גמ' ראש השנה דף לב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ר"ן
ושו"ע הוא 28:04 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 6:37 דקות
1) מן
התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון, וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל
שבעה. 1
3) מחזיר
שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות
תש"ת. 2
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ז הלכה יג
מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג
בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר +ויקרא כ"א+ ולקחתם לכם ביום הראשון,
ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת
ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות
ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרנח סעיף א
מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש
אלא יום ראשון, וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל שבעה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרנח סעיף א
(א) אלא יום ראשון – דכתיב ושמחתם
לפני ד' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון בלבד דכתיב ולקחתם
לכם ביום הראשון פרי עץ וכו' וחכמים תקנו ז' בכל מקום זכר למקדש:
רמב"ם הלכות מאכלות
אסורות פרק י הלכה ב
החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה
בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל
לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין
בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר
הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד
אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה, ובזמן הזה במקומות שעושין
שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רצג סעיף א
אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר
שהוא בט"ז בניסן, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כג,
יד) והאידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז. ובח"ל, שעושין ב' ימים, אסור
כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח.
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רצג סעיף א
(א) לאכול חדש – עבה"ט של הרב
מהרי"ט ז"ל ומ"ש מי שנוהג כו' עיין בתשו' פמ"א. ועיין בזה בתשובת
שבו"י ח"ב סימן ט"ז שחלק על אא"ז הפמ"א ז"ל בזה. ועיין
בשו"ת גאוני בתראי ובשו"ת ב"ח החדשות ובשב יעקב ובתשו' אא"ז פנים
מאירות ח"א סימן ק"ז. וח"ג סימן ל"ד [ובת' ח"צ סימן ך'] ובס'
פ"י בק"א לקדושין. ובתשו' כנסת יחזקאל. ובשו"ת מאמר מרדכי כמה תשובות
בדבר. וביד אליהו סימן כ"ד ובמים רבים סימן מ"ד ובס' המקנה ספ"ק דקדושין
ובס' שם חדש מהגאון מהרא"ל מפלאצק זצ"ל. ובתשובת בית אפרים חי"ד סימן
ס"ה. ובתפארת צבי חלק א"ח סימן כ"ו. ובחלק יו"ד סימן ס"ד.
ובתשואת חן סימן כ"ה וכ"ו. ובתשובת קרית חנה סימן מ"ו ובס' נחלת עזריאל
בחולין דף ק"כ [ובת' משכנות יעקב סימן ס"ד וס"ח באורך]:
(ב) מתבואת חמשת המינים – ע' בתשובת
בית אפרים חי"ד סימן ס"ח שכ' דתבואה שלא הביאה שליש יש בזה משום איסור חדש
כמו שחייבת בחלה ע"ש:
(ג) מתבואת חמשת המינין – [עבה"ט
בשם ט"ז דעיסה שנילושה בשמרים כו' ועיין בת' משכנות יעקב סימן ס"ה שכ' סמך
נכון להקל בשמרים אף להמחמירין במשקה דחדש והוא מש"ס דב"ב דצ"ז ע"ש
ועיין בתשובות שרמזתי לעיל סק"א]:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה ז
הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר
הברכות, כיצד אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות
ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים.
טור אורח חיים סימן תקצב
ואח"כ מחזיר ש"צ התפלה כדי
לתקוע על סדר הברכות דתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע פירוש
שהתפלל תשעה ברכות ולא היה לו שופר ואחר כך נזדמן לו שופר ודייקינן טעמא שלא היה לו
שופר אבל אם יש לו שופר תוקע על סדר הברכות ומוקמי ליה דוקא בצבור אבל יחיד אפילו אם
יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע הלכך מחזיר ש"צ התפלה ותוקעין למלכיות תשר"ת
פ"א ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ומן הראוי שיתקעו למלכיות תשר"ת
תש"ת תר"ת פ"א וכן לזכרונות וכן לשופרות והכי איתא בערוך שכתב והני
דמחמירין תוקעין ל' כדיתבין ול' בלחש ול' על הסדר כנגד ק' פעיות דפעי אימיה דסיסרא
ואילין י' אינון כשגומרין כל התפלה דכל תקיעתא דיחידאי מיבעי להיות י' תשר"ת תש"ת
תר"ת ואינון ק' ור"ת הנהיג לתקוע תשר"ת למלכיות וכן לזכרונות ולשופרות
ועוד מנהגים אחרים והעיקר כמ"ש וכ"כ רב אלפס בדין הוא שיהיו תוקעין על סדר
ברכות כדרך שתוקעין כשהן יושבין אלא כיון שאין הברכות מעכבות התקיעות הרי יצאו י"ח
באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות
פ"א שלא להטריח הצבור וכן המנהג בכל העולם ובב' ישיבות ואם שח בין התקיעות שמיושב
או אחר שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד שהם על סדר הברכות א"צ לחזור לברך ומיהו
יש לגעור במי שמשיח ל"ש תוקע ול"ש צבור שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע קול שופר
ובשביל כל הצבור הוא מברך:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצב
א (א), ב (א) ואחר כך מחזיר שליח צבור התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן
מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר וכו' ומוקמינן דוקא בצבור אבל יחיד אפילו יש לו שופר
אינו מפסיק בברכות לתקוע. הכל בפרק בתרא דראש השנה (לג:, לד:):
ומ"ש הילכך מחזיר התפלה. פירושו
מחזיר שליח צבור התפלה ופשוט הוא:
ותוקעין למלכיות תשר"ת פעם אחת
ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת. כן כתבו הרי"ף (י:) והרמב"ם (פ"ג
ה"י) והרא"ש (סי' י) וכתבו שכך המנהג בכל העולם: וכתב הרא"ש (שם) רבינו
תם ז"ל היה תמיה על מנהג זה דקשר"ק של מלכיות וקש"ק של זכרונות וקר"ק
של שופרות סותרים זה את זה דאי גנח ויליל איבעי ליה למיעבד כולהו קשר"ק ואי גנח
לחוד איבעי ליה למיעבד כולהו קש"ק ואי יליל לחוד בעי למיעבד כולהו קר"ק והנהיג
רבינו תם לתקוע בזכרונות ובשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכולהו ספיקא
וליכא אלא הפסק וכדי שלא לשנות את המנהג יותר לא חיישינן להפסק דהא קיימא לן (לד.)
שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ורבינו אבי"ה (ראבי"ה סי' תקסו) כתב בשם
ריב"א דהא דאתקין רבי אבהו קשר"ק קש"ק קר"ק לא בשביל שהפסיק בשהייה
אלא בשביל שהפסיק סדר התקיעות בקול אחר וכו' ולדבריהם ההפסק פוסל וקצת נראה ליתן טעם
למנהג שלנו דשמא סבירא לן כמאן דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכיון שנעשו
בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור לעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא
מפני טורח ציבור עד כאן לשונו וכך כתב המרדכי (סי' תשכ) והר"ן (יא. דיבור ראשון)
כתב לדברי רבינו האי לא קשיא מידי דהא יום תרועה (במדבר כט א) אמר רחמנא הילכך בין
גנח בין יליל יצא דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו והילכך להקל על הצבור ולתקוע בתקיעות
דכולהו מקומות שפיר דמי:
א (ב), ג ואם שח בין התקיעות דמיושב וכו' אין צריך לחזור ולברך ומיהו יש לגעור
במי שמשיח. כך כתבו הרי"ף (יא.) והרא"ש (סי' יב) בפרק בתרא דראש השנה בשם
ריש מתיבתא וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' (הי"א) וזה לשונו זה שתוקע כשהן יושבין
הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד
ואם שח ביניהם אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך וכן כתב הרוקח בסימן שס"ז (עמ' רנה)
ודלא כדכתבו הגהות מיימון בסוף פרק ג' (אות ט) בשם רבינו שמחה שחוזר ומברך:
ומ"ש לא שנא תוקע ולא שנא צבור
שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכו'. כן כתב הרא"ש שם בשם רבי יצחק ן' גיאת (שערי
שמחה עמ' מב) דצבור נמי צריכין ליזהר שלא להשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע וכן כתב
הגהות מיימון בסוף פרק ג' (שם) וכן כתב גם כן הרב המגיד שכתב הרב רבי יצחק ן' גיאת
בשם קצת גאונים ואין נראה כן מדברי רבינו עכ"ל: וכתב המרדכי (סי' תשכא בהג"ה)
ראיתי כתוב משם גדולים דאסור להשיח עד סוף התקיעות של מעומד אמנם ראבי"ה (סי'
תקלה) כתב דבענין התקיעות שרי להשיח דדמי לטול ברוך (ברכות מ.) ופשוט הוא: והוי יודע
שהר"ן (יא. ד"ה שאלו) תמה על דברי ריש מתיבתא וכתב שכבר השיג עליו הרז"ה
(המאור יב.) וכתב שאין אנו זקוקים בזה לגערה ולנזיפה והאריך בדבר וסוף דבריו שכיון
שאינו גורם ברכה למה יהא אסור הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא
יהא רשאי לדבר עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו
א"כ בא ונאמר שאף מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא ולפיכך
אין הנדון דומה לראיה כלל ומיהו הואיל ונפק מפומיה דריש מתיבתא ראוי שלא ידבר בהן שלא
לצורך עכ"ל וגם הרב המגיד (שם) כתב מן האחרונים יש שכתבו שאפילו התוקע אין צריך
שלא ישוח והאריכו בזה והנכון למנוע האיש התוקע מלשוח אבל הצבור אם לא נמנעו אין גוערין
בהם ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצב סעיף א
מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות
תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת; ועכשיו נוהגים לתקוע
למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת
שלשה פעמים. הגה: ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן
לשופרות (טור בשם ר"ת ומנהגים), וכן המנהג במדינות אלו. ונהגו לומר כל פעם אחר
שתקעו: היום הרת עולם, וארשת (מהרי"ל); ואפילו בשבת שאין תוקעין, אומרים: היום
הרת עולם, אבל לא ארשת (מנהגים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצב סעיף א
(א) מחזיר ש"ץ התפלה וכו' – יש
מקומות שנוהגין לתקוע כשמתפללין בלחש אבל אין לנהוג כן לכתחלה שלא לבלבל המתפללים ומשלימין
אותם לאחר התפלה:
(ב) ותוקעין וכו' – ובכל תקיעות של
שלשה סדרים הללו צריכין התוקע והשומעים לעמוד בשעת תקיעות ולפיכך נקראין תקיעות דמעומד
ובדיעבד אם ישבו יצאו:
(ג) תשר"ת למלכיות פ"א וכו'
– הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל הספיקות שיש להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן
תק"צ היה מהראוי גם כאן לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות
וכן לשופרות כדי לצאת כל ספק אלא לפי שאין מטריחין על הצבור אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת
לכל אחד שהרי בדרך זה הוא עושה כל הספיקות של התרועה ואין כאן חשש אלא שמא התרועה אינה
אלא תרועה לבד או שברים לבד ונמצא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או שלאחריה אין
אנו חוששין לזה כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות ההם יצאנו
מכל הספיקות כמו שכתבתי בסימן תק"צ:
(ד) וכן המנהג במדינות אלו – ובשל"ה
כתב הדרך המובחר לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות
[ואחר אנעים זמירות עוד תשר"ת תש"ת תר"ת כדי להשלים עד מאה קולות] ומ"מ
במקום שנוהגין כמנהגנו אין לשנות [פמ"ג]:
(ה) היום הרת עולם – דבתשרי נברא העולם
ואפילו למאי דקי"ל כמאן דאמר בניסן נברא העולם עכ"פ בתשרי עלה במחשבה להבראות
ולא נברא עד ניסן:
רמב"ם הלכות שופר
וסוכה ולולב פרק ג הלכה ח
שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה
ויום הכפורים של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו, וצריך לומר בכל
ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה, שלשה פסוקים מן התורה, ושלשה מספר תילים, ושלשה מן
הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו, ואם השלים בנביא יצא, ואם אמר פסוק אחד מן התורה
ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים יצא, ואפילו אמר ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמר ואמר
פסוק של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקצא
ד אין פוחתין מעשרה פסוקים שמלכות בכל אחד מהם וכו' עד והלכתא כוותיה.
מבואר בפרק בתרא דראש השנה (לב.):
ומ"ש ואפילו לא אמר מהם כלום
אלא ובתורתך כתוב לאמר יצא. בשילהי ראש השנה (לה.) אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך
כתוב לאמר שוב אינו צריך ופירש רש"י (ד"ה אין צריך) דאפסוקי קרבנות המוספים
קאי ובשם רבותיו פירש (ד"ה אלא) דקאי אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות והקשה הוא
דהוי דלא כרבנן ודלא כרבי יוחנן בן נורי (לב.) ורבינו תם (תוס' לה. ד"ה אילימא)
תירץ דהיכא דאתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אם אינו רוצה
לומר כלל יפטור את עצמו על ידי ככתוב בתורתך שאז הוא כולל כולם ביחד דנביאים וכתובים
כולהו איקרו תורה אבל כשאמר פסוק אחד גילה בדעתו שאינו רוצה לכלול כולה בכלל ובתורתך
כתוב לאמר [ואם כן] לא יפחות מן המנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"ל הרא"ש
(סי' יד) והר"ן (ח: ד"ה כיון) פירש דרב חננאל אמר רב סבר כרבי יוחנן בן נורי
דאם אמר שלש שלש יצא ומשום הכי אמר שאם אמר כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד
ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב על ידי הנביאים יצא כאילו הזכיר שלשה פסוקים
למלכיות וג' לזכרונות וג' לשופרות והרמב"ם כתב בפרק ג' (ה"ח) שאפילו אמר
ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק אחד של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום ותימה הוא לדבריו
רב חננאל אמר רב דאמר כמאן עכ"ל. והרב המגיד כתב שהרמב"ם מפרש דרב חננאל
סובר שרבי יוחנן דאמר אם אמר שלש מכולם יצא מכל הברכות קאמר דהיינו מלכיות וזכרונות
ושופרות ובא רב חננאל ופירש דבעינן שיהא אותו הפסוק של תורה ומדברי הגאונים נראה כפירוש
רבינו עכ"ל ופירוש הר"ן כתבו הרב המגיד בשם הרמב"ן:
ומ"ש רבינו ומכל מקום נוהגים
כתנא קמא לומר עשרה. אינו נראה לי דלא כתנא קמא בלחוד עבדינן אלא ככולי עלמא דע"כ
לא פליג רבי יוחנן אתנא קמא אלא בדיעבד אבל לכתחלה מודה ליה והכי מוכח לישנא דמתניתין
(לב.) דקתני רבי יוחנן אומר אם אמר שלש שלש יצא דמשמע דלא אמר דסגי בשלש שלש אלא בדיעבד
אבל לכתחלה מודה שצריך לומר עשרה וכן כתב הר"ן (שם ד"ה מתני') דמודה רבי
יוחנן דלכתחלה בעינן עשרה ואף על גב דבגמרא (שם) תניא רבי יוחנן אומר הפוחת לא יפחות
משבעה ההיא ברייתא פליגא אמתניתין ולפיכך לא הביאה הרי"ף ז"ל:
ומ"ש ומתחיל ואומר ובתורתך כתוב
לאמר ואומר שלש של תורה וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לב.) תנן מתחיל בתורה ומשלים בנביא
רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא ותריצנא דהכי קאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא רבי
יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכתבו הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי'
ג) דקיימא לן כרבי יוסי ובגמרא (שם:) תניא אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי ותיקין היו
משלימין בתורה וכתב הר"ן (שם ד"ה ותיקין) הילכך אף על גב דסתם מתניתין דלא
כרבי יוסי נקטינן כוותיה דמעשה רב הילכך מתחיל בשל תורה דבהתחלה מודה רבי יוסי לתנא
קמא ולא פליג עליה אלא בהשלמה וגם סמ"ג (עשין מב קיט ע"ג) כתב אנו נוהגים
כרבי יוסי אף על פי שרבים חלוקים עליו ואפשר להיות שחכמים שאומרים שמשלים בנביא שאף
בנביא קא אמרי וכל שכן בתורה ואנו מסיימים בשל תורה: וכתב הרא"ש (שם) אנו נוהגים
לומר של כתובים קודם לשל נביאים מפני שאנו אומרים פסוקים הכתובים בספר תהלים ודוד קדים
להני פסוקים דנביאים דאמרי' וגם הר"ן (שם ד"ה מתחיל) דקדק דכתובים באמצע
וכן כתב רבינו האי שכך מסורת בידינו והרמב"ן (ר"ה לב: ד"ה אלא) הביא
ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים פרק י"ח (ה"ג) גבי תשעה באב אף על גב שבכל
מקום דברי קדושה (נקדמי') [מקדימין] לדברי קבלה. בזה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה
שמע מינה שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל ואפשר דטעמא
משום מעלין בקודש ואין מורידין (ברכות כח.) והילכך מתחיל בתורה דהתחלה מעליא היא ואחר
כך כתובים דליכא לעלויי אתורה ומקדימין כתובים לנביאים כדי שיהיה אחר כך מעלין בקדש
עכ"ל:
ואם בא להוסיף על עשרה כתב אבי העזרי
(ראבי"ה סי' תקלו) שיכול להוסיף. כן כתב הרא"ש בשמו בפרק בתרא דראש השנה
(שם) ואף על גב דאמרינן (לב.) הני עשרה פסוקים כנגד מי לאו דוקא נינהו דהא שבעה שקורין
בשבת וששה ביום הכפורים מפרש במגילה (כג.) כנגד מי תיקנום ואפילו הכי תנא (שם כא.)
אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם הוא הדין נמי הכא וכן כתב הר"ן (ח: ד"ה
גמ') והמרדכי (סי' תשכ) וכן כתב הרב המגיד (פ"ג ה"ח) בשם הגאונים:
כתב רב האי ונהגו לומר מלכיות כסדר
שהם כתובים בתורה וכו' אף על גב דבגמרא אינו מזכיר בזה הסדר. כלומר דתלמודא (לב:) לא
קפיד לאדכורינהו כסדרן פשיטא דכסדרן אמרינן להו וכן כתב הר"ן (ט. ד"ה וכתב)
בפירוש בשם רבינו האי ז"ל:
ואין היחידים נוהגים לומר באשכנז היום
הרת עולם אלא בחזרת שליח צבור התפלה על התקיעות. אבל בני ספרד נוהגים לאמרו אף כשמתפללין
בלחש:
שמע ישראל וגו' וכן וידעת היום וגו'
וכן אתה הראת לדעת. בהני תלתא איפליגו רבי יוסי ורבי יהודה בפרק בתרא דראש השנה (שם)
וקיימא לן כרבי יוסי דאמר דחשיבי מלכות ולא הוצרך רבינו לכתוב זה אלא משום פסוק שמע
ישראל שאנו משלימין בו במלכיות:
ומ"ש רבינו שאו שערים ראשיכם
קדמאה עולה במקום שנים ובתראה עולה במקום שלשה. בפרק בתרא דראש השנה (שם) תניא שאו
שערים ראשיכם וכו' ראשונה שתים שניה שלש דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר ראשונה אחת שניה
שתים ופירש רש"י (ד"ה רבי יהודה) דטעמא דרבי יהודה משום דסבר דמי הוא זה
מלך הכבוד לאו ממניינא ויש לתמוה דבמאי פליגי דמשמע דלא נפקא לן מידי במחלוקת זה דהא
משמע דעשרה פסוקים אנו צריכין לומר שבכל אחד מהם מוזכר מלכות ומה לי אם יהיה נזכר בפסוק
אחד מלכות פעם אחת או שיהיה נזכר כמה פעמים ומדחזינן דפליגי בהני קראי נראה דלאו אמנין
קראי קפדינן אלא אמנין הזכרת מלכיות וזכרונות ושופרות ולישנא דמתניתין הכי דייק דקתני
אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ולא קתני אין פוחתין מעשרה פסוקי מלכיות ועשרה פסוקי
זכרונות ועשרה פסוקי שופרות אלמא דלאו במנין קראי תליא מילתא אלא במנין המלכיות והזכרונות
והשופרות: ואף על פי שרבינו כתב אין פוחתין מעשרה פסוקים שמלכות בכל אחת מהם וגם הרמב"ם
(שם) כתב וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה יש לומר דלאו דוקא נקטי פסוקים
אלא משום דברובן אין בכל פסוק אלא מלכות אחד או זכרון אחד או שופר אחד נקטינן הכי אבל
אין הכי נמי דאי משתכח קרא דאית ביה תרי זימני או תלתא מלכיות עולה במקום שנים או שלשה
והוא הדין לזכרונות ולשופרות כנ"ל:
ומ"ש ונהגו להפסיק בין שני פסוקים
שבירמיה וכו'. השני פסוקים שבירמיה הם זכרתי לך חסד נעוריך (ב ב) והבן יקיר לי אפרים
(לא כ) ומפסיקין ביניהם בפסוק (יחזקאל טז ס) וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך
כדי לסמוך זכירת ברית ימי נעורים לזכירת חסד נעורים:
פקדונות ויי' פקד את שרה וכו' וכן
פקוד פקדתי אתכם וכו'. ברייתא בפרק בתרא דראש השנה (שם) וכתבו הרי"ף (ט.) והרא"ש
(שם) דנהוג עלמא כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"ט) ונראה לי דטעמא
דכיון דאיכא קראי טובא למיעבד אליבא דכולי עלמא עדיף טפי:
תרועה הרי היא כשופרות כגון יום תרועה
יהיה לכם הילכך זכרון שיש בו תרועה וכו' עד יכול לאמרו עם המלכיות ועם השופרות. שם
פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי ופסק כרבי יוסי וכן כתב הר"ן (ט. ד"ה גרסי')
ותמה על הרי"ף והרמב"ם שלא כתבוהו ונראה לי שטעמם משום דכיון דאיכא קראי
טובא למיעבד ככולי עלמא עדיף ולפיכך לא חשו לכתוב מחלוקת זו דאם כן הוה משמע דאית לן
למיעבד כרבי יוסי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקצא סעיף ד
אומרים עשרה פסוקים של מלכיות, וי' של זכרונות, וי'
של שופרות בכל ברכה; ג' מהם של תורה, ג' של כתובים, ג' של נביאים וא' של תורה; ואם
רצה להוסיף על אלו י', רשאי (מיהו אם לא התחיל בשום פסוק רק אמר: ובתורתך כתוב לומר,
יצא) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקצא סעיף ד
(ז) אומרים עשרה וכו' – כנגד י' פסוקים
של הללו אל בקדשו וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם [גמרא]:
(ח) מלכיות – לקבל עליו מלכות שמים
וזכרונות שעי"ז יעלה זכרונינו לפניו לטובה ובמה בשופר [גמרא]:
(ט) ואחד של תורה – ואם השלים בנביא
יצא [שם]:
(י) רק אמר ובתורתך וכו' – לשון זה
לאו דוקא ור"ל שאומר ככתוב בתורתך ובזה נחשב כאלו הזכיר אותן הפסוקים בפיו:
(יא) יצא – עיין במ"א דדוקא דיעבד
אבל לכתחלה יש ליזהר לומר כולם. עוד כתב דצ"ל ג"כ וכ"כ בדברי קדשך וכן
נאמר ע"י עבדיך הנביאים:
