רי"ף ערובין דף יב:
גמ' ערובין דף מד:-מה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 41:05 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:25 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)מי שישן בדרך וחשכה לו, קנה שביתה
במקומו ויש לו אלפים אמה
2)עכו"ם שצרו על עיירות ישראל,
אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת
3)מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר וישב
בדרך לנוח וחשכה לו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כז הלכה ד
מי ששבת בדיר שבמדבר או בסהר או במערה
וכיוצא בהן מרשות היחיד מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח בריבוע, וכן השובת
בבקעה אפילו היה ד ישן בשעה שנכנס השבת שלא קנה שביתה יש לו להלך ממקומו אלפים אמה
לכל רוח בריבוע, היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזה
הוא תחום שבת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תא
סעיף א
מי שישן בדרך וחשכה לו, קנה שביתה
במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ודוקא באדם, משום (א) דהואיל ואם היה נעור היה קונה
ישן נמי קונה; <א> אבל (ב) חפצי הפקר אינם קונים שביתה והם * כרגלי הזוכה בהם
תחלה שיכול להוליכן (ג) למקום שילך הוא. אבל חפצי נכרי,
* קונין שביתה (ד) במקומן אע"פ שבעליהם לאו בני שביתה נינהו, (ה) גזירה חפצי נכרי
אטו חפצי ישראל. ואם הוציאן נכרי חוץ לתחומן והביאן לעיר, יכולים לטלטל בכולה, (ו)
שכולה כארבע אמות * ובלבד שתהא (ז) א מוקפת לדירה. וסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונים
בתים תחלה ואח"כ מקיפים אותם; אבל (ח) סתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. הגה:
ולכן יש ליזהר ישראל (ט) שהשאיל כליו לנכרי והחזירן בשבת, (י) <ב> שלא לטלטלן
חוץ מד' אמות, אם אין העיר מוקף מחיצה, שהרי הכלים קנו שביתה אצל נכרי (א"ז).
משנה ברורה סימן תא
(א) דהואיל ואם היה ניעור וכו' - ר"ל
דאף שבין השמשות שהוא זמן קניית שביתה היה ישן ולא היה מתכוין לקנות שם שביתה אפ"ה
קנה לו שם שביתה להיות לו משם אלפים אמה לכל רוח והטעם דהואיל ואם היה ניעור וכו':
(ב) חפצי הפקר וכו' - דחפצי ישראל
שיש להם בעלים הם כרגלי הבעלים אבל חפצי הפקר שאין להם בעלים ומעצמן לא קנו שביתה במקומן
משום דלאו בני דעת הן לעולם ולא דמו לאדם ישן:
(ג) למקום שילך הוא - ואף שהוא
חוץ לאלפים למקום הנחת כלים מתחלה:
(ד) במקומן - היינו במקום הנחתן בין
השמשות דמשם יש להן אלפים אמה לכל רוח ולא יותר:
(ה) גזירה - כיון דעכ"פ יש להם
בעלים אם נאמר דלא קנו שביתה אתו למימר גם בכלים שבעליהם ישראל שלא קנו ג"כ שביתה
ויתירו להוציאן חוץ לאלפים:
(ו) שכולה כד"א - פי' דמן הדין
חפצים שהוציאן חוץ לתחומן אסורין לטלטלן רק בד"א מ"מ בעיר זו שהיא מוקפת
מחיצות מותר לטלטל בכולה דנחשבת כולה כד"א:
(ז) מוקפת לדירה - שבנו תחלה בתים
לדירה ואח"כ הקיפו בחומה סביב משא"כ אם היה ההיקף מקודם אין לטלטל שם אלא
בד"א אם היה ההיקף יותר מבית סאתים וערים הפרזים שלנו כיון שתקנו המבואות כדינן
בצוה"פ נחשבת כולה מוקפת לדירה דהבתים הרי הם כמחיצות ומקומות הפרוצים הלא נתקנו
בצוה"פ דנעשים לדירה דהלא בונין הבתים תחלה ואח"כ עושים הצוה"פ וחצר
לעולם חשוב כד"א:
(ח) סתם מבצרים - דדרך הוא לעשות תחלה
המבצר ואח"כ מתישבין בתוכו אנשים לדור:
(ט) שהשאיל כליו לעכו"ם - מערב
שבת והוליכן לביתו שהוא חוץ לתחום דאף דהכלים של ישראל הם מ"מ כיון שהשאילן לו
קנו שביתה אצלו וכ"ש בשואל כלים מן העכו"ם בשבת:
(י) שלא לטלטלן וכו' - היינו במלבושים
דבשאר כלים בלא"ה אסור לטלטל בשבת חוץ לד"א כיון שאין עירוב וביו"ט
משכחת אף בשאר כלים דאין בו איסור הוצאה:
ביאור הלכה סימן תא
* כרגלי הזוכה בהם תחלה - ואם זכו
בו שנים אחד עירב למזרח ואחד עירב למערב הרי הוא כרגלי שניהם ואסור לזוז אותו ממקומו
[תו"ש ומאמר מרדכי ושארי אחרונים דלא כט"ז]:
* קונין שביתה במקומן - עיין במ"ב
ואף דשביתת העכו"ם עצמו היה במקום אחר רחוק משמע דלא אזלינן בתריה לאסור לזוז
הכלים כיון דבאמת אין לעכו"ם שביתה ורק בתר הנחת הכלים אזלינן כן משמע לכאורה
מלשון הרמב"ם והמחבר וכ"כ התו"ש בדעתם אלא שכתב דמהגהת אשר"י בשם
או"ז משמע דהרי הם כרגלי עכו"ם לגמרי וא"כ אם העכו"ם במקום רחוק
אסור לזוז הכלים ממקומן וכמו בפירות ישראל אם הם מופקדין במקום אחר (בסימן שצ"ז
סי"ז) והעתיקו הפמ"ג אכן באמת אין שום משמעות בהגהת אשר"י דמש"כ
שם אינו יכול להוציאו מאלפים שלו קאי על הכלים וביותר המעיין באו"ז יראה שלא כתב
כלל האי לישנא דהרי הן כרגלי עכו"ם אלא כתב דקונין שביתה ומה דנקט הגהת אשר"י
הרי הן כרגלי עכו"ם ל"ג ואורחא דמלתא נקט שהבעלים מסתמא במקום הכלים ומ"מ
בעיקר הדין אין לדחות ספיקו דתו"ש דאף דבפוסקים כתבו דקונין שביתה במקומן אפשר
משום דאיירי שהעכו"ם הבעלים ג"כ במקום הכלים אבל במקום שאין העכו"ם
במקום הכלים אפשר דמודו ג"כ שהולכים אחר העכו"ם וכמו בישראל וכ"כ בגאון
יעקב למסקנא דש"ס דגזרינן עכו"ם אטו ישראל אח"כ מצאתי בבית מאיר שגם
הוא תפס על התו"ש במה שכתב להוכיח מהגהת אשר"י בשם האו"ז והחליט דלא
אזלינן בתר העכו"ם עצמו כלל ע"ש ודלא כהגאון יעקב:
* ובלבד שתהא מוקפת לדירה - עיין לקמן
בסימן ת"ה ס"ו בבה"ל מה שכתבנו שם איזה דעות מהראשונים דלא בעינן היקף
מחיצה וה"ה הכא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו
על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי'
לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין י ומחללין עליהן את השבת, ובכל
מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין
עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם
מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי
זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ו
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל,
אם באו (יב) על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, (יג) ואפי'
סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה (יד) לספר, (טו)
אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין
אלא רוצים לבא (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכט סעיף ו
(יב) על עסקי ממון וכו' - דבשביל הפסד
ממון לא הותר איסור שבת:
(יג) ואפילו סתם - דספק נפשות להקל:
(יד) לספר וכו' - עיר שמבדלת בין גבול
שישראל דרים בה לגבול העו"ג וחיישינן שאם ילכדוה משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:
(טו) אפילו לא באו וכו' - ר"ל
כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות
קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפק"נ [לשון או"ז] ודין זה ארישא נמי
קאי [אחרונים]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכט אות ז ד"ה וכתב מהר"ר
ז וכתב מהר"ר ישראל בכתביו (תרומת הדשן) סימן קנ"ו דבזמן הזה
אפילו על עסקי ממון מחללין עליהם דידוע הוא שאם לא יניחם ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו
והוי עסקי נפשות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכט סעיף ז
יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על
עסקי ממון מחללין, (טז) ה שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי
נפשות (ומ"מ (יז) הכל לפי הענין) (פסקי מהרא"י סי' ק"נ /קנ"ו/).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכט סעיף ז
(טז) שאם לא יניחנו וכו' - וה"מ
כשבאו על רבים דבודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו ולכן
הוי כמו שבאו על עסקי נפשות אבל כשבאו על יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל את השבת:
(יז) הכל לפי הענין - היינו לפי מה
שמשער כעסן ופחזותן. ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ לגבולינו לשלול שלל ולבוז בז בודאי
מחויבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא וכן מבואר ברוקח ואגודה
דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללין עי"ש:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כז הלכה ט
מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה בין
שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה, אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת
אף על פי שלא הגיע למדינה אלא בשבת הרי זה יכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל
רוח.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ת
סעיף א
מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר וישב בדרך
לנוח וחשכה לו, (א) ולא ידע שהוא בתחום העיר ואחר כך מצא עצמו בתחומה, (ב) קנה שביתה
בעיר ונכנס לתוכה בשבת, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. אבל אם לא היה דעתו
ליכנס (ג) למדינה זו, (ד) קנה שביתה במקומו ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח. ואם כלים
אלפים אמה ממקום שביתתו (ה) א בחצי העיר, אינו מהלך בעיר יותר מחציה. הגה: והוא
הדין (ו) אם היה ב בדעתו ליכנס לעיר ואמר שביתתי במקומי, נמי דינא הכי. (המגיד פרק
כ"ז).
משנה ברורה סימן ת
(א) ולא ידע וכו' - ואפילו נתכוין
לקנות שביתה במקום הזה:
(ב) קנה שביתה בעיר - כיון שמתחלה
היה בדעתו ליכנס לעיר ואלו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה חפץ לקנות שביתה אלא עם
בני העיר ולכן גם עתה הרי הוא כאחד מבני העיר להלוך את כולה ולהיות לו אלפים לכל רוח.
ומ"מ יש בזה חומרא ג"כ שהוא מפסיד מצד זה במקום שהוא ישב שאין לו משם שיעור
אלפים כיון שנחשב כאחד מבני העיר ונראה פשוט דכ"ז כשרוצה עכשיו לילך לעיר ולטובתו
הקילו עליו אבל אם רוצה לישאר במקומו שקנה שביתה הרשות בידו:
(ג) למדינה - ר"ל עיר:
(ד) קנה שביתה במקומו - ואפילו אם
לא נתכוין לקנות שביתה כאן כגון שהיה ישן בבין השמשות ובשבת כשננער מצא עצמו שהוא בתוך
תחום העיר אעפ"כ לא נחשב כאנשי העיר כיון שלא היה בדעתו מתחלה לכנוס וקנה שביתה
כאן וכדלקמיה בסעיף שאח"ז:
(ה) בחצי העיר - אבל אם כלים האלפים
בסוף העיר כל העיר אינו נחשב לו אלא כד"א ומהלך גם חוץ לעיר עד תשלום מידת אלפים
ממקום שביתתו כמו שנתבאר בסימן ת"ח:
(ו) אם היה בדעתו וכו' - ר"ל
דגם ברישא דמיירי שהיה בדעתו ליכנוס מ"מ לא מהני להיות כאחד מבני העיר אלא בדוקא
שלא הוציא בפירוש מפיו שקונה שביתה במקומו אלא במחשבה אבל אם אמר כן בפירוש בפיו בין
השמשות שביתתי במקומי אף דבתחלה כשהיה בא בדרך היה בדעתו ליכנס לעיר ואמירתו עתה היה
ג"כ רק מפני שלא היה יודע שהעיר סמוכה לו מ"מ כבר עקר בזה שביתתו מאנשי העיר
ואין לו אלא אלפים ממקום שביתתו:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ה הלכה יד
בור של יחיד כרגלי בעליו, ושל אותה
העיר כרגלי אנשי אותה העיר, ושל עולי בבל שהן מסורין לכל כרגלי י הממלא שכל מי שמילא
מהן מוליכן למקום שהוא מהלך, נהרות המושכין ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם ואם היו
באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. +/השגת הראב"ד/
שכל מי שממלא מהם מוליכן למקום שהוא מהלך. א"א זה שבוש כמו שכתבתי למעלה (ה"י).+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצז סעיף יד
(לב) י בור של יחיד הרי הוא (לג) כרגלי
בעליו; ושל אותה העיר, כרגלי (לד) יא אנשי אותה העיר; ושל הפקר, (לה) כרגלי הממלא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצז סעיף יד
(לב) בור וכו' - במים מכונסין ממי
גשמים או שלגים מיירי דאלו בבאר מים נובעין כמו בארות שלנו אף שהוא של יחיד הרי הוא
כרגלי הממלא וכמש"כ בסעיף שאח"ז:
(לג) כרגלי בעליו - ואם מילא מהם אחר
אינו יכול להליכן רק למקום שבעליו מוליכן ואם עירב בעליו למזרח אין יכול זה להוליכן
לצד מערב אפילו פסיעה אחת:
(לד) אנשי אותה העיר - ואם מילא אינש
אחרינא דלאו מהאי מתא לא מצי מפיק אלא ככל העיר דאי לא עירבו כלל מוליך אלפים לכל רוח
ואי עירב חד מבני העיר למזרח אוסר עליו שלא יהיה יכול לטלטל לכל רוח אלא אלפים מן העיר
למזרח וכ"ז באינש אחרינא אבל בני העיר כ"א יכול להוליך למקום שעירב כמו גבי
חבית של יין בסעיף י' וכן אם נתנן לאחד שאין מבני העיר יכול להוליכן כרגלי הנותן:
(לה) כרגלי הממלא - דכל מידי דהפקירא
מאן דמגבה ליה קני ואמרינן הוברר הדבר למפרע בין השמשות דלהאי גברי חזי וברשותיה קיימא
ואפילו נתן הממלא לאחרים לאחר שמילאן ביו"ט לצורכו הרי הן כרגליו:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ה הלכה יד
בור של יחיד כרגלי בעליו, ושל אותה
העיר כרגלי אנשי אותה העיר, ושל עולי בבל שהן מסורין לכל כרגלי י הממלא שכל מי שמילא
מהן מוליכן למקום שהוא מהלך, נהרות המושכין ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם ואם היו
באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. +/השגת הראב"ד/
שכל מי שממלא מהם מוליכן למקום שהוא מהלך. א"א זה שבוש כמו שכתבתי למעלה (ה"י).+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצז סעיף טז
מילא מים מבור של הפקר * לצורך חבירו,
הרי הם (לט) יד כרגלי הממלא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצז סעיף טז
(לט) כרגלי הממלא - אף אחר שמסרם לידו
והטעם דאף דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו דזכי לנפשיה
זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכי אלא מכחו הרי הם כרגליו ועיין בבה"ל שהרבה חולקין
ע"ז. ודע דאם הבור מים היה של שותפות ומילא לצורך שותפו לכו"ע כרגלי מי שנתמלאו
בשבילו שהרי מחלקו נתן לו דבדרבנן קי"ל דיש ברירה ואינו זוכה כלל מחלק הראשון:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצז סעיף טז
* לצורך חבירו הרי הם כרגלי הממלא
- עיין מ"ב שכתבנו דיש חולקים ע"ז ונבאר דבאמת שיטת המחבר הוא ע"פ דברי
ר"ת ורא"ש ור"ן [גם בחי' רא"ה לביצה מחזיק בשיטת ר"ת אלא
דנוטה שם לומר דאף כרגלי הממלא קאמר אבל גם כרגלי המתמלא צריך להיות ואינו יכול השני
להוליך אלא למקום שעירבו שניהם עיי"ש וטעמו מובן ע"פ מה שכתב בחי' הרשב"א
להקשות על סברת ר"ת עיין בחי' הרשב"א ודוק] אבל באמת רוב ראשונים חולקים
ע"ז ודעתם דהרי הם כרגלי המתמלא לפי מה דקיי"ל בכל מקום המגביה מציאה לחבירו
קנה חבירו והם רש"י ורשב"ם מובא בתוס' וכן פסק ר' חננאל בפירושו [ומה שמביא
בהג"ה מיימוני בשם הר"ח מגומגם ואפשר ט"ס יש שם] וכן הוא דעת בעל המאור
והראב"ד שם בהשגותיו וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו עיי"ש שהאריך והקשה
על סברת ר"ת וכן נוטה דעת המאירי עיי"ש וכן הוא דעת המגיד וכתב שם שכן דעת
הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו הלכה זו משום דסמכו על הכלל הידוע דהמגביה מציאה לחבירו
קנה חבירו [וטעם זה על השמטת הרי"ף והרמב"ם יותר נוח מטעם הר"ן דפסקו
כר"ש וסמכו על סתם מתני' דבור של עולי בבל כרגלי הממלא ומדלא חילקו בסתמא מיירי
בין שממלא לצורכו בין שממלא לצורך חבירו דזה הוא דוחק גדול] וכן דעת הריא"ז אלא
שהוא העתיק רק בשנתנו לו ומטעם דקנה מן ההפקר והוא רק כפי המובא בסוגיא דביצה אבל לפי
מה דקיי"ל בכל מקום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אין אנו צריכין לזה ואפשר שגם
כוונתו כן אלא שהעתיק כפי האמור בסוגיא דביצה לרב נחמן וכן פסק בשיטת ריב"ב באלפסי
דכרגלי מי שנתמלא ובא"ר ובנהר שלום הערו כמעט בכל הדברים אלא דהם כתבו וציירו
דין זה בשכבר בא לידי מי שנתמלא ובאמת מכל הני ראשונים מוכח דאפילו עודן ביד הממלא
ג"כ אסור להוליכם כרגליו אלא כרגלי מי שנתמלא בשבילו דהרי אינם שלו אלא שייכים
הם למי שנתמלא בשבילו דהמגביה מציאה וכו' קנה חבירו ומה שכתב בעבודת הקודש ונתנם לחבירו
הוא לשון הש"ס וה"ה אפילו לא נתן ולא מצאנו חילוק זה רק בריא"ז וכנ"ל
דנקט מטעם דזוכה מן ההפקר אבל לכל הראשונים לא צריכנא לזה אלא מטעם המגביה וכו' קנה
חבירו וע"כ מסתברא לפסוק שלא כדברי המחבר רק כרגלי שנתמלא בשבילו ובפרט אם כבר
הגיעו ליד מי שנתמלא דבזה מפורש גם בריא"ז וכן גם דעת הב"ח בכגון זה דכרגלי
מי שנתמלא הם ובאמת יש יותר סברא לומר כרגלי מי שנתמלא בשעה שהם בידו מבשעה שעדיין
הם ביד הממלא עיין בחי' הרשב"א בקושיותיו על שיטת ר"ת ודוק: