רי"ף ערובין דף א.

גמ' ערובין דף ב.- ה.

אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 86:20 דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:25 דקות

אין להעתיק או לצלם תמונות

1)כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה 3

2)שיעור הסוכה גבהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה. 10

3)כל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים.. .. 11

1) כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה

רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה יד

כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבו עד עשר אמות, בד"א שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה פ מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר. +/השגת הראב"ד/ אבל אם הי' לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה. א"א פחות מעשרה שבוש הוא.+

בית יוסף אורח חיים סימן שסג

כו (א) והא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאין בגבהו וכו'. משנה בריש עירובין (ב.) מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר אמות ימעט:

ומ"ש ולא יהא נמוך פחות מעשרה. כן משמע שם בגמרא עלה ה' (ע"א) דאמרינן היה פחות מעשרה וחקק בו להשלימו לעשרה כמה חוקק בו וכו':

ומ"ש ושיהא ארכו ארבע אמות. שם בעלה הנזכר היה פחות מעשרה וחקק בו להשלימו לעשרה כמה חוקק בו וכו' אלא משכו בכמה רב יוסף אמר בארבעה טפחים אביי אמר בארבע אמות ומשמע שם בגמרא דבתחלת מבוי [נמי] פליגי דלאביי הוי ארבע אמות ולרב יוסף ארבעה טפחים ופסק הרי"ף (א.) כאביי וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ז (הט"ז) וכתב הרא"ש (סי' ד) שכן דעת ר"מ (פסקי עירובין סי' ד) אע"פ שראבי"ה פוסק כרב יוסף:

ומ"ש בגבוה מעשרים ורחב מעשר מצומצמות ובנמוך מעשרה ואורך ארבע מרווחות. מפורש בריש עירובין (ג:) רבא משמיה דרב נחמן אמר כל אמה באמה בת ששה אלא הללו שוחקות והללו עצבות כלומר דלעולם נקטינן לחומרא הילכך בגבוה מעשרים או רחב מעשר ימעט אע"פ שהן מצומצמות ומשם למד לנמוך וארוך דהוו מרווחות ולחומרא. וכתב הרב המגיד בסוף פרק [י"ז] (הל"ו) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"א סו"ס ג) ששיעור יתרון השוחק על העצב חצי אצבע לאמה:

ומ"ש אבל אם היה גבוה יותר מעשרים וכו' אין לו תקנה בלחי וקורה. זה הלשון אינו כתוב בדקדוק דהא דמבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט היינו דוקא אם בא להכשירו בקורה משום דקורה משום היכר וכל שהוא גבוה מעשרים לא שלטא ביה עינא אבל אם בא להכשירו בלחי כיון דקיימא לן (ה.) לחי משום מחיצה אע"פ שהמבוי גבוה לית לן בה אלא אגב שיטפא דאחריני נקט בגבוה מעשרים לחי וכן עשה הרמב"ם בפי"ז (הי"ד) וכתב עליו הרב המגיד בלשון הזה דע שהמבוי שהכשרו בלחי אין גובה יותר על עשרים אמה פוסלו שהרי הלחי סמוך לקרקע הוא ואין גבהו אלא י' (אמה) [טפחים] ומה לנו אם המבוי גדול כמה וזה פשוט ורבינו שכתב ויהיה די להכשירו בלחי או קורה לא הזכיר לחי אלא מפני פיסול גבוה פחות מעשרה ורחב יותר מעשר:

ומ"ש דבצורת פתח מהני לכל הני ברחב מעשר. משנה שלמה היא בריש עירובין (ב.) ובברייתא בגמרא עלה י"א (ע"א) מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט וקשה לי מאי איריא צורת הפתח אפילו לחי משהו מכשיר מבוי גבוה מעשרים אמה כמו שנתבאר בסמוך ויש לומר דמיירי במבוי שאינו ניתר בלחי כגון שהוא מפולש או ביותר מעשר וכן העמידו בתוספות (ד"ה איפכא) ברייתא זו:

ומה שכתב בנמוך מעשרה. כן כתב הרמב"ם בפי"ז (שם) וכתב הרב המגיד דיליף לה מגבוה מעשרים ושכן דעת הרשב"א:

ומ"ש דלשאינו ארוך ארבע אמות מהני צורת פתח: ומ"ש ומיהו עד עשרים סגי בלחי וקורה אפילו חלל המבוי עשרים וכו'. הכי אמר רבא בריש עירובין עלה ג' (ע"א) ואע"ג דפליג עליה רבה בר רב עולא כבר פסקו כל הפוסקים כרבא דבתרא הוא:

היה למעלה [מעשרים ועשה למעלה] בפתחו כמין קנים בולטין וכו'. בריש עירובין עלה ג' (ע"א) תניא אמלתרא מהני לגבוה מעשרים ובגמרא מאי אמלתרא רב חמא אמר קיני רב דימי אמר פיסקי דארזא מאן דאמר פיסקי דארזא כל שכן קיני ומאן דאמר קיני אבל פיסקי דארזא לא. ופירש רש"י קיני. כמין קיני עופות בולטים מתחת האולם למעלה מן הפתח: פיסקי דארזא. כלונסאות של ארז ארוכין תחובין בכותל ואיידי דנפיש משכא דידהו חזו להו אינשי ואיכא היכרא: כל שכן קיני. דאיידי דחשיבי ומילתא דתמיהא הוא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה. והרב רבינו יהונתן (ג. סד"ה חצר צריכה שני פסין) פירש אמלתרא קורה של ארז ארוכה ותחובה בכותל ומצויירת בציורין והרמב"ם בפי"ז (הט"ו) פסק כמאן דאמר קיני והרב המגיד כתב שהרשב"א (עבה"ק ש"א סי' ג) פסק כמאן דאמר פיסקי דארזא וזה דעת רבינו שכתב שהקנים הבולטין מועילים וכל שכן הוא לקיני [בדק הבית] אלא שהרשב"א מצריך חתיכות לוח משונים ורבינו כתב דהוא הדין לקנים [ע"כ]: והרי"ף השמיט דין אמלתרא ולא ידעתי למה:

ומ"ש שאינם מועילים לרחב מעשר. שם (בעלה י': וי"א.) איבעיא לן ובעיא למיפשט מברייתא אחת דמהני ודחינן לה ואע"ג דמידי דרבנן הוא נקיט לה לחומרא משום דמסתבר טעמא לאיסורא וכן כתב הרא"ש (סי' יג) ואמלתרא מהניא בגובה ולא ברחבה דאמלתרא מהניא בגובה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שלא הזכיר בפי"ז אמלתרא לענין רחבה:

היתה גבוהה מעשרים ובנה בנין תחת הקורה וכו'. גם זה שם עלה ד' (ע"ב) היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה ופירש רש"י ובא למעטו. לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל: רחבו. של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי בכמה: וגם כי הרא"ש (סי' ד) והרשב"א סוברים דהרי"ף (א.) והרמב"ם (פי"ז הט"ז) מפרשים בענין אחר כבר השיב עליהם הרב המגיד בפי"ז והכריע שדעתם כרש"י. ופסק הרי"ף (שם) כרב יוסף וכן הרמב"ם בפי"ז וכן כתב הרא"ש בשם ה"ר זרחיה (א.) ושכן דעת ראבי"ה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אבל כתב דמשמע בירושלמי (עירובין פ"א ה"א) כאביי ושכן דעת מהר"ם (שם) דהלכה כאביי לגבי רב יוסף: וכתב רבינו יהונתן (שם ד"ה ממעטו) שמ"ש הרי"ף ממעטו בקורה טפח היינו לומר דלא הוי מיעוט אא"כ ממעט בקורה או באבן וכיוצא דאין דרכן ליפחת לאפוקי אם מיעטו בעפר דלא הוי מיעוט ואע"ג דבגמרא לא משמע הכי אלא דאפילו מיעוט בעפר הוי מיעוט הרי"ף נקט להחמיר ואין דבריו נראין דאמאי לינקוט הרי"ף לחומרא במאי דמשמע בגמרא דשרי וכל שכן במידי דרבנן הילכך צריך לומר דקורה דנקט הרי"ף מילתא חדא נקט והוא הדין לכל מילי ואפילו עפר:

ומ"ש אבל אם אינו גבוה עשרה וחוקק בו להשלימו לעשרה וכו'. גם זה בפרק קמא דעירובין (ה.) היה פחות מעשרה וחקק בו להשלימו לעשרה משכו בכמה רב יוסף אמר בארבעה טפחים אביי אמר בארבע אמות ופירש רש"י משכו. של חקק לתוך אורך המבוי בדבר הבולט כגון מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר משוקע ומקיפות אותו מחיצות כגון חקק שייך לומר לשון משך: ופסק הרי"ף (שם) כאביי וכן פסק הרמב"ם בפי"ז (שם) וכתב הרא"ש (שם) שראבי"ה (שם) פסק כרב יוסף ורבינו מאיר (שם) פסק כאביי והכי נקטינן ואם תאמר מאי שנא דלמעט מגבהו סגי בטפח לרב יוסף ולאביי בארבעה טפחים והכא בעי לרב יוסף ארבעה טפחים ולאביי ארבע אמות כבר תירץ רש"י (שם) דהתם דאיתיה לדופן כלומר שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעטו קצת בהיכר בעלמא סגי לרב יוסף בהיכר טפח ולאביי בהיכר ארבעה טפחים אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן דכל פחות מעשרה לא מיקרי דופן בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הילכך לרב יוסף דסבירא ליה שיעור משך מבוי בארבעה טפחים חוקק בו ארבעה טפחים במשך המבוי וכשיעור רחבו ולאביי דסבירא ליה שיעור משך מבוי בארבע אמות חוקק בו ארבע אמות במשך המבוי וברחבו:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שסג סעיף כו

הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא (פח) כשאינו נמוך פחות מי"ט * (פט) כב <יד> מרווחים ולא יהא רחבו (צ) יותר מעשר אמות (צא) מצומצמות ושיהא (צב) ארכו ד' אמות מרווחות או יותר, אבל אם חסר א' מכל אלו אין לו תקנה * (צג) כג אלא בצורת פתח; ואם היה (צד) בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות, * (צה) <טו> אינו ניתר בקורה * אבל ניתר הוא * בלחי ואם רוצה להכשירו בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פי' ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה). שעל ידי כך מסתכלים בה. ואם היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה (צו) למעטו מעשרים, די * (צז) כד בבנין רחב טפח (צח) כרוחב הקורה. אבל אם אינו גבוה י' וחוקק בו להשלימו לי', (צט) <טז> צריך לחוק ד' אמות (ק) לתוך המבוי (קא) על פני כל רחבו. אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו * (קב) כה שני חצרות * ולכל חצר שני בתים (ואפי' כל החצרות פתוחות זו לזו) (הרא"ש ומרדכי והטור) (קג) כו <יז> ויש חולקים בזה (ב"י בשם הרי"ף ורמב"ם), ושלא יהא בכל פתח מאלו פחות מד"ט, ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם; ואפי' היה הבית הא' לאב והב' לבן, אע"פ שהבן מקבל פרס משלחן אביו (קד) ואוכל בביתו, הרי הם נידונים כשנים; ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל, מהני עוד צריך (קה) שיהא ארכו (קו) יותר על רחבו. ואם חסר (קז) א' מאלו, (קח) אינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין שני משהויין (קט) או צורת פתח. הגה: וי"א דנוהגין האידנא לתקן (קי) כל המבואות בצורת הפתח, (קיא) דכל המבואות שלנו <יח> יש להם כז דין חצרות (ת"ה סי' ע"ד). [ד*] והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי, ודין חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפי' בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב, <יט> ועל כן יש ליזהר להעמיד (קיב) [ז] תחת החבל (קיג) כח שני קנים גבוהים י' (קיד) מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפי' במבוי מפולש (קטו) בתורת צורת פתח, או אפי' בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני (וכמו שנתבאר לעיל ס"ס שס"ב) (ד"ע).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שסג סעיף כו

(פח) כשאינו נמוך - ר"ל שאם הקרקע שבמבוי אינו נמוך מבפנים נגד הכתלים שיעור עשרה טפחים נחשב כאלו אין למבוי מחיצות דאין מחיצה פחותה מעשרה:

(פט) מרווחים - ובסיפא מצומצמות דאזלינן לחומרא בכל מקום לענין זה. ושיעור מרווחים יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה:

(צ) יותר מעשר - דאם הוא יותר מעשר אין עליו שם פתח ולא מהני לזה לחי וקורה:

(צא) מצומצמות - ר"ל שמודדין לכל אמה את הששה טפחים מצומצמות וכן בסיפא לענין אורך המבוי דבעינן ד"א מרווחות נמי הכי הוא דמודדין טפחיו מרווחים וא"כ יתוסף על ד"א שני אצבעות וכנ"ל:

(צב) ארכו ד' אמות וכו' - דבפחות משיעור זה לא חשובה כמבוי אלא כחצר:

(צג) אלא בצורת הפתח - היינו דאפילו היה נמוך פחות מעשרה טפחים ג"כ מהני צוה"פ וכן ברחב מעשר אמות או שלא היה ארכו ד"א אבל הרבה אחרונים הסכימו לדינא דאם היה חלל המבוי נמוך פחות מעשרה טפחים לא מהני צורת הפתח דאפילו מחיצה לא מהני כל שאינו גבוה יו"ד וכ"ש צוה"פ בעלמא. אכן אם חלל המבוי היה גבוה עשרה טפחים ורק במקום פתח המבוי היה נמוך מעשרה בזה מהני צוה"פ והוא שהיה עשוי כדין דהיינו שהיו הקנים גבוהין יו"ד טפחים [הגר"א]. ודע עוד דאם לא היה ארכו ד"א דעת כמה פוסקים דדינו כחצר וע"כ ניתר ג"כ בפס ארבעה מצד אחד או שני פסין של משהויין משני הצדדין וכן סתם המחבר בעצמו לקמן בסל"ב והמחבר שכתב אלא בצוה"פ לאו דוקא נקט:

(צד) בגובה חללו וכו' - אבל אם גובה חללה של המבוי עד הקורה אינו אלא עשרים מצומצמות אע"פ שהקורה היא למעלה מעשרים כשרה:

(צה) אינו ניתר בקורה - דקורה משום היכר ולמעלה מעשרים אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי שהוא סמוך לקרקע וסגי בגובה י"ט א"כ מה מזיק מה שהוא גבוה הרבה:

(צו) למעטו מכ' - וה"ה דיכול להשפיל את הקורה גופא ולהניחה בתוך חלל המבוי על יתדות היוצאים מן הכתלים למטה מכ':

(צז) בבנין רחב טפח - וה"ה עפר כשיעור זה וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור ברחבו וה"ה לענין גובהו שלא יתמעט ויהיה יותר מעשרים:

(צח) כרוחב הקורה - דשיעורו טפח וכנ"ל בסי"ז. והטעם דמהני רוחב טפח דהא קיי"ל מותר להשתמש תחת הקורה והעומד על אותו מקום יוכל לראות את הקורה דהא על אותו המקום אינו גבוה יותר מעשרים ואית ביה משום הכירא:

(צט) צריך לחוק ד"א - והא דלעיל סגי בטפח שאני הכא דבפחות מעשרה טפחים לא מקרי דופן כלל וצריך לשויה דופן ולכך צריך דוקא כשיעור משך המבוי דהוא ד"א וכנ"ל בריש הסעיף אבל התם מקרי דופן אלא שהוא גבוה יותר מעשרים אמות ולהכי סגי בטפח כשיעור רוחב הקירה (רש"י):

(ק) לתוך המבוי - ואם חקק בפחות מזה צריך דוקא פס ד' או שני פסין שני משהויין כדין חצר וכנ"ל סוף ד"ה אלא:

(קא) על פני כל רחבו - דאם ישאר הפסק בין החקיקה ובין הכתלים לא יוכלו הכתלים להצטרף להן וכאין כתלים להמבוי דמי. אכן אם ההפסק בין החקיקה ובין הכתלים הוא רק פחות מג' טפחים י"ל דמהני [פמ"ג]:

(קב) שני חצרות - הטעם בזה משום דהא דהתירו במבוי בלחי וקורה מחמת דיש בו ריבוי דיורין ואין משתמשין בו בהצנע כ"כ לפיכך סגי בתיקון כזה משא"כ בחצר שאין מצוי בו דיורין כ"כ משתמשין בו בהצנע טפי לכך צריך הכשר טפי שני פסין או פס ד"ט ולכך ה"נ במבוי שאין בו שני חצרות פתוחין דיוריהן מועטין ועושין בו תשמישי הצנע ולכן לא סגי בלחי וקורה:

(קג) ויש חולקין - דכיון דיכולין לערב יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר אחת וה"ה בבתים הפתוחים זה לזה וכתבו האחרונים דכיון שהוא מלתא דרבנן נקטינן לקולא:

(קד) ואוכל בביתו - לאפוקי אם דרך אכילתו בבית האב:

(קה) שיהא ארכו וכו' - שכן דרך המבוי להיות:

(קו) יתר על רחבו - אפילו משהו [וארכו מקרי דרך כניסתו למבוי ומה שאינו דרך כניסתו מקרי רוחב] דאם ארכו כרחבו הו"ל כחצר וכדלקמיה:

(קז) אחד מאלו - קאי על כל מה שמבואר כאן מן אין מבוי ניתר וכו' וכן הדין לענין כשלא היה אורך המבוי ד"א:

(קח) אינו ניתר וכו' - דדינו כחצר וע"כ צריך לזה פס ד' טפחים וכו' וכדלעיל בס"ב:

(קט) או צורת פתח - וזה מהני אפילו ברחב מעשר וכדלעיל בס"ב:

(קי) כל המבואות וכו' - בין סתום מצד אחד בין מפולש משני הצדדין בין רחב עד עשר אמות בין יותר מעשר אמות:

(קיא) דכל המבואות שלנו וכו' - היינו משום דבמבואותינו אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ולכן אין ניתר בלחי וקורה כדין היתר מבוי ואף דבחצר סגי בשני לחיים משני הצדדים בלא צוה"פ מ"מ משום דלפעמים המבוי מפולש משני צדדין ואז בודאי צריך להחמיר בו שיצטריך צוה"פ אף באין בתים וחצרות פתוחות לתוכו מחמת שבראשה פתוח לר"ה או לכרמלית או שלפעמים רחב יותר מעשר דבזה אפילו בחצר צריך מדינא צוה"פ וכנ"ל בס"ב לכן הנהיגו תמיד לעשות צוה"פ. והנה לצד השני של מבוי אם אין רחב יותר מעשר אמות יש דעות בין האחרונים דדעת הרבה מהם דשם סגי עכ"פ בשני לחיים משני הצדדים ולא בעי צוה"פ וטעמם דממ"נ אם דינו כמבוי מפולש הלא גם בו קי"ל לקמן בסימן שס"ד דא"צ צוה"פ רק מצד אחד ובצד השני סגי בלחי אחד או קורה ואם דינו כחצר וכנ"ל הלא עכ"פ די בשני לחיים ויש מאחרונים שמצדדין דמצד המנהג יש לעשות בכל צד צוה"פ. ובודאי צריך לכתחלה ליזהר בזה אך במקום הדחק שנפסק החבל שע"ג הלחיים בשבת או כל כה"ג נראה דיש לסמוך עליהם להקל היכא שאין רחב יותר מעשר אמות אף דהוא פרוץ במילואו. והנה במבואות שלנו הנ"ל שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו אם הוא מבוי עקום יש דעות בין האחרונים אם צריך לעשות תיקון בעקמימותו כדין המבואר לקמן בסימן שס"ד ס"ג דיש לומר כיון דמעיקר הדין יש לו דין חצר אין צריך שום תיקון שם ודי במה שעושה התיקון בשני ראשיו ויש מחמירין בזה והמנהג להקל ודע עוד דהא דמבואר דבעיירות שלנו צריך צוה"פ היינו בעיירות שאינן מוקפות חומה או שמוקפין חומה והחומה נפרצה לר"ה או לכרמלית ביותר מעשר אמות אבל כשמוקף חומה והחומה לא נפרצה רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים דרים שם ובין מקום שהעו"ג דרים שם כדי שלא יאסרו על היהודים לטלטל אין צריך לעשות שם צוה"פ רק די בפס רחב ד' טפחים או שני פסין של שני משהויין כשנפרץ שם במלואו ואינו רחב שם יותר מעשר אמות במקום שרוצה לעשות התיקון (אף שהמבוי באמצע רחב יותר מעשר אמות) כי העיר הזו יש לה דין חצר לגמרי. וכשלא עשה שום תיקון בין יהודי לעו"ג ג"כ הדין כאן כמו בחצר דמותר לטלטל בכלים ששבתו בתוכו אבל לא לבית ולא מבית לחצר:

(קיב) תחת החבל וכו' - וכיון שהקנים שלמטה גבוהין עשרה טפחים א"צ עוד קנים למעלה לקשור החבל בהן אלא יכול לקשור החבל נגדן אפילו בגג למעלה מזה ומזה וכדקי"ל לעיל בסוף סימן שס"ב דהקנה של מעלה א"צ ליגע בקנים שלמטה. גם הא דמבואר לעיל בסוף סימן שס"ב דאין לקשור הקנה של מעלה או החבל מן הצד של הקנים רק למעלה על גביהן הכא כשקושר החבל למעלה על הגג באיזה קנה לא שייך לדקדק באופן הקשירה אם ע"ג או מצדו כל שהקנים שלמטה מכוונים תחת החבל כשר. אם יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים שלמטה לא הוי צוה"פ בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צוה"פ בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה נגד הקנים בענין שיהיו הקנים מכוונים תחת החבל בלי הפסק:

(קיג) שני קנים - על הארץ אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום הקנים. ואם איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה אם סמך עליו מע"ש דלא גרע מלחי בסי"א. וה"ה כשיוצאים מהכותל חיפופים פחות פחות מג"ט עד פחות מג"ט סמוך לארץ יש לסמוך עליהם מע"ש לשם קנים של צוה"פ ובלבד שיהיו מגולים למעלה תחת החבל ויש מחמירין בחיפופים כאלה שאינם עשויים דרך מזוזת הפתח ולא חשיב פתח. אם מעמיד הקנים בתוך הבית או בתוך גדר המוקף מד' רוחותיו לאו כלום הוא ואפילו אם קנה אחד העמיד שם ג"כ לא מהני:

(קיד) מכוונים תחת החבל - ואם משהו יוצא מן הצד פסול:

(קטו) בתורת צורת פתח - ר"ל ומהני אפילו ביותר מעשר אמות:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שסג סעיף כו

* מרווחים - עיין במ"ב דאזלינן לחומרא ואף דהוא מלתא דרבנן והיה לנו למיזל בספיקו לקולא מ"מ לא מקרי ספק דהוי מחמת חסרון ידיעה [חו"ש] אך אם נצטרף לזה עוד ספק אפשר דיש להקל [פמ"ג]. ולפלא שלא הזכירו האחרונים כלל דברי הרשב"א בעה"ק דדעתו לענין מבוי מודדין תמיד מצומצמות ע"ש:

* אלא בצוה"פ - הנה בא"ר הביא דברחבו יותר מעשר מהני בשעושה פס ד' או שני פסין של משהויין כמו בחצר והביא מקור לזה מהרשב"א ועיין בבית מאיר שתמה ע"ז דהא גם בחצר גופא לא מהני זה כשפתחו יותר מעשר כמבואר לעיל בס"ב וגם בעה"ק גופא כתב כן וע"כ דמה שכתב בשער א' אות ד' היה המבוי חסר מכל אלה וכו' אלא בפס ארבעה וכו' אינו קאי על רחב יותר מעשר:

* אינו ניתר בקורה - היינו אפילו רחבה ארבעה. ואם רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר עוד נראה שאם היתה רחבה שבעה אע"פ שאינה בריאה כשרה שכל שרחבה שבעה העין שולטת [עבוה"ק והובא בא"ר והנה בפמ"ג רצה להגיה משבעה לארבעה ופלא היא דארבעה לא מהני כמו שכתב בריש דבריו וסיבת הגהתו שהיה קשה לו מאי עדיפותא דשבעה אמנם כעת אשר זכינו שיצא לאור חידושי רשב"א על עירובין שם כתב בדף ג' טעם נכון ע"ז עיי"ש]. ודע עוד דמה שאמר אינו ניתר בקורה היינו אם רוצה להניחו למעלה על הכתלים כפי הרגיל דנמצאת הקורה למעלה מעשרים אבל אם רוצה להניחו בחלל המבוי יש לו תקנה גם בקורה שינעוץ יתידות בשני כותל המבוי למטה מעשרים מזה ומזה ויניח עליהם הקורה ומש"כ בסי"ד וצריך שיניחנה על כתלי המבוי בא לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים שם אבל א"צ שתהיה על הכתלים דוקא וכן מוכח בריש עירובין ברש"י ד"ה ימעט ישפיל וכן הוא בר"ח וברי"ף והרשב"א בריש עבוה"ק והריטב"א שם [אף דפירש שם עוד דמיעוט כולל מה שאמר בגמרא דף ד' ע"ב דימעט החלל ע"י הגבהת הקרקע אבל גם הוא מודה דימעט כולל גם השפלת הקורה כפרש"י שם עי"ש] כולם כתבו דיכול להשפיל הקורה שהיה מונח מתחלה על גובה כתלי המבוי שהיה למעלה מעשרים ולהניחו בחלל המבוי בתוך עשרים:

* אבל ניתר הוא וכו' - וכ"ש דניתר בצוה"פ ואפילו אם היה אותו הפתח גם רחב יותר דלחי לא מהני לזה צוה"פ מהני [תו"ש בשם התוספות]:

* בלחי - ובספר בית מאיר מפקפק מאוד על דין זה ודעתו כשטחיות לישנא דהרמב"ם והטור דכשם שקורה לא מהני לזה ה"ה דלחי לא מהני ע"ש טעמו:

* בבנין רחב טפח - עיין במ"ב דה"ה עפר כ"כ המ"א והוא כפי מה שהסכים בב"י ע"ש ופשוט שראיתו מסוכה דמהני למעטו בעפר ולענ"ד אין ראיה מוכרחת כ"כ דהתם שופך העפר ע"פ כל שטח הסוכה ולא שייך כ"כ לומר שמא יפחות ואף דקיי"ל דסוכה די בשני דפנות שלמות ושלישית טפח דיוכל ע"י הדריסה לישפך מן העפר לחוץ מ"מ כיון שהוא איש יחידי לא חיישינן לזה אבל בענינינו דכל רוחב העפר יהיה טפח וכל בני המבוי דורסין על מקום זה מסתברא לכאורה דגם אביי מודה דגזרינן שמא יפתח משיעורו וזהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהזכירו המיעוט ע"י קורה וכמו שכתב הר"י אבל מ"מ לדינא נראה שאין לזוז מדברי המ"א שגם רש"י והרשב"א והרז"ז ואור זרוע העתיקו דמהני עפר:

* שני חצרות - בין אם היו מצד אחד או חצר מצד זה וחצר אחר בצד שכנגדו וה"ה אם היו שני החצרות בדופן האמצעי הסתום שהוא נגד דופן הפתוח שכנגדו ושתי הדפנות שמצדדים היו כתלים לבד בלא בתים וחצרות [ד"מ בשם א"ז]:

* ולכל חצר שני בתים - וכל בית אין פחות מד"א [א"ר בשם עבוה"ק]:

2) שיעור הסוכה גבהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה א

שיעור הסוכה גבהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה, ורחבה אין פחות א משבעה טפחים על שבעה טפחים, ויש לו להוסיף ברחבה אפילו כמה מילין, היתה פחותה מעשרה או משבעה על שבעה או גבוהה מעשרים אמה כל שהוא הרי זו פסולה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלג סעיף א

(א) סוכה שהיא גבוהה * למעלה מעשרים (ב) אמה, א פסולה, (ג) <א> בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, בין שמחיצות מגיעות לסכך (ד) בין שאינן מגיעות; אבל עשרים, כשרה * אפילו כל סככה למעלה מעשרים, כיון שאין בחללה אלא עשרים.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלג סעיף א

(א) סוכה שהיא גבוה למעלה וכו' - היינו שהיה חללה של סוכה יותר מעשרים אמה וכדלקמיה:

(ב) אמה - בת ששה טפחים מצומצמות דלחומרא אזלינן וכדלעיל בסימן שס"ג סכ"ו [ב"י]:

(ג) בין וכו' - ר"ל לאפוקי ממ"ד דטעם פסול גובה בסוכה יותר מכ' הוא משום דאין צלו מתפשט לכל הקרקע שתחתיו או לרובו מתוך גובהו והצל הוא רק מחמת הדפנות ואנן צל סוכה בעינן ולפי סברא זו בהיתה הסוכה רחבה הרבה היה לנו להכשיר אף בגובה יותר דכיון שהסוכה רחבה צל הדפנות מתרחק מאמצעה וצל הסכך מתפשט בו וג"כ לאפוקי ממ"ד בטעם פסול הגובה משום דלא שלטא ביה עינא מתוך גובהו ואינו רואה שיושב תחת הסכך ומצות סוכה היא שיראה ויזכור כי בסוכות הושיב הקב"ה את אבותינו ולפי סברא זו י"ל באם היו הדפנות ג"כ גבוהים עד הסכך מתוך שהוא נותן עיניו בדפנות שהם לפניו אינו מפסיק בהבטתו עד שיראה את כולה וכשמביט בראש הדופן הרי רואה ג"כ הסכך המונח על הדופן אכן לא קי"ל ככל הני סברא אלא טעם פסול יותר מכ' הוא משום דסוכה דירת עראי בעינן ועד כ' שיערו חכמים שאין צריך ליתן לב כ"כ על חיזוק המחיצות ודיו במחיצות קנים וביותר מכאן צריך לעשות הכתלים חזקים כעין בית שלא יפלו מרוב גובהן ולפי טעם זה באם היו הכתלים מגיעים לסכך ורחבה הרבה מכ"ש דפסולה משום דירת קבע ומ"מ בלמטה מעשרים ועשה הדפנות חזקים כעין בית כשר שהרי אפשר היה לו לעשותה ארעי ולא הקפיד רחמנא אלא היכי דמוכרח הוא לעשותה קבע כמו בלמעלה מכ':

(ד) בין שאינן מגיעות - והסכך תלוי על קנים גבוהים ואם הוא למטה מכ' כשר בזה וכדלעיל בסימן תר"ל ס"ט:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלג סעיף א

* למעלה מכ' אמה - עיין במ"ב ובשער הציון ומצאתי לנכון להעתיק מה שכתב בספר מעשה רוקח בפ"ד מהלכות סוכה בשם הר"א בנו של הרמב"ם וז"ל והאצבע הנזכר הוא הגודל מאיש בינוני ביצירה לא ננס האיברים ולא גדול האיברים ולא רך בשנים אלא ממוצע היצירה שהגיע לתכלית הגידול והוא בן ל"ה שנה או יותר עכ"ל והוא נ"מ לכמה דברים:

* אפילו כל סככה למעלה מכ' - עיין בד"מ בסימן שס"ג אות זיי"ן שכתב ונראה מדברי הרי"ף והר"י ריש עירובין דאם היה בתחלה למעלה מעשרים ובא למעטו יניח הקורה שיהא מכלל עשרים וכו' ונ"מ גם לענינינו אכן כל הפוסקים לא חילקו בזה וכן ממה דסיים בעצמו כי היכי דהוי חלליה עשרים לא משמע הכי ובספר גאון יעקב כתב דטפי ניחא למימר דאשתבש ספרי וצריך לומר ברי"ף משפת כ' ולמעלה:

3) כל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים

רמב"ם הלכות כלאים פרק ח הלכה יב

כל ההרחקות והשיעורין האמורין בכלאים באמה בת ששה טפחים שוחקות, ולא יצמצם במדות הכלאים שאין מצמצמים אלא להחמיר.

רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה לו

האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות כ וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים, ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר, כיצד משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות, רוחב הפרצה עשר אמות עציבות וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אמה (מדת אורך) [עמוד כח טור 1]

אמה. מדת אורך בשעורי הלכה.

מדת אמה הוזכרה במקרא: במשכן ובמקדש ועוד, בהלכה למשה מסיני: בשעורי סוכה* ושבת וכלאים* ועוד, ובתקנות חכמים: בשעורי מבוי*, בהרחקת נזיקין ועוד.

שעור האמה לוקח ממדת גוף האדם ונמדד מראש האצבע הארוכה האמצעית, הנקראת אמה¹, עד המרפק². לפי שעוד זה נמדדו מקלות האמה כקני מדה, שהיו נתונים בבית המקדש³. אבל אין מודדים לכל אדם באמה שלו, אלא האמה היא כוללת ושוה לכל, מלבד ביוצא בשבת חוץ לתחום שנותנים לו ארבע אמות באמות שלו, הכל לפי מה שהוא אדם, אלא אם כן הוא ננס באבריו וגופו בינוני שנותנים לו באמה של כל אדם⁴. וכן בארבע [עמוד כח טור 2] אמות שמותר לאדם לטלטל בשבת ברשות הרבים⁵, השעור הוא באמות שלו⁶. וי"א שבטלטול ארבע אמות משערים באמות בינוניות השוות לכל⁷.

שם אמה הושאל למדה הדומה לאותו השעור שבגוף האדם. ושלש אמות הן: אמה קטנה, אמה בינונית ואמה גדולה. האמה הקטנה היא בת חמשה טפחים⁸, שהם עשרים אגודלים⁹. האמה הבינונית היא בת ששה טפחים¹⁰, שהם עשרים וארבעה אגודלים. אמה זו נקראת אמה של משה¹¹, כלומר: שמשה תיקן אותה¹², או אמה של קודש¹³. שתי האמות הוזכרו ביחזקאל¹⁴: אמה אמה וטפח, היינו אמה שהיא אמה וטפח¹⁵. אמות גדולות היו שתים: אחת בת ששה טפחים וחצי אצבע שהיתה יתרה על של משה חצי אצבע, ואחת בת ששה טפחים ואצבע שהיתה יתרה על של משה אצבע, והיו נתונות ב"שושן הבירה"¹⁶, היינו חדר בנוי על שער המזרחי של העזרה ומצוייר כתבנית שושן הבירה¹⁷. יש אומרים שמלבד אמות אלו היתה עוד אמה בת עשרה טפחים, והיא אמת השחי הנזכרת במשנה¹⁸.

באמה הקטנה השתמשו במדות מזבח-הזהב* וחלקים של מזבח-החיצון*¹⁹. ר' יהודה סובר שגם האמה של הכלים שבבית המקדש, כארון ושלחן ועוד, היתה של חמשה טפחים²⁰, שמדמה אמת כלים לאמה של מזבח הזהב, שאף הוא כלי, שנאמר: וזה גב המזבח²¹, כזה יהיו כל אמות כלים²². אמת בנין (כגון: חומת בית המקדש²³), וכן חלקים ידועים ממזבח החיצון, נמדדו באמה של ששה טפחים²⁴. ר' מאיר סובר שאף אמת הכלים שבמקדש היא של ששה טפחים²⁵, ודורש: וזה גב המזבח, [עמוד כט טור 1] וזהו באמה בת חמשה אבל אמות של שאר הכלים באמה בת ששה²⁶. בירושלמי נחלקו בדבר אף אמוראים: ר' יוחנן כר' מאיר ור' שמעון בן לקיש כר' יהודה²⁷. הלכה שאמת כלים בת ששה טפחים²⁸.

באמה שבכל התורה נחלקו אמוראים בת כמה טפחים היא. אביי בשם רב נחמן אמר שבמקום שהשעור הקטן הוא לחומרא מודדים באמה של חמשה טפחים, כגון סוכה שכשהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה²⁹, פוסלים אותה אף בעשרים אמות של חמשה טפחים, ובמקום שהשעור הגדול הוא לחומרא, כגון לענין הרחקה בכלאי-הכרם*, מודדים באמות של ששה טפחים, ורבא בשם רב נחמן אמר שבכל מקום מודדים באמה של ששה טפחים, בין להקל ובין להחמיר, אלא שבמקום שהצמצום הוא חומרא מודדים באמה עצבת, ובמקום שהריוח הוא חומרא מודדים באמה שוחקת³⁰. האמה העצבת היא מצומצמת³¹, בת ששה טפחים דחוקים זה לזה³², והשוחקת היא בטפחים מרווחים³³, או שבאמה המצומצמת האצבעות שבטפחים דחוקות ומדובקות זו לזו ובשוחקת הן מרווחות³⁴. השוחקת יתרה על העצבת חצי אצבע³⁵. הטעם שמחמירים להשתמש פעם בשוחקת ופעם בעצבת, הוא מפני שאנו מסופקים איזו מהן היא האמה³⁶. הלכה כרבא³⁷.

מצינו בהלכה אחת שהוזכרו אמות ומחצה, והאמות הן של ששה טפחים והמחצה היא של חמשה טפחים^37א.

באמות הגדולות, היתרות על של מה, השתמשו במקדש כשהאומנים החזירו לגזברים את עבודתם שנשכרו לה, כדי שיותירו ולא יצמצמו ויהנו מן הקודש. על פי היתרה אצבע החזירו בגין אבנים ועל פי היתרה חצי אצבע החזירו אומני זהב וכסף את עבודתם, והקילו עליהם מפני שאומנתם [עמוד כט טור 2] יקרה³⁸. ויש מפרשים שפוסקים עם האומנים על פי האמה בת עשרים אצבעות - חמשה טפחים - ומודדים מה שבנו באמה בת עשרים וארבע אצבעות - ששה טפחים - כדי שלא יבואו לידי מעילה³⁹.

יש שמדדו בבית המקדש באמה גדומה (קצרה⁴⁰, חסרה⁴¹), והוא בשני גזרי עצים שהיו נותנים על המערכה*⁴², וארכם אמה גדומה שלא יצאו חוץ למערכה, שארכה אמה, וימנעו הכהנים מלהקיף המזבח⁴³. ויש גורסים: גרומה⁴⁴, והיינו מרווחת⁴⁵.

באלפים אמה של תחום שבת, אם הוא מהלך בדרך ואינו יודע את התחום, מודד את האמה בפסיעות בינוניות⁴⁶, שדרך הליכתו של אדם אמה⁴⁷, והוא אורך של שני מנעלים של אדם בינוני, מנעל אחד מקום מצב הרגל ומנעל בין רגל לרגל⁴⁸. לפעמים משערים את האמה בישיבת בן אדם: "גברא באמתא יתיב"⁴⁹.

קביעת שעור האמה תלויה במחלוקת ראשונים אם אורך גופו של אדם שהוא שלש אמות⁵⁰, הוא יחד עם הראש, או אינו אלא עד הכתף בלי הראש⁵¹, שלדעה הראשונה שעור האמה גדול יותר מלדעה השניה⁵². לפי מדות זמננו הדבר תלוי בקביעת שעור הטפח, והוא תלוי בגודל האצבע (האגודל*). לפי הדעות השונות בשעור אגודל תהיה מדת האמה: 4, 62 ס"מ⁵³; 58 ס"מ^53א; 57 ס"מ⁵⁴; 56 ס"מ⁵⁵; 54 ס"מ⁵⁶; 48 ס"מ⁵⁷. כל השעורים האלה הם באמה עצבת. ויש שנסתפק בשיעורו אם זוהי האמה העצבת או השוחקת⁵⁸.