רי"ף ערובין דף ח:
גמ' ערובין דף כו.- ל.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 33:48 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:25 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)כל שבות דרבנן מותר בין השמשות
לצורך מצוה
2)צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד
3)כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו
גבוה (שלשה) טפחים חשובים כקרקע והוי רשות הרבים
4)נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים
מן הארץ, אינו עירוב
5)נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד
המפתח קודם שחשכה
6)חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה
ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין
1)
כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כד הלכה י
כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא
גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא
שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים
להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה
טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק
ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר
בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה ט
אבל אם נתכוין לשבות ברה"י או
ברה"ר והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברה"י
או ברה"ר הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס
מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין
השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה י
נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח אם יכול
להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא
מלאכה, נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ אינו עירוב גזירה שמא יתלוש, ואם
היו תלושין ונעוצין הרי זה עירוב. +/השגת הראב"ד/ נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס.
א"א אנן קונטס תנן והוא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה במה שאמ' בגמרא
/ערובין/ (לד) תלוש ונעוץ אין לא תלוש ולא נעוץ לא, נדמה לו שעל הקנה ועל הקונטס אמרו
ולא אמרו אלא על הקנה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שז אות כב ד"ה כתב רבינו
כב כתב רבינו בסימן שמ"ב כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה
או אם היה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות וכן כתב הר"י שמותר לומר לגוי בין
השמשות להדליק הנר: אם מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו כתבו רבינו בסימן ש"ה (ס.):
אם אמירה לגוי מותרת בשביל מת כתבתי בסימן ש"ו (ס. ד"ה וכתב) ואכתוב עוד
בסימן שי"א (ע: ד"ה וכתב) בס"ד: כתב הרב המגיד בפרק כ"ג (הי"ד)
בשם ספר העתים שאסורים צבור להחרים שום דבר בשבת אלא אם כן הוא לצורך השבת דומיא דהיתר
נדרים שיתבאר בסימן שמ"א: אם מותר להפיס מנה גדולה כנגד קטנה או אפילו מנות שוות
כתבו רבינו בסימן שכ"ב: אם מותר לומר בשבת מלא לי כלי זה כתבו רבינו בסימן שכ"ג:
כיצד מותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין גם כן שם: מצאתי כתוב בשם ספר אגודה
(שבת סי' א) ראיתי גוים בעלי חובים מביאים עגלות מליאות תבואה ביום השבת וישראל נותן
לו מפתח אוצרו והגוים נושאים ומודדין ומונין ולא ראיתי אחד מרבותי מוחה בדבר כי התבואה
של הגוי עד אחר שיחשוב עמו: מצאתי בתשובת מהר"ם (ד"פ סי' קנה) שמעתי ממורי
הגבור שמותר לישראל לילך בעדר הגוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב
דכיון שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות גוי כי עביד מלאכה בשבת
מלאכה דידיה עביד ע"כ וכן כתב בארחות חיים: דין גבינות שעושות הגויות בשבת בסימן
ש"ה (ס. ד"ה וכתבו עוד):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף כב
כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך
מצוה, כגון לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות; או (עה) אם היה טרוד והוצרך
ל לעשר בין השמשות. הגה: כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, (עו) לא אסור
לרמוז לו לעשותו; אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (א"ז). אינם יהודים המביאים
תבואה בשבת לישראל שחייבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והאינו יהודי נותנו לשם
ומודדים ומונים, יש מי שמתיר משום דאינו יהודי (עז) לב מלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל
(עח) עד אחר המדידה, ושיחשוב עמו אח"כ; וכן א"י העושים גבינות בשבת והישראל
(עט) רואה, יקנה אותם ממנו דמ"מ הא"י אדעתא דנפשיה קעביד אע"פ שהישראל
לג עומד [כו] בעדר חודש או חדשים (פ) ואדעתא למכרם לישראל קא עביד, שרי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף כב
(עה) אם היה טרוד - עיין לקמן בסימן
שמ"ב במ"ב:
(עו) אסור לרמוז וכו' - דגם זה הוא
בכלל אמירה לא"י כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת וה"ה שאסור לומר לו בשבת
איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה וע"כ אסור לומר לא"י שיקנח חוטמו כדי
שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר אך כשאומר הרמיזה לא"י שלא בלשון צווי כגון שאומר
הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע הא"י ומתקנו
שרי דאין זה בכלל אמירה ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הא"י בשבילו דאין זה
הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]:
(עז) במלאכת עצמו וכו' - אבל אם התבואה
של ישראל אסור לומר לא"י לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצה דהו"ל שבות דשבות
ואין מותר כ"א לצורך מצוה או קצת חולי וכנ"ל בס"ה [מ"א והט"ז
לקמן בסימן ש"ח סק"ז חולק ע"ז ודעת הא"ר כהמ"א ועיין בפמ"ג
מה שכתב אודות זה ובמה שכתבנו בסימן רע"ט ס"ד בהג"ה במ"ב]:
(עח) עד אחר המדידה ושיחשוב וכו'
- ר"ל קודם המדידה והחשבון אינם שלו. א"י שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפילו
הם אסורים בטלטול והביאם בשביל ישראל כיון שהם ביד א"י רשאי לומר לו לפנותן לאיזה
מקום שירצה [מ"א בשם המ"מ]:
(עט) רואה ויקנה וכו' - ר"ל דאע"פ
שהישראל עומד בעת עשיית גבינות ובעת חליבת החלב כדי שיוכל אח"כ לקנותם ממנו אפ"ה
שרי דבעת העשייה הא"י אדעתיה דנפשיה קעביד:
(פ) ואדעתא למכרם וכו' - ואפילו אם
הא"י אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ושאם לא יקבלם יפסיד
חובו שרי דבעת העשייה עדיין הם שלו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמב
סעיף א
(א) כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים
לא גזרו עליהם * (ב) בין השמשות, (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז), והוא
שיהא שם דבר מצוה או דוחק, כיצד, * מותר לו בין השמשות לעלות באילן, או לשוט על פני
המים <א> להביא לולב או שופר, (ג) וכן מוריד מהאילן (ד) או מוציא מהכרמלית עירוב
שעשה, * (ה) וכן אם היה טרוד (ו) ונחפז לדבר שהוא משום שבות, * מותר בין השמשות; ומטעם
זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו (ז) נר לשבת.
משנה ברורה סימן שמב
(א) כל הדברים וכו' - לישנא דכל לאו
דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר
לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא
שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא
גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא
לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש
אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף
זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת
או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם
רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר
מצוה אם לא ע"י עו"ג:
(ב) בין השמשות - וזמנה מבואר לעיל
בסימן רס"א עי"ש ועיין במ"א שנסתפק בבין השמשות של מוצאי שבת דאפשר
דהשו"ע מיירי רק בע"ש ושאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה
ובח"א כתב להחמיר ועיין בה"ל שהבאנו דהבית מאיר הכריע דמדינא אין חילוק ואף
במו"ש ביה"ש מותר שבות לצורך מצוה [וכן בברכי יוסף כתב כן בשם רשב"א
כת"י דעירובין דשוה ביה"ש של מו"ש עם ביה"ש דע"ש] ומ"מ
למעשה כתב דיש להחמיר במו"ש משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש מתי מתחיל הזמן
שאיננו ודאי יום ועיין בה"ל:
(ג) וכן מוריד מהאילן וכו' - וחשיב
צורך מצוה אף שא"צ לזה עתה כ"כ בשבת משום דמתחלה אין מערבין עירובי תחומין
אלא לדבר מצוה ואם יהיה אסור להורידו ולהביאו אצלו לא יחול עירובו והלכך צורך מצוה
היא:
(ד) או מוציא מהכרמלית וכו' - ר"ל
והוא התכוין לקנות שביתה ברה"ר או ברה"י הסמוך אצל הכרמלית ואם לא יהיה רשאי
ביה"ש שהוא זמן חלות עירוב להוציא מהכרמלית להביאו אצלו לא יחול עירובו ולכן שרי:
(ה) וכן אם היה טרוד וכו' - בא לפרש
בזה האי או דוחק שכתב לעיל דהיינו אם היה טרוד ונחפז לזה דאז מן הסתם נצרך לו צורך
הרבה ושעת הדחק הוא ולכן התירו לו ועיין בבאור הגר"א סימן רס"א שמשמע מיניה
שמה שמתיר הרמב"ם מפני שהוא טרוד ונחפז היינו כשהוא שעת הדחק גדול כגון שרוצה
לערב מפני שהוא טרוד ונחפז לברוח מפני כותי בזה שוה הענין לדבר מצוה והתירו שבות בין
השמשות דהיינו אפילו כשהעירוב מונח על האילן או בכרמלית:
(ו) ונחפז - עיין מה שכתבנו בסימן
רס"א במ"ב סקט"ז בשם רש"ל:
(ז) נר בשבת - האי בשבת ר"ל שידליק
תיכף ביה"ש לצורך שבת אבל אם מבקשו שידליק אח"כ בשבת גופא זה אסור אפילו
אם בקשו מבע"י וכמבואר לעיל בסימן ש"ז ס"ב. ולאו דוקא לצורך סעודה מתיר
המחבר דה"ה אם מבקשו שידליק בחדר שישן שם ג"כ יש להקל:
ביאור הלכה סימן שמב
* בין השמשות - עיין מ"ב בספיקא
דמ"א ובספר בית מאיר הוכיח דאין חילוק בזה עי"ש ומה שהביא המ"א מסימן
שפ"ו דמחמרינן באפוקי יומא כתב דאין ראיה דהתם דוקא בקונם והקדש שאיסורו דאורייתא
התם אמרינן דבהכנסת היום מספיקא לא חלה קדושה אבל באפוקי יומא מספיקא לא פקעה אבל באיסור
דרבנן מקילינן לעולם ומהא דסימן תקס"ב לענין תענית אין ראיה דהתם האיסור רק משום
מנהגא דהחמירו ביה"ש משום דאין בקיאין בו אבל לא מעצם הדין [ובהגר"א וכן
בספר קרבן נתנאל דעתם דמדינא הכי הוא משום דהא קי"ל דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ
לדידיה לא הוי אפילו ספק לילה קודם ותרי קולי לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר'
יהודה דגם זה הוא ספק] ע"כ עיקר דברי הבית מאיר. ובאמת גם ברמב"ם משמע כן
דביה"ש דמו"ש נמי מותר דז"ל כל הדברים שאסורין משום שבות לא גזרו עליהן
ביה"ש אלא בעצמו של יום אסורין אבל ביה"ש מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה
וכו' ומדדייק בלשונו בעצמו של יום הרי מפורש דרק בעצמו של יום דאיסורו ודאי גזרו על
השבותין וכן הביא בספר ברכי יוסף בשם הרשב"א על עירובין כת"י [ודע דלדעת
השו"ע לעיל בסימן רס"א כל זמן ביה"ש היינו אפילו אם נקיל גם בביה"ש
דר' יהודה הוא רק לערך י"ג מינוט קודם צאת הכוכבים] אך כ"ז בידוע לנו שכבר
הגיע זמן ביה"ש אבל בספק אם הגיע זמן ביה"ש בודאי אסור [דספק חסרון ידיעה
לאו ספק הוא כמ"ש הפמ"ג בסימן רס"א] והנה לפי המבואר בגמרא והעתקנו
לעיל בסימן רס"א ביה"ש דר' יהודה מתחיל אחר השקיעה וביה"ש דר' יוסי
מתחיל אחר ביה"ש דר' יהודה והוא זמן מועט מאד וסמוך לצה"כ ממש ועיין לעיל
בסימן רס"א בבה"ל שנסתפקנו דנהי שאנו מקילינן בשבותין ביה"ש מאן יאמר
שאנו נקיל תרי קולות בהדי הדדי שנתפוס כר' יהודה דאחר שקיעה הוא ביה"ש ואח"כ
נתפוס כר' דלא גזרו אז על שבות דלמא לא מקילינן במו"ש אלא בביה"ש דר' יוסי
אבל הלא מקודם ס"ל לר' יוסי דיום ודאי הוא והלא מוכח שם בגמרא ל"ד דצריך
למיזל לחומרא ואפילו לענין תרומה דרבנן כמ"ש התוס' שם וכעין מה שכתב הגר"א
והק"נ לענין תענית ואולי דשבותין קילא מזה וצ"ע וע"כ נראה דבמו"ש
יש להחמיר עד סמוך לצה"כ שאז הוא ביה"ש דר' יוסי זמן מועט מאד מאד וכן בספר
בית מאיר גופא מסיים דמ"מ יש להחמיר עד ציה"כ משום דאין אנו בקיאין בזמן
ביה"ש [ומה שלא הזכיר הביה"ש דר' יוסי משום דהוא זמן מועט מאד כמבואר לעיל
ברס"א בבה"ל ע"כ לא חש להזכירו]:
* מותר לו ביה"ש - עיין בפמ"ג
שנתקשה מ"ט מותר כ"ז בין השמשות בע"ש למה לא יהיה אסור בו מעט משום
תוספת שצריך להוסיף מחול על הקודש למ"ד דהוא מדאורייתא ע"ש ואולי דבאמת לא
כל ביה"ש התירו אלא מעט הסמוך ללילה אסור משום תוספת:
* וכן אם היה טרוד ונחפז וכו' - זה
הלשון הוא מועתק מהרמב"ם ושם איתא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות ועיין
באחרונים ובמ"ב את באור דבריו ובאמת אחר כ"ז אין הלשון מדוקדק יפה והנכון
שפירושו הוא כמו שרמז ע"ז הגר"א בסימן רס"א ס"ב שהרמב"ם כיון
בזה למה שמבואר בסימן תט"ו ס"א [ושם הוא ג"כ מועתק מלשון הרמב"ם
פ"ו מהלכות עירובין] שאין מערבין אלא לדבר מצוה או אם הוצרך לברוח מפני עו"ג
וכו' והמשנה נקט דינא דרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש אלא לענין עירוב ש"מ דדוקא
באופן זה מקילינן:
* מותר בין השמשות - דע דלקמן סימן
תט"ו ס"א בהג"ה מוכח דדבר שהוא צורך שבת אף שאפשר לו בלעדם ורק שיתוסף
לו עונג חשיב צורך מצוה וממילא מותר כאן בדבר שבות בין השמשות דדין אחד הוא לענין עירוב
לדבר מצוה עם עניננו וכמבואר במ"מ פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה יו"ד ועיין
בב"ח והנלע"ד כתבתי:
2) צריך שיהא הוא ועירובו
במקום אחד
בית יוסף אורח חיים סימן
תט אות ב (א) ד"ה צריך שיהא
ב (א) צריך שיהא העירוב במקום שיוכל להגיע אליו בין השמשות וכו'. פשוט בפרק
בכל מערבין בכמה מקומות מהם במשנה שאזכיר בסמוך:
ב ומ"ש זה הכלל כשהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד וכו' אבל כשהוא
ברשות היחיד או ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכו'. פשוט הוא מדאוקימנא (לב:) מתניתין
כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב הרב המגיד בפרק ו' מהלכות
עירובין (ה"ט) וזה לשונו ולא נזכר בדברי רבינו בפירוש מניח עירובו ברשות הרבים
ונתכוין לשבות ברשות הרבים מה דינו אבל מכלל דבריו שעירובו עירוב והרשב"א (שם)
כתב דדוקא בשלא נתכוין לשבות רחוק מעירובו ח' אמות לפי שהנותן את עירובו יש לו ארבע
אמות וכשמטלטלו ומביאו אצלו אין צריך לטלטלו אלא פחות מארבע אמות אבל נתכוין לשבות
ברחוק ח' אמות אין עירובו עירוב שאין מתירין לו להביאו דרך רשות הרבים פחות פחות מארבע
אמות ששבות הקרוב למלאכה גמורה היא ולא התירו וקרוב לזה יתבאר בדין נתנו בראש הקנה
(ה"י) עכ"ל:
ב (ב) ומ"ש ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו וכו' אבל אם אין בו אלא
איסור דרבנן וכו' וכיון שאין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו עליו בין השמשות במקום קניית
עירוב. גם זה בפרק בכל מערבין אמתניתין דנתנו באילן עלה ל"ז (ע"ב) דמוקי
מתניתין כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דאוקימנא למתניתין
כוותיה אלמא דהכי קיימא לן:
ומ"ש ואם נתכוין לשבות בארבע
אמות שאצל האילן וכו'. משנה שם נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה
מי' טפחים עירובו עירוב ובגמרא (שם) האי אילן דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד מה
לי למעלה מה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע ואלא דקאי ברשות הרבים דנתכוין לשבות
היכא אילימא דנתכוין לשבות למעלה הוא ועירובו במקום א' הוא אלא נתכוין לשבות למטה והא
קא משתמש באילן לעולם דקאי ברשות הרבים ונתכוין לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא
משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות עירובין (ה"ט)
דהא דלא גזרו בין השמשות דוקא במקום מצוה או בשעת הדחק ואיתא תו בגמרא אמר רבא לא שנו
אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה
מעשרה הרי זה עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא ופירש רש"י העומד בתוך עיבורה של עיר
כגון שהיה עיר בתוך אלפים של עירוב והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר
באילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה והוא נתכוין לשבות למטה עירובו עירוב
דמתא מתוך שהיא מוקפת ישוב מחיצות ואינה מגולה חזינן לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן
דנתכוין לשבות למעלה מעשרה ואע"ג דאי בעי למישקליה לא מצי דהא אילן רשות היחיד
ותחתיו רשות הרבים חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוין לשבות למעלה
ויקנה לו העירוב ופריך בגמרא אי הכי חוץ לעיבורה נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש
לו ארבע אמות הוה ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא
הכא באילן הנוטה חוץ לארבע אמות עסקינן ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה
דהדר זקיף והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו כשרבים מכתפים עליו וכדעולא דאמר עמוד תשעה
ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו וזרק ונח על גביו חייב. ופירש רש"י כיון דאמר רבא
הנותן עירובו וכו'. אלמא לרבא הנך ארבע אמות כרשות היחיד הן לו: ורשות היחיד עולה עד
לרקיע. ואפילו נתנו למעלה מעשרה הוא ועירובו במקום אחד הוא ונהי דלאו רשות היחיד ממש
היא לגבי איסורא דאורייתא מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא
דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא: באילן. שנופו נוטה חוץ לד"א שהוא
סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות והוא נתכוין לשבות בעיקרו הילכך למטה
מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לארבע אמותיו כמה דבעי ולמישקליה ואתוייה פחות
מארבע אמות עד לתוך ארבע אמותיו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה מייתי
מרשות היחיד לרשות הרבים: ומאי למעלה ומאי למטה. בדבר הנוטה שוה הוא ולא שייך ביה לשון
מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך: דהדר זקיף. בסוף נטייתו ומשכחת בזקיפתו מעלה ומטה:
והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כי הוי חוץ לארבע אמות נמי ולמעלה מעשרה כיון דארבע
אמותיו עולות עד לרקיע [כ]רשות היחיד הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא
כל האילן מי' ולמעלה רשות היחיד ויביאנו למקום שביתתו: כשרבים מכתפין עליו. על נטיית
הנוף שחוץ לארבע אמותיו הנמוכה מי' דהוי רשות הרבים כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה
דרך אוירה של נטייה עובר באויר רשות הרבים וקיי"ל (שבת צו.) במושיט מרשות היחיד
לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב עד כאן. ובנוסחא דידן בספרי
רבינו יש קיצור בזה ובספר מוגה מצאתי אם נתכוין לשבות למטה ונתן העירוב למעלה מעשרה
על זקיפת הנוף והוא רחב ד' ורבים מכתפים על נטיית הנוף והוא גבוה ט' שהוא רשות הרבים
אינו עירוב וכו' ואין בדברי הרי"ף והרמב"ם מכל זה כלום וכתב הרב המגיד בפרק
ו' מהלכות עירובין (ה"ט) שנראה שהם סבורים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן כן
כתב הרשב"א זכרונו לברכה (עבה"ק ש"ה סי' יט) עכ"ל וגם הרא"ש
(סי' ד) כתב כל זה בפסקיו ואחריו נמשך רבינו שכתב לפסק הלכה דברים הללו וא"ת אכתי
יכול להביאו אליו ע"י זריקה דהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים
פטור או יביאנו כלאחר יד או בזה עוקר וזה מניח כבר תירץ הרא"ש (שם) דבשבות כי
הכי לא שרי רבי בין השמשות כיון דבקל יכול לבוא לידי חיוב חטאת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תט סעיף ב
צריך שיהא הוא ועירובו * במקום אחד,
(ח) כדי שיהיה אפשר לו לאכלו (ט) בין השמשות. לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח
עירובו ברה"י, או ברה"י והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב, שאי אפשר
לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה. אבל אם נתכוין לשבות ברשות
היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו
ברשות היחיד או ברשות הרבים, הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר
להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה. (י) שכל דבר שהוא מדברי סופרים
<ב> לא גזרו עליו בין השמשות (יא) במקום מצוה או בשעת הדחק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ב
(ח) כדי שיהיה אפשר וכו' - דהא טעם
העירוב משום דנחשב כאלו קבע דירתו שם:
(ט) בין השמשות - שהוא זמן קנית עירוב
תחלת שבת:
(י) שכל דבר וכו' - ומבואר בש"ס
דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מעשרה טפחים והוא נתכוין לשבות למטה בארץ
שהוא ר"ה אף שיש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן אחד שהוא מכרמלית לר"ה
[דהאילן כרמלית הוא] ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא
גזרו על שבותין בין השמשות ומ"מ יש שבותין שגזרו אף לענין זה וכדלקמיה בסעיף שאחר
זה:
(יא) במקום מצוה - ועירובי תחומין
חשיב במקום מצוה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה כדלקמן בסימן תט"ו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ב
* במקום אחד - אתי לאפוקי היכא דלא
יכול להגיע אליו וכדלקמיה אבל היכא דיכול להגיע אליו אפילו נתכוין לקנות שביתה רחוק
ממקום הנחת העירוב מקרי מקום אחד כל שהוא בתוך תחומו ויכול להגיע אליו:
3)
כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה (שלשה) טפחים חשובים
כקרקע והוי רשות הרבים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה ח
מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות
לא פחות ולא יתר ח ברשות הרבים הרי הוא כרה"ר, ואין משגיחין על מדת ארכו ומדת
רחבו בין רחב בין קצר מפני שרבים מכתפין עליו, אבל אם היה יתר על תשעה או פחות אם היה
בו ארבעה על ארבעה או יתר הרי הוא כרמלית ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא מקום פטור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה אות י ד"ה וכל דבר
י וכל דבר שהוא ברשות הרבים ואינו גבוה שלשה טפחים וכו'. בפרק קמא דשבת
עלה ז' (ע"א):
ומ"ש אפילו קוצים או צואה שאין
רבים דורסים עליהם. כלומר ומשום הכי הוה אמינא דאפילו גובהן פחות משלשה לא חשיבי כקרקע
קא משמע לן דלא משום דכלל גדול אמרו (שבת צז.) כל פחות מג' כלבוד דמי וכדאסיק רב אשי
דאפילו צואה נמי אם אינה גבוהה שלשה טפחים דינה כרשות הרבים:
ואם הוא גבוה ג' וכו' אם הוא רחב ד'
על ד' הוי כרמלית. גם זה שם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מד' ופירש
רש"י ואי לא מקום פטור הוא:
ומט' ועד י' ורבים מכתפים עליו. גם
זה שם עלה ח' (ע"א) אמר עולא עמוד ט' ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו וזרק ונח
על גביו חייב מ"ט כל פחות מג' מדרס דרסי ליה רבים מג' ועד ט' לא מדרס דרסי ליה
רבים ולא כתופי מכתפי עליה ט' ודאי מכתפי עילויה ופירש רש"י דכיון דצריך לרבים
רשות הרבים הוא בין רחב בין קצר וכן דעת הרמב"ם בפי"ד (ה"ח) וכתב הרב
המגיד שהראב"ד כתב בפירושו דוקא ברחב ודוקא מכתפים עליו אבל כשאין מכתפים עליו
ואף על גב דראוי לכתף עליו לא וכתב הרשב"א (עבה"ק ש"ג סי' א) שראוי
לחוש לדברי רבינו עכ"ל:
ומ"ש רבינו ומט' ועד י'. כך הם
דברי הרא"ש שם (סי' טו) ונראה שהוא מפרש דכי אמר עולא עמוד ט' לאו לאפוקי יותר
מט' אלא לאפוקי פחות מט' וטעמא דמסתבר הוא דהא אפילו גבוה י' נמי חזי לכתופי עליה ועוד
דהא לא יהיב טעמא עולא אלא לאפוקי פחות מט' ולא לאפוקי יותר מט' אבל הרמב"ם כתב
בפי"ד (שם) מקום שיש בגובהו ט' טפחים מצומצמות לא פחות ולא יותר ברשות הרבים הרי
הוא רשות הרבים: כתוב בהגהות אשיר"י (שבת סי' יג) דלדעת רשב"ם (תוס' עירובין
נא. ד"ה כזה) אם ריבוע העמוד עומד לריבועו של עולם אין צריך רק ד' על ד' אבל אם
עומד לאלכסון העולם אין חשוב רשות הרבים עד שיהא ה' טפחים וג' חומשים על ה' טפחים וג'
חומשים וכן נראה לר"י (ני"ב ח"ד עא:) עכ"ל וטעם סברא זו נתבאר
בדברי רבינו בסימן שמ"ט (קיח: סעיף ב) ושם יתבאר שיש חולקים: ואם אין העמוד מרובע
יתבאר לקמן שאם אין ברוחבו ד' אף על פי שאורכו אלף אמה הוי מקום פטור. ואם הוא עגול
או משולש כתב הרב המגיד בפי"ד (ה"ז) שצריך שיהא אפשר לרבע בו ד' על ד' ואם
לאו אף על פי שיש בו בתשבורת יותר מכן אינו רשות היחיד כלומר אף על פי שגבוה י' וסיים
וכתב וכל מקום שהזכיר רבינו עמוד רחב ארבעה אם הוא עגול רצונו לומר שיש באלכסונו ה'
וג' חומשים כדי לרבע בו ד' על ד' ואם הוא מרובע כבר יש באלכסונו כן עכ"ל: דין
גג הסמוך לרשות הרבים ואינו גבוה י' יתבאר בסימן שס"א (קכה. סעיף א):
ומעשרה ולמעלה אם הוא רחב ארבעה הוי
רשות היחיד וכו'. שמעשרה ולמעלה אינו רשות הרבים משנה היא בפרק הזורק (ק.) [הזורק]
ארבע אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ובפרק קמא
דשבת עלה ז' (ע"ב) מייתי להאי משנה ופירש רש"י הזורק ארבע אמות ברשות הרבים
ונדבק בכותל כגון דבילה שמינה כדמוקי לה לקמן: כזורק באויר. ופטור דלאו ברשות הרבים
נח ורשות היחיד לא הוי אלא דבר המסויים ורחב ארבעה: ושאם הוא רחב ד' הוי רשות היחיד
כבר נתבאר בתחלת הסימן שגדר רשות היחיד הוא מקום גבוה י' ורחב ארבעה:
ופחות מכן הוא מקום פטור. בפרק קמא
דשבת עלה ז' (ע"א) כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מד' ופירש רש"י
ואי לא מקום פטור הוא:
ומ"ש אפילו יש בו מקום כדי לחוק
כדי להשלימו לד' וכו'. גם זה שם ובפרק הזורק עלה ק' (ע"א) אמר רבי חייא זרק למעלה
מי' טפחים והלכה ונחה בחור כל שהו באנו למחלוקת רבי מאיר ורבנן דרבי מאיר סבר חוקקין
להשלים ורבנן סברי אין חוקקין וידוע דהלכה כרבנן דרבים נינהו וכן פסק הרמב"ם בפרק
י"ד (ה"י):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף י
כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה
(שלשה) טפחים, (כח) אפי' הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע
והוי רשות הרבים; (כט) ואם הוא גבוה שלש, ומשלש עד תשעה ולא תשעה בכלל אם הוא רחב ארבע
על ארבע, <ח> הוי כרמלית; (ל) ואם אינו רחב ארבע על ארבע, הוי מקום פטור; ואם
הוא גבוה (לא) ט' טפחים (לב) מצומצמים (לג) ח ורבים מכתפים עליו, הוי רה"ר (לד)
אפילו אינו רחב ארבעה; ויש מי שאומר (לה) דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים
עליו, (לו) הוי רשות הרבים אפי' אינו רחב ארבעה; ומעשרה ולמעלה, (לז) אם הוא רחב ארבעה
הוי רה"י; ואם לאו, הוי מקום פטור אפי' אם יש בו מקום (לח) כדי ט לחוק להשלימו
לארבעה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף י
(כח) אפילו הם קוצים וכו' - דכל פחות
משלשה קי"ל דאינה חולקת רשות לעצמה ובטל לגבי ר"ה:
(כט) ואם הוא גבוה שלשה וכו' - דאז
אין רבים יכולין לדרוס עליו מצד גובהו נפקא מכלל ר"ה ולכלל רה"י לא בא עד
גובה עשרה טפחים ונתנו עליה חכמים שם כרמלית שהוא רשות לעצמו ואסור להוציא ממנו לרה"י
ולר"ה:
(ל) ואם אינו רחב ד' על ד' - ואפילו
אם ארכה יותר מד' טפחים לא מצרפינן זה לרחבה דלא נחשבת רשות לעצמו אא"כ יש בו
ד' טפחים באורך וד' ברוחב:
(לא) תשעה טפחים - דבשיעור זה דרך
בני אדם בר"ה לכתף עלי' דאינו לא גבוה ולא נמוך אבל בפחות מט' שאינו ראוי לכתף
עליו לא מהני לשוייה ר"ה אפילו אם רבים מכתפין עליו [רשב"א]:
(לב) מצומצמים - אבל יותר מט' לא הוי
ר"ה אפילו רחב ד' על ד':
(לג) ורבים מכתפין עליו - אבל כשאין
מכתפין עליו אע"ג דראוי לכתף עליו לא הוי ר"ה ואפילו רחב ארבעה:
(לד) אפילו אינו רחב ארבעה - דאע"ג
דבעלמא לא הוי מקום חשוב בפחות מארבעה כאן דדרך רבים לכתף עליו אף בפחות מד' משוי ליה
ר"ה:
(לה) דה"ה לגבוה מט' וכו' - הוא
דעת הטור דס"ל דהא דאמרינן בגמרא עמוד ט' הוא בא רק לאפוקי פחות מט' לא הוי ר"ה
אבל יותר מט' אין ה"נ דהויא ר"ה כשרבים מכתפין עליו:
(לו) הוי ר"ה - ולדינא נקטינן
כסברא ראשונה דהרבה פוסקים חולקין ע"ז:
(לז) אם הוא רחב ארבעה - היינו ארבעה
על ארבעה:
(לח) כדי לחוק - היינו כגון שהיה העמוד
סמוך לכותל ממש אפ"ה לא אמרינן חוקקין להשלים וממילא הוי מקום פטור ומותר להוציא
ממנו לרה"י ולר"ה:
4)
נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים מן הארץ, אינו עירוב
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה י
נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח אם יכול
להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא
מלאכה, נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ אינו עירוב גזירה שמא יתלוש, ואם
היו תלושין ונעוצין הרי זה עירוב. +/השגת הראב"ד/ נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס.
א"א אנן קונטס תנן והוא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה במה שאמ' בגמרא
/ערובין/ (לד) תלוש ונעוץ אין לא תלוש ולא נעוץ לא, נדמה לו שעל הקנה ועל הקונטס אמרו
ולא אמרו אלא על הקנה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תט אות ג ד"ה ומ"ש ודוקא
ג ומ"ש ודוקא נתנו באילן הוי עירוב אבל נתנו בקנה מחובר וכו'. גם
זה משנה שם (לד:) נתנו בראש הקנה או הקונדס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה
הרי זה עירוב ובגמרא אסיק רבינא דאע"ג דרישא אוקימנא כרבי דאמר כל דבר שהוא משום
שבות לא גזרו עליו בין השמשות אפילו הכי אמרינן הכא דבקנה תלוש דוקא עירובו עירוב אבל
אם היה מחובר אין עירובו עירוב גזירה שמא יקטום כלומר דאיידי דרך הוא מיקטם וחיוב חטאת
הוא וכיון דמצי למיתי לידי חיוב חטאת אפילו בין השמשות גזרו בו אבל במשתמש באילן דקשה
הוא ליכא למיחש ביה שמא יקטום ולית ביה אלא איסור חכמים שאסרו להשתמש במחובר ולא גזרו
בין השמשות וכן כתב הרא"ש זכרונו לברכה (סי' ד) וכך הם דברי הרמב"ם בפירוש
המשנה (שם):
ומ"ש רבינו אע"פ שאינו רחב
ד'. לא קאי למאי דסמיך ליה שהוא תלוש דאי קאי האי קנה ברשות היחיד מה לי רחב ארבעה
מה לי אינו רחב ד' ואי קאי ברשות הרבים האי אע"פ הואיל מיבעי ליה דטעמא דשריותא
ליתיה אלא משום שאינו רחב ארבעה שאילו היה רחב ארבעה הוי רשות היחיד ואינו יכול ליטול
עירובו מפני שנמצא שהוא מטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים אלא על כרחך לומר דלא קאי אלא
ארישא שכתב דכשהוא מחובר אינו עירוב קאמר דאע"פ שאינו רחב ארבעה שהיה רשאי ליטול
עירובו דהא ממקום פטור לרשות הרבים קא מטלטל אפילו הכי אסור ליטלו משום גזירה שמא יקטום:
תניא בגמרא (לג:) רבי יהודה אומר נתנו על גבי קורה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה עירובו
עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב כלומר דסבר דכל למעלה מעשרה בעינן שיהא העירוב מונח
על גבי מקום ד' וכתב הרא"ש (שם) בשם ר"מ (פסקי עירובין סי' סא) דלית הלכתא
כוותיה דהא רבנן פליגי עליה בתוספתא (עירובין פ"ב ה"ט) וכן נראה שהוא דעת
כל הפוסקים שלא הזכירו הא דרבי יהודה:
נתנו בבור העומד ברשות היחיד וכו'.
שם במשנה (לב:) נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב ובגמרא (לד.) האי בור דקאי
היכא אילימא דקאי ברשות היחיד פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא הכי נמי
נחתא ואלא דקאי ברשות הרבים דנתכוין לשבות היכא אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום
אחר אי למטה פשיטא הוא ועירובו במקום אחד לא צריכא דקאי בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה
ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתבו התוספות (שם ע"ב
ד"ה אי) אי למעלה הוא במקום אחד וכו' הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו
ארבע אמות אלא דבעי לשנויי אפילו נתכוין לשבות חוץ לארבע אמות מן הבור דומיא דרישא
וכן כתב הרא"ש (שם) וזה לשונו אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו
במקום אחר הוא וכגון שנתכוין לשבות חוץ לארבע אמות משפת הבור דאי בארבע אמות הוי הוא
ועירובו ברשות היחיד עכ"ל כלומר שאע"פ שהוא ברשות הרבים ואינו יכול להוציאו
מכל מקום כיון שהוא תוך ארבע אמותיו חשיב הוא ועירובו במקום אחד וכדאמרינן (לב:) גבי
נתנו באילן וקאי אילן ברשות הרבים כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות הוי
ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע ופירש רש"י ואפילו נתנו למעלה מעשרה
הוא ועירובו ברשות היחיד הן ונהי דלאו רשות היחיד ממש הוא לגבי איסורא דאורייתא למישקליה
מאילן להתם דהא ליכא מחיצות מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא
דנותן עירובו בעיבורה של עיר דחזי לה רבא כמאן דמליא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תט סעיף ג
נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים
מן הארץ, אינו עירוב, <ג> מפני (יב) שמאחר * שהם רכים ונוחים לקטום * ז ויתחייב
חטאת, גזרו בהם, (ואם הם רכים (יג) כירק ע"ל ריש סימן של"ו), אפילו
בין השמשות אפילו במקום מצוה; (יד) ואם היו תלושים ונעוצים, (טו) ח הרי זה עירוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ג
(יב) שמאחר וכו' - ר"ל אף דבהניח
עירובו באילן דיש בו נמי משום שבות דמשתמש באילן ואפ"ה הוי עירוב דלא גזרו ביה"ש
במקום מצוה וכנ"ל מ"מ בקנה שהוא רך ודק קרוב שיבוא לידי קטימה בשעה שיבוא
ליטול עירובו [וקטימה ממחובר הוא מלאכת קוצר] וגזרו אף ביהש"מ וכן הדין בהניח
עירובו בר"ה רחוק שמנה אמות ממקום שנתכוין לשבות שם דאינו עירוב דאין מתירין להביאו
אצלו בין השמשות פחות פחות מד"א דהוא קל לבוא לידי חיוב חטאת שיטלטלנו ד"א
שלימות בר"ה:
(יג) כירק - ר"ל שהם רכים ביותר
דאז י"ל דדין ירק יש להם ולא גזרו בהן משום השתמשות במחובר ולא משום שמא יקטום
ונתבאר זה בסימן של"ו עי"ש במ"ב סקי"ד וט"ו:
(יד) ואם היו תלושים - ומיירי אפי'
בגבוה יותר מעשרה ועומדין בר"ה ורק שלא יהיה ברחבן ד' טפחים דאז אין עליהם שם
רה"י וה"ה ברוחב ד' ורק שהן פחותין מעשרה טפחים בגובה שאין נחשבין רק לכרמלית
אבל אם הניח בקנה שהוא גבוה י"ט ורחב ד"ט שהוא רה"י גמור לא הוי עירוב
אם נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה דיש מלאכה דאורייתא בנטילתו:
(טו) הרי זה עירוב - דבזה אפילו יקטום
ג"כ ליכא איסור דאורייתא וי"א דאף איסורא דרבנן לית בתלוש עיין א"ר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ג
* שהם רכים - כך פירש"י בסוגיא
דמשום דקנה רך הוא קרוב לודאי שיקטום והא דמבואר שם להיפך דברך לא גזרינן לקטימה פירש"י
דהוא ברכים כירק שלא נתקשו עדיין כלל דאז כירק חשיב ואין עליו שם אילן ועפ"ז הם
דברי השו"ע כאן אכן האחרונים פקפקו בהכרעת השו"ע [עיין ב"ח] ובריטב"א
מצאתי שחולק לגמרי על פירש"י משום דבסוגיא שם משמע להיפוך וכנ"ל דענין הרכות
אדרבה מעלה היא ולדידיה האיסור הוא דוקא בקנים קשים משום דקנה דק הוא ואתי לשוברו כשיבוא
ליטול ממנו עירובו וברך שרי דיכול לנטותו אבל בקשה שא"א לנטותו אסור וכדבריו מבואר
גם בפיר"ח אכן נתבאר בריטב"א שם בשם מקצת רבותיו דאף ברך דשרינן הוא דוקא
במין שהוא רק אבל במין שהוא קשה אף ברכותו אסור והוא כדעת הרשב"א בעבוה"ק
והבאנו לעיל בסימן של"ו עי"ש:
* ויתחייב חטאת - לכאורה אינו מבואר
דהלא החשש הוא מפני שהוא רך אתי לידי קטימה שלא במתכוין כמו שפירש"י וא"כ
אין כאן חיוב חטאת דאינו אלא במתכוין למלאכה ורק ששגג בחיובה וכבר עמד בזה הריטב"א
ומפרש דלא כפירש"י אלא כנ"ל דיבוא למלאכה גמורה לשוברו במתכוין בנטילתו משום
דא"א לנטותו משום דקשה הוא ולפירש"י צ"ל דכיון דעצם המלאכה יש בו חיוב
חטאת וקרוב שיעשנו גזרו בו אף שיעשה שלא במתכוין:
רמב"ם הלכות כלאים
פרק ה הלכה יט
הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני
זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם,
וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם, ופול המצרי מין זרעים הוא
ואינו מקדש, הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הן ואינן כלאים בכרם. +/השגת הראב"ד/
הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. א"א נראה לי טעות
הוא זה והעיקר כך הוא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים ואינן כלאים בכרם והטעם
לפי שאין מקיימין מהן ויש כמו כן במיני דשאים שאינן כלאים בכרם לפי שאין מקיימין מהן
וכן הוא בתוספתא.+
5)
נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח קודם
שחשכה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה א
מי שיצא מן המדינה בערב שבת והניח
מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אע"פ שחזר למדינה
ולן בביתו נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות, וזה הוא הנקרא עירובי
תחומין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצד סעיף ג
נתנו (ז) במגדל ונעל בפניו (ח)
<ב> ואבד המפתח (ט) קודם שחשכה, אם אי אפשר להוציא העירוב <ג> אלא אם כן
עשה * (י) ב [א] מלאכה גמורה בין השמשות, הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב שהרי אי אפשר
(יא) לאכלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצד סעיף ג
(ז) במגדל - של בנין או אפילו במטלטל
כמו תיבה גדולה המחזקת ארבעים סאה שיש בסתירתה משום סתירת אהל דאורייתא כמבואר בסי'
שי"ד:
(ח) ואבד המפתח - דוקא שנאבד ממקום
שהניחו ואינו יודע היכן הוא אבל אם הוא מונח במקומו אלא שהוא שכח באיזה מקום הניחו
הוי עירוב דעביד הוא דמדכר [הרשב"א והריטב"א בחידושיהם]:
(ט) קודם שחשכה - פי' קודם זמן ביה"ש
דבתחלת ביה"ש כבר היה אבוד ממנו:
(י) מלאכה גמורה - כגון שצריך לסתור
המגדול או הדלת שיש בו משום סתירת אהל:
(יא) לאכלו - ואם נמצא המפתח בשבת
במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא שלא היה מפסיק ר"ה בין מקום שנמצא המפתח
לבין המגדול הוי עירוב אע"פ שלא היה בידו בין השמשות כיון שמצא אותן אח"כ
חשבינן ליה כאלו היה בידו שמצוי הוא שימצאנו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצד סעיף ג
* מלאכה גמורה - כן הוא לשון הרמב"ם
והשמיט סוגיא דעירובין דף ל"ד דאוסר אף במגדל של לבנים סדורות בלא טיח טיט דאין
בו אלא שבות דמפרש דאתיא הסוגיא שם דלא כרבי וכמ"ש התוספות שם דלרבי דכל דבר שהוא
משום שבות לא גזרו ביה"ש אינו אסור אלא במגדול של בנין [או של עץ שיש בו מ' סאה
וכנ"ל] שיש בו מלאכה גמורה בסתירתו והטור העתיק הגמרא לאסור אף במגדול של לבנים
סדורות [ואף בעירובי תחומין משמע דס"ל כן שציין בסימן ת"ט לדבריו כאן ואף
שעירובי תחומין הוא צורך מצוה לכו"ע] נראה שהוא מפרש כמש"כ הריטב"א
דהסוגיא אתיא אף לרבי ומשום דלבנים סדורות הוא שבות הקרוב דדומה לסתירת בנין וכ"כ
בק"נ אבל הרשב"א בחידושיו ובעבוה"ק כתב כדעת הרמב"ם וכמ"ש
התוס' דהוא דלא כרבי דלרבי דקי"ל כוותיה אינו אסור אלא בבנין גמור וכ"נ מהרה"מ
בפ"ו אלא דצ"ע איזה מלאכה גמורה שייך אף בבנין גמור דהא מן התורה אין חייב
אלא בסותר ע"מ לבנות ושלא ע"מ לבנות אינו אלא מקלקל ואפשר דחשיב זה סותר
ע"מ לתקן דצריך להסתירה משום העירוב שמונח בתוכו (עיין מ"ב סימן ש"מ
לענין קריעת מכתב ובה"ל שם) או משום דהוא שבות הקרוב דהא עכ"פ סותר הוא בנין
גמור ולכן גזרו בו וכמו בהניח עירובו בקנה או בשבות של פחות פחות מד"א וכמבואר
בסימן ת"ט וגדולה מזו דעת הריטב"א אף בלבנים סדורות דהוא שבות הקרוב לדאורייתא
דהוא דומה לסתירת בנין וכנ"ל ובע"כ צריך ליישב באחד משני אופנים אלו דהא
מוכח בסוגיא דסותר ממש אינו עירוב ורק בפסיקת חבל לא גזרו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תט סעיף ד
(טז) נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח
מבעוד יום או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא, הרי זה עירוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ד
(טז) נתנו במגדל וכו' שנפל עליו גל
וכו' - עיין לעיל בסימן שצ"ד סעיף ב' וג' לענין עירובי חצרות דשם במ"ב ובה"ל
מבואר כל פרטי הדינים וה"ה הכא:
6)
חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור
בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד סעיף ז
(כט) חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה
ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, (ל) ט יכול להתירו (לא) או לחתכו בסכין (לב) או
להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; [ד*] אבל פותחת של עץ ושל מתכת, אסור
להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה. ומטעם זה (לג) <ז> אסור
להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח, י <ח> ויש מתירים
(לד) בזו. ושבירת פותחות (לה) של תיבות, (לו) יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר (לז) יא
ע"י א"י.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף ז
(כט) חותמות שבכלים - הוא לשון סגירה
כלומר שהכיסוי שלהם סגור בקשרי חבלים:
(ל) יכול להתירו - דלאו קשר של קיימא
הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:
(לא) או לחתכו בסכין וכו' - ולא מקרי
סותר משום דלאו סתירה גמורה היא זו ואינו אסור בכלים לכו"ע משא"כ בשבירת
פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה ושייך אף בכלים:
(לב) או להתיר קליעתו - עיין בבה"ל
דלדעת הרמב"ם יש איסור בזה:
(לג) אסור להסיר הצירים - דכשבירת
פותחת דמיא ויש בזה משום סתירה וכן המחזיר דלת הכלי על צירה יש בזה משום בנין:
(לד) בזו - ס"ל דלא דמי לשבירת
פותחת וסתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר. ודע דלכו"ע אסור לקבוע
הצירים או מנעל במסמרים להכלי דהוי תיקון מנא ועיין בח"א שכתב דאפילו ע"י
אינו יהודי אסור דהוי מלאכה דאורייתא:
(לה) של תיבות - וה"ה שאר כלים:
(לו) יש מתיר - ס"ל דאין שייך
שם סתירה כלל בכלים וכמו שביארתי לעיל בס"א במשנה ברורה דיש ראשונים שסוברין כן
ואף דהמחבר סתם מתחלה בסעיף זה גופא בשבירת פותחת לאיסור אפ"ה הביא כאן דעת היש
מתירין כדי לסמוך עליהן להקל עכ"פ ע"י א"י וכמו שמסיים אח"כ וכדאיתא
בב"י:
(לז) ע"י א"י - ויש שכתבו
דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה. וכ"ז בשבירת הפותחת אבל לפתוח אותו
בסכין או במחט גדול שרי אפילו דלת של בית [אחרונים]:
7)
כל הכלים נטלים בשבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה ט
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו
כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת
וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגודל ויתד של מחרישה וסכין של טבחים
וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף א
(א) כל הכלים נטלים בשבת * חוץ ממוקצה
מחמת (ב) חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים
שמתקנים בהם (ג) הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת
ואפילו לצורך מקומו או (ד) לצורך גופו. הגה: ואפי' תחובים בנדן עם שאר סכינים, א
אסור (ה) לטלטלו (מהרי"ל). וה"ה לקורנס של בשמים (ו) ב שמקפידים עליו
שלא יתלכלך. הגה: וה"ה כלים המיוחדים לסחורה (ז) ג ומקפיד עליהם (ב"י
בשם מיימוני פ"ה והמגיד פכ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף א
(א) כל הכלים וכו' - ר"ל אפילו
כלי שמלאכתו לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו או מקומו וכדלקמן בס"ג:
(ב) חסרון כיס - ר"ל שמחמת חשש
הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו:
(ג) הקולמוסים - וה"ה שארי דברים
שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה שמנסרין בה
את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים וכל כה"ג:
(ד) לצורך גופו - דהיינו שצריך לגוף
הדבר למלאכה אחרת של היתר:
(ה) לטלטלו - פי' אותו הסכין של סופרים
אסור לטלטלו דהו"א הואיל והוא תחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור
אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל אף שהוא ג"כ בתוכו דהא נעשית בסיס לאיסור ולהיתר
ומותר לנער ג"כ את הסכין הזה מתוכו ואם הסכין הזה חשוב יותר מסכינים דהתירא אסור
אז לטלטל הנדן כלל עיין סוף סי' ש"י:
(ו) שמקפידים עליו - ואם הוא אינו
מקפיד לא הוי לדידיה מוקצה מחמת חסרון כיס [מ"א]:
(ז) ומקפיד עליהם - שלא להשתמש בהם
כדי שלא יתקלקלו אבל אם אינו מקפיד עליהם אף שהם מיוחדים לסחורה ונתנם באוצר ג"כ
שרי לטלטל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף א
* חוץ ממוקצה מחמת ח"כ וכו'
- בגמרא חשיב עוד כמה דברים שהוא ג"כ בכלל זה כגון סיכי זיירי ומזורי [הם כלי
אורגין] ומסר הגדול [הוא מגירה גדולה שקוצצין בה קורות] ויתד של מחרשה והעתיקם הרי"ף
ורא"ש ובכולהו הטעם דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום: