רי"ף ערובין דף ט:
גמ' ערובין דף לו:- לח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 56:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 5:30 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)יום טוב שחל להיות סמוך לשבת, יש לו
לערב שני עירובין לשתי רוחות
2)חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב
אבל אין יום טוב מכין לשבת
4)אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו
בשבת כדי לראות מה הן צריכין
5)נאכל העירוב בראשון קנה העירוב
לראשון ואין לו עירוב לשני
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה ה
יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה
בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על
אי זה מהן שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השניה ליום השני, או מערב עירוב אחד
לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב
ויש לו אלפים אמה לכל רוח, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים
טובים של ראש ב השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת. +/השגת
הראב"ד/ יו"ט שחל להיות סמוך לשבת בין לפניה בין לאחריה. א"א ואיך
לא פירש ולא חילק בדבר והלא העמידוה בגמרא /ערובין/ (לח) דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן
ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא יו"ט ושבת לא מצי לערב לשתי רוחות, ראיתי שבסוף הפרק
חזר ופירש.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תטז אות א (ב) ד"ה ומ"ש וכן
א (ב) ומ"ש וכן הדין בכל שני ימים טובים חוץ משני ימים טובים של ראש השנה
וכו'. שם (לט.) פלוגתא דתנאי ואמוראי אמתניתין (שם ע"ב) דרבי יהודה אומר ראש השנה
שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב וכו'
ולא הודו לו חכמים ובגמרא מאן לא הודו לו רבי יוסי קסבר שני ימים טובים של ראש השנה
קדושה אחת הן שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש וכתבו
הרי"ף (י.) והרא"ש (סי' ח) וכן הלכה אבל בב' י"ט של גליות מודה רבי
יוסי לחכמים שהן ב' קדושות וכתב הרב המגיד בפרק ח' מהלכות עירובין (ה"ח) דמדברי
הרמב"ם נראה דשני י"ט של ראש השנה כיום אחד לגמרי הן וא"כ נאכל עירובו
בראשון יוצא עליו בב' וכתב עליו הראב"ד דלא אמרו קדושה אחת הן אלא להחמיר ולא
להקל והוא ז"ל הליץ בעד הרמב"ם וכתב שכן דעת הרשב"א ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תטז סעיף א
(א) יום טוב שחל להיות סמוך לשבת,
בין מלפניה בין מלאחריה, או שני יו"ט של גליות, (ב) יש לו לערב שני עירובין (ג)
לשתי רוחות, וסומך (ד) על איזה מהם שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השניה ליום
השני; או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו (ה) לאחד משני הימים, וביום השני יהיה
כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח. בד"א, בשני ימים טובים
של גליות אבל בשני ימים טובים של ר"ה, הרי הן (ו) כיום אחד ואינו מערב לשני ימים
אלא (ז) לרוח אחת. (ח) וכן מתנה אדם על עירובו ואומר: עירוב לשבת זו אבל לא (ט) לשבת
אחרת, לשבת אחרת אבל לא לשבת זו, לשבתות ולא לימים טובים, ליו"ט ולא לשבתות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תטז סעיף א
(א) יו"ט וכו' סמוך לשבת וכו'
- דיו"ט ושבת וכן שני י"ט של גליות שתי קדושות הן ולכן אין עירוב יום אחד
שייך לחבירו:
(ב) יש לו לערב וכו' - פי' יכול לערב
שני עירובין בפ"א וכו':
(ג) לשתי רוחות - ומכוין שהעירוב שיברור
בלילה הזה לילך משם האלפים יקנה לו שביתה בבין השמשות של יום זה לצורך מחר והעירוב
שבצד השני יקנה לו שביתה בבין השמשות דלמחר לצורך יום השני:
(ד) על איזה מהם שירצה - וא"צ
לברר דעתו מעיו"ט דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שבמקום הזה קנה לו שביתה
היום בבין השמשות וכדלעיל בסימן תי"ג אך מכיון שבירר צד אחד ביום ראשון שוב אינו
רשאי לילך באותו יום לצד השני:
(ה) לאחד משני הימים - היינו לאיזה
מהם שירצה ומיירי ג"כ שמכוין בהנחתו שעירובו יקנה לו בבין השמשות של איזה משני
הימים לצורך יום מחר שלו וביום האחר יהיה כבני עירו:
(ו) כיום אחד וכו' - דכיום אחד ארוך
חשבינן ליה וביום אחד אינו יכול לערב חציה לכאן וחציה לכאן:
(ז) לרוח אחת - וה"ה דאינו יכול
לומר יקנה לי עירובי כאן היום ולמחר אהיה כבני עירי:
(ח) וכן וכו' - אריש הענין קאי כמו
שם שיכול להניח עירוב אחד בעיו"ט ושיחול עליו לבדו או רק על השבת שאחר יו"ט:
(ט) לשבת אחרת - והוא שיהיה עירובו
קיים באותו שבת בין השמשות. וכשמניחו לכמה שבתות צריך להשגיח תמיד שמא נתעפש או התליע
דזה הוא דבר המצוי ובפרט בימי הקיץ או נאבד לגמרי [אחרונים]:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה ח
המערב לשני ימים טובים של גליות או
לשבת ויום טוב אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו
מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות, כיצד הוא עושה מוליכו בערב יום טוב או בערב
שבת ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו
שם עד שתחשך ד ואוכלו אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל יום טוב, מפני שהן שתי קדושות
ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים. +/השגת הראב"ד/
(אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל יו"ט) מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד
כדי שנאמר מליל הראשון קנה העירוב לשני ימים. א"א טעה בזה שאפילו בשני ימים
טובים של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו
דלחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן.+
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה ט
נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון
ואין לו עירוב לשני, עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו
מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, עירב בפת בראשון אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה
עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב ה באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תטז סעיף ב
(י) [א*] המערב א לשני ימים טובים
(יא) של גליות או לשבת ויו"ט, (יב) אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים
צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון * ובליל ב' כל בין השמשות. (יג) כיצד הוא
עושה, מוליכו בעי"ט או בע"ש ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו, (יד) אם היה
ליל יו"ט, * ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך, (טו) ואוכלו אם היה
ליל שבת, או מביאו אם היה ליל יו"ט; מפני שהן שתי קדושות ואינם כיום א' כדי שנאמר
מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים. נאכל העירוב בראשון, קנה העירוב לראשון ואינו עירוב
לשני. עירב ברגליו בראשון, <א> צריך לערב (טז) ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד
(יז) באותו מקום ויחשוב שם בלבו שיקנה שם שביתה (יח) ב ולא יאמר כלום, * מפני שאסור
לעשות (יט) שום הכנה מי"ט לשבת או משבת לי"ט אפילו בדיבור. (כ) <ב>
וכל שכן שאינו יכול לערב בפת שלא עירבו בו כבר ביום הראשון, מפני שהיה צריך לקרות עליו
שם עירוב ונמצא מכין. עירב בראשון במאכל, אם רצה לערב ברגליו בשני, הרי זה עירוב.
(כא) <ג> ואם רצה לערב בפת, צריך לערב (כב) <ד> באותה הפת (כג) עצמה שעירב
בה בראשון, * (כד) שאין צריך לומר כלום שכבר קרא שם עירוב ואם כן אינו מכין כלום.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תטז סעיף ב
(י) המערב לשני ימים טובים וכו' -
ר"ל שפירש בהדיא שיחול העירוב על שני הימים או על שבת ויו"ט:
(יא) של גליות - ולאפוקי שני ימים
טובים של ר"ה אף אם נאכל עירובו ביום הראשון יכול לילך גם בשני שתיכף בביה"ש
ראשון נקנה לו העירוב לשני הימים דקדושה אחת הן משא"כ בשל גליות לא נתקן השני
רק משום ספיקא דיומא וה"ה במערב ברגליו בבין השמשות דיום ראשון של ר"ה קונה
שביתה בזה לשני הימים:
(יב) אע"פ שהוא עירוב אחד וכו'
- ר"ל מ"מ לא אמרינן דדי שיהיה העירוב קיים ביום הראשון לבד כיון דשתי קדושות
הן:
(יג) כיצד הוא עושה וכו' - ר"ל
אם הוא מקום שאינו משתמר שחושש שמא יאבד ביום א' לכך מוליכו שם ע"י עצמו וה"ה
ע"י שליח ויושב שם עד שחשיכה ואח"כ נוטלו לביתו ומוכרח להוליכו למחר עוד
הפעם לשם:
(יד) אם היה ליל יו"ט - ובשבת
שאסור לישאנו לביתו יהיה מוכרח לילך למחר קודם בין השמשות לשם לראות אם העירוב קיים
ולישב שם עד שתחשך וכדלקמיה:
(טו) ואוכלו אם היה וכו' - ר"ל
שמותר לאכלו כשירצה מכיון שכבר חל העירוב:
(טז) ברגליו בשני - דעירוב יום
הראשון שעירב ברגליו אפילו אם כוון שיועיל לשני הימים אינו מועיל כלל ליום השני וכתבו
הפוסקים דאם לא עירב בראשון לא בפת ולא ברגליו אינו יכול לערב בשני אפילו ברגליו דמכיון
שמתחלה היה אסור במקום זה לילך מחוץ לתחום נראה כמכין:
(יז) באותו מקום - אבל לרוח אחרת אינו
יכול לערב ברגליו ביום שני דכיון שמקום זה היה אתמול אסור לילך נראה כמכין עתה מיו"ט
לשבת וי"א דאף ברוח אחרת יכול לערב ברגליו ליום שני ואך שיזהר שלא יאמר כלום רק
שישב עד שתחשך וכדלקמיה:
(יח) ולא יאמר כלום - ואם עבר ואמר
אפ"ה קונה שביתה [אחרונים]:
(יט) שום הכנה מיו"ט לשבת - וה"ה
לענין שני ימים טובים של גליות שאסור להכין מיו"ט לחבירו (ח"א):
(כ) וכ"ש שאינו יכול וכו' - ואפילו
בדיעבד לא מהני כשעירב בפת כיון שבפעם הראשון לא עירב אלא ברגל וכן במה שכתב המחבר
לקמיה דדוקא באותה הפת עצמה אם עשה בפת אחר אפילו בדיעבד לא הוי עירוב:
(כא) ואם רצה וכו' - משום דברגליו
א"צ לו לומר כלום ואין בו משום הכנה כנ"ל:
(כב) באותה הפת וכו' שא"צ לומר
וכו' - ר"ל משא"כ אם יקח פת אחר צריך לקרות עליה שם עירוב והוא בכלל הכנה:
(כג) עצמה - ובאותו מקום דוקא דבמקום
אחר א"א לערב אף באותה הפת דכיון שעקר הפת ממקומו שלא ע"מ להניחו עוד במקום
הזה נעקר ממנו שם עירוב והוי כמערב בפת חדשה:
(כד) שא"צ לומר כלום - ועיין
בפמ"ג שמצדד לומר שגם הברכה על העירוב לא יוכל אז לברך כי עי"ז יהיה מנכר
הכנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תטז סעיף ב
* ובליל ב' כל בין השמשות - עיין בסימן
תט"ו ס"ג:
* ולמחר מוליכו - לכאורה כיון שהולך
בעצמו ויושב עד שתחשך למה לו לקחת הפת הלא ממילא קנה שביתה בישיבתו שם דהלא אמרינן
דאם עירב בפת בראשון יכול לערב ברגליו בשני כמש"כ בסוף הסעיף וברבינו יונתן מצאתי
שהעיר בזה על המשנה ורצה לומר בתירוץ אחד דעד כאן לא אמרינן דיכול לערב ברגליו בשני
אלא כשנאכל הפת אבל הפוסקים לא הביאו זה ואדרבה מלשון המחבר אם רצה לערב בשני ברגליו
משמע דברצונו תלוי ונראה דע"י שליח מיירי וגם בתחלה שכתב כיצד הוא עושה מוליכו
וכו' הכונה ג"כ ע"י שליח דע"י עצמו כיון שיושב עד שתחשך א"צ להפת
אך ביום הראשון אפשר משום דחושש שמא למחר יכבד לו לילך בעצמו לערב ברגליו [דברגליו
לכו"ע לא מהני לשני הימים היכא דשתי קדושות הן] וע"כ לוקח אתו פת פן ימצא
מקום המשתמר להניחו שם ויוכל להניחו שם לשם עירוב בהדיא על שני הימים:
* מפני שאסור לעשות שום הכנה מיו"ט
לשבת וכו' - עיין במ"ב דה"ה לענין שני י"ט של גליות והנה כ"ז לענין
לכתחלה אבל בדיעבד אפילו כשעירב בפת וקרא עליו שם עירוב ביו"ט ראשון של גליות
לצורך מחר [דהיינו שהניחו על תנאי אם היום קודש ולמחר חול אין בעירובי כלום ואם היום
חול ולמחר קודש אני מניחו לצורך עירוב] בדיעבד מהני דדוקא לענין משבת ליו"ט או
מיו"ט לשבת מחמרינן אפילו בדיעבד כשעירב בפת שלא עירב מאתמול אבל לא לענין יו"ט
של גליות [א"ר בסימן תקכ"ח ס"ב ע"ש טעמו והביאו הפמ"ג]:
* שא"צ לומר כלום שכבר קרא וכו'
- עיין בב"ח וט"ז דלכתחלה אסור לומר דהוא לשם עירוב למחר דבזה מוכחא מילתא
דהניחו לשם עירוב ונראה כמכין דאף דא"צ לומר ע"י אמירתו גרע טפי ודומיא דרישא
לענין מערב ברגליו דג"כ א"צ לומר ואפ"ה פסק בשו"ע דאסור לומר ע"ש
וכ"כ הא"ר ומ"מ בדיעבד כשאמר דהוא לשם עירוב לא נתבטל עי"ז כיון
דע"פ דין א"צ לומר אמירתו לא מבטל הדבר כ"כ הב"ח וא"ר [ובט"ז
הדבר סתום ולפי מה שהגיהו היד אפרים נראה שגם הוא סובר כן]:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק א הלכה יט
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב
אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב, לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר
השבת אסורה, ואע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת
מכין אותה ליום טוב, ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב ס שאחר שבת, וכן ביצה שנולדה
בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקיג סעיף ה
אם נולדה ביו"ט ראשון (יג) מותרת
ביו"ט שני בשני <ו> י"ט של גליות, אבל בשני י"ט (יד) של ראש השנה
ח וכן בשבת וי"ט (טו) הסמוכים זה לזה, נולדה בזה (טז) אסורה בזה. הגה: ואם
יו"ט (יז) ביום א' ב' ונולדה בשבת שלפניהם, (יח) מותר ביום ב' (יט) של גליות
(מהרי"ל).
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה יא
זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין
בשתי רוחות לשני הימים והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון,
אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון אין עירוב השני עירוב, שהעירוב
מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון
הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה יב
כיצד הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים
אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או
אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב
השני ראוי לו מבעוד יום לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה יג
אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש
מאות אמה מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב
בתוך חמש מאות אמה וסמך עליו ליום שני הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תטז סעיף ג
(כה) זה שאמרנו שיש לו לערב ב' עירובין
בשתי רוחות לשני הימים, הוא (כו) שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובים ביום הראשון,
אבל אם א"א להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב; שהעירוב
מצותו ג שיהיה בסעודה (כז) הראויה מבעוד יום, וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב
ביום הראשון הרי זה אינה ראויה מבעוד יום. כיצד, הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה
מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף
ברוח מערב וסמך עליו ליום שני, אין זה השני עירוב שהרי ביום הראשון אין זה עירוב השני
ראוי לו מבע"י, לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום. אבל
אם הניח עירובו ברחוק אלף ות"ק מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב
שני (כח) רחוק מביתו לרוח מערב (כט) בתוך ת"ק אמה וסמך עליו ליום השני, הרי זה
עירוב, שהרי אפשר שיגיע לו ביום ראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תטז סעיף ג
(כה) זה שאמרנו וכו' - היינו בתחלת
ס"א:
(כו) שיהיה אפשר לו - היינו שלא יהיו
רחוקים זה מזה יותר מאלפים וכדמפרש:
(כז) הראויה מבע"י - דאף דקנין
העירוב הוא בתחלת יום השני מ"מ צריך שיהיה ראוי לו להגיע ולאכול מסוף יום הראשון:
(כח) רחוק מביתו לרוח מערב - היינו
כשביתו הוא בשדה אבל אם הוא בעיר כל העיר חשובה כד"א ומודדין האלפים חוץ מחומת
העיר:
(כט) בתוך ת"ק אמה - הכלל בזה
בין שהרחיק העירוב מצד זה הרבה או מעט לעולם צריך שיהיה העירוב השני שכנגדו אינו מרוחק
ממנו יותר מאלפים:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כד הלכה ב
אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת
כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם
שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי
נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שו אות א - ב ד"ה ממצוא חפצך
א - ב ממצוא חפצך (ישעיה נח יג) דרשו חז"ל חפציך אסורים. בריש פרק
שואל (קנ.):
ומה שכתב אפילו בדבר שאינו עושה שום
מלאכה כגון שמעיין נכסיו וכו'. בפרק בכל מערבין (עירובין לח:) לא יהלך אדם לסוף שדהו
לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד וכתב המרדכי
בסוף פרק מי שהחשיך (שבת סי' תמט) ומינה שמעינן שלא יטייל אדם בשבת למצוא סוס או ספינה
או קרון לצאת בהם:
וכן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים.
משנה בפרק שואל (קנ.):
אבל מחשיכין על התחום להביא בהמתו
היתה עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבא. ברייתא שם (קנא.) והתוספות (ד"ה
אין) גורסים אין מחשיכין וכתבו וז"ל יש ספרים דגרסי מחשיכין לפי שאם יש שם בורגנין
הולך ומביאה ובתוספתא (שבת פי"ח ה"ו) גרסינן אין מחשיכין ויש לומר דאיירי
בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אלא אם כן ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות
אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שו סעיף א
ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך
אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: * (א) א שמעיין נכסיו לראות מה צריך
למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ; * וכן (ב) אין מחשיכים על התחום
לשכור פועלים. הגה: * ג וה"ה דאסור [ג] לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת
בו. (מרדכי ס"פ מי שהחשיך). אבל מחשיך על התחום * (ג) <א> להביא בהמתו.
(ד) וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך
(ה) ב דאינו רשאי להביא (ו) דאסור לטלטל בע"ח שהם מוקצים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף א
(א) שמעיין נכסיו - ודוקא היכא
דמינכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב דמינכר הדבר
שעומד שם לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ
למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא מינכר מלתא הוא בכלל הרהור
בעסקיו דמותר:
(ב) אין מחשיכין וכו' - היינו לקרב
עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים לשכרם במו"ש והטעם
דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אפילו הוא איסור מד"ס אסור להחשיך בשבילו:
(ג) להביא בהמתו - דאף שהיא עומדת
עתה מחוץ לתחום וא"א להביאה בשבת מ"מ לא מיקרי זה מחשיך בשביל דבר האסור
כיון שאם היו בורגנין [הם סכות השומרים] סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים היה
מותר להביאה אפילו היה נמשך באופן זה כמה מילין מסוף העיר משום דכל זה שייך להעיר וכיון
שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך מותר להחשיך אפילו בלא בורגנין דלא אסור החשכה אלא
בשביל דבר שא"א למצוא תקנתא להאיסור:
(ד) וי"א שאם וכו' - כו"ע
מודים בזה ונקט לשון וי"א מפני שכן דרך המחבר במקום שלא נמצא דין זה מפורש בשאר
פוסקים:
(ה) דאינו רשאי להביא - ר"ל אפילו
היו מחיצות שלמות היה אסור עכ"פ משום מוקצה ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור
לעשות בשבת ואסור:
(ו) דאסור לטלטל - וגם בזה אין איסור
משום ממצוא חפצך אלא כשניכר הדבר שמתכוין לצרכיו או כשמחשיך עבור זה בסוף התחום אבל
אם אינו ניכר רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שו סעיף א
* שמעיין נכסיו וכו' או לילך וכו'
- היינו אפילו תוך התחום כן הסכימו כל האחרונים. והנה במ"ב העתקתי דדוקא היכא
דמנכרא מילתא והוא מהמ"א ושארי אחרונים שהסכימו כולם כן ודלא כח"א שהחמיר
בזה בכל גווני. והנה ראיתי בנשמת אדם שם שהאריך בזה וכתב דדין זה של מ"א תליא
בפלוגתא דזהו רק להרמב"ן והרשב"א והריטב"א אבל הרמב"ם והסמ"ג
משמע דלא ס"ל כן אלא דלילך ולעיין בנכסיו הוא עשיית חפציו ממש ואסור בכל גווני
ומה שהקשה שם בעירובין [ל"ח ע"ב] מברייתא דלא יהלך אדם בסוף שדהו וכו' לא
הקשה אלא מסיפא שם וע"ז תירץ התם מוכחא מילתא אבל הא דלילך ולעיין בשדהו לא בעינן
שיהא מינכר מילתא דוקא דבכל גווני אסור ובאמת אפילו אם לו יהי כדבריו בדעת הרמב"ם
והסמ"ג הלא הוא מילתא דרבנן ונוכל לסמוך להקל על כל הני רבוותא הנ"ל דמקילין
בהדיא וגם הר"ן בפרק שואל ד"ה לא יטייל כתב בהדיא ג"כ כמותם וגם ברש"י
בעירובין ל"ט ד"ה מוכחא מילתא מוכח בהדיא דס"ל כפשטות הסוגיא דקושית
הגמרא שם הוה קאי על שניהם ועל שניהם תירץ התם מוכחא מילתא הרי דגם בהולך בסוף שדהו
לידע מה היא צריכה לא אסרינן אלא משום דמוכחא מילתא ודלא כנ"א. [ומה שכתב דמהטוש"ע
משמע ג"כ דמחמירין בכל גווני לא ידעתי ראייתו דהלא דין זה נובע מהא דאיתא בגמרא
לא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה ומשמע שם ברש"י ד"ה מוכח דכשעומד
ומסתכל על ענין שדהו הוא בכלל מוכחא מילתא ומינה דהא שסתם הטוש"ע לאסור לעיין
בנכסיו הוא ג"כ באופן כיו"ב דמסתמא מינכר מלתא וכסתימת לשון הגמרא התם מוכחא
מלתא אבל אם באמת אין ניכר כלל מותר] וגם המעיין בהרמב"ם והסמ"ג שם גופא
אין הוכחה דפליגי אכל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא ולמה לן לעשות פלוגתא ביניהם
וע"כ סתמתי כדעת כל האחרונים שהעתיקו כדברי המ"א:
* וכן אין מחשיכין וכו' - גמרא ק"נ
ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ט במ"א סקי"ג דכאן אסור אפילו היכא דלא
מינכר מילתא שהוא בשביל זה והטעם ע"ש והרבה אחרונים כתבו דטעם האיסור הוא משום
דהחשיכה גופא מסתמא מורה שהוא חושב לעשות דבר שהוא אסור בשבת:
* וה"ה דאסור לטייל - אפילו הם
עומדים בתוך התחום דדין זה הוציא המרדכי מהא דאסור לעיין נכסיו בריש הסעיף:
* להביא בהמתו - היינו שלא תאבד וכדומה
אבל אם הוא מביאה כדי לעשות בה מלאכה או ליסע בה בודאי אסור ואפילו היא עומדת תוך התחום
וכדלקמיה בהג"ה:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ח הלכה ט
נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון
ואין לו עירוב לשני, עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו
מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, עירב בפת בראשון אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה
עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב ה באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.