רי"ף ערובין דף י:
גמ' ערובין דף לט:-מ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 34:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 05:30 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ב הלכה י
גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב אם
יש מאותו המין ח במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי
אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו, אפילו הדס וכיוצא בו אינו מריח בן לערב עד שימתין
בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע או שהיתה צורתו ט מוכחת עליו שמאתמול
נעקר או נצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום הרי זה אסור, י והבא בשביל
ישראל זה מחוץ לתחום מותר כ לישראל אחר.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקטו אות ה (ב) ד"ה ומ"ש רבינו
ה (ב) ומ"ש רבינו ואם בא מחוץ לתחום אסור לאכלן למי שהובאו בשבילו אבל
מותר לטלטלן. כ"כ הרא"ש בפרק אין צדין (סי' ב) וטעמא משום דכיון דשרי באכילה
לישראל אחר אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול. ומיהו הא דשרי לטלטלם דוקא בתוך ארבע אמות
או בתוך העיר דכולא מתא כארבע אמות דמיא אבל להוציאן לא לפי שחפצי הגוי קונים שביתה
וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ארבע אמות וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין
מז:) כ"כ הר"ן בפרק אין צדין (יג: ד"ה ופירות) והרב המגיד בפרק ב' מהלכות
יום טוב (ה"י) וכ"כ הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו (סי' י) וז"ל צריך
ליזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר או אפילו בא בשביל גוי
שלא לטלטלם חוץ לארבע אמות בעיר שאינה מוקפת חומה ואפילו מוקפת מחיצה צריך שתהא מוקפת
לשם דירה וכתב רבינו מאיר ז"ל (פסקי עירובין סי' פה) דסתם עיירות מוקפות לדירה
הן דאין דרך להקיף מחיצה עד שיבנו הבתים תחלה אבל מבצרים סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו
עכ"ל וכ"כ התוספות (ד"ה דכולה) והמרדכי (סי' תק) שם והגהות מימוניות
בפרק ה' מהלכות יום טוב (אות ח) וכתבו רבינו בסימן ת"א: וכתב הרב המגיד בפרק ב'
מהלכות יום טוב (שם) והגהות מימוניות בפרק ו' מהלכות שבת (דפוס קושטא ה"ז) בשם
סמ"ג דכי אמרינן דאסור לאכלן מי שהובאו בשבילו כל בני ביתו נמי אסורים כמוהו דאדעתא
דכולהו אתא כדאיתא בפרק בכל מערבין (מ.) כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא
וכ"כ המרדכי בפרק בכל מערבין (שם) דאסור לכל בני הבית כשהובאו בשביל בעל הבית:
ויש לדקדק בדברי בעל תרומת הדשן שכתב בסימן ע"ח אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים
נכבדים וקא בעי להו הך דורון נראה דיש לסמוך אדברי האשיר"י שכתב אפילו לפירוש
רש"י שרי לישראל אחר משום דליכא למיגזר בכהאי גוונא ולכך נראה להתיר הואיל ולפירוש
רש"י שרי אפילו לאותו ישראל שהובא בשבילו ע"כ ומשמע מדבריו שהאורחים דין
ישראל אחר יש להם וזה נראה היפך ממה שאמרו בגמרא כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו
רבנן אתא ואין לומר שהוא סובר כמאן דפליג התם ואמר דכישראל אחר חשיבי דהיכי נשוי לבעל
תרומת הדשן חולק על כל הני רבוותא. ונ"ל דרבנן הוו סמיכי תדיר אתכא דריש גלותא
והילכך כל דאתי לביתיה אדעתא דידהו אתי דהא כולי עלמא ידעי דאי אפשר לתכא דריש גלותא
בלא רבנן ומשם למדו המפרשים לבני ביתו הסמוכים תדיר על שולחנו אבל מי שזימן אצלו אורחים
כיון שאינם רגילין לסמוך תדיר על שולחנו לא חשיבי מבני ביתו אלא כישראל אחר דמו. ואפשר
לחלק בענין אחר ולומר דאורחים נמי חשיבי כבני ביתו וכל מה שאסור לבעל הבית אסור גם
להם מיהו הני מילי כשזימנם קודם שהביאו לו הדורון דאיכא למימר דאדעתא דידהו אתא אבל
אם זימנם לאחר שהביאו לו הדורון חשיבי כישראל אחר דליכא למימר דאדעתא דידהו אתא וכי
שרי בעל תרומת הדשן לאורחים היינו כשזימנם אחר שהביאו לו הדורון דאילו זימנם קודם לכן
גם לאורחים אסור דאדעתא דידהו נמי אתא. וראשון נראה עיקר:
ולערב צריך להמתין מי שהובאו בשבילו
כדי שיעשו להרי"ף וכו'. בפרק אין צדין (כד:) אהא דאמר רב פפא אם אין מאותו המין
במחובר בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור כתב הרא"ש (סי' ב) ואין צריך להמתין לערב
בכדי שיעשו דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הביאו
הגוי דרך רשות הרבים סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא רשות הרבים דששים רבוא בוקעים בו
והא דתנן בפרק (מי שהחשיך) [שואל] (שבת קנא.) גוי שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל
במוצאי שבת עד כדי שיבואו ממקום קרוב תירץ ר"י (תוס' ביצה כד: ד"ה ולערב)
דשאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעים שבשביל המת הביאו ואחמור טפי והרי"ף כתב
בתשובה (מובא בתמים דעים סי' קכ"ב) דאף בבא מחוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו
וכ"כ בספר התרומה (סי' רנא) ובספר המצות (סמ"ג לאוין סה כ:) דאין לסמוך על
מה שחילק ר"י במת ומסתברא כדברי ר"י כיון שמצינו בקבר שנעשה בשביל ישראל
דאסור עולמית ובשאר דברים שנעשו בשביל ישראל כגון מינו במחובר מותר לערב בכדי שיעשו
גם במובא מחוץ לתחום יש לחלק עכ"ל: והר"ן (יג: ד"ה ופירות) כתב מסתברא
דבאין במינו במחובר בעי נמי לערב בכדי שיעשו דלא קיל טפי אין במינו במחובר מיש במינו
אלא שהוא מותר לישראל אחר וכבר כתבו בהיפך [בתוספות] ואינו נראה עכ"ל וכ"כ
הרשב"א בתשובה (ח"א סי' לט) שנראין הדברים דאפילו בבא מחוץ לתחום צריך כדי
שיביאו דבכל כי הא באיסורא דרבנן איכא למיגזר ולמיסר טפי מאיסורא דאורייתא דכל שהאיסור
קל איכא למיגזר טפי דילמא אתי לזלזולי ביה וכתב עוד שהמתנת הערב לפי מקום ריחוק הבאתן
או הקירוב. וגם סמ"ג כתב בהלכות שבת (שם) בסוף דבריו דנכון להחמיר ואע"פ
שיש לדחות אדיחוי לא סמכינן: ובתרומת הדשן סימן פ"ג כתוב דגוי שהביא דורון לישראל
ביום טוב חוץ לי"ב מיל והוא דבר שאין בו חשש צידה או מחובר אע"פ שרוב הגאונים
כתבו דתחומין די"ב מיל דאורייתא יראה דאין להחמיר כמו מחובר וצידה וטעמא משום
דכיון דנהגינן כר"י והלכות גדולות (לו.) דמפרשים שהטעם שאסרו חכמים דורון שהביא
גוי לישראל היינו משום גזירה שמא יאמר לגוי להביא לו מן המחובר או דבר הנצוד ויעשה
איסור דאורייתא בשבילו והאי טעמא לא שייך כ"כ בתחומין די"ב מיל דלא שכיח
שיאמר לגוי להביא לו אוכל או משקה כל כך מרחוק ע"כ וכן נראה מדברי הר"ן שכתבתי
גבי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר:
משנה ברורה סימן תקטו
הנה קודם שנכנס בביאור זה הסימן אעתיק
לשון הגמרא וביאורו בדרך קצרה. איתא [ביצה כ"ד ע"ב] אמר רב פפא הלכתא נכרי
שהביא דורון לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי
שיעשו ופירש רש"י דהאי אסורין היינו משום מוקצה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה
ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה בעלמא מודה בזה עי"ש. ומאי דקאמר ולערב אסורין
בכדי שיעשו פירש רש"י כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב ומה דקאמר בכדי שיעשו אסורים
ומשמע דלאחר כן מותרים היינו אפילו לערב ראשון נמי אע"ג דליל י"ט שני הוא
ממתין רק בכדי שיעשו ומותר אח"כ ממ"נ אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו
ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול ולזו השיטה הסכימו רוב ראשונים ויש מן הראשונים שפירשו
מדקאמר כדי שיעשו משמע דבעינן זמן הראוי לעשייה דהיינו לערב יו"ט שני בכדי שיעשה
דאז הוא זמן חול וראוי לעשייה וטעמם דלפיכך החמירו חכמים לאסור כל היום שני וגם אח"כ
בכדי עשייה דאי אמרת דמותרין במוצאי יו"ט ראשון חיישינן שמא יאמר לנכרי ביום טוב
ראשון לך ולקוט לי כדי שיוכל לאכול מהן בשני ויש עוד נ"מ בין אלו השיטות דלרש"י
וסייעתא שלו דפירשו דהטעם שהחמירו בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט שייך דין
זה בין למי שהובא בשבילו ובין לאחרים אבל לדעה האחרונה דהטעם שהחמירו כדי שיעשה הוא
כדי שלא יבוא לומר לכתחלה לעכו"ם לך ולקוט לי יש מן הפוסקים דס"ל דזה הטעם
אינו שייך רק לענין לאסור בכדי שיעשה למי שהובא בשבילו אבל לא לאחרים דבודאי לא יאמר
לעכו"ם לך ולקוט לי כדי להנות לאחרים דאין אדם חוטא ולא לו. וממילא לשיטה זו יש
קולא לענין אחרים דאינו אסור לאחרים רק יום הראשון בלבד משום מוקצה ולאח"כ מותר
מיד וא"צ להמתין אפילו כדי שיעשה ויש מן הפוסקים שסוברין דגם לשיטה זו האיסור
דכדי שיעשה כולל בין לו בין לאחרים. עוד איתא שם בגמרא אם אין מאותו המין במחובר תוך
התחום מותר חוץ לתחום אסור. והאי אסור הסכימו הפוסקים דהוא רק לאכול ולהנות מזה אבל
בטלטול מותר [והנה מדלא הזכיר הגמרא דצריך להמתין אח"כ בכדי שיעשה ש"מ דבתחומין
הקילו דא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו אבל רוב הראשונים הסכימו דגם בזה צריך להמתין
לערב בכדי שיעשו אך בזה אפילו אותן הנוהגין להחמיר לענין מחובר כדעה השניה לענין תחומין
נהגינן להקל כדעה ראשונה דדי להמתין כדי שיעשו לערב יו"ט ראשון בלבד] עוד יש קולא
לענין תחומין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול אותו הדבר אפילו בו ביום
[ומ"מ אין לטלטל חוץ לד"א ממקום שהניח הנכרי את הדבר לבד אם הניח בבית או
בעיר המתוקנת בעירובין דחשיב כולה כארבע אמות], ועתה נבוא לבאר את הסימן הזה בעזה"י:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקטו סעיף ה
(מג) דבר שאין במינו במחובר (מד) ואינו
מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום מותר לכל; ואם באו (מה) יח מחוץ לתחום, אסור לאוכלן
(מו) <ט> למי שהובאו בשבילו (מז) ולכל בני ביתו, (מח) <י> אבל מותר לטלטלן
(מט) יט <יא> בתוך ד' אמות (נ) או בתוך העיר מוקפת חומה (נא) או מבצר שידוע שהוקף
לדירה; (נב) כ ואחרים מותרים (נג) אף לאכלם. <יב> ולערב (נד) (יו"ט ראשון)
צריך להמתין מי שהובאו בשבילו, (נה) כא בכדי שיעשו. הגה: ומותרין אח"כ אפילו
לדידן שנוהגין להחמיר (נו) בשאר דברים, כמו שנתבאר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקטו סעיף ה
(מג) דבר שאין במינו וכו' - או כגון
שהביא הנכרי פירות יבשים וכנ"ל בס"ג:
(מד) ואינו מחוסר צידה - כגון אווזים
ותרנגולים וכה"ג:
(מה) מחוץ לתחום - דהיינו שבתחלת כניסת
יו"ט היו עדיין חוץ לתחום:
(מו) למי שהובא בשבילו - ובנכרי שהביא
פירות לעיר שרובה ישראל אפילו מסתמא אסור לכולם דאדעתא דכולם הביא וכדלקמן ס"ו:
(מז) ולכל בני ביתו - דמסתמא אדעתא
דכולם הביא שיודע שאין בעה"ב אוכל לבדו. ולענין אורחים אם הם סמוכים תדיר על שולחנו
לכו"ע הם כב"ב ואפילו אם זימנן במקרה ג"כ יש מחמירין ואוסרין אכן אם
זימנן אחר שהביאן הנכרי הדברים לביתו יש להקל:
(מח) אבל מותר לטלטלן - מאחר דלאחרים
מותרין כדלקמיה אין עלייהו שם מוקצה:
(מט) בתוך ד"א - ממקום שהניח
הנכרי ולא יותר שהרי עכ"פ חוץ לתחום הם וקנו שביתה שם ואפילו הביאן הנכרי לעצמו
ג"כ דינא הכי וכדמפורש לעיל סימן שכ"ה ס"ח:
(נ) או בתוך העיר וכו' - דמסתמא הוקפה
לדירה וה"ה בתוך העיר שיש בה תיקון עירובין שרי דכארבע אמות דמיא:
(נא) או מבצר שידוע וכו' - דמבצר מסתמא
לא הוקף לדירה:
(נב) ואחרים מותרים - דגבי איסור תחומין
שהוא מדרבנן לא אחמור רבנן לאוסרה אף על אחרים כמו בס"א שהשוו שם חכמים מדותיהם
וגם דבלא"ה אין האיסור של תחומין שוה לכל אדם שלזה הוא חוץ לתחום ולזה הוא בתוך
התחום ואפילו בהובא מחוץ לשלשה פרסאות דלכמה פוסקים יש ע"ז איסור דאורייתא ג"כ
לא החמירו אלא למי שהובא בשבילו [אחרונים]. עוד כתבו דאם היה בהמה והאחר אוכל מעט ממנה
מותר לשחטה מיד ומ"מ גם אחר השחיטה אסור למי שהובא בשבילו דהא אפילו דבר שא"צ
שחיטה אסור למי שהובא בשבילו:
(נג) אף לאכלם - וכ"ש לטלטלם
ומ"מ חוץ לד"א אסור לטלטל גם לאחרים מחמת שקנו שביתה במקומן וע"כ אפילו
א"א להם לתקנן או לבשלן אא"כ יטלטלן חוץ לד"א אסור אם לא שהוא לצורך
יו"ט דאז יש להתיר להוציאן ע"י נכרי דאינו אלא שבות דשבות במקום מצוה. ועיין
מש"כ בענין זה לעיל בסימן שכ"ה במ"ב סקל"ז דשייך גם לכאן:
(נד) יו"ט ראשון - אין ר"ל
דוקא אם הביא בראשון דה"ה אם הביא בשני גם כן צריך להמתין לערב בכדי שיעשו אלא
דבא להשמיענו דאם הביא בראשון א"צ להמתין רק בלילה בכדי שיעשה ואפילו לדידן דנוהגין
כדעת היש מחמירין דלעיל ס"א בהג"ה לענין צידה ומחובר דצריך להמתין עד מוצאי
יו"ט שני בכדי שיעשו הכא לענין תחומין סגי בהמתנה בכדי שיעשה בתחלת ליל שני ומותר
אח"כ וכמו שמסיים הרמ"א בעצמו לבסוף:
(נה) בכדי שיעשו - לפי ערך הזמן שנשתהא
כמה המביא. ואם א"י משערינן רק בכשיעור הבאה מחוץ לאלפים אמה ועיין לעיל סימן
שכ"ה לענין שבת שיש מחמירין להמתין האי שיעורא ביום שלאחריו ולא בכניסת לילה שאין
דרך להביא בלילה מחוץ לתחום ושפיר מתהני מזה אכתי כשהביא לו הנכרי ביום וכתבו האחרונים
דמדהשמיט הרמ"א להביא סברא זו גם בסימן זה מסתמא ס"ל להקל ביו"ט ודי
בכניסת ליל שני מ"מ אפשר דדוקא לענין תחומין לא רצה להחמיר אבל אם היה בו גם איסור
דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום יש להחמיר. ולדבר מצוה או בשעת הדחק יש להקל בכל גווני:
(נו) בשאר דברים - ר"ל בצידה
ומחובר והטעם דבתחומין סמכינן אדעה קמייתא שבס"א:
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ב הלכה ה
ובשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות
בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום, שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית מעין
אותו היום, בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת, וברגלים חותם בה מקדש ישראל והזמנים,
ואם היה שבת ויום טוב חותמים בה מקדש השבת וישראל והזמנים, בראש השנה חותמין בה מלך
על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם היה שבת חותם בה מלך על כל הארץ מקדש השבת
וישראל ויום הזכרון.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקפב אות ו ד"ה ואומר אתה
ו ואומר אתה בחרתנו וכו' ותתן לנו את יום הזכרון הזה ואין צריך להזכיר
ראש חדש דקיימא לן זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. הכי אסיקנא בסוף פרק בכל מערבין (מ:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקפב סעיף ו
[ד*] אומר בתפלה: ותתן לנו את יום
הזכרון הזה, (יח) ה ואינו מזכיר ראש חודש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקפב סעיף ו
(יח) ואינו מזכיר ר"ח - דכשאומרים
יום הזכרון קאי נמי אר"ח דקרי זכרון דכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' והיה
לכם לזכרון:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק י הלכה ב
וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום
מברך ב שהחיינו, ואם ראהו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך אתה יי' מחיה המתים, הרואה פרי
המתחדש משנה לשנה בתחלת ראייתו ג מברך שהחיינו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רכה סעיף ג
הרואה * פרי חדש מתחדש משנה לשנה,
(ט) מברך: ו שהחיינו, ואפילו רואהו (י) ביד חבירו * או על האילן, ונהגו שלא לברך (יא)
ז עד שעת אכילה. הגה: ומי שבירך בשעת ראייה, לא הפסיד (טור); ואין לברך (יב) ח עד
שנגמר תשלום גידול הפרי (תשובת רשב"א סי' ר"ן וכל בו); ט ואם לא בירך בראייה
ראשונה, יכול לברך (יג) בראייה שנייה (אגור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכה סעיף ג
(ט) מברך שהחיינו - ואינה אלא רשות
דאי לא מברך לא מיענש. ומ"מ ראוי ליזהר שלא לבטלה [א"ר ע"ש]:
(י) ביד חבירו - דעיקרה נתקן על שמחת
הלב שמשמח על צמיחת פרי חדש:
(יא) עד שעת אכילה - דמי שאין לבו
שמח בראייתו רק באכילתו לכו"ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו תמיד בזה משום לא פלוג
ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה נכון לברך שהחיינו קודם ואח"כ יברך ברכה הראויה
לה וה"ה אם טועם מעט ואח"כ מברך שהחיינו אפשר דג"ז טוב הוא ובדיעבד
אם בירך שהחיינו אחר הברכה שבירך על האכילה קודם שהתחיל לטעום ג"כ אין זה הפסק
ע"ש:
(יב) עד שנגמר וכו' - ר"ל דאף
דלענין ברכה על הפרי קי"ל בסימן ר"ב ס"ב דמברכין על הבוסר [בגפנים]
בפה"ע משהגיעו לשיעור פול הלבן ובשאר כל האילנות משיוציאו פרי שהוא ראוי לאכול
ע"י הדחק הכא לענין שהחיינו אין לברך עד שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהיה טוב למאכל
ואפילו בדיעבד אם בירך מקודם שנגמר ברכתו היא לבטלה. ועיין במ"א שהביא דדעת הרדב"ז
הוא דכשהגיע לפול הלבן [ומסתמא ה"ה בשאר כל האילנות משיוציאו פרין] כיון שמברך
עליו ברכתו הראוי לו כשאוכלו יוכל ג"כ לברך עליו שהחיינו ולענין דיעבד יש לסמוך
עליו שלא לחזור ולברך:
(יג) בראיה שניה - דהרי אנן נהגינן
דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם. ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה
שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל
הפרי [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רכה סעיף ג
* פרי חדש - בין פרי העץ או פרי האדמה
כגון דלעת וכיו"ב. ולענין פרי אדמה (שקורין ער"ד עפי"ל) עיין במ"ב
סקי"ח. כתבו האחרונים דלברכה זו אין צריך שיעור דהיא על שמחת הלב שרואה שנגמר
פרי. כתב הבה"ט בשם הלק"ט דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין
עליו לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא ובתשובת שאילת יעב"ץ (סי' ס"ג) חולק
ע"ז דלענין בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו ע"ש:
* או על האילן - נראה דאף אם רואה
בשבת שאין יכול לתלשו ולאכלו אפ"ה יברך דבאמת כבר נגמר הפרי אלא דארי' הוא דרביע
עלה. ועיין בסימן רכ"ג בחי' רע"א במש"כ לענין בנה בית חדש כשעדיין לא
קבע מזוזה ובמה שכתבנו שם:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כט הלכה כג
כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים
אומרים ז שהחיינו, ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר
בירך על הזמן בתחלת הפסח.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריט סעיף א
ליל יום הכיפורים נוהגים (א) <א>
א שאומר שליח צבור: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, <ב> על דעת המקום ועל דעת
הקהל, אנו מתירין להתפלל עם [ב] העבריינים. (ב) [ב*] ונוהגים שאומר: ב כל נדרי וכו',
(ג) ואחר כך ג <ג> אומר: שהחיינו, (ד) ד בלא כוס. הגה: ואח"כ מתפללים
ערבית. ונוהגים לומר כל נדרי (ה) ה בעודו יום, וממשיך בניגונים (ו) ו עד הלילה; ואומרים
אותו שלש פעמים, וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה (מהרי"ל). וכן אומר הש"צ
ג"פ: ונסלח לכל עדת וגומר, והקהל אומרים שלש פעמים: ויאמר ה' סלחתי כדברך (מנהגים);
ואל ישנה אדם ממנהג העיר, (ז) אפילו ז בניגונים או בפיוטים שאומרים שם (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריט סעיף א
(א) שאומר ש"ץ - ועכשיו אומר
הגדול שבכל עיר וצריך לצרף עוד שנים ואומרים בישיבה וכו' שהישיבות מסכימים לצרף דעת
המקום לדעת הקהל להתיר את העבריינים מעבריותן [ועבריין נקרא מי שעבר על גזירת צבור
או שעבר עבירה ומבואר לעיל בסימן נ"ה דאם נדוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה
ויכולין ג"כ להתנות להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה ושמא התנו
ע"כ מתירין אנו] כדי שנוכל להתפלל עמהם דכל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו
תענית שהרי חלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת:
(ב) ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' -
הנה מנהג קדמונים היה לומר מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה והיתה הכונה להתיר הנדרים
ושבועות שכבר נדרו ונשבעו פן עבר אחד עליהם ורבינו תם הקשה ע"ז ולכן הגיה שי"ל
מיום הכפורים זה עד יוה"כ הבא עלינו והכונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא
שלא יחולו [ומהני תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אח"כ אבל אם זוכר התנאי
ואעפ"כ נודר הרי עוקר התנאי] ונוהגין אנו כר"ת. ולפ"ז צ"ל די נדירנא
ודמישתבענא לשון עתיד והמ"א מסיק דאפילו לדעת ר"ת ג"כ יכול לומר בתיבה
אחת דנדרנא דלשון זה גם להבא משמע והקהל יאמרו עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ
מועיל לציבור:
(ג) ואח"כ אומר שהחיינו - וגם
הצבור יאמרו כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי שכשיסיים הש"ץ
הברכה יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ ליזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה
לצאת בברכתו:
(ד) בלא כוס - דכיון דמברך שהחיינו
אפילו אם הוא עדיין מבע"י קבל ליה עליה קדושת יוה"כ ואסור למישתי ואי ניתיב
לתינוק אתי למיסרך לשתות ביוה"כ אפילו כשיגיע לשנת י"ג. יתעטף בטלית מבע"י
כדי לברך משום דבלילה אין מברכין אפילו על כסות המיוחד ליום ועיין לעיל סימן י"ח
סק"ז במ"ב:
(ה) בעודו יום - אע"ג דאנו סוברין
כר"ת ומתנין על להבא שלא יחולו מ"מ דמי קצת להפרת נדרים שאין מפירין בשבת
ויו"ט וה"ה יוה"כ:
(ו) עד הלילה - כדי להתפלל ערבית בלילה.
ואם עדיין לא הגיע זמן ק"ש יאמרו איזה מזמורי תהלים קודם ערבית:
(ז) אפילו בניגונים - כי עי"ז
מבלבל דעת הקהל אין אומרים באהבה קודם מקרא קודש ובמקומות שנוהגין לומר באהבה מקרא
קודש אין לשנות ואם חל בשבת אין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו דכיון שהוא
יום תענית אין כ"כ רצון במנוחתנו אבל אומרים והנחילנו ד' אלהינו באהבה וברצון
שבת קדשך וינוחו בו וכו' ויסיים כי אתה סלחן וכו' ולא לומר ודברך אמת וקיים לעד: