רי"ף ערובין דף יג.
גמ' ערובין דף מה.-מח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 43:32 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)חפצי נכרי, קונין שביתה במקומן
2)חריץ מלא מים מכונסים שהוא בין שני
תחומי שבת
3)כל אדם יש לו ארבע אמות ברשות הרבים
שיכול לטלטל בהם. ומודדים לו באמה שלו
4)שבו איש תחתיו , מכאן שכל אדם יש לו ד' אמות בכל מקום, אפילו יצא חוץ לתחום
1)
חפצי נכרי, קונין שביתה במקומן
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ה הלכה י
חפצי הפקר ו הרי הן כרגלי מי שזכה
בהן, וחפצי ז הגוי קונין שביתה במקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח ממקומן גזירה בעלים
גוי משום בעלים ישראל, ח פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו ט אפילו במזיד לא הפסידו את
מקומן מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. +/השגת הראב"ד/ חפצי הפקר הרי הן
כרגלי מי שזכה בהן. א"א טעה במשנתנו /ביצה/ (לט) ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר
נפקא לן מהלכתא דבמסכת עירובין (מה) אוקימנא כרבנן דפליגי על רבי יוחנן בן נורי וקיימא
לן כר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתן
בין השמשות ומזה הטעם לא הביא הרב ז"ל בהלכותיו מחלוקת דרב נחמן ורב ששת שחלקו
במילא ונתן לחבירו /ביצה/ (לט) דלאו אליבא דהלכתא פליגי בבור של עולי בבל, אבל יש לנו
עליו טענה שהרי מחלוקתם עומדת במעינות הנובעים.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תא
סעיף א
מי שישן בדרך וחשכה לו, קנה שביתה
במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ודוקא באדם, משום (א) דהואיל ואם היה נעור היה קונה
ישן נמי קונה; <א> אבל (ב) חפצי הפקר אינם קונים שביתה והם * כרגלי הזוכה בהם
תחלה שיכול להוליכן (ג) למקום שילך הוא. אבל חפצי נכרי, * קונין שביתה (ד) במקומן
אע"פ שבעליהם לאו בני שביתה נינהו, (ה) גזירה חפצי נכרי אטו חפצי ישראל. ואם הוציאן
נכרי חוץ לתחומן והביאן לעיר, יכולים לטלטל בכולה, (ו) שכולה כארבע אמות * ובלבד שתהא
(ז) א מוקפת לדירה. וסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונים בתים תחלה ואח"כ מקיפים
אותם; אבל (ח) סתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. הגה: ולכן יש ליזהר ישראל (ט) שהשאיל
כליו לנכרי והחזירן בשבת, (י) <ב> שלא לטלטלן חוץ מד' אמות, אם אין העיר מוקף
מחיצה, שהרי הכלים קנו שביתה אצל נכרי (א"ז).
משנה ברורה סימן תא
(א) דהואיל ואם היה ניעור וכו' - ר"ל
דאף שבין השמשות שהוא זמן קניית שביתה היה ישן ולא היה מתכוין לקנות שם שביתה אפ"ה
קנה לו שם שביתה להיות לו משם אלפים אמה לכל רוח והטעם דהואיל ואם היה ניעור וכו':
(ב) חפצי הפקר וכו' - דחפצי ישראל
שיש להם בעלים הם כרגלי הבעלים אבל חפצי הפקר שאין להם בעלים ומעצמן לא קנו שביתה במקומן
משום דלאו בני דעת הן לעולם ולא דמו לאדם ישן:
(ג) למקום שילך הוא - ואף שהוא חוץ
לאלפים למקום הנחת כלים מתחלה:
(ד) במקומן - היינו במקום הנחתן בין
השמשות דמשם יש להן אלפים אמה לכל רוח ולא יותר:
(ה) גזירה - כיון דעכ"פ יש להם
בעלים אם נאמר דלא קנו שביתה אתו למימר גם בכלים שבעליהם ישראל שלא קנו ג"כ שביתה
ויתירו להוציאן חוץ לאלפים:
(ו) שכולה כד"א - פי' דמן הדין
חפצים שהוציאן חוץ לתחומן אסורין לטלטלן רק בד"א מ"מ בעיר זו שהיא מוקפת
מחיצות מותר לטלטל בכולה דנחשבת כולה כד"א:
(ז) מוקפת לדירה - שבנו תחלה בתים
לדירה ואח"כ הקיפו בחומה סביב משא"כ אם היה ההיקף מקודם אין לטלטל שם אלא
בד"א אם היה ההיקף יותר מבית סאתים וערים הפרזים שלנו כיון שתקנו המבואות כדינן
בצוה"פ נחשבת כולה מוקפת לדירה דהבתים הרי הם כמחיצות ומקומות הפרוצים הלא נתקנו
בצוה"פ דנעשים לדירה דהלא בונין הבתים תחלה ואח"כ עושים הצוה"פ וחצר
לעולם חשוב כד"א:
(ח) סתם מבצרים - דדרך הוא לעשות תחלה
המבצר ואח"כ מתישבין בתוכו אנשים לדור:
(ט) שהשאיל כליו לעכו"ם -
מערב שבת והוליכן לביתו שהוא חוץ לתחום דאף דהכלים של ישראל הם מ"מ כיון שהשאילן
לו קנו שביתה אצלו וכ"ש בשואל כלים מן העכו"ם בשבת:
(י) שלא לטלטלן וכו' - היינו במלבושים
דבשאר כלים בלא"ה אסור לטלטל בשבת חוץ לד"א כיון שאין עירוב וביו"ט
משכחת אף בשאר כלים דאין בו איסור הוצאה:
ביאור הלכה סימן תא
* כרגלי הזוכה בהם תחלה - ואם זכו
בו שנים אחד עירב למזרח ואחד עירב למערב הרי הוא כרגלי שניהם ואסור לזוז אותו ממקומו
[תו"ש ומאמר מרדכי ושארי אחרונים דלא כט"ז]:
* קונין שביתה במקומן - עיין במ"ב
ואף דשביתת העכו"ם עצמו היה במקום אחר רחוק משמע דלא אזלינן בתריה לאסור לזוז
הכלים כיון דבאמת אין לעכו"ם שביתה ורק בתר הנחת הכלים אזלינן כן משמע לכאורה
מלשון הרמב"ם והמחבר וכ"כ התו"ש בדעתם אלא שכתב דמהגהת אשר"י בשם
או"ז משמע דהרי הם כרגלי עכו"ם לגמרי וא"כ אם העכו"ם במקום רחוק
אסור לזוז הכלים ממקומן וכמו בפירות ישראל אם הם מופקדין במקום אחר (בסימן שצ"ז
סי"ז) והעתיקו הפמ"ג אכן באמת אין שום משמעות בהגהת אשר"י דמש"כ
שם אינו יכול להוציאו מאלפים שלו קאי על הכלים וביותר המעיין באו"ז יראה שלא כתב
כלל האי לישנא דהרי הן כרגלי עכו"ם אלא כתב דקונין שביתה ומה דנקט הגהת אשר"י
הרי הן כרגלי עכו"ם ל"ג ואורחא דמלתא נקט שהבעלים מסתמא במקום הכלים ומ"מ
בעיקר הדין אין לדחות ספיקו דתו"ש דאף דבפוסקים כתבו דקונין שביתה במקומן אפשר
משום דאיירי שהעכו"ם הבעלים ג"כ במקום הכלים אבל במקום שאין העכו"ם
במקום הכלים אפשר דמודו ג"כ שהולכים אחר העכו"ם וכמו בישראל וכ"כ בגאון
יעקב למסקנא דש"ס דגזרינן עכו"ם אטו ישראל אח"כ מצאתי בבית מאיר שגם
הוא תפס על התו"ש במה שכתב להוכיח מהגהת אשר"י בשם האו"ז והחליט דלא
אזלינן בתר העכו"ם עצמו כלל ע"ש ודלא כהגאון יעקב:
* ובלבד שתהא מוקפת לדירה - עיין לקמן
בסימן ת"ה ס"ו בבה"ל מה שכתבנו שם איזה דעות מהראשונים דלא בעינן היקף
מחיצה וה"ה הכא:
2)
חריץ מלא מים מכונסים שהוא בין שני תחומי שבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה יג
והיאך מעמידין את המחיצה במים, אם
היתה למעלה מן המים צריך ג שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה
בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין ואף
על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע הואיל ויש בה עשרה טפחים הרי זו מותרת, ולא התירו
מחיצה תלויה אלא ד במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם והקלו במחיצה שאינה אלא כדי
לעשות היכר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תב
סעיף א
* חריץ מלא מים (א) מכונסים שהוא בין
שני תחומי שבת, * מקצתו בתחום עיר זה <א> ומקצתו בתחום עיר אחרת, שתי העיירות
אסורות למלאות ממנו * אפילו בתוך תחומם, שהמים שבתוך התחום (ב) א קונים שביתת העיר
ומתערבים אלו עם אלו * וצריך לעשות מחיצה (ג) בסוף התחומין (ד) להפסיקן, (ה) <ב>
ואפילו היא תלויה שאינה מגעת לקרקע החריץ ושל קנים בעלמא, סגי. הגה: ובור של תבן
העומדת בין שני תחומין, (ו) אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן ואין חוששין שמא יקח
א' מחלק חבירו. (גמרא פרק חלון) ואם המים מושכים, א"צ שום תיקון (ז) שאינם
קונים שביתה והרי הם כרגלי הממלא.
משנה ברורה סימן תב
(א) מכונסים - דנהרות המושכין אינם
קונים שביתה כלל והרי הן כרגלי כל אדם הממלא אותן וכדלקמיה:
(ב) קונים שביתת העיר - דכיון שהם
סמוכים לעיר דעת אנשי העיר עליהם ולא הוי כחפצי הפקר דאינם קונים שביתה ודוקא בין שני
עיירות ומשום שיש עליהם דעת שני העיירות ולכן אוסרים אלו על אלו אבל אם אין שם רק עיר
אחת אף שהמים נמשכין הרבה מחוץ לתחום ומתערבין עם אלו מ"מ מותר למלאות בתוך התחום
דהמים שמחוץ לתחום כיון שאינם סמוכים לעיר ואין עליהם רשות אחרת הרי הן כחפצי הפקר
דאינם קונים שביתה כלל. ועיין בה"ל מש"כ דיש חולקים על עיקר דין זה:
(ג) בסוף התחומין - והיינו אם היו
ביניהם ארבעת אלפים אמה שהוא שיעור שני תחומין צריך לעשות מחיצה בסוף אלפים שהוא סוף
שני התחומין ודוקא בכה"ג שהחריץ הוא בסוף התחום של כל אחד שנמצא חלק ממנו חוץ
לתחומו של כל אחד אבל אם החריץ עומד כולו במקום המשותף לשתי העיירות כגון שבין שתי
העיירות הוא רק ג' אלפים אמה והחריץ הוא באמצע שתיהם מותרות למלאות ממנו בלי שום מחיצה
דאמרינן יש ברירה וכל אחד לוקח מחלקו:
(ד) להפסיקן - עיין פמ"ג דאפי'
היתה עיר האחרת של עכו"ם ג"כ צריך להפסיקן:
(ה) ואפילו היא תלויה - דקל הוא שהקילו
במים מפני שיש לזה צורך הרבה ומ"מ צריך שיהיה עכ"פ קצה המחיצה שקוע טפח במים
דבלא"ה אינה נראית כהפסק כלל וכמבואר לעיל בסימן ס"א:
(ו) אלו מאכילין מכאן וכו' - דהלא
כל אחד נוטל מתחומו:
(ז) שאינם קונים שביתה - מפני דניידי.
ואפילו הם שייכים ליחיד ג"כ אינו כרגליו אלא כרגלי הממלא:
ביאור הלכה סימן תב
* חריץ וכו' - האי ענינא מיירי רק
ביו"ט ולענין איסור תחומין דאי בשבת בלאו איסור תחומין יש בו משום הוצאה [מאמר
מרדכי] ועיין בפמ"ג:
* מקצתו בתחום עיר זה וכו' - לכאורה
נראה דדוקא באופן זה אבל אם החריץ רחב הרבה ויש שטח גדול שאין שייך לא לתחום זה ולא
לזה יהיה מותר למלאות כל אחד בתוך תחומו ולא אמרינן בזה דעריבי מיא דאל"ה אפילו
הוא רחב כמה מילין וקצה ממנו מגיע בתוך תחום של עיר זו וקצה השני מרחבו מגיע בתוך תחום
אחר נמי נימא דאסור למלאות ממנו וזה בודאי מסתברא דמותר וא"כ ה"נ כשהחריץ
רחב הרבה שמפסיק באמצע שטח שמצדו אין שום איסור למלאות דהלא הוא חפצי הפקר ואין לנו
לחוש מה שמעבר השני יש מים ששייכים לאיזה עיר וגדולה מזו דעת התוספות בד"ה חרס
דהיכא דממשכי מתחום זה לתחום זה בטלה דעתם והוי כחפצי הפקר וכ"ש בעניננו מסתברא
דכו"ע מודו בזה:
* אפילו בתוך תחומם - ר"ל אף
שכ"א ממלא מן הצד שבתוך תחומו ואפילו אינו מוליכן לביתו ג"כ אסור דיש על
המים דין יצא חוץ לתחום מפני המים שמצד השני שמתערבין בהם:
* וצריך לעשות מחיצה וכו' - עיין במ"א
מה שהקשה על דין זה דבגמרא משמע דזהו רק לר"י בן נורי אבל לא לדידן דקי"ל
כרבנן וגם בביאור הגר"א מתמה מהסוגיא הזו [ולא מצא לישב אם לא שהרי"ף והרא"ש
לא היה להם הגירסא של רש"י ותוספות אמנם בר"ח וכן בחידושי רשב"א וריטב"א
העתיקו כולם זה הלשון] וכתבו שהג"א חולק על פסק זה וכתב הגר"א שכן מוכח מהתוספות
ד"ה חרם דלדידן דקי"ל כרבנן א"צ אפילו מחיצה של קנים. וכן מחידושי הריטב"א
נראה כן עיין שם וכן מהרמב"ם שהשמיט סוגיא זו מהלכותיו משמע ג"כ דס"ל
הכי ובטעות הדפוס נרשם בהגר"א בציוניו תיבת רמב"ם [ומה שהשיג הא"ר על
המ"א וכתב דהג"א לא כוון לזה ודבריו קאי על מים הנובעין העיקר כהמ"א
להמעיין היטב דאלו היה דבריו על מים הנובעין לא שייך מה דמסיים ע"ז דחפצי הפקר
וכו' דשם אפילו במעין ששייך לבעלים ג"כ קי"ל דהוא כרגלי הממלא] וע"כ
צ"ע להלכה:
3)
כל אדם יש לו ארבע אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם. ומודדים
לו באמה שלו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה טו
מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך
ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין,
ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ומפי הקבלה אמרו שזה
שנאמר בתורה +שמות ט"ז+ שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה
שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל. +/השגת הראב"ד/
מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות. א"א והוא שיהא לשם מקום קביעות כגון
ששבת שם או שיצא חוץ לתחום בין לאנסו בין לרצונו.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמט סעיף א
(א) כל אדם יש לו (ב) א ארבע אמות
ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם. ומודדים לו (ג) ב באמה שלו, ג ואם (ד) אמתו קטנה נותנים
לו ארבע אמות בינונית של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים (וע"ל (ה) סי' שצ"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמט סעיף א
(א) כל אדם יש לו וכו' - הטעם דכתיב
שבו איש תחתיו והכונה ישיבת כל איש ביום השבת יהיה כשיעור תחתיו דהיינו כשיעור אורך
כל גופו ושיערו חז"ל דאורך האדם שהוא שיעור תחתיו הוי ג' אמות ועוד אמה כדי לפשוט
ידיו ורגליו ובשיעור זה יכול אדם לטלטל חפצים מכאן לכאן:
(ב) ארבע אמות - מצומצמות [מ"א]
והיינו שימדוד אותן בצמצום ועיין בס"ב דארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן:
(ג) באמה שלו - דהיינו אם האיש הזה
הוא ארוך ביותר מודדין לו הד' אמות בזרוע שלו ונמצא שד' אמות שלו יהיו גדולין מד' אמות
של שאר בני אדם:
(ד) אמתו קטנה - ר"ל שגופו בינוני
כשאר כל אדם וזרוע שלו קצרה משאר בני אדם ואם ימדדו ד' אמותיו בזרוע שלו יהיו קצרות
לפי צורך גופו והתורה אמרה שבו איש תחתיו ע"כ נותנים לו ד"א בינוניות של
כל אדם:
(ה) סימן שצ"ו - ר"ל דשם
בהג"ה מבואר לענין יוצא חוץ לתחום דהארבע אמות מודדין מרווחות אכן בכאן לענין
טלטול ד"א בר"ה יש להחמיר דוקא מצומצמות וכנ"ל בסק"ב:
4)
שבו איש תחתיו , מכאן שכל אדם יש לו ד' אמות בכל מקום, אפילו יצא חוץ לתחום
בית יוסף אורח חיים סימן
שצו אות א ד"ה תניא שבו
א תניא שבו איש תחתיו מכאן שכל אדם יש לו ארבע אמות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו
(מח.):
ומ"ש ומודדין לכל אדם כפי אמותיו
ומרווחות. נתבאר בסימן שמ"ט (קיח סעיף א'):
ומ"ש ולעיל פירשתי אם נותנין
לו אלכסונן ואם הוא ננס באיבריו שנותנין לו ארבע אמות בינוניות. גם זה בסימן שמ"ט
(שם):
ומ"ש ופסק הרי"ף (יג:) שאין
לו אלא ארבע אמות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו עלה מ"ה (ע"א) תנן מי שישן בדרך
וכו' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות רבי אליעזר אומר והוא באמצען רבי יהודה אומר
לאיזה רוח שירצה ילך ומודה רבי יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. ופירש רש"י
והוא באמצען של ארבע אמות כלומר ב' אמות יש לו לכל צדדיו: לאיזה רוח שירצה. יטול ארבע
אמות ואחר שבירר לצד זה אין יכול לחזור ולברור לצד אחר. ובגמרא עלה מ"ח (ע"א)
רבי יהודה היינו תנא קמא אמר רבא ח' על ח' איכא בינייהו ופירש רש"י דרבנן סברי
ד' לכל צדדיו דהיינו ח' על ח' ורבי יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה רבי יהודה
לרבי אליעזר שאם בירר לו ב' לכאן וב' לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח
אחד ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי הכל ארבע אמות ותו לא. וכתב הרא"ש (סי'
יא) שהרז"ה (יג.) פסק כתנא קמא שיש לו ח' על ח' והוא באמצען כרבי אליעזר ור"ח
(בגליון שם) גורס חכמים היינו תנא קמא ומפרש היינו תנא קמא דריש פירקין (מא:) ונראה
דמה שלא הביאה הרי"ף משום דס"ל כתנא קמא דריש פירקין דאין לו אלא ארבע אמות
וכתב הרב המגיד בפי"ב (הט"ו) ובפרק כ"ז מהלכות שבת (הי"א) שכן
דעת הרמב"ם ודעת רבינו דלא קיי"ל כרבי אליעזר דאמר והוא באמצען שהרי כתב
בסימן ת"ה (קס: סעיף א') מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס להיות כבני
העיר ואין לו אלא ארבע אמותיו ואילו לרבי אליעזר כיון שיש לו ב' אמות לכל רוח אפילו
יצא ב' אמות עדיין הוא בתוך תחומו וגם הרמב"ם בפרק כ"ז מהל' שבת (שם) פסק
דאפילו אמה א' לא יכנס וכתב הרב המגיד דס"ל כרבי יהודה דאין לו אלא ארבע אמות
לרוח א' ואע"ג דרבי יהודה לאיזה רוח שירצה אמר אלא שאם בירר אינו יכול לחזור בו
וא"כ זה שלא בירר לו עדיין יכול לברור ומדברי רבינו נראה שכיון שזה מהלך ורוצה
לילך נראה כבורר אל עבר פניו וזה דחוק והרשב"א (עבה"ק ש"ה סי' יג) כתב
שדעת רבינו הוא כשבירר לצד החיצון אלא שהיה לו לפרט עכ"ל. וכתב הרב המגיד בפרק
י"ב מהלכות שבת (הט"ו) שדעת הרשב"א (ש"ג סי' ד, וש"ה סי'
ו) כדעת הרז"ה שיש לו ח' על ח' ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים
לדעת אחת הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצו סעיף א
(א) שבו איש תחתיו (שמות טז, כט),
מכאן שכל אדם <א> יש לו ד' אמות בכל מקום, (ב) אפילו יצא חוץ לתחום. ומודדים
לכל אדם (ג) באמה שלו, ואם היה (ד) ננס באיבריו נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל
אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים. הגה: (ה) ואלו ד' אמות מודדין לו (ו) מרווחות, (ז)
א והוא באמצען. (טור). (ח) ויש אומרים דמותר להלך ארבע אמות (ט) לכל צד, (י) אבל לטלטל
אין לו רק ארבע אמות עם אלכסונן, כמו שנתבאר לעיל סימן שמ"ט. (טור בשם הרז"ה
והמגיד פי"ב בשם רשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצו סעיף א
(א) שבו איש תחתיו מכאן וכו' - פי'
דכתיב תחתיו כתחתיו גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו וכמבואר בסימן שמ"ט
עי"ש במ"ב אך דשם מיירי לענין טלטול איזה חפץ בר"ה והכא מיירי לענין
יצא חוץ לתחום דיש לו רשות להלך ד' אמות:
(ב) אפילו יצא וכו' - שהרי משה אמר
זה לאותן שיצאו חוץ לתחום שבו איש תחתיו [טור]:
(ג) באמה שלו - עיין לעיל שמ"ט
במ"ב סק"ג:
(ד) ננס באבריו - ר"ל שגופו בינוני
וזרועו קצר וכמו שביארתי לעיל בשמ"ט סק"ד ובשה"צ שם:
(ה) ואלו ד"א וכו' - ר"ל
בין כשמודדין לכל אדם באמה שלו ובין כשמודדין ד"א בינוניות:
(ו) מרווחות - ר"ל שיהיו מודדין
אותו בריוח ולא בצמצום. ודע דארבע אמות נותנין לו מרובעות לעבר פניו שהוא רוצה לילך
דהיינו שיכול לילך בהן אף באלכסונן שעולה עוד אמה וג' חומשין:
(ז) והוא באמצען - ט"ס וצריך
לכתוב זה אחר תיבת לכל צד וכמו שנבאר לקמיה [ט"ז והגר"א]:
(ח) וי"א דמותר להלוך וכו' -
דלדעה ראשונה אין לו רק ד"א לאותו רוח שבירר ואם בירר למקום אחד אינו יכול לחזור
ולברור במקום אחר ולדעה זו יש לו ד"א לכל צד סביבותיו דהיינו שמונה על שמונה:
(ט) לכל צד והוא באמצען - כצ"ל.
ור"ל ממקום שהוא עומד יש לו לכל צד ד' אמות ונמצא דהוא שמונה על שמונה וכמו שכתבנו.
ועיין בא"ר שכתב דיש לסמוך על דעה זו למעשה:
(י) אבל לטלטל וכו' - ר"ל דיש
אומרים הזה פליגי רק אהילוך אבל לענין טלטול כו"ע מודו דאין מותר רק עד ד"א
עם אלכסון ועיין לעיל בסימן שמ"ט דאותן ד"א שבירר לו לכו"ע מותר לטלטל
באלכסונן אף שעולה יותר מחמש אמות: