה הלא צריך ליתן הודאה ג"כ על יציאת הכרך בזה אמר שיעשה
משניהם אחד ויחתום בה ומיגו דצ"ל ההודאה תיכף כשיוצא מן העיר אומר אז ג"כ
תה"ד שכולל בה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רל
סעיף ב
הנכנס למוד את גרנו, אומר: יהי רצון
מלפניך ה' אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה; התחיל למוד, אומר: (ד) ברוך השולח ברכה בכרי הזה;
מדד ואח"כ בירך הרי זה תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי' דנעלם
ואינו נראה) מן העין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רל סעיף ב
(ד) ברוך השולח ברכה וכו' – וכתב הא"ר
דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב"ה ברכה עד בלי די
כמה דכתיב הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רל
סעיף ג
(ה) הנכנס ה למרחץ, אומר: יהי ר"מ
=רצון מלפניך= ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו
לעתיד לבא; יצא בשלום, אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני מהאור הזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רל סעיף ג
(ה) הנכנס למרחץ וכו' – ועכשיו לא
נהגו בתפלה זו והטעם דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי
מלמעלה ע"ג תקרה שע"ג ויש חשש פן תפחת ויפלו לתוכה אבל בזה"ז עומד התנור
בזוית וליכא סכנה [אחרונים]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רל
סעיף ד
הנכנס (ו) ו להקיז דם, אומר: יהי רצון
מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה; ולאחר שהקיז, יאמר: (ז) ברוך
רופא חולים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רל סעיף ד
(ו) להקיז דם – וה"ה בכל מידי
דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש ולכן
ע"י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה:
(ז) ברוך רופא חולים – וצריך לומר
בשם ומלכות [ב"י וט"ז] אבל לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]. מי שמתעטש וחבירו
אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' [דארז"ל דמתחלה
לא היה אדם חולה כלל אלא היה הולך בשוק ומתעטש ומת עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על
הדבר]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רל
סעיף ה
לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד
רחמנא, לטב עביד.
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ז הלכה ה
וכל זמן שיכנס לבית הכסא אומר קודם
שיכנס התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עזרוני עזרוני שמרוני שמרוני המתינו לי עד
שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם, ואחר שיצא מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר
יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם
יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת ברוך אתה יי' רופא
כל בשר ומפליא לעשות.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ג סעיף א
כשיכנס לבה"כ =לבית הכסא= יאמר:
התכבדו מכובדים וכו', (א) [א] ועכשיו לא נהגו לאומרו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף א
(א) ועכשיו וכו' – כי אין אנו מוחזקין
ליראי שמים שמלאכים מלוין אותנו שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא:
בית יוסף אורח חיים סימן
ו
א ויברך ברכת אשר יצר [וכו'] חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים. בפרק
הרואה (ברכות ס:) כי נפיק כלומר מבית הכסא לימא אשר יצר וכו' חללים חללים ופירש רש"י
שאם יפתח אחד מן החללים כגון הלב או הכרס או המעים או אם יסתם אחד מהם מן הנקבים הפתוחים
כגון הפה או החוטם או פי הטבעת יפתח קאי אחללים או יסתם קאי אנקבים ורבינו נראה שמפרש
כן אלא שאין נראה לו לגרוס חללים ומשמע לי שטעמו משום דבחלל לא שייך בריאה שהרי אין
בו ממש אלא על ידי בריאת האבר שסביבותיו נמצא החלל ולפיכך גורס חלולים דהשתא קיימא
בריאה אאיברים שהם חלולים והכי קאמר וברא בו נקבים נקבים דהיינו פה וחוטם ופי הטבעת
וגם ברא בו איברים חלולים חלולים דהיינו לב וכרס ומעים. ונראה לי דהא דכפל נקבים נקבים
וכפל גם כן חלולים חלולים משום דנקבים טובא הוו בגוף האדם וכן איברים חלולים טובא איכא
בגוף האדם ולהורות על ריבויים כפלם. ורש"י נראה שגורס יפתח קודם ליסתם וכן היא
גירסת הרי"ף (מד.) והרא"ש (פ"ט סי' כב) ולפי זה אמאי דסליק מיניה קאי
אבל הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות תפלה (ה"ה) גורס יסתם קודם ליפתח:
אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה
פרק המפלת (ל:) כל זמן שתינוק במעי אמו וכו' שאלמלא כן אינו יכול לעמוד. רבינו קיצר
כאן בדבר שהוא עיקרו של ענין דבגמרא הכי איתא שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה
אחת ורבינו אתא לאפוקי מהר"מ מרוטנבורג (תשב"ץ קטן סי' רטז) שכתב שאין לגרוס
אפילו שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות וכמו שכתבו הר"ד אבודרהם
(דיני אשר יצר) והכלבו (סי' א) בשמו והוא ז"ל בא ליישב דשפיר גרסינן אפילו שעה
אחת וקאי אשעת יציאתו לאויר העולם שאז אם היה נשאר פיו סתום או טבורו פתוח אפילו שעה
אחת אינו יכול להתקיים ואף על פי שאחר צאתו לאויר העולם סותם את פיו הרבה שעות ויכול
לחיות כשיוצא ממעי אמו ופיו סתום אם ישאר כך אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים כדקתני
יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת ומשמע
דבחדא מינייהו לא היה יכול לחיות אפילו שעה אחת. ויש לשאול מאחר דשאם יסתם אחד מהם
לא שייך אלא בנקב הפה בלבד למה הוא מזכיר בתחלה שברא בו נקבים נקבים שכולל כל הנקבים
שבגוף האדם ונראה דאיידי דגבי שאם יפתח אחד מהם צריך לומר חלולים חלולים שהרי כל האיברים
החלולים אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נקט נמי באם יסתם אחד מהם נקבים
נקבים אף על גב דלא קאי שאם יסתם אחד מהם אלא אנקב דפה. ולפי זה פירוש הברכה כך היא
אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים כלומר נקבים רבים כגון פה וחוטם ופי טבעת
וגם ברא בו חלולים חלולים כלומר איברים רבים חלולים כגון לב וכרס ומעים שאם יסתם אחד
מהם כלומר שבנקבים שנבראו בגוף האדם יש נקב אחד מהם שאם היה נשאר סתום בעת צאתו לאויר
העולם לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת והאברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם איזה
מהם שיהיה גם כן לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. כך נראה לי לדעת רבינו וקשה לי
דשאם יסתם אחד מהם רצונו לומר אחד מיוחד מהם דהיינו פה ושאם יפתח אחד מהם רצונו לומר
איזה מהם שיהיה ועוד דשאם ישאר הפה סתום בעת צאתו לאויר העולם לא יהיה אפשר להתקיים
אפילו שעה אחת נראה שאינו ענין לעשיית צרכיו: ונראה לפרש בענין אחר שאם יסתם איזה מנקבי
האדם או יפתח איזה מהאיברים החלולים אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת כלומר שגבול יש
לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה
אחת וכיון שבכלל הנקבים הוו פי הטבעת ופי האמה ובכלל האיברים החלולים הוו המעיים שפיר
הוי שבח זה מענין עשיית צרכיו. ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול
ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא והוי שאם יפתח אחד מהם מענין עשיית צרכיו ממש:
ומפליא לעשות כדאיתא במדרש (בראשית
רבה פ"א ג) כי גדול אתה ועושה נפלאות (תהלים פו י) האדם דומה לנאד מלא רוח וכו'.
כן כתבו רש"י והתוספות בפרק הרואה (שם ד"ה מפליא). וה"ר דוד אבודרהם
(שם) כתב שיש מפרשים רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש
בבטן ימות והוצאתו היא רפואה וזהו רופא כל בשר ואומר ומפליא לעשות על שם שבורר בו הקדוש
ברוך הוא טוב המאכל ודוחה הפסולת ונכון הוא: ועל מה שתקנו לומר אשר יצר את האדם בחכמה
לא כתב רבינו למה רמזו לפי שבריאת האדם דבר ברור הוא שחכמה נפלאה היא. ומדברי רש"י
(שם) נראה דבחכמה רומז למה שאמרו במדרש כי גדול אתה ועושה נפלאות וכו' שכתב וזה לשונו
ומפליא לעשות כנגד שהגוף חלול כמו נאד וכו' והקדוש ברוך הוא ברא את האדם בחכמה וברא
בו נקבים נקבים הרבה ואף על פי כן הרוח בתוכו כל ימי חייו וזהו פליאה וחכמה עד כאן.
והתוספות (שם ד"ה אשר יצר) כתבו שתקנו כן משום דאיתא בתנחומא ויברא אלהים את האדם
(בראשית א כג) אמר רבי בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואחר כך בראו והיינו דאמרינן בסוף
פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח.) לכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ו סעיף א
כשיצא מבית הכסא יברך: אשר יצר את
האדם בחכמה, שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. וי"מ על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח
והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך; וי"מ בחכמה, שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואח"כ
בראו וברא בו נקבים נקבים, (א) א חלולים חלולים, פירוש: נקבים רבים, כגון פה וחוטם
ופי טבעת, וגם ברא בו אברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים, (ב) שאם יסתם אחד מהם,
(ג) ב כלומר, שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר
העולם הוא נפתח, ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים [א] אפילו
שעה אחת. והאברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול
(ד) [ב] אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה,
ובכלל האברים החלולים, שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים, הם כרס ומעיים, שפיר הוי
שבח זה מענין עשיית צרכיו. ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר, עד שאם עבר הגבול,
ימות, בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא, והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשיית צרכיו ממש.
(ה) רופא [ג חולי] כל בשר, על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש
בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה. ומפליא לעשות, מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה
אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה
פלא. ועוד יש לפרש ע"ש שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת. הגה: ועוד יש לפרש שמפליא
לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר (ו) דבר ד רוחני בדבר גשמי, והכל הוא ע"י
שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ו סעיף א
(א) חלולים – פי' איברים חלולים ולא
יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה:
(ב) שאם יסתם וכו' – כן היא גי' הרמב"ם
אבל גירסא שלנו ורש"י ורי"ף והרא"ש אם יפתח קודם [הגר"א]:
(ג) כלומר שבנקבים וכו' – משום דגירסתו
היה א"א להתקיים אפילו שעה אחת וקשה לו דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר
וכו' אבל מנהגינו שלא לומר אפילו שעה אחת כמש"כ הר"מ וכן מוכח באגודה כ"כ
המ"א וכן משמע בביאור הגר"א ועיין ט"ז:
(ד) אי אפשר – אי בצירי תחת האלף כי
המלה נגזרת מן אין כ"כ הבה"ט והפמ"ג ובשע"ת מיישב הגירסא בחירק
שג"כ כונתו כמו אין כמו דכתיב אי כבוד שפירש"י שם שכונתו כמו אין כבוד:
(ה) רופא חולי – ב"ח ושל"ה
ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כתב דשני הגירסאות הן נכונות
וחלילה למחוק אחת מהן עיי"ש:
(ו) דבר רוחני – ובכוונת כתוב דהנשמה
נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל
[מ"א]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ז
סעיף א
כל היום כשעושה צרכיו, בין קטנים בין
גדולים, (א) מברך (ב) [א] אשר יצר, ולא על נטילת ידים, אף אם רוצה ללמוד או * (ג) להתפלל
מיד. הגה: היו ידיו מלוכלכות, (ד) ששפשף בהן, אפ"ה אינו מברך על נטילת ידים (סמ"ג
סימן כ"ז מ"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ז סעיף א
(א) מברך וכו' – ואפילו אם נמשך זמן
גדול אחר עשיית הצרכים אפ"ה חייב לברך. ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים
שנית דעת הפמ"ג דמקודם שיטיל יברך אשר יצר על ההטלה הראשונה אבל בש"ת הסכים
בשם כמה אחרונים דאם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה שוב לא יברך עי"ש:
(ב) אשר יצר – כתב רש"ל בתשובה
סימן צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר
יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה
לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע"כ י"א דלא יברך כ"א אחר גמר
ההוצאה וי"א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך
לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפי' בד"ת אסור [ש"ת]:
(ג) להתפלל מיד – אף דקיי"ל בסימן
רל"ג ס"ב דלתפלת מנחה וכן לערבית אפילו אינו יודע להן שום לכלוך צריך ליטול
ידיו וכ"ש כשעשה צרכיו מ"מ אינו מברך ענט"י אלא בשחרית. ועיין בספר
ארצות החיים שכתב דדעת רוב הפוסקים דאם עשה צרכיו לגדולים ואח"כ רוצה להתפלל מברך
ענט"י. ומ"מ לכתחלה אין לזוז מפסק השו"ע ועיין בספר מעשה רב:
(ד) ששפשף בהן – הניצוצות של מי רגלים
וה"ה בגדולים שעשה צרכיו וקנח:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ז
סעיף ב
* הטיל מים ולא שפשף, אע"פ שצריך
לברך אשר יצר, אין צריך ליטול ידיו (ה) אלא משום נקיות * או משום הכון (עמוס ד, יב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ז סעיף ב
(ה) אלא משום וכו' – ואם אין לו במה
ליטול אעפ"כ צריך לברך אשר יצר. ואפילו אם שפשף משמע לעיל בסוף סימן ד' במ"א
סקכ"ח דמהני לברכות אם מנקה ידיו בכל מידי דמנקי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ז
סעיף ג
הטיל מים, והסיח דעתו מלהטיל מים,
ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת, צריך א לברך (ו) [ב] ב"פ אשר יצר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ז סעיף ג
(ו) ב' פעמים – כדמצינו לענין תפלה
שאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. אבל הרבה מהאחרונים חולקין על פסק זה וסוברין
דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין משא"כ באשר יצר שהיא ברכת הודאה
יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים כמי שאכל שתי פעמים והסיח דעתו בינתים שמברך בהמ"ז
אחת על שתיהן. ויש להקל בספק ברכות. ולכתחילה נכון ליזהר לברך תיכף אשר יצר אחר הטלת
מים דשמא יצטרך עוד אח"כ להטיל מים וה"ה בגדולים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ז
סעיף ד
אין שיעור להשתין מים, כי אפילו לטפה
אחת חייב לברך, שאם יסתם הנקב מלהוציא הטפה ההיא היה קשה לו, וחייב להודות.
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ז הלכה א
כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו
ברכות אחרות לברך אותן בכל יום אלו הן: כשיכנס אדם למטתו לישן בלילה מברך ברוך אתה
יי' אלהינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני והמשקיע שינת תרדמה והמאיר לאישון בת
עין, יהי רצון מלפניך יי' אלהי שתצילני מיצר רע ומפגע רע ואל יבהלוני חלומות רעים ולא
הרהורים רעים ותהא מטתי שלימה לפניך ותעמידני ממנה לחיים ולשלום והאירה עיני פן אישן
המות ברוך אתה יי' המאיר לעולם כולו בכבודו.
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ז הלכה ב
וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע וישן
ואפילו אשתו ישנה עמו (קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן) ואם אנסתו שינה
קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלט סעיף א
קורא על מטתו (א) א פרשה ראשונה של
שמע (דברים ו, ד – ט) (ב) ב ומברך: [ב] המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. הגה: ויקרא קריאת
שמע * (ג) ג סמוך למטתו, ואין אוכלים ושותים ולא מדברים (ד) אחר קריאת שמע שעל מטתו,
אלא (ה) ד יישן מיד, שנאמר: אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה (תהילים ד, ה) (כל בו
ורוקח ורבינו ירוחם נ"ב ח"ב), ועיין לעיל סימן ס"ג אי מותר לקרות (ו)
ה כשהוא שוכב; ואם קרא ק"ש ולא יוכל לישן מיד, אז (ז) ו חוזר וקורא כמה פעמים
זה אחר זה עד שישתקע בשינה ושיהיה קריאתו סמוך לשינתו (הגהות מיימוני פ"ז); *
(ח) ואין מברכין על ק"ש של ערבית. (הגהות מיימוני פ"ז וב"י בשם תוס'
פ' כל הבשר). (ט) ואומר: ז יושב בסתר עליון (תהילים צא, א – טז) ואומר: ה' מה רבו צרי
עד לה' הישועה (תהילים ג, ב – ט) ואומר: ב"ה =ברוך ה'= ביום ב"ה =ברוך ה'=
בלילה ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו, ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן וכו' (זכריה
ג, ב) ה' שומרך וכו' מעתה ועד עולם (תהילים קכא, ה – ח) בידך אפקיד רוחי וכו' (תהילים
לא, ו) יברכך ה' וכו', עד וישם לך שלום (במדבר ו, כב – כז) ואומר: השכיבנו עד סמוך
לחתימה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רלט סעיף א
(א) פרשה ראשונה – ואם התפלל ערבית
מבעוד יום צריך לקרות כל הפרשיות ויכוין לצאת בהן המ"ע של ק"ש וגם המצוה
של זכירת יציאת מצרים. וטוב לומר תמיד כל ק"ש שהיא רמ"ח תיבות [בצירוף אל
מלך נאמן] לשמור רמ"ח אבריו:
(ב) ומברך המפיל וכו' – מלשון השו"ע
משמע דברכת המפיל אומר אחר ק"ש כדי שתהא הברכה סמוכה לשינה ומה שקורא אח"כ
יושב בסתר ואינך כיון דהוי משום שמירה לא הוי הפסק [ויש מדקדקין לברך המפיל בסוף אחר
כל הפסוקים] ויש מאחרונים שהסכימו שיברך ברכת המפיל קודם ואח"כ ק"ש ויתר
פסוקי דרחמי (כמו שנדפס בסידורים) ונראה דלמעשה יתנהג האדם כפי טבעו דהיינו אם טבעו
להרדם באמצע ק"ש טוב יותר שיקדים ברכת המפיל מה דאפשר ואם אין טבעו לזה טוב יותר
לאחר ברכת המפיל עד לבסוף:
(ג) סמוך למטתו – ולא יקרא ק"ש
כשיכנס לישן אלא כשרואה שהשינה באה עליו [סדה"י] אבל בכנה"ג כתב שיש לקרות
מיד שמא יחטפנו שינה אח"כ ולא יקרא ואין לחוש משום הפסק אלא כשעושה ד"א בינתים
אבל מה שיושב ודומם לא מקרי הפסק אף ששהה איזה זמן קודם שיישן:
(ד) אחר ק"ש וכו' – ואם תאב לשתות
או לדבר איזה ענין נחוץ נראה שמותר אך יחזור ויקרא פרשת שמע אכן אם כבר אמר ברכת המפיל
יזהר בזה כי יפסיק בין הברכה להשינה:
(ה) יישן מיד – ואם צריך לשמש מטתו
ירחץ עצמו מהש"ז שעליו ויטול ידיו ואח"כ יקרא. ולפחות יאמר ברכת המפיל ושמע
אחר התשמיש:
(ו) כשהוא שוכב – ר"ל דשם מוכח
בס"א בהג"ה דלכתחלה אין כדאי לילך ולשכב ולקרותה בשכיבה אפילו כשהוא שוכב
על צדו ממש. כתב המ"א דוקא כשקורא זו הק"ש לשם חובה כגון שהתפלל ערבית מבע"י
וצריך עתה לכוון לקיים המ"ע דק"ש לכך צריך ליזהר בכל פרטיה אבל אם כבר קרא
בזמנה וקורא עתה רק משום ק"ש שעל המטה מותר לכתחלה לקרותה בשכיבה ויש שמחמירין
לכתחלה לקרותה בעמידה או בישיבה אכן אם כבר שכב לכו"ע מותר להטות על צדו ולקרוא.
ויש לו לאדם להרגיל עצמו לשכב על צדו דוקא ואיסור גדול לשכב פרקדן דהיינו שמושלך על
גבו ופניו למעלה או שפניו טוחות למטה:
(ז) חוזר וקורא – פרשה ראשונה [וראוי
שלא לכפול פסוק ראשון] או שיאמר שאר פסוקים דרחמי. וה"ה אם מהרהר בד"ת שפיר
דמי [מ"א]:
(ח) ואין מברכין וכו' – פי' אשר קדשנו
במצותיו וצונו על ק"ש אין לברך ולאפוקי מדעת איזה פוסק שמצריך לברך. כתבו הפוסקים
הישן ביום א"צ לברך ברכת המפיל וטוב שיאמר ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו':
(ט) ואומר יושב בסתר וגו' – כל אלו
הפסוקים שנהגו לאומרם הוא להגן שלא יבוא עליו ח"ו דבר רע. ואם הוא חולה או אנוס
די במה שיאמר פרשה ראשונה של ק"ש וברכת המפיל לבד [מ"א]. כתבו הספרים שבלילה
קודם השינה נכון לאדם שיפשפש במעשיו שעשה כל היום ואם ימצא שעשה עבירה יתודה עליה ויקבל
ע"ע שלא לעשותה עוד ובפרט בעונות המצויים כגון חניפות שקרים ליצנות לשה"ר
וכן עון בטול תורה צריכים בדיקה ביותר. גם ראוי למחול לכל מי שחטא כנגדו וציערו ובזכות
זה האדם מאריך ימים [מגילה כ"ח]. אחז"ל הישן בבית יחידי והיינו בלילה אוחזתו
לילית ובית היינו חדר. אלו צריכין שימור מהמזיקין חולה חיה חתן כלה אבל. ות"ח
בלילה [היינו כשהוא עומד יחידי באישון לילה ואפלה]:
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ז הלכה ג
בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על
מטתו כך: אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי
ואתה עתיד ליטלה ממני ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה תלויה בקרבי מודה
אני לפניך יי' אלהי רבון כל המעשים ברוך אתה יי' המחזיר נשמות לפגרים מתים.
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ז הלכה ד
כששומע קול התרנגולים מברך ברוך אתה
יי' אלהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כשלובש בגדיו מברך
ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם מלביש ערומים, כשמניח סדינו על ראשו מברך ברוך אתה יי'
אלהינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה, כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים, כשישב
על מטתו מברך מתיר אסורים, כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על גבי קרקע מברך רוקע הארץ
על המים, כשעומד מברך זוקף כפופים, כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת
ידים, כשרוחץ פניו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה
מעפעפי יהי רצון מלפניך יי' אלהי ואלהי אבותי שתרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר
עבירה ועון ותשלט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר רע ותחזקני במצותיך ותן חלקי בתורתך
ותתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה יי'
גומל חסדים טובים.
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ז הלכה ו
כשחוגר חגורו מברך אוזר ישראל בגבורה,
כשלובש נעליו מברך שעשית לי כל צרכי, כשמהלך לצאת לדרך מברך המכין מצעדי גבר, ומברך
אדם בכל יום ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי, ברוך אתה יי' אלהינו מלך
העולם שלא עשני אשה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני עבד.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ט סימן כג
כג הנכנס לישן על מטתו אומר שמע עד
והיה אם שמוע ור"ח ז"ל כתב גם פרשה שניה לפי שיש בה בשכבך ובקומך ואפשר דגרסינן
שמע והיה אם שמוע ומברך ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי י"ר מי"א
שתשכיבני לשלום ותעמידני לחיים ולשלום ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים ותהא
מטתי שלמה לפניך והאר עיני פן אישן המות בא"י המאיר לעולם כולו בכבודו וכי מיתער
לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי עד בא"י
המחזיר נשמות לפגרים מתים וכי שמע קול תרנגולא לימא ברוך שנתן לשכוי בינה להבחין בין
יום ובין לילה הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י
הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שתרנגול מבין גם כן ובערבי קורין לתרנגול
שכוי התקינו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול ומיהו אם לא שמע קול התרנגול יכול לברך
ברכה זו שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה והבנה וברא לנו כל צרכינו דאף אם ישן
אדם בבית אפל יבחין ביאת היום ע"י קול התרנגול וכי לובש לימא ברוך מלביש ערומים
וכי מנח ידיה לעיניה אומר ברוך פוקח עורים וכי תריץ ויתיב אומר ברוך מתיר אסורים וכי
זקיף אומר ברוך זוקף כפופים וכי נחית לארעא אומר ברוך רוקע הארץ על המים וכי מסיים
מסאני אומר ברוך שעשית לי כל צרכי וכי מסגי אומר ברוך המכין מצעדי גבר וכי אסר המייניה
אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה וכי פריס סודרא ארישיה אומר ברוך עוטר ישראל בתפארה כי
משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נטילת ידים לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר
שלא ליגע בבשר המטונף בלילה. תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל וראוי היה לברך
על נקיות ידים אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך ענט"י לפי שצריך ליטול
מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא לכך תיקנו נמי לברך על נטילת ידים. ונראה שאם אין
לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה
כדאמר לעיל (פ"ב דף טו א) דכתיב ארחץ בנקיון כפי. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפלת
המנחה ובתפלת הערבית אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים אבל כל היום כשעושה
צרכיו אין צריך לברך כי אם אשר יצר דלא נתקנה ברכת על נטילת ידים כי אם לסעודה ולתפלה
כי הך דהכא. כי משי אפיה אומר ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך
ה' אלהינו שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועון
ולא לידי בזיון ולא לידי נסיון ולא ישלוט בי יצר הרע וכוף את יצרי להשתעבד לך ותנני
היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה
ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל ולעיל בפרק שלשה שאכלו (דף מו א) פירוש (התוספות) שיש
בברכה זו מעין פתיחה סמוך לחתימה כל הנך ברכות שהן להנאתו כמו מלבוש ערומים ועוטר
(את) ישראל ושעשית לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו ערום אינו מברך אותם
והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על הסדר אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכן
והא דאמרינן (פסחים ז ב) כל הברכות כולן מברכים עליהם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות
שאומר בהן וצונו צריך לברך להקדוש ברוך הוא תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה
של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. מיהו מלשון שסדרם הגמרא משמע שיכול לברך
כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ולתפלה:
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
א ואחר שהניח תפילין בראשו יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו. ואף
על גב דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה
(ס:) כי מתער משינתיה לימא אלהי נשמה שנתת בי וכו'. כבר כתב רבינו בסימן ו' למה אינה
פותחת בברוך:
ומ"ש בברכת הנותן לשכוי בינה
פירוש הלב נקרא שכוי וכו'. כן כתב ה"ר יונה שם (מד. ד"ה כי שמע) והרא"ש
(פ"ט סי' כג) כתב וז"ל והלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב (איוב לח לו) מי
נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שתרנגול
מבין ג"כ קורין לתרנגול שכוי:
וכי אסר המייניה. כתב ה"ר דוד
אבודרהם (עמ' מא) בשם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסים אבל הרמב"ם (תפלה פ"ז
ה"ו) כתב דהיינו כשחוגר חגורו וזה לשון הרא"ה (פקדת הלוים פ"ט עמ' קפ"ח)
כי אסר המייניה פירוש הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:
כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר
ישראל בתפארה. כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) שלא נהגו לאמרה באותן הארצות שאינם מניחים
מצנפת לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת ועכשיו נהגו כל העולם לאמרה אע"פ
שאינם עוטרים מצנפת וכן דעת התוספות (ס: ד"ה כי פריס) שכתבו כי פריס סודרא על
רישיה והוא הדין לכל כובע ולכל כיסוי ונראה לי שטעם ברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי
הראש כדמשמע בפרק כל כתבי (שבת קיח:) ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש
מכל מקום מודה דמדת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש כמו שיתבאר בסימן צ"א (ד"ה
ומ"ש רבינו ויכסה) בסייעתא דשמיא [ובספר הזוהר ברעיא מהימנא בנשא (קכב:) בר נש
אסור למיזל ד' אמות בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה]. ולפי שישראל הם המצווין
בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכים עוטר ישראל ונקט לשון עיטור כלומר דרך מעלה
צונו בכך ומשום דכתיב (ישעיה סב ג) והיית עטרת תפארת ביד ה' סיים בתפארה: אע"ג
דקי"ל דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ברכות הללו פותחות בברוך וכתבו התוספות
בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו. ד"ה כל) דטעמא משום דמעיקרא לא נתקנו לברכן סמוכות
זו לזו כי שמע תרנגול כי אסר המייניה וכן כולן ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות:
וכן צריך לומר ויהי רצון בוי"ו
וכו'. כלומר כן צריך לומר כמו שכתבתי ויהי רצון והטעם מפני שברכה אחת היא עם המעביר
חבלי שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך:
ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה
וכו'. כך כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו (שם) וכתבו עוד ואם תאמר והלא כל הברכות צריך
לומר בחתימתן מעין פתיחתן ובהאי ברכה ליכא וי"ל דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה
מהמעביר שינה דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב"ה
מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש (ב"ר פרשה עח) חדשים לבקרים וכו'
(איכה ג כג) והיינו כעין פתיחתה עכ"ל וזה לשון הכלבו (סו"ס א) המעביר שינה
יש אומרים שהברכה הזאת פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך ויש אומרים שאותה ברכה ויהי רצון
הכל ברכה אחת ופותחת בברוך וחותמת בברוך וענינה הודאה להשם יתברך על המנוחה והמרגוע
שנתן לאדם מעמלו ויגיעו על ידי השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והיא מטבע
ארוך עכ"ל: כתב הרא"ה (פקדת הלוים ברכות פ"ט עמ' קפה) ברוך גומל חסדים
טובים לעמו ישראל ולא גרסינן ברוך אתה יי' דלאו חתימה היא לומר שם עכ"ל אבל הרמב"ם
(פ"ז ה"ד) ורבינו גורסים ברוך אתה יי' וכן המנהג ובנוסחת הרמב"ם גומל
חסדים טובים ובנוסחת רבינו מסיים בה לעמו ישראל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו סעיף א
(א) כשיעור (ב) משנתו, (ג) יאמר: אלהי
[א] נשמה; כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן (ד) לשכוי בינה; [ב] כשלובש, יברך: (ה)
מלביש ערומים; א כשיניח ידיו (ו) על [ג] עיניו, יברך: פוקח עורים; כשישב, יברך: מתיר
אסורים; כשזוקף, יברך: זוקף כפופים; כשיניח רגליו בארץ, יברך: רוקע הארץ על המים; כשנועל
מנעליו, יברך: שעשה לי ב כל צרכי; כשהולך, יברך: (ז) ג המכין מצעדי גבר; כשחוגר חגורו,
יברך: אוזר ישראל בגבורה, הגה: או לובש (ח) האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י
בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו, יברך: (ט) עוטר ישראל בתפארה; כשיטול
ידיו, יברך: ענט"י; כשירחץ פניו, יברך: המעביר שינה מעיני וכו' (י) ד ויה"ר
וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני,
עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ה שהכל ברכה אחת היא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף א
(א) כשיעור וכו' – כל הברכות האלו
הוא משום דאסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלי
ברכה כאילו מעל. דרמו קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ותירצו
ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ר"ל קודם ברכה היא לד' ואסורים לך כהקדש
שהוא לה' ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם וא"כ כיון שקודם הברכה היא לד' הרי הכל
קודש לד' ויש בה מעילה אם נהנה ממנו כמו בתרומה שהיא קודש לפיכך תקנו חכמינו ז"ל
ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו:
(ב) משנתו – ר"ל דוקא סוף שנתו
ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה:
(ג) יאמר אלהי נשמה – צריך להפסיק
מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו. ודיני ברכת אלהי
נשמה עיין לעיל בסימן וא"ו במ"ב ס"ק י"ב:
(ד) לשכוי – הלב נקרא שכוי בלשון המקרא
דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין
לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום
ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול ועיין לקמן בס"ח:
(ה) מלביש ערומים – ל"ד שישן
ערום אלא כיון שאדם לובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו:
(ו) על עיניו – פי' ע"י החלוק
דאסור להניח ידיו על עיניו קודם הנטילה כמ"ש סימן ד':
(ז) המכין – ובאגודה כתוב אשר הכין:
(ח) האבנט – אבנט דהכא הוא מכנסים
וכן האבנט שהזכיר השו"ע בריש סימן צ"א דאע"ג דבלשון תורה פי' אבנט הוא
החגורה כדכתיב ובאבנט בד יחגור מ"מ בלשון חכמים לפעמים קוראין המכנסים אבנט ולכך
נקט לשון לובש ולא חוגר [מטה יהודא]:
(ט) עוטר ישראל – הזכיר ישראל בברכה
זו וכן באוזר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הוא להנאת העולם שהכל שוין בהן משא"כ
באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה וכובע
היא משום צניעות כדאיתא בשבת ד' קנ"ד כסי ראשך מפני אימתא דמרך:
(י) ויהי רצון וכו' – שתרגילנו בתורתך
לשון רבים [אחרונים]:
