רי"ף ערובין דף ז.
גמ' ערובין דף כד.-כד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 36:24 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 14:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
2)בנה מחיצה באורך עשר לפני מחיצה
הראשונה לבטלה
4)א' מבני החצר ששכח ולא עירב עם
האחרים
1)
מה נקרא מוקף לדירה
רמב"ם הלכות שבת
פרק טז הלכה ה
מקום שהוקף שלא לשם דירה אם פרץ
בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים וגדר בה לשם דירה עד עשר מותר לטלטל
בכולו, ואפילו ד פרץ אמה וגדרה לשם דירה ופרץ אמה וגדרה לשם דירה עד שהשלימה ליתר
מעשר מותר לטלטל בכולו אף על פי שיש בו כמה מילין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנח סעיף ב
ומה נקרא מוקף לדירה, זה ה שבנה
בו בית דירה * או שפתח לו פתח * מביתו * (יט) ואח"כ הקיפו. (כ) ואם היה מוקף
שלא לשם דירה ורוצה להקיפו לדירה א"צ לפרוץ כולו, אלא (כא) יפרוץ בו פרצה
(כב) ביותר מעשרה (כג) ונמצא בית פתוח בו בלא היקף, (כד) ויחזור ויגדור (כה) הפרצה
כולה (כו) או אמה היתירה על עשר אמות, והעשר אמות פתח הן, והרי הוא פתוח ולבסוף
הוקף. ואם פרץ אמה, וגדרה, וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר, וחזר ועשה כן (כז) עד ו
שהשלימו לעשרה, (כח) מותר. (עיין ת"ש). הגה: * ואם קשה עליו לפרוץ הכותל,
(כט) י"א דיכול להניח עפר אצל הכותל (ל) משני צדדיה (לא) עד שיתמעט הכותל
מגובה עשר ורוחב העפר (לב) רחב מארבע (לג) באורך עשר אמות באורך הכותל, (לד) ואם ז
אין בגובה העפר עשר א"כ הוי כאילו פרץ שם הכותל שלא נשאר שם גבוה עשר למעלה
מן העפר דהוי כקרקעית הקרפף, (לה) ואף אם ח חוזר ולוקח משם אח"כ העפר, (לו)
הואיל ובטלו שם שבת אחת. ויש חולקים (לז) דעפר לא הוי בטול (לח) אא"כ אין
עתיד לפנותו לעולם. (ת"ה סי' ס"ה /ע"ה/ הרא"ש פ"ק
דסוכה).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שנח סעיף ב
(יט) ואח"כ הקיפו - קאי גם
אבנה בו בית דרישא וכלומר דבין שבנה בית באותו מקום ואח"כ הקיפו לאותו מקום
ונמצא הבית באמצעיתא ובין שבנה בית אצל אותו מקום ופתח לו פתח ואח"כ הקיפו
דבכ"ז נחשב מוקף לשם דירה דלשם תשמיש דירה הקיפו אבל היכא דהקיפו מתחלה
ואח"כ בנה בו בית או אפילו בנה מתחלה ואח"כ הקיף אחורי הבית אלא דלא היה
פתח בבית לצאת משם למקום המוקף מיקרי הקיף שלא לשם דירה דמוכח דלא עשאו לתשמיש
תדיר לבית. ודע דאם חשב בפירוש בשעה שהקיף למקום הזה שיבנה בו בית אח"כ
והקרפף הזה יהא כמו חצר או בשבית בנה מתחלה ואח"כ הקיף בסוף הבית וחשב בשעת
ההיקף שיפתח אח"כ פתח בבית לאותו צד כדי שיכול להשתמש בהיקף לצרכי הבית אפשר
שיש להקל ולומר דמיקרי מוקף לדירה שהרי הקיף אותו לשם דירה:
(כ) ואם היה מוקף וכו' - ורוצה
להקיפו לשם דירה כצ"ל וכן הוא במחבר שבעולת שבת וכן הוא בטור והכוונה שרוצה
להשתמש עתה בהיקף הזה בקביעות אלא שאינו מועיל דבעינן שיהיו המחיצות עשויות לשם
זה:
(כא) יפרוץ בו - ואינו צריך
לפרוץ כל גובה הכותל עד למטה אלא כל שלא נשאר בגובה י' טפחים סגי דהפחות מי' טפחים
בגובה לא מיקרי מחיצה:
(כב) ביותר מעשרה - ואם היה מכבר
פרוץ עשרה דיו דיפרוץ מעט יותר וסגי:
(כג) ונמצא בית פתוח - דכיון
דנפרץ כ"כ נתבטלו כל המחיצות ואפילו זה שהוא עומד עדיין הרי הוא כאלו נסתר:
(כד) ויחזור ויגדור - לשם כוונת
דירה:
(כה) הפרצה כולה - וה"ה אם
עושה צורת הפתח דשוב אינו פרצה:
(כו) או אמה היתירה - ואם לא פרץ
אמה רק מעט צריך לגדור אותו מעט וסגי:
(כז) עד שהשלימו - ליותר מעשרה
כצ"ל:
(כח) מותר - ולא אמרינן כיון
דלא פרץ עשרה בבת אחת ולא גדר בבת אחת לא הוי היקף לשם דירה אלא כיון דהשתא מיהא
הוי החידוש של היקף ביותר מעשר חשיב היקף לשם דירה:
(כט) י"א דיכול וכו' -
ומיירי כשהכותל הוא פחות מעשרים טפחים בגובה דבכותל עשרים או יותר לא מהני האי
תקנה וכמו שיתבאר לקמיה:
(ל) משני צדדים - כדי שיתבטל
המחיצה שהרי יש דריסת הרגל מקרקע הקרפף לחוץ לקרפף:
(לא) עד שיתמעט וכו' - והוי כפרוץ
במקום הזה וא"כ יכול עתה לבנות שם בית דירה או לפתוח שם פתח מדירתו אם לא היה
שם פתוח לקרפף מכבר ואח"כ כשיפנה העפר דמי כמו הקיף אחר שפתח מתחלה:
(לב) רוחב מד' - צ"ל רוחב
ד' והטעם דבפחות מארבעה אינו ראוי לעמוד עליו ולהתעכב:
(לג) באורך עשר - צ"ל באורך
יותר מעשר דאז לא יחשב פתח אלא פרצה וכנ"ל:
(לד) ואם אין בגובה - ר"ל
דכל תקנה זו אינו אלא בשכל גובה הכותל הוא פחות מעשרים טפחים דאז יכול לעשות תל
משני צדדיו בגובה פחות מעשרה טפחים דבשיעור כזה אפשר עוד לדרוס ולהלוך עליו ומעתה
צריך לחשוב גובה הכותל רק מתל ולמעלה דהתל חשיב כקרקעית הקרפף וכיון שלא נשאר
בכותל מסוף התל ולמעלה עשרה טפחים הו"ל כותל כפרוץ משני צדדיו שהרי אין בו
עשרה לא מבחוץ ולא מבפנים:
(לה) ואף אם חוזר וכו' - הלשון
מגומגם שהרי בע"כ צריך ליטלו כדי שיוחזרו המחיצות למקומם [דאל"כ אסור
לטלטל בה ואפילו בפחות מבית סאתים] ועיין בא"ר בשם מלבושי יו"ט שכתב
שצ"ל ואף שחוזר וכו' ור"ל ואף שחוזר ולוקח העפר כדי שיתגלו המחיצות
מחדש לשם דירה מ"מ לא אמרינן משום זה שהעפר לא נתבטל מעולם כלל משום שדעתו
היה לחזור ולפנותם כיון דעכ"פ ביטלם לשבת אחת:
(לו) הואיל ובטלו שבת אחת - היינו
בפיו [הגר"א בביאורו]:
(לז) דעפר לא הוי בטול - פי'
באופן כזה שדעתו לפנותו:
(לח) אא"כ אין עתיד - וצריך
לבטלו בפירוש לעולם ועיין באחרונים שדעתם להורות כסברא קמא להקל ועיין בביאור הלכה
שהגר"א חולק על עיקר דין זה ולפי המבואר בס"ו יש עצה שלא יצטרך לפרוץ
הכותל דהיינו שיעשה מחיצה שהיא גבוה י"ט באורך יותר מעשר אמות ורחוקה ממנה
ג"ט אך כ"ז אינו מועיל ג"כ רק בעת שעומדת המחיצה אבל לא לאחר שנפלה
דיחזור לאיסורו דהא הכותל הראשון לא הוקפה לדירה וכדלקמן סעיף י"ד:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שנח סעיף ב
* או שפתח לו פתח - עיין
בפמ"ג שמסתפק לומר דאפשר דה"ה חלון ובאמת אף דבא"ר ובעו"ש כפי
מה שהביאו ממבי"ט משמע דה"ה חלונות מ"מ זהו דבר חדש ובש"ס לא
נזכר רק פתח ויש לומר דדוקא פתח ומשום דמנכרא מילתא שחשב להשתמש במקום שלפני הפתח
משא"כ חלונות שעיקרן לאור עשויות וגם א"א להשתמש דרך החלונות בקבע לא
מקרי עי"ז היקף לשם דירה ושפיר עביד הפמ"ג דנשאר בזה בצ"ע
ומ"מ אף אם נימא דמהני דוקא בשמשתמש עכ"פ דרך אותו חלונות לקרפף אבל אם
אינם עשויין רק להביט על ידן לקרקף בודאי לא מהני:
* מביתו - אם נפלה מחיצה החיצונה
של הבית ונשאר מחיצה הפנימית אינו מועיל דלא נעשית לבראי אלא לגואי [מ"א]:
* ואח"כ הקיפו - אבל אם הקיף
ואח"כ פתח לו פתח מביתו לא מהני. ואם מתחילה הקיף הקרפף מג' רוחותיו וברוח
רביעית העמיד בית ופתח בו פתח מצדד בפמ"ג דמהני והטעם דכיון שקודם שהעמיד שם
מחיצת הבית היה רוח זה פרוץ יותר מעשרה וממילא לא נחשב ההיקף לכלום ונמצא עתה
כשסתם רוח זה בכותל הבית נחשב עתה היקף לדירה:
* ואם קשה לו לפרוץ הכותל -
הגר"א בביאורו חולק על עיקר תקנתא זו דתה"ד ומקורו הוא מהא דשס"ב
ס"ב דתל ה' ומחיצה ה' מצטרפין וכן הוא בש"ס עירובין צ"ג גידוד ה'
ומחיצה ה' מצטרפין ולא אמרינן דכיון דהתל הוא פחות מי' נחשב כשאר שטח הקרקע והכל
דורסים שם ולא שייך לצרפו עם המחיצה שעל גבה וע"כ דלא אמרינן כן והטעם דכל תל
שהוא למעלה מג"ט לא אמרינן עליה ארעה סמיכתא ואינו מקום מדרס לרגלי ב"א
וע"כ אדרבה כשמצטרף עליו עוד מחיצה מצטרף גם הוא להשלים לעשרה וא"כ
ה"נ בנידון דידן כששופך עפר סביבות הכותל בפחות מי"ט לא ממעט לכותל ולא
אמרינן דמקום מדרס הוא לב"א וכקרקעית הקרפף דמי דכיון שהעפר גבוה מג"ט
לא ניחא תשמישיה שם ולא מבטליה לכותל אלא דמי כמו שהכותל נתעבה ונתרחב במקום הזה
ואפשר היה לומר דלתה"ד מיירי הגמרא דוקא היכא דהגידוד אינו יוצא מחוץ למחיצה
ברוחב ארבעה טפחים דליכא שם דריסת רגלי ב"א ולהכי מצטרף למחיצה אבל ג"ז
אינו דהא קי"ל בשבת דף ק' תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א חשיב כמחיצה
גמורה ובנידון דידן מקרקע הקרפף עד ראש החומה ליכא ד"א והוי מחיצה גמורה [אם
לא דנדחוק לומר דתל שבריאתו כך שאני והיכא שעושה מחיצה ע"ג תל בעינן דוקא
שהמחיצה לא יהיה מתרחק משפת התל ד' טפחים] ואולי דסברת תה"ד דהיכא שמטיל עפר
בכיון כדי לבטל המחיצה עדיף טפי. עוד הקשה אתקנתא דחוזר ולוקח העפר שמסיים
הרמ"א דאין זה מועיל כלום לפי המבואר בסי"ד דאם בנה מחיצה חדשה לשם דירה
באורך עשרה ונפלה חזר הדבר לאיסורו אף שנשאר מחיצה הישנה ומשום דלא הוקפה לדירה
והרי שם במחיצה חדשה שעשה דמי כאלו פורץ מחיצה הישנה ומבטלה [ומטעם זה סגי במחיצה
אורך יותר מעשר ולא בעי מחיצה על כל אורך הקרפף] וכמבוא' ברא"ש להדיא ומזה
נובע דברי המחבר בסעיף וי"ו (עיין בטור וב"י) ודמי ממש לנידון דידן
ששופך עליה עפר ומ"מ לא אמרינן כשתלקח המחיצה חדשה תחשב הראשונה כאלו נבנתה
מחדש לשם דירה וכמו כן הכא אף אם ניקח העפר מ"מ הכותל לא הוקף מעולם לשם
דירה. וראית תה"ד מנבלעו התחתונות דחשבינן העליונות לשם דירה אינה מוכרחת דשם
עכ"פ הוקפה העליונות לשם דירה אינה מוכרחת דשם עכ"פ הוקפה העליונות לשם
דירה אלא דלא הועיל בשעתה משא"כ הכא דלא הוקפה מעולם לשם דירה זהו שיטתו של
הגר"א למעיין בו. ונראה לענ"ד דסברת התה"ד דלא דמי להא דסי"ד
דהכא כיון ששפך עליה עפר נתבטלה לגמרי שהרי עתה דריסת רגלי ב"א במקום הזה
ואח"כ כשמפנה העפר הרי הוא ממש בונה אותה ולשם דירה ודמי ממש למחיצה חמשה
וחפר בקרקע חריץ והשלימה לעשר דמה לי אם משלים בקרקע ומה לי שמשלים בכותל שנמצא
בקרקע משא"כ בההיא דסי"ד דמחיצה הראשונה עומדת תמיד אלא דבשעה שעשה
מחיצה באורך עשרה דמי כאלו ביטל מחיצה הישנה שבכל אורך הזה ולפי זה אם נפלה המחיצה
מאין יבוא ההיתר במחיצה הישנה הלא לא עבד בה ולא חידש בה שום דבר ולא היתה לשם
דירה מעולם זהו הנלענ"ד סברת התה"ד וכל הפוסקים שהעתיקוהו להלכה:
2)
בנה מחיצה באורך עשר לפני מחיצה הראשונה לבטלה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנח
סעיף ו
בנה מחיצה * (מח) באורך עשר (מט)
לפני מחיצה הראשונה לבטלה (נ) שתהיה כמו שאינה (נא) י ויהיה מוקף לדירה על ידי
השנייה, אם הרחיקה מהראשונה (נב) שלשה טפחים מותר.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שנח סעיף ו
(מח) באורך - יותר מעשר כצ"ל
ומיירי דגובהה היה ג"כ עשר:
(מט) לפני מחיצה - לפנים בקרפף:
(נ) שתהיה כמי שאינה - והוי כאילו
נפרץ במחיצה הישנה כל אורך הזה שמתבטל כל המחיצות בשביל פרצה זו כדלעיל בסעיף ב':
(נא) ויהיה מוקף לדירה -
ומיירי שפתח לו פתח קודם שבנה מחיצה החדשה:
(נב) ג' טפחים מותר - דהו"ל
היקף חדש לשם דירה אבל אם קירב הכותל החדש בתוך ג' להכותל הישן לא מהני דתו לא
נחשב ככותל חדש אלא כמו שמוסיף בבנין על כותל הראשון לשם דירה דלא מהני וכ"ז
בשלא נתמעט הקרפף משיעור יותר מבית סאתים ע"י כותל החדש אבל אם נתמעט הקרפף
משיעורו בודאי מותר אפילו קירב בתוך ג"ט שהרי אפילו בטח טיט על הכותל מהני
כמבואר בס"ז:
3)
טח טיט על מחיצות הראשונות
בית יוסף אורח חיים
סימן שנח אות ז ד"ה טח טיט
ז טח טיט על מחיצות הראשונות וכו'. גם זה שם עלה כ"ה (ע"א)
טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט אינו יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הוי
מיעוט רבא אמר לא הוי מיעוט. ופירש"י טח בטיט. והוסיף על עובי הכתלים עד
שנתמעט: ויכול לעמוד הטיט בפני עצמו. שעשוי בעובי שאפילו ניטל כותל הראשון יכול זה
לעמוד: וכבר כתבתי בסמוך שדעת הרא"ש והרמב"ם בפי"ו לפסוק כרבה ודלא
כר"מ והראב"ד והרז"ה שפסקו כרבא ומה שקשה לדעת הרמב"ם מדין
הרחיק מן הכותל פחות מג' דלא הוי מיעוט ובטחו בטיט הווי מיעוט כבר יישבו הרב המגיד
בפרק י"ו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנח
סעיף ז
טח טיט על מחיצות הראשונות (נג)
למעט אוירו ונתמעט, אם הטיט עבה שאם תנטל מחיצה הראשונה ראויה לעמוד בפני עצמה, *
(נד) הוי מיעוט; ואם לאו, (נה) לא הוי מיעוט.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שנח סעיף ז
(נג) למעט אוירו - שלא יהיה שטחו
יותר מבית סאתים ויהא מותר לטלטל בו:
(נד) הוי מיעוט - ואפילו לא טח
אלא באחד מכתלי הקרפף ואפילו במקצתו סגי ומ"מ נראה שתהיה עכ"פ גובה הטיח
עשרה מקרקע ולמעלה ורחבה שלשה ואי לא"ה לא חשיב וכההיא דעמוד בסעיף ה' ועיין
בה"ל:
(נה) לא הוי מיעוט - דכמי שאינה
דמיא ויש חולקים ע"ז דכל שיכולה לעמוד עם הכותל ממעט ויש להקל לעת הצורך
וכ"ז אם נתמעט השיעור עי"ז מבפנים אבל אם לא נתמעט השיעור בודאי אסור
ואפילו כיון בטיח הזה לשם דירה אף שעשהו עב כ"כ שיכול לעמוד בפני עצמו דהוי
כמחיצה ע"ג מחיצה כמבואר בס"ו:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שנח סעיף ז
הוי מיעוט - עיין במ"ב שכתבו
אפילו במקצת כותל ופשוט הוא דהא עכ"פ נתמעט השיעור דיותר מסאתים וכן מצאתי
בגאון יעקב בעירובין בסוגיא זו אלא שהוא חקר דאפשר בפורתא סגי או אפשר דעכ"פ
ד' ע"ד טפחים בעינן דהוא שיעור מחיצה עי"ש ולענ"ד בעינן רוחב ג'
וגבוה עשרה מההיא דעמוד ואפשר דהוא ס"ל דעדיפיה מעמוד מ"מ מחוורתא כמו
שכתבנו, ועיין בגאון יעקב שכתב דעד כאן לא פליגי רבה ורבא אלא בטח בטיט אח"כ
וכדי להתיר את הקרפף דבזה ס"ל לרבה דאי אפשר להתיר קרפף הנאסר אלא בשיכול
לעמוד עכ"פ בפני עצמו אבל אם בשעת עשית הכותל טח בטיט מותר לכו"ע ואפילו
באינו יכול לעמוד בפני עצמו דדמיא לכותל עב עיי"ש ומסתברא כוותיה אכן מה
שחידש עוד שם שני דינים בענין זה יש לעיין בזה:
4)
א' מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים
בית יוסף אורח חיים
סימן שפ אות א ד"ה אחד מבני
א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב וכו'. משנה בפרק הדר דף ס"ט
(ע"ב):
ומ"ש מה תקנתם יבטל להם
רשותו. פשוט שם ובסוף פרק שני (כו:):
ומ"ש ואין צריך לזכות בקנין
סודר. ברייתא שם (סט:) ישראל משומד משמר שבתו בשוק מבטל רשות וכו' כיצד אומר לו
רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:
ומ"ש ויכול לבטל משתחשך. שם
(סט:) תנן מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משתחשך:
ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל
אחד ואחד וכו'. הכי אמרינן בעירובין (כו:) אליבא דרבנן דפליגי ארבי אליעזר ובפרק
הדר (ע.) איבעיא לן ופשטוה הכי וכתב שם הרא"ש (פ"ו סי' טו) בשם רבינו
מאיר (פסקי עירובין סי' קנח) דהלכה כרבנן:
ומ"ש או יאמר לכולכם בכלל.
בפ"ב מהלכות עירובין (ה"ב) כתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי רש"י
בסוף פרק שני דעירובין (כו:) (ד"ה ה"ג לא נצרכה) ושלשון הרמב"ם בזה
צריך תלמוד:
ואם ביטל רשותו סתם ולא פירש
שמבטל רשות ביתו וכו'. משנה וגמרא דף ס"ט (ע"ב) שם לרבנן דקיימא לן
כוותייהו ופירש"י דהוי אורח לגבייהו כיון דמביתיה לא מפיק אף על פי דמשתמש
בחצר לא מיהדר ומישקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין וכתב הרב רבינו יהונתן (כא.
ד"ה מתני') ביתו אסור לבני חצר שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכל שכן שאסור
לו [מביתו להוציא ולהכניס שהוא המבטל עצמו] מפני שכבר ביטל להם [חצירו] ושארית
ישראל לא יעשו עולה וגו' דלא דמי לשאר בתים שבחצר דשרי בהו [להוציא ולהכניס מבתיהן
לחצר] דהתם היינו טעמא דאמרינן דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי
כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מביטולו ומיחזי כחוכא ואיטלולא
או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר:
ומ"ש הילכך צריך לנעול ביתו
וכו'. בפרק חלון דף ע"ט (ע"א) אמתניתין דמתבן שבין ב' חצרות תניא בית
שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא
עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא (שם:) תרתי הכי קאמר או נועל ביתו או מבטל
רשותו ואי בעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי ופירש"י ואי בעית
אימא לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא
ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול והתוספות
(ד"ה ואיבעית) והרא"ש (בדף קכ"ה) (סי' ז) והמרדכי (סי' תקטו) כתבו
לחלק בין ההיא לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וגם הרמב"ם בפ"ב
(ה"א) לא הזכיר הא דנועל ביתו מיהו אח"כ כתב הרא"ש ואפשר דבעי
נעילת ביתו כל היום כשאין צריך ליכנס ולצאת אבל בשעת כניסה ויציאה פותח ואח"כ
נועל ולעיל מצינו דחיישינן דילמא אתא לאפוקי לאחר שביטל הילכך יש להחמיר
כדפירש"י והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום והיוצא יצא והנכנס יכנס
וינעול מיד אחריו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ
סעיף א
א' מבני החצר (א) ששכח ולא עירב
עם האחרים, (ב) אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשותו, שיאמר: רשותי מבוטלת לכם או
קנויה לכם. (ג) ואין צריך לקנות בקנין סודר. ויכול לבטל * א אף משתחשך. ואם דר עם
ארבעה או חמשה, * צריך לבטל (ד) ב לכל א' וא', שיאמר: רשותי מבוטלת <א> לך
ולך. (ה) וי"א שדי שיאמר: רשותי מבוטלת לכלכם. אם ביטל (ו) רשותו סתם, לא
ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, הילכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר * וגם הוא, (ז)
שהוא אורח בעלמא, אבל אסורין להוציא (ח) ג מביתו לחצר, (ט) וגם הוא. וי"א (י)
שצריך לנעול ביתו, (יא) כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת
ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף א
(א) ששכח ולא עירב - נקט ששכח
לאשמועינן דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב
מהני ביטול:
(ב) אוסר עליהם - לטלטל מבתיהם
לחצר:
(ג) וא"צ לקנות בק"ס -
דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר
לבטל אף משתחשך:
(ד) לכל אחד ואחד - ולא אמרינן
דכשביטל רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד
מהם במקום כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:
(ה) וי"א שדי שיאמר וכו' -
משמע דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו
ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש
הסעיף רשותי מבוטלת לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר
כהי"א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:
(ו) רשותו סתם וכו' - וכ"ש
אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:
(ז) שהוא אורח בעלמא - ואורח אינו
אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:
(ח) מביתו לחצר - שהרי לא ביטל
להם רשות ביתו:
(ט) וגם הוא - ר"ל שאסור
להוציא מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:
(י) שצריך לנעול ביתו וכו' -
ר"ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש
בס"ב:
(יא) כדי שלא יבוא וכו' - ובמקום
הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף א
* אף משתחשך - עיין במ"ב
ואע"ג דנאסר למקצת שבת מ"מ מהני ביטול כדאיתא בברייתא ס"ט ע"ב
דלענין ביטול רשות לא משגחינן במה דנאסר בתחלת שבת:
* צריך לבטל לכל אחד ואחד - עיין
מ"ב ואע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דהאי
חולקא לא עירב וכו' [רש"י כ"ו ע"ב ד"ה ה"ג לא נצרכה]
ולפ"ז אם היה הבטול מבע"י קודם שעירב דכי עירב אדעתא דהאי חולקא נמי
עירב מהני הבטול שביטל לו לבד וכן מוכח מסוף דברי רש"י שם שהביא מברייתא דהדר
דתניא שם אחד מן השוק שמת וכו' מבע"י דהיינו קודם שעירבו וכו' ודע דלדברי
הרא"ש דס"ל דכונת הברייתא דקאמרה מבע"י היינו אפילו מת לאחר שעירבו
כיון שהוא קודם זמן קניית העירוב דהיינו קודם ביה"ש חל העירוב גם על הבית
שירש וכמו שכתב הגר"א בסימן שע"א ה"ה בענינינו אפילו היה הביטול
שביטל לו לאחר שעירב כיון שהוא קודם ביה"ש חל העירוב גם על החלק שביטלו לו:
* וגם הוא שהוא אורח בעלמא - עיין
פרישה שכתב דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו וכן מבואר בחידושי
הרשב"א להדיא עי"ש:
5)
אם ביטל להם גם רשות
ביתו
בית יוסף אורח חיים
סימן שפ אות ב ד"ה מיהו נראה
ב מיהו נראה דהיינו דוקא במבטל רשות חצרו ולא רשות ביתו אבל במבטל
רשות חצרו ורשות ביתו הוי אורח גמור לגבייהו ומותר להוציא אף מביתו כיון דלא נשאר
לו שום רשות שלא ביטלו והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם וכמ"ש בסימן שאחר זה
(קמז. סע' א ד"ה ומ"ש אסור להוציא) כן משמע מפירוש רש"י סוף פרק
שני דעירובין (כו. ד"ה אנשי חצר) וכן נראה מלשון רבינו וכן כתבו סמ"ג
(הלכות עירובין רמג ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שט) שאם ביטל גם רשות ביתו
כל הבתים מותרים לו ולהם שהרי לא נשאר לו רשות והוי כאורח אצלם:
ומ"ש ואם ביטל להם בפירוש גם
רשות ביתו מותרים וכו'. כך פשוט בסוף פרק שני דעירובין (כו:) דאפילו לרבנן אם ביטל
בהדיא רשות ביתו הויא מבוטלת וכבר כתבתי בסמוך דאפילו לרש"י מותר להוציא
מביתו בין הוא בין הם ואין צריך לומר מבתיהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ
סעיף ב
אם ביטל להם גם רשות ד ביתו,
מותרין (יב) בין הוא בין הם להוציא לחצר, ה בין מביתו בין מבתיהם.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף ב
(יב) בין הוא וכו' מביתו - היינו
לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר [דקודם שהחזיקו אם יוציא
מביתו לחצר אז חוזר מביטולו וממילא אוסר עליהם והן עליו כדלקמן בסימן שפ"א
ס"א וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו כדלקמן
בשפ"א] וטעם ההיתר דכיון שביטל גם רשות ביתו נעשה אורח גמור אצלם כיון שלא
נשאר לו רשות שלא ביטל: