רי"ף ערובין דף ז:

אין מערבין ג בחצירות אלא בפת שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא ד פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ה

בכל מיני מאכל משתתפין, חוץ מגודגדניות (יח) שהוקשו לזרע, (יט) ותבלין (כ) ופולין יבשים, (כא) ולא בעלי בצלים (כב) שלא גדלו אורך זרת, (כג) ולא בכמהין ופטריות, (כד) ולא בכפניות, (כה) ד ולא בעדשים, ולא בחטים ושעורים, ולא בירק (כו) שהוא ה בשיל ולא בשיל, (כז) ולא במים לבדו ולא במלח לבדו, (כח) אבל אם עירבם יחד משתתפין בהם. וי"א דדוקא (כט) כשנתן לתוכן שמן. * וי"א (ל) שמערבין בתבלין.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ה

(יח) שהוקשו לזרע - ר"ל שהוקשו הקלחים כעץ שכבר צמח בהם זרע וקשים לאכילה:

(יט) ותבלין - דלאו בני אכילה נינהו:

(כ) ופולין יבשים - שאין נאכלין כמות שהן חיין אלא לאחר בישולן ובעינן שיהא ראוי לאוכלו עכשיו:

(כא) ולא בעלי בצלים וכו' - שקשים הם לאכילה אבל בבצלים גופא מערבין בהן אם יש בהן כדי ללפת מזון שתי סעודות:

(כב) שלא גדלו וכו' - שבעוד שהן כ"כ קטנים מזיק לאדם ארס שבהן אבל אם כבר גדלו העלין שיעור זרת הרי הם כבצלין עצמן ומערבין בהם כשיש בהם שיעור ללפת בהם מזון ב' סעודות:

(כג) ולא בכמהין ופטריות - אפילו מבושלים והטעם שאין אדם רגיל לסמוך עליהן לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ואינן באין אלא באקראי ובביאור הגר"א חולק ע"ז ודעתו דמערבין בכמהין ופטריות מבושלין:

(כד) ולא בכפניות - הם תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן:

(כה) ולא בעדשים ולא בחטים וכו' - היינו כשהם חיים דלאו בני אכילה נינהו וה"ה אורז ודוחן וקטניות יבשין שאין ראויין לאכול כמות שהן חיין דאין מערבין בהן [אחרונים]. כתב הרשב"א דבקליות מערבין בהן:

(כו) שהוא בשיל ולא בשיל - שקשין הן לאכילה אבל בשיל לגמרי או חי לגמרי מערבין בהן ודוקא ירקות שדרכן לאכול חיין וכתב המ"א דלפת דידן הוא בכלל הזה:

(כז) ולא במים לבדם וכו' - דלאו מידי דמזון הוא:

(כח) אבל וכו' - שראוי ללפת בו הפת [ב"י] וממילא שיעורן שיהיה בהן כדי ללפת בו פת מזון שתי סעודות וכדלקמיה בס"ו:

(כט) כשנתן לתוכן שמן - ומיירי שבשמן לבדו ליכא שיעור הראוי לעירוב אלא בתערובות המים ומלח ואפ"ה אגב השמן חשיב הכל אוכל להשלים לשיעור. ולדינא נקטינן כדעה ראשונה:

(ל) שמערבין בתבלין - מפני שראוי לתבל בו את האוכל חשיב הוא לערב בו ושיעורו כחצי רביעית. ואפשר דבשעת הדחק יש לסמוך איש אומרים הזה ומ"מ יש ליזהר מלערב בפלפלין כ"כ הח"א אכן בתשובת חתם סופר חלק או"ח סימן צ"ג דעתו שם דפלפלין הוא בכלל שאר תבלין ושיעור חצי רביעית הוא שני לויט ושלשה רבעי לויט ע"ש:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ה

* וי"א שמערבין בתבלין - עיין במפרשים שתמהו על דעה זו דהוא דעת הרמב"ם שהוא נגד סוגית הגמרא דקאמר אילימא משום דקתני בהך תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו אטו הכא מי לא קתני חטין ושעורין ולאו בני אכילה נינהו הרי דהש"ס מדמה תבלין לחטין ושעורין חיין שאין מערבין בהן לכו"ע אכן באמת ברמב"ם לא נזכר כלל דין חטין ושעורין [ומה שכתב בהלכות עירובין פ"א הלכה י' כגון פת ומיני דגן אפשר דכונתו אפילו חיין מדלא כתב מבושלין וכ"כ בספר בית מאיר] והנראה דלהרמב"ם יהיה מותר לערב גם בחטין ושעורין חיין דגבי שתופי מבואות ס"ל דהקילו בו וכמו דהקילו בו שא"צ דוקא בפת וסייעתו מתוספתא פ"ו דאיתא התם בראש הפרק שיתוף מבוי כיצד מביא אדם חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ואומר ה"ז לכל בני מבוי ולפ"ז מפרש הסוגיא באופן אחר אילימא משום דקתני וכו' ותבלין לאו בני אכילה נינהו פירוש ומשום זה תעלה על דעתך דאין מערבין בהן א"כ בהך ברייתא נמי קתני חטין ושעורין וג"כ לאו בני אכילה נינהו ואפ"ה אמר רב עלה וכן לעירוב אלמא דלא בעינן שיהא ראוי תיכף לאכילה אלא כל שהוא מיני מאכל וה"ה תבלין שגם הוא מיוחד לתבל בו ושעורין ולא הביא בזה שום דיעה אלמא דס"ל דבזה לכו"ע אין מערבין וכ"כ בספר אור זרוע דחטין ושעורין גרוע מתבלין ולכו"ע אין מערבין וצ"ע ועיין במעשה רוקח ובבית מאיר. ועיין בהגהות הגר"א בתוספתא הנ"ל שמחק תיבת תבואה:

3) משתתפין בשני ביצים, אפילו חיים

רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה יא

נשתתפו ביין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן, וכן בשכר שתי רביעיות, ביצים שתים ומשתתפין בהן ואפילו הן חיות, ורמונים שתים, אתרוג אחד, חמשה אגוזים, חמשים אפרסקים, ליטרא של ירק בין חי בין שלוק ואם היה בשל ולא בשל אין מערבין בו לפי שאינו ראוי לאכילה, עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין, כשות כמלוא היד, פולין לחין כמלוא היד, חזין ליטרא, והתרדין הרי הן בכלל הירק ומערבין בהן, עלי בצלים אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת, אבל פחות מכאן אינו אוכל, וכל אלו הדברים האמורין כלפתן הן, ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו וכן כל כיוצא בהן וכל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף. +/השגת הראב"ד/ ואם היה בשיל ולא בשיל אין מערבין בו. א"א לא נאמר זה אלא בתרדין. /השגת הראב"ד/ וכל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף. א"א אני איני אומר כן שלא אמרו כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב אלא לעירובי תחומין ששיעורו בשתי סעודות אבל שתופי מבואות אין שיעורן קצוב לשתי סעודות אלא למרובין אבל למועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד, והטעם כי ערובי תחומין שתי סעודות לאיש אחד ולפיכך כל האוכלין מצטרפין אבל שתופי מבואות שהם לאנשים הרבה איך יצטרפו והלא אמרו (עירובין מט) החולק את עירובו אינו עירוב ואי אפשר זה מביא יין וזה מביא שמן וזה מביא חומץ ויתנם בכלי אחד, עוד אמרו (שם /עירובין/ פ) נתמעט כל האוכל מוסיף מאותו המין הראשון ואינו צריך להודיע אבל ממין אחר צריך להודיע ואם בתחילה הוא בא מכמה מינין למה הקפידו עליו בסוף בשני מינין אלא ש"מ בתחלה אינו בא אלא ממין אחד והמזכה לבני מבוי אינו מזכה אלא ממין אחד, מיהו בסוף הקלו בה שאם נתמעט, אפילו ממין אחר מוסיף ואינו צריך להודיע, ושמעתא דבעל הבית שהיה שותף לשכנים (שם /עירובין/ עא) מוכחת להדיא דבעינן דברים שיהו חבורין זה לזה דוק ותשכח.+

שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ז

משתתפין בשני ביצים, (לח) אפילו חיים, (לט) בשני רמונים, בחמשה אפרסקים, (מ) בליטרא ירק (מא) בין חי בין מבושל, (מב) בפולים לחים (מג) מלא היד, (מד) בתפוחי יער * (מה) מלא הקב.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ז

(לח) אפילו חיים - דזימנין דסועדין בהן ע"פ הדחק:

(לט) בשני רימונים בחמשה אפרסקין - דאלו דברים רגילין לבוא לקינוח סעודה ושיעור זה די לקינוח שתי סעודות מפני חשיבותם ובגמרא איתא עוד דמערבין בעשרה אגוזים או באתרוג אחד מהאי טעמא דחשיבי:

(מ) בליטרא ירק - דבפחות מזה לא חשיבי:

(מא) בין חי וכו' - עיין לעיל בסקכ"ו:

(מב) בפולין לחין - שדרכן לאכול חיין:

(מג) כמלא היד - שזה שיעור ללפת בו שתי סעודות [ריטב"א]:

(מד) בתפוחי יער - לפי שאין דרך לאכלן אלא ע"י הדחק והרבה פוסקים חולקים ע"ז ודעתם דבכל תפוחים דינא הכי דבקב. עוד איתא בגמרא דגם תמרים וגרוגרות השיעור הוא כמלא הקב. ושמן שיעורו ברביעית ודבילה שיעורו מנה:

(מה) מלא הקב - דבציר מהכי לא חשיבי:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ז

* מלא הקב - דבפחות מהכי לא חשיבי [גמרא] וכל אלו השיעורין הנאמרין בסימן זה די אפילו לאלף אנשים [וכמבואר בסימן שס"ח לענין ערובי חצרות דשתי סעודות די אפילו לאלף ויותר] בין השיעורין הנאמרין לענין אוכלין ובין הנאמרין לענין משקין [רשב"א בחידושיו דף פ' וכ"כ הריטב"א בשם רבותיו עי"ש ודלא כהראב"ד שדעתו דבמשקין בעינן רביעית לכל חד וחד היכא שהם מרובין וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות עירובין הלכה י"א דשיעור ב' רביעיות די אפילו למרובין]:

4) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוויה לרביעית

רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ד הלכה ג

כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוויה לרביעית, וכל האוכלין מצטרפין לכביצה לטמא טומאת אוכלים, ולכחצי פרס לפסול את הגוויה, אפילו חטה עם קמח עם בצק עם תאנה ובשר וכיוצא באלו הכל מצטרף.

5) כדי שבעו כמה אם מן החטים נותן לא יפחות מחצי קב

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה ח

כדי שבעו כמה אם מן החטים נותן לא יפחות מחצי קב, ואם מן השעורים לא יפחות מקב, ואם מן הכוסמין לא יפחות מקב, ומן הגרוגרות לא יפחות מקב, ואם מן הדבלה לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע, ואם מן היין לא יפחות מחצי לוג, ואם מן השמן לא יפחות מרביעית, ואם מן האורז רובע הקב, נתן לו ירק נותן לו משקל ליטרא והוא משקל חמשה ושלשים דינר, מן החרובין שלשה קבין, מן האגוזים עשרה, מן האפרסקין חמשה, מן הרמונים שנים, אתרוג אחד, ואם נתן לו משאר הפירות לא יפחות מכדי שימכרם ויקח בדמיהן מזון שתי סעודות.

6) כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות

שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ו

כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת, (לא) שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות. וכל שאין מלפתין בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו ב' סעודות. * ובשר חי (לב) לא הוי ליפתן (לג) וצריך כדי שיאכל ממנו ב' סעודות. אבל (לד) ו צלי הוי ליפתן, ושיעורו ללפת בו ב' סעודות. (לה) ז חומץ הוי ליפתן. (לו) וכן יין מבושל. אבל ח יין חי, (לז) לא הוי ליפתן ושיעורו שתי רביעיות; וכן שיעור שאר משקים.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ו

(לא) שיעורו ללפת בו וכו' - וסגי בזה ולא בעינן שיהיה כולהו סעודתא מההוא מינא:

(לב) לא הוי ליפתן - דאין רגילין ללפת בו את הפת:

(לג) וצריך כדי שיאכל ממנו וכו' - עיין בה"ל:

(לד) צלי הוי לפתן - ואפילו יש מקומות שאוכלין אותו בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם [מ"א] וכן בשר מבושל דינו כצלי:

(לה) חומץ הוי ליפתן - ושיעורו כדי לטבל בו ירק מזון שתי סעודות הנאכל בלא פת ונתבאר בפוסקים דשיעורו ברביעית:

(לו) וכן יין מבושל - מלשון זה משמע דשיעורו כדי ללפת בו פת של שתי סעודות וי"א דדי בכדי שיביא ממנו לקינוח שתי סעודות אבל רוב הפוסקים אין סוברין כן:

(לז) לא הוי ליפתן - דאין דרך ללפת בו הלכך בעינן דוקא שיעור שתיית שתי סעודות דהוא שתי רביעיות:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ו

* ובשר חי וכו' וצריך כדי וכו' - עיין ברשב"א ובריטב"א שתמהו ע"ז דהא בשר חי לאו בר אכילה הוא ותירצו דאיירי בבשר מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו וע"י המליחה נתרכך ונעשה ראוי לאכילה קצת ועוד תירץ הריטב"א דאין כונת הש"ס על חי ממש כ"א על בשר שהוא מבושל קצת ואינו מבושל כ"צ [ומסתייע מסוגיא דסנהדרין גבי בן סורר ומורה דקרי שם לבשיל ואינו בשיל בשר חי (בדף ע"א)] וזה ראוי לאכילה מקרי:

7) אם אמר: כל הזן עלי, אסור בכל חוץ ממים וממלח

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריז סעיף יט

הנודר כז מפת, סתם, אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים; ובמקום שנוהגים לעשות פת מכל דבר, ונדר מהפת כח או מהמזון, אסור בחמשת המינין. כט (ה) ואם אמר: כל הזן עלי, אסור בכל חוץ ממים וממלח.

8) משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם

רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה יד

אוכל שהוא מותר באכילה אף על פי שהוא אסור לזה המערב הרי זה מערב בו ומשתתף בו, כיצד משתתף הוא הנזיר ביין וישראל בתרומה, וכן הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו, שאם אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ח

(מו) משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר ביין, (מז) ולישראל ט בתרומה. (מח) וכן (הנודר) מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו, משתתף בו. ויש אומרים דהיינו דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו אבל אם נדר או נשבע י שלא יא יהנה ממנו, (מט) אין משתתפין לו בה. (* (נ) ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי, לכ"ע אין משתתף בו). (טור).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ח

(מו) משתתפין וכו' - ה"ה לענין עירובי תחומין וכן כל אלו הסעיפים הקודמים שייך גם בעירובי תחומין [ולא בעירובי חצרות דאינו אלא בפת]:

(מז) ולישראל בתרומה - הואיל וחזי לכהן ועכשיו שכולנו טמאי מתים אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם ואין לערב בה ומ"מ בחלה נראה דמערבין ומשתתפין ולענין מי שנוהג שלא לאכול חדש אי מותר לערב ולהשתתף בו תלוי בזה אם הוא נוהג רק מצד חומרא מותר לערב ולהשתתף בו ואם הוא נזהר בזה מחמת דעת הפוסקים שסוברים שהוא אסור מן הדין גם בחו"ל אסור לו לערב ולהשתתף בו:

(מח) וכן וכו' משתתף בו - הואיל וחזי לאחריני:

(מט) אין משתתפין לו בה - דאע"ג דחזי לאחריני מ"מ הרי הוא נהנה ע"י תיקון זה והרי הוא אסר על עצמו הנאתו ודוקא שיתוף או עירובי חצרות שמערבין לדבר הרשות אבל עירובי תחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מחשב הנאה. והנה מלשון המחבר משמע דלדעה הראשונה אפי' כשאמר שלא אהנה ג"כ מותר לערב ולהשתתף אבל כמה אחרונים כתבו דאף לדעה ראשונה אסור בנדר או נשבע בפירוש שלא יהנה:

(נ) ואם אמר קונם וכו' - הטעם דאע"ג דבסתם נדר מאכילה מותר להשתתף היינו בשלא הזכיר לשון קונם אבל באומר לשון קונם אפילו הזכיר בפירוש אכילה ג"כ אין משתתפין בה דקונם הוא לשון קרבן ואי שרית בזה אתי למשרי גם בשל הקדש גמור ובהקדשות לכו"ע אין מערבין ומשתתפין מפני שהוא אסור לכל העולם ולענין דינא עיין בבה"ל:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ח

* ואם אמר קונם וכו' לכו"ע וכו' - עיין מ"ב מה שפירשנו בזה והנה כמה אחרונים גמגמו ע"ד והגר"א בביאורו מחק תיבת לכו"ע ואנו נדחקנו כדי ליישב דבריו לפי פשוטן וכפי פירוש הדרישה והעו"ש והא"ר אבל לענין דינא לפי הסכמת אחרונים [העו"ש והדרישה ומ"א ומאמר מרדכי וכ"מ מהגר"א] אינו כן ואין חילוק בין קונם לסתם נדר אלא לפי דברי התוספות שכתבו דגזרינן אטו הקדש אפילו בלא קונם נמי גזרינן כיון דנדר הוא איסור חפצא דמי להקדש וכן מוכח בעבוה"ק להרשב"א ובחידושי הריטב"א דלדעה זו אסור בכל גווני ולדיעה הראשונה המבואר בהמחבר דס"ל דלא גזרינן אטו הקדש אפילו אמר קונם אכילתו עלי ג"כ מותר להשתתף בו וכן מבואר בריטב"א בהדיא [ודלא כא"ר שרצה לצדד דבקונם חמיר טפי] וא"כ מה שכתב רמ"א לכו"ע אינו מדויק כלל ובאמת גם הרשב"א והריטב"א נטו משיטת התוס' והסכימו לפירש"י דלא גזרינן אטו הקדש וא"כ אם אמר קונם אכילתו הוא מותר:

9) הנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב

רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה יז

הנותן עירובו בבית הקברות אינו ד עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנייה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו, נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תט סעיף א

(א) הנותן עירובו בבית הקברות, * אינו עירוב. לפי שבית הקברות (ב) א אסור בהנאה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם (ג) ב אחר קנייה, הרי נהנה בו. ואם נתנו (ד) ג <א> בבית הפרס, (ה) ה"ז עירוב ואפילו היה ד כהן, * (ו) מפני שיכול להכנס שם ה במגדל הפורח או (ז) ו שינפח והולך.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תט סעיף א

(א) הנותן וכו' - מיירי אפילו בישראל ואם נתנוהו שם העירוב בשביל כהן בלאו הטעם שבפנים ג"כ אסור משום דבעינן שיהיה יכול להגיע למקום עירובו וכיון דכהן הוא לא אפשר [טור]:

(ב) אסור בהנאה - ומיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקבר של קרקע שרי דקרקע עולם לא נאסר כמש"כ ביו"ד סימן שס"ד וכ"ש אם לא נתנוהו בקבר רק על הקרקע שבצדדי הקברות בודאי לכו"ע עירובו עירוב דאין שם איסור הנאה כלל:

(ג) אחר קנייה - דמה שמונח שם בין השמשות שהוא שעת קניית שביתה לא איכפת לן כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו [וע"כ לא חשיבא הנאה מה שהוא יכול לילך עי"ז לחוץ לתחום] אלא מה שרוצה שיהיה העירוב קיים שם אף אחר קניית השביתה כדי לאכול אח"כ אם ירצה זה חשוב הנאה ולכן אסרו לקנות שם שביתתו:

(ד) בבית הפרס - הוא שדה שנחרש בה קבר וחיישינן מדרבנן שמא נשאר שם עדיין עצם כשעורה:

(ה) הרי זה עירוב - דלא שייך כאן איסור הנאה כלל:

(ו) מפני וכו' - ר"ל אף דמדרבנן אסור לכהן לילך שם שמא יסיט ברגליו עצם כשעורה דמטמא במגע ומשא וא"כ הרי אינו יכול להגיע למקום עירובו מ"מ שרי דאפשר לו להכנס שם ע"י מגדל הפורח והוא נישא ע"ג שוורים שעי"ז לא יזוז בעצם ודוקא בבית הפרס שהוא מדרבנן ואין בו טומאת אוהל משא"כ בבית הקברות אי אפשר בעצה זו לכהן מפני שהוא מאהיל על הקברים ואפילו אם יכנס במגדול שהוא מחזיק ארבעים סאה לא הוי חציצה בינו לקבר דקי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וכל שאינו אוהל אינו חוצץ:

(ז) שינפח - כי מפני שהוא מדרבנן סמכו להקל ולילך ע"י ניפוח בפיו ואם יש שם עצם כשעורה ידחהו ועצם גדול יראהו:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תט סעיף א

* אינו עירוב לפי וכו' - סתם המחבר כדעת הרמב"ם דפוסק דאפילו לישראל אינו עירוב ועיין במ"מ שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן וכדעת הגאונים דלא קי"ל כר' יהודה אפילו בעירוב במקום שחולקין עליו רבים וכן הוא ג"כ דעת האור זרוע עי"ש אמנם כד מעיינינן מצינו כמה פוסקים דמקילין בישראל משום דס"ל כר' יהודה דלא חשיב זה לאיסור הנאה [עיין בגמרא] והם הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביאו וכ"פ הטור שהביאו וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א שהובא בהרה"מ וכן הוא ג"כ דעת ר' יהונתן וכ"כ הש"ג בשם הריא"ז [אלא דהוא מיקל אפילו בכהן משום דיכול לחוץ במגדול ואוהל זרוק שמיה אוהל לחוץ בפני הטומאה אבל לא קי"ל כן] וכ"פ האגודה וכתב הקרבן נתנאל דבשעת הדחק יכול לסמוך עליהם להקל:

* מפני וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דבבית הקברות א"א בעצה זו אכן בהניח העירוב בשביל כהן בקבר יחידי [של קרקע עולם שאין בו איסור הנאה] הוי עירוב דאף דקבר תופס סביביו ד' אמות הוא רק מדרבנן ומותר לעמוד שם באוהל זרוק וא"כ יכול שפיר להגיע שם ע"י שידה תיבה ומגדל ויעמוד באויר הסמוך לקבר ויטול העירוב משם ע"י איזה כלי [ובמ"א סק"ה משמע דבעינן שיהא המגדל מחזיק ארבעים סא שהוא אמה על אמה ברום ג"א ואין זה מוכרח כ"כ בזה דהמגדל הוא רק משום הרחקה כמ"ש התוספות גם מה שכתב שיטול העירוב ע"י פשוטי כלי עץ ושלא יהיה בו רוחב טפח אין זה מוכרח בזמנינו שבלא"ה כולנו טמאי מתים]:

10)מי שבא בבית הפרס הרי זה מנפח והולך

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ו הלכה ח

מי שבא בבית הפרס הרי זה מנפח והולך ואם לא מצא עצם ולא נטמא שוחט ואוכל פסחו ואע"פ שהלך בבית הפרס, שטומאת בית הפרס מדבריהן כמו שביארנו בהלכות טמא מת ולא העמידו דבריהם במקום כרת כמו שביארנו, וכן בית הפרס שנדוש טהור לעושה פסח.

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק יא הלכה ה

המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה, בים ובמקום שהים עולה בזעפו טהור משום נוגע בארץ העכו"ם וטמא משום אוירה, הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל.