רי"ף ערובין דף טו.
גמ' ערובין דף נב.- נב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 36:12 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 24:20 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)מי שנתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע
אצלו, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה
2)אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו
מקום
3)אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם
עירובם למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובם
4)מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת,
לא יכנס
5)יש אומרים דמותר להלך ארבע אמות לכל
צד
6)רגלו אחת תוך התחום ורגלו אחת חוץ
לתחום, יכנס
1)
מי שנתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, והחזיק בדרך והלך
כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ז הלכה ח
אנשי העיר ששלחו אחד מהן להוליך להן
עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובן, הן לא קנו שביתה באותו
מקום שהרי לא הונח שם עירובן ואין להן להלך ממדינתן אלא אלפים אמה לכל רוח, והוא
קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך, לפיכך יש לו להלך לאותו
מקום למחר ולהלך ממנו אלפים אמה לכל רוח.
בית יוסף אורח חיים סימן
תי
א - ג מי שיש לו בית מכאן ובית אחר לסוף אלפים אמה וכו'. משנה בסוף פרק
מי שהוציאוהו (נב.) מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל
בני העיר אסורים דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב הרי זה חמר
גמל ובגמרא מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו ב'
בתים וביניהם ב' תחומי שבת איהו כיון דנפק לאורחא הוי ליה עני והני עשירים נינהו ופירש
רש"י לעיל (נא:) איהו כיון דנפק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו הוי
ליה עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא
לקמן איכא למ"ד דאפילו לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי.
וכתב הרי"ף (טו.) איהו כיון דנפק לאורחא הוי ליה עני בני העיר דאמרו ליה ערב עלן
עשירים נינהו וכתב עליו הרא"ש (סי' יד) בני העיר דאמרו ליה ערב עלן רצונם לומר
שהוא היה מכיר אילן או גדר ומסרו לו שביתתם וכן פירש הרב רבינו יונתן (שם ד"ה
גמ') ומתוך דברי הרמב"ם נלמוד דהרי"ף בששלחו בני העיר לזה לערב להם בפת מיירי
שכתב בפרק ז' מהלכות עירובין (ה"ח) וזה לשונו אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך
להם עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובן הן לא קנו שביתה
באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובו ואין להם להלך ממדינתם אלא אלפים אמה לכל רוח והוא
קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך לפיכך יש לו להלך לאותו
מקום למחר ולהלן ממנו אלפים אמה לכל רוח עכ"ל. וכתב הרב המגיד ומדברי רבינו נראה
דכשאמרו שיש לו ב' בתים אורחא דמילתא נקט אבל הרשב"א (שם) כתב שכל שלא אמר בפירוש
שביתתי במקום פלוני כיון שהחזירו חבירו אם אין לו בית שם כל שחזר ולא הלך אני אומר
נמלך שלא לילך שם עד שיאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני עכ"ל. ואיתא תו בגמרא תניא
נמי הכי מי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי
רבי יהודה יתר על כן אמר רבי יוסי ברבי יהודה אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה עת חמה
הוא עת צנה הוא למחר משכים והולך אמר רבה לומר כולי עלמא לא פליגי דצריך כי פליגי להחזיק
ורב יוסף אמר להחזיק כולי עלמא לא פליגי דצריך כי פליגי לומר. ופירש רש"י לומר
כולי עלמא לא פליגי דצריך שיאמר לו חבירו לין פה כדקתני מתניתין בדרבי יהודה והחזירו
חבירו דהשתא ודאי משום צנה וחמה הוא דהדר ביה ודעתיה למיקני שביתה בסוף התחום ואף על
פי שלא אמר אבל אם חזר מעצמו איכא למימר נמלך ולא קנה שביתה דאפילו גילוי דעתא ליכא
והרי הוא כבני עירו ורב יוסף אמר להחזיק כולי עלמא לא פליגי דצריך כי פליגי לומר לין
פה כך שמעתי והרבה גמגומים יש. לישנא אחרינא ולא שמעתיו אמר רבה לומר שביתתי בתוך התחום
כולי עלמא לא פליגי דצריך זה החוזר לומר כן וכי פליג רבי יוסי ואתא לאקולי אחזקה פליג
דשמעיה לרבי יהודה דאמר החזיק ואתא איהו למימר אפילו מצאו חבירו שהיה רוצה להחזיק ולא
הניחו חבירו קנה עירוב ובלבד שיאמר שביתתי לשם דהואיל והיה רוצה לצאת חשבינן ליה כיוצא
והוי עני רב יוסף אמר להחזיק בדרך כולי עלמא לא פליגי דצריך דאי לא החזיק לא הוי עני
כי פליגי לומר דרבי יהודה בעי שיאמר שביתתי לשם ואתא רבי יוסי למימר אפילו לא אמר מידי
קני הואיל והחזיק דגילוי דעתא קנייה היא. ובתר הכי אמרינן רב יהודה בר אישתתא אייתי
ליה כלכלה דפירי לרבי נתן בר אושעיא כי הוי אזיל שבקיה עד דנחית דרגא אמר ליה בית הכא
למחר קדים ואזיל כמאן כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה זו היא גירסת רי"ף
(שם) וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ז' (ה"ט) שכתב זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה
בריחוק מקום שיחזיק בדרך לא שיצא וילך בשדה אלא אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום
וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו הרי זה החזיק וקנה שביתה וכל הקונה שביתה בריחוק
מקום אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא קנה
שם שביתה והרא"ש (שם) כתב על גירסא זו וקשה אמאי לא חשיב ליה בהדי שדה קנין ומחצה
דהלכה כרב יוסף ורש"י גריס הכא במאי עסקינן דאמר שביתתי במקום פלוני ואליבא דרבי
יהודה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תי סעיף א
מי שנתכוין לקבוע שביתתו (א) במקום
ידוע אצלו, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום * (ב) ויקנה בו שביתה, (ג) אע"פ
שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון אצלו או (ד) שחזר מעצמו ללון אצלו או שנתעכב,
יש לו להלך למחר עד מקום שנתכוין לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח; שכיון שגמר
בלבו לקבוע שם שביתתו (ה) והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם.
* (ו) בד"א, בעני, שאין מטריחין אותו להניח עירוב, או ברחוק כגון שהיה בא בדרך;
אבל אם לא היה עני ולא רחוק, לא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תי סעיף א
(א) במקום ידוע - היינו שאותו המקום
מסויים כגון אילן או גדר וכנ"ל בסימן הקודם:
(ב) ויקנה בו שביתה - המחבר סתם כדעת
הרמב"ם אמנם דעת הרבה פוסקים דדוקא אם יציאתו היתה שלא ע"מ לערב ורק ללכת
למקום אחר בסוף ד' אלפים מכאן זה נחשב לבא בדרך ואמרינן אף שהחזירו חבירו ללון אצלו
כיון דאנן סהדי דבעי למיזל להתם אע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני כמאן דאמר דמי
וקנה שם שביתה באותו מקום שרגיל תמיד לקנות שביתה שם דבודאי נתכוין לקנות שביתה שם
כדי שיוכל לילך למחר לשם אבל ביצא כדי לערב לא חשיב כבא בדרך ורק כיושב בביתו דלא הוי
עירוב באמירתו לבד:
(ג) אע"פ שלא הגיע - והוא שהיה
באפשר להגיע כבסימן הקודם:
(ד) שחזר מעצמו ללון - היינו שמתחלה
לא נתכוין לזה כי יצא ע"מ לחשוך שם ולקנות שם שביתה ברגליו ואח"כ נמלך לחזור
וללון בביתו ולמחר לילך לשם. ואם נמלך לגמרי בודאי נעקר למפרע מה שהיה בדעתו לקנות
שביתה שם והרי הוא כבני עירו:
(ה) והחזיק בדרך - דחשבינן ליה בזה
כבא בדרך בסימן הקודם:
(ו) בד"א בעני וכו' - ר"ל
בעני שאין לו מזון שתי סעודות להניח עירוב ולהטריחו שילך ויערב ברגליו לא רצו חכמים
ע"כ מותר לומר בביתו שביתתי במקום פלוני ובהחזיק בדרך אף בעשיר יכול לומר שביתתי
במקום פלוני ומש"כ או ברחוק כגון שהיה בא בדרך כבר ביאר מתחלה דבהחזיק בדרך הקילו
כאלו בא ממש בדרך ועיין בבה"ל שהבאנו דעת כמה פוסקים שסוברין דאף בעני לא הקילו
לומר שביתתי במקום פלוני כשהוא בביתו כ"א כשהחזיק כבר בדרך וכן פסק הח"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תי סעיף א
* ויקנה בו שביתה - עיין במ"ב
שכתבנו אמנם דעת הרבה פוסקים וכו' כיון דאנן סהדי וכו' כ"ז הוא לשון רש"י
והפוסקים ומש"כ באותו מקום שרגיל לקנות וכו' כן כתב הרשב"א בחידושיו ועוד
כתב הריטב"א וז"ל לא אמר ר' יוסי בר' יהודה אנן סהדי שרוצה לקנות שביתה וא"צ
אמירה אלא לזה דוקא שיצא מעירו והיה מכיר אילן וגדר מסויים באמצע ראוי לקנות שביתה
אבל במי שאינו מכיר באמצע שום מקום מסויים לקנות שביתה ולא היה דעתו מעולם על מקום
מסויים לקנות שביתה האיך יקנה לו שביתה עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ הרשב"א
בחידושיו:
* בד"א בעני וכו' - עיין מש"כ
במ"ב והח"א כתב דאף בעני אין להקל כשיושב בביתו לומר שביתתי במקום פלוני
כ"א כשהחזיק בדרך ובעשיר אף בשהחזיק בדרך אין להקל כ"א כשבא בדרך ממש והוא
לכאורה פלא דמנין לו כ"ז ולומר דפירש כן דברי השו"ע דהא בד"א אדלעיל
קאי הוא דבר בדוי דהלא דברי השו"ע נובע מדברי הרמב"ם ודעת הרמב"ם דאפילו
בביתו מותר העני לומר כידוע בפוסקים. ונראה דכתב זה בדרך הכרעה דלא רצה לפסוק כדעת
הרמב"ם שיהא מותר לעני אפילו בביתו לומר שביתתי במקום פלוני אף דיש לפרש כן גם
דעת הרי"ף שכתב בסתמא דבעני הקילו וכפשטיות לשון הש"ס ולא הזכיר כלל שצריך
שיהא בדרך דוקא וגם ברז"ה מבואר כן להדיא ע"ש מ"מ רוב הפוסקים חולקין
על זה והוא הר"ח [שהביא הריטב"א בשמו ובפירוש ר"ח שלפנינו לא נמצא ד"ז]
ורש"י ורבינו יונתן [בפירושו במשנה] ואו"ז וכתב כן בשם רשב"ם וכן הוא
דעת הרשב"א והריטב"א ורבינו ירוחם ולדבריהם כל שהוא בביתו לא חשיב עני לעולם
כי לא מצוי עני שלא יהיה לו מזון שתי סעודות ולכן לא פלוג רבנן ורק בדרך. אמנם לענין
החזיק בדרך שהחמיר הח"א שהצריך שיהא גם עני דוקא לכאורה הוא נגד כל הפוסקים דהרמב"ם
גופא לא ס"ל כן וכנ"ל וכל הראשונים הנ"ל כולם סוברים דבהחזיק בדרך אף
עשיר כעני חשוב ומשום דרוב העומדין בדרך אין פת מצוי להן וכמש"כ הר"ח וכן
הוא משמעות הש"ס דקאמר איהו כיון דנפק לאורחא הו"ל עני אמנם מ"מ אין
דברי הח"א דחויים מהלכה משום דעיקר החזיק בדרך לדעת הרבה פוסקים הוא דוקא כשיצא
שלא ע"מ לערב וכמש"כ במ"ב והוכיחו כן מלשון הש"ס דקאמר מי שהיו
לו שני בתים בשני תחומי שבת דמשמע דוקא כשהחזיק בדרך כדי להגיע לבית אחר שיש לו במקום
אחר ואח"כ נמלך לחזור וללון לע"ע בבית דאז יש לחשבו כבא בדרך אבל ביצא ע"מ
לערב לא חשוב כבא בדרך אלא הרי הוא כיושב בביתו שצריך לערב בפת דוקא מפני שפתו מצויה
לו בביתו ולכן דעת הח"א דיש לחוש לדעת כל הני רבוותא ואין להקל בזה עכ"פ
אלא הרי הוא כיושב בביתו שצריך לערב בפת ובצירוף דעת הרמב"ם והרז"ה הנ"ל
דבעני מותר אפילו בביתו ונכון הוא [ובספר גאון יעקב כתב דאף להרמב"ם וכן לתוספות
ורמב"ן עכ"פ צריך שיצא ע"מ להחשיך שם ואח"כ ללכת למקום השני ולא
ביצא לקנות שביתה ולחזור וללון בביתו ולשון השו"ע נמי יש ליישב באופן זה] אכן
בבא בדרך ממש בודאי קונה שביתה באמירתו אף שיש בידו פת וכמו שכתבנו לעיל בסוף סימן
ת"ט:
2)
אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תי סעיף ב
זה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום
שיחזיק בדרך, לא שיצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום וקודם שיצא
מפתח החצר * החזירו חבירו, הרי זה החזיק וקנה שביתה. וכל הקונה שביתה בריחוק מקום
(ז) אינו צריך לומר: שביתתי במקום פלוני, אלא * (ח) כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל
שהוא, קנה שם שביתה. וא"צ לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה שאינו
צריך לומר כלום, * אלא כיון שגמר בלבו, קנה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תי סעיף ב
(ז) א"צ לומר שביתתי במקום פלוני
וכו' - ויש חולקין דדוקא במי שיש לו שני בתים בשני תחומי שבת דהתם אמרינן אף דהחזירו
חבירו מ"מ היה דעתו לקנות שביתה כדי שיוכל אח"כ לילך לשם אבל בלא"ה
לא דאמרינן דנמלך הוא שלא לילך לשם עוד אם לא שאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני [ב"ח
ובית מאיר]:
(ח) כיון שגמר בלבו - לשם שביתה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תי סעיף ב
* החזירו חבירו הרי זה החזיק וכו'
- כאן לא הזכיר או שחזר מעצמו כבסעיף הקודם ואפשר דבדוקא נקט דבס"א שהחזיק ממש
בדרך אף שחזר מעצמו קנה שביתה אבל כאן שלא ירד רק מן העליה אפשר דדוקא כשהחזירו חבירו
ולא מעצמו ובריטב"א כתב בהחזיק בדרך דוקא בהחזירו חבירו ולא מעצמו דהתם אמרינן
דנמלך הוא מ"מ אף להרמב"ם י"ל דרק בהחזיק ממש בדרך מקיל גם בחזר מעצמו
אבל ביצא רק מפתח ביתו מודה להריטב"א וכפשטיות לשון העובדא דמייתי שם בגמרא מרב
יהודא דמיירי שם בהחזירו חבירו ובח"א משמע דגם בזה מקילינן אף בחזר מעצמו וצ"ע
לדינא:
* כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כו'
- הנה בסוף סימן הקודם ריש סי"א כתב ואמר שביתתי תחתיו בעקרו כו' וכן הוא לשון
המשנה ולא כתב דגמר בלבו נמי מהני ולכאורה כ"ש הוא שם דמהני גמר בלבו אכן י"ל
דשם גרע לענין זה דכאן שהחזיק בדרך ע"ש ע"מ לקנות שם שביתה [או ע"מ
לילך לעיר אחרת לדעת ש"פ ואף דלבסוף חזר לע"ע ללון בעירו ג"כ אנן סהדי
דכונתו לקנות שם שביתה וכנ"ל] יציאתו מוכחת על כונתו לקנות אבל התם דמיירי כשהולך
בדרך מכבר אין כוונתו מוכחת מתוך מעשיו וע"כ צריך שיאמר בפיו דוקא ומצאתי אח"כ
שכ"כ בתו"ש אכן באמת גם שם אין כאן מעשה המוכיח על הכוונה כדאמרינן בעירובין
ל"ח בגמרא דלמא חמרא אירכס ליה עי"ש וכן מוכח מהרשב"א בחידושיו דף נ"ב
ד"ה ורב יוסף אמר וכו' עי"ש וכן מורה פשטיות לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות
עירובין הלכה ג' ע"ש דגם בבא בדרך מהני כונה ועיין בתוספות דף מ"ט ע"ב
ד"ה ואמר שכתבו והא דנקט ואמר אטו כשאומר שביתתי במקום פלוני דמשמע לכאורה מזה
דסברי דהתם בעי אמירה דוקא אפשר דפליגי אהרמב"ם או דמחשבה כדי לקנות ג"כ
כאמירה דמיא ולאפוקי באומר שביתתי במקומי דשם א"צ אפילו הכונה כדי לקנות שביתה
וכדלעיל בסימן ת':
* אלא כיון שגמר בלבו וכו' - זהו לשון
הרמב"ם וכ"כ הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו אות י"ג דעשיר העומד בעירו
ומחשיך על התחום בעינן שיכוין לקנות שביתה ע"ש ואינו ואינו דומה לסימן ת' הנ"ל
לענין ישן דשם הלא בא בדרך וקונה שביתה ממילא במקומו שהוא שובת לאפוקי בזה שהוא עומד
בעירו ורוצה לחזור וללון בעירו אלא שהיה בעידן חשיכה על התחום בעינן שיכוין לקנות שם
שביתה ופשוט:
3)
אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובם למקום ידוע והחזיק
בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובם
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תי סעיף ג
אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם
עירובם למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובם, הם לא קנו שביתה באותו
מקום שהרי לא הונח שם עירובם, ואין להם להלך במדינתם אלא אלפים אמה לכל רוח. (ט) והוא
קנה שם עירוב, שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך. לפיכך יש לו לילך לאותו
מקום למחר ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תי סעיף ג
(ט) והוא קנה שם עירוב וכו' - עיין
מה שכתבנו לעיל בסק"ב:
4) מי שיצא חוץ לתחום
אפילו אמה אחת, לא יכנס
רמב"ם הלכות שבת
פרק כז הלכה יא
מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא
יכנס שהארבע אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו, לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו
אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות ז מעמידת רגליו ולחוץ, וכן
מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הרי זה לא יכנס לה אלא מהלך ממקום שנכנס
עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד, ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו
כמו שאמרנו, היתה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום הרי זה יכנס. +/השגת
הראב"ד/ מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת. א"א זה המחבר בכל מה שכתב לא הועיל
כלום מכדי קיימא לן הבלעת תחומין מילתא היא (שם מה) בין שיצא לדבר מצוה בין שיצא מאונס
כדאמרי נהרדעי (שם מא) אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על, מעתה מי שיצא חוץ לתחום
אמה או מי שהחשיך לו חוץ לתחום אמה שהוא אנוס בריחוק אמה אמאי לא יכנס הרי יש לו לילך
ארבע אמות לאיזה צד שירצה ונאמר כיון דעל על הילכך לא משכחת לה למתניתין אלא אליבא
דר' יהודה וכשבירר לו לצד החיצון. /השגת הראב"ד/ היתה רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו
אחת בתוך התחום הרי זה יכנס. א"א איכא מאן דאמ' כיון דקם כיחידאה לא יכנס.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תה
א מי שיצא חוץ לתחום וכו'. משנה בסוף פרק מי שהוציאוהו (נב:) ואע"ג
דפליג רבי שמעון קיי"ל כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז (הי"א) וכתב
שם הרב המגיד שהרשב"א (עבה"ק ש"ה סי' יג) פסק כרבי שמעון דאמר אפילו
יצא ט"ו אמה יכנס לפי שאין המודדין מכוונין המדות וחוץ למקום הציון יש ט"ו
אמה ונקטינן כהרמב"ם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תה סעיף א
מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת,
(א) לא יכנס להיות כבני העיר ואין לו אלא ד' אמות (ב) א מעמידת רגליו ולחוץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תה סעיף א
(א) לא יכנס להיות וכו' - ר"ל
דלא תימא דאמה אחת לא חשיב יציאה וממילא הוא כבני העיר:
(ב) מעמידת רגליו ולחוץ - אבל לצד
פנים כלל לא דאף דבודאי לכו"ע יכול לברר הד"א שלו לכל צד שירצה שאני הכא
כיון שהתחיל ללכת אל עבר זה נראה כבורר הד"א ממנו ולהלאה. והנה המחבר אזיל לטעמיה
בסי' שצ"ו דאין לו רק ד"א אבל לפי מה שהביא הרמ"א שם בהג"ה בשם
יש אומרים דיש לו ד' אמות לכל צד והכריעו שם האחרונים כדעה זו א"כ יכול לילך הד"א
שלו אף לצד העיר דהיינו אם יצא אמה אחת יוכל לחזור לתוך התחום בשיעור שלש אמות ודע
דכל זה אם יצא במזיד אבל אם יצא באונס או מחמת טרדתו שכח ויצא הסכימו האחרונים דכל
שלא יצא מן התחום ארבע אמות מותר לו לחזור ולכנוס תוך העיר דבכגון זה אמרינן דכיון
שיש לו רשות לחזור לתוך תחומו חשוב כאלו לא יצא כלל מן התחום והרי הוא כבני העיר וכ"ש
אם יצא לדבר מצוה דמותר לו לחזור תוך תחומו ומשם לעיר כל שלא יצא מתוך התחום ארבע אמות:
5)
יש אומרים דמותר להלך ארבע אמות לכל צד
בית יוסף אורח חיים סימן
שצו אות א ד"ה תניא שבו
א תניא שבו איש תחתיו מכאן שכל אדם יש לו ארבע אמות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו
(מח.):
ומ"ש ומודדין לכל אדם כפי אמותיו
ומרווחות. נתבאר בסימן שמ"ט (קיח סעיף א'):
ומ"ש ולעיל פירשתי אם נותנין
לו אלכסונן ואם הוא ננס באיבריו שנותנין לו ארבע אמות בינוניות. גם זה בסימן שמ"ט
(שם):
ומ"ש ופסק הרי"ף (יג:) שאין
לו אלא ארבע אמות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו עלה מ"ה (ע"א) תנן מי שישן בדרך
וכו' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות רבי אליעזר אומר והוא באמצען רבי יהודה אומר
לאיזה רוח שירצה ילך ומודה רבי יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. ופירש רש"י
והוא באמצען של ארבע אמות כלומר ב' אמות יש לו לכל צדדיו: לאיזה רוח שירצה. יטול ארבע
אמות ואחר שבירר לצד זה אין יכול לחזור ולברור לצד אחר. ובגמרא עלה מ"ח (ע"א)
רבי יהודה היינו תנא קמא אמר רבא ח' על ח' איכא בינייהו ופירש רש"י דרבנן סברי
ד' לכל צדדיו דהיינו ח' על ח' ורבי יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה רבי יהודה
לרבי אליעזר שאם בירר לו ב' לכאן וב' לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח
אחד ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי הכל ארבע אמות ותו לא. וכתב הרא"ש (סי'
יא) שהרז"ה (יג.) פסק כתנא קמא שיש לו ח' על ח' והוא באמצען כרבי אליעזר ור"ח
(בגליון שם) גורס חכמים היינו תנא קמא ומפרש היינו תנא קמא דריש פירקין (מא:) ונראה
דמה שלא הביאה הרי"ף משום דס"ל כתנא קמא דריש פירקין דאין לו אלא ארבע אמות
וכתב הרב המגיד בפי"ב (הט"ו) ובפרק כ"ז מהלכות שבת (הי"א) שכן
דעת הרמב"ם ודעת רבינו דלא קיי"ל כרבי אליעזר דאמר והוא באמצען שהרי כתב
בסימן ת"ה (קס: סעיף א') מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס להיות כבני
העיר ואין לו אלא ארבע אמותיו ואילו לרבי אליעזר כיון שיש לו ב' אמות לכל רוח אפילו
יצא ב' אמות עדיין הוא בתוך תחומו וגם הרמב"ם בפרק כ"ז מהל' שבת (שם) פסק
דאפילו אמה א' לא יכנס וכתב הרב המגיד דס"ל כרבי יהודה דאין לו אלא ארבע אמות
לרוח א' ואע"ג דרבי יהודה לאיזה רוח שירצה אמר אלא שאם בירר אינו יכול לחזור בו
וא"כ זה שלא בירר לו עדיין יכול לברור ומדברי רבינו נראה שכיון שזה מהלך ורוצה
לילך נראה כבורר אל עבר פניו וזה דחוק והרשב"א (עבה"ק ש"ה סי' יג) כתב
שדעת רבינו הוא כשבירר לצד החיצון אלא שהיה לו לפרט עכ"ל. וכתב הרב המגיד בפרק
י"ב מהלכות שבת (הט"ו) שדעת הרשב"א (ש"ג סי' ד, וש"ה סי'
ו) כדעת הרז"ה שיש לו ח' על ח' ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים
לדעת אחת הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצו
סעיף א
(א) שבו איש תחתיו (שמות טז, כט),
מכאן שכל אדם <א> יש לו ד' אמות בכל מקום, (ב) אפילו יצא חוץ לתחום. ומודדים
לכל אדם (ג) באמה שלו, ואם היה (ד) ננס באיבריו נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל
אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים. הגה: (ה) ואלו ד' אמות מודדין לו (ו) מרווחות, (ז)
א והוא באמצען. (טור). (ח) ויש אומרים דמותר להלך ארבע אמות (ט) לכל צד, (י) אבל
לטלטל אין לו רק ארבע אמות עם אלכסונן, כמו שנתבאר לעיל סימן שמ"ט. (טור בשם הרז"ה
והמגיד פי"ב בשם רשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצו סעיף א
(א) שבו איש תחתיו מכאן וכו' - פי'
דכתיב תחתיו כתחתיו גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו וכמבואר בסימן שמ"ט
עי"ש במ"ב אך דשם מיירי לענין טלטול איזה חפץ בר"ה והכא מיירי לענין
יצא חוץ לתחום דיש לו רשות להלך ד' אמות:
(ב) אפילו יצא וכו' - שהרי משה אמר
זה לאותן שיצאו חוץ לתחום שבו איש תחתיו [טור]:
(ג) באמה שלו - עיין לעיל שמ"ט
במ"ב סק"ג:
(ד) ננס באבריו - ר"ל שגופו בינוני
וזרועו קצר וכמו שביארתי לעיל בשמ"ט סק"ד ובשה"צ שם:
(ה) ואלו ד"א וכו' - ר"ל
בין כשמודדין לכל אדם באמה שלו ובין כשמודדין ד"א בינוניות:
(ו) מרווחות - ר"ל שיהיו מודדין
אותו בריוח ולא בצמצום. ודע דארבע אמות נותנין לו מרובעות לעבר פניו שהוא רוצה לילך
דהיינו שיכול לילך בהן אף באלכסונן שעולה עוד אמה וג' חומשין:
(ז) והוא באמצען - ט"ס וצריך
לכתוב זה אחר תיבת לכל צד וכמו שנבאר לקמיה [ט"ז והגר"א]:
(ח) וי"א דמותר להלוך וכו' -
דלדעה ראשונה אין לו רק ד"א לאותו רוח שבירר ואם בירר למקום אחד אינו יכול לחזור
ולברור במקום אחר ולדעה זו יש לו ד"א לכל צד סביבותיו דהיינו שמונה על שמונה:
(ט) לכל צד והוא באמצען - כצ"ל.
ור"ל ממקום שהוא עומד יש לו לכל צד ד' אמות ונמצא דהוא שמונה על שמונה וכמו שכתבנו.
ועיין בא"ר שכתב דיש לסמוך על דעה זו למעשה:
(י) אבל לטלטל וכו' - ר"ל דיש
אומרים הזה פליגי רק אהילוך אבל לענין טלטול כו"ע מודו דאין מותר רק עד ד"א
עם אלכסון ועיין לעיל בסימן שמ"ט דאותן ד"א שבירר לו לכו"ע מותר לטלטל
באלכסונן אף שעולה יותר מחמש אמות:
6)
רגלו אחת תוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום, יכנס
רמב"ם הלכות שבת
פרק כז הלכה יא
מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא
יכנס שהארבע אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו, לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו
אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות ז מעמידת רגליו ולחוץ, וכן
מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הרי זה לא יכנס לה אלא מהלך ממקום שנכנס
עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד, ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו
כמו שאמרנו, היתה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום הרי זה יכנס. +/השגת
הראב"ד/ מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת. א"א זה המחבר בכל מה שכתב לא הועיל
כלום מכדי קיימא לן הבלעת תחומין מילתא היא (שם מה) בין שיצא לדבר מצוה בין שיצא מאונס
כדאמרי נהרדעי (שם מא) אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על, מעתה מי שיצא חוץ לתחום
אמה או מי שהחשיך לו חוץ לתחום אמה שהוא אנוס בריחוק אמה אמאי לא יכנס הרי יש לו לילך
ארבע אמות לאיזה צד שירצה ונאמר כיון דעל על הילכך לא משכחת לה למתניתין אלא אליבא
דר' יהודה וכשבירר לו לצד החיצון. /השגת הראב"ד/ היתה רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו
אחת בתוך התחום הרי זה יכנס. א"א איכא מאן דאמ' כיון דקם כיחידאה לא יכנס.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תה סעיף ב
היתה רגלו אחת תוך התחום ורגלו אחת
חוץ לתחום, (ג) יכנס.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תה סעיף ב
(ג) יכנס - דבתר רובו שדינן וכיון
דלא הוי אלא רגלו אחת חוץ לתחום ועדיין רובו בתוך התחום הלכך יכנס. ולפי מה שכתבנו
לעיל דיש לו שיעור ד"א חוץ לתחום גם בזה יהיה הדין אם יצא ע"י אונס ורגלו
אחת הוא עדיין בתוך ד"א של התחום חשיב כאלו עדיין לא יצא [א"ר וש"א]: