רי"ף ערובין דף טז:
גמ' ערובין דף נה:- נח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 31:08 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
2)היו שתי עיירות זו סמוכה לזו אם יש
ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש חושבין שתיהן כעיר אחת
3)אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה
לא פחות ולא יתר
4)ישים החבל כנגד לבו וימתחנו בכל
כחו.
6)מביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה
מצרים
1)
כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם היה בינו ובין המדינה
שבעים אמה ושני שלישי אמה הרי זה מצטרף למדינה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה א
כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם
היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה שהוא צלע בית סאתים המרובעת או פחות
מזה הרי זה מצטרף למדינה ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ
מבית דירה זה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שצח אות ה ד"ה ולאחר שהוסיפו
ה ולאחר שהוסיפו עליה לרבעה מוסיף עוד עליה וכו'. גם זה שם במשנה עלה נ"ז
(ע"א) נותנין קרפף לעיר דברי רבי מאיר וחכמים [אומרים] לא אמרו קרפף אלא בין שתי
עיירות ופירש רש"י כשבא למדוד התחומין אין מודדין מן החומה אלא מרחוק ע' אמה ושירים
ויליף לה בגמרא מקרא וכתבו הרא"ש (סי' ג) והמרדכי (ריש סי' תקד) בשם ר"מ
(פסקי עירובין סי' קכ) דהלכה כרבי מאיר אבל מדברי הרמב"ם בפכ"ח (ה"א)
נראה שפוסק כחכמים וכן נראה מדברי הרי"ף (טז.) שסתם המשנה כצורתה משמע דס"ל
דהלכה כחכמים דרבים נינהו ומיהו יש לדחות דדילמא סמך אמה שכתב בפרק מי שהוציאוהו (יב:)
הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו יחיד נגד רבים אבל יש להביא ראיה מדכתב (טז:) פלוגתא
דחייא בר רב ורב הונא באי נותנין לשתי עיירות ב' קרפפות או קרפף אחד וההיא פלוגתא אליבא
דחכמים איתא דלרבי מאיר ליכא למ"ד דאין נותנין להם אלא קרפף אחד וכדקתני מתניתין
בהדיא ואוקמה חייא בר רב כרבי מאיר אלא שקשה מדכתב הא דתנן בנדרים (נו:) הנודר מן העיר
וכו' ואסור ליכנס בעיבורה דמשמע אפילו בעיר אחת היא דהא סתמא מיתניא ומיהו אפשר שלא
הביאה אלא ללמד אסמכתא לעיבור העיר מפסוק של ויהי יהושע ביריחו דאיתמר אההיא מתניתין
ומכל מקום חכמים לא ראו בעירוב לתת עיבור אלא לשתי עיירות דכיון שאין ביניהם שיעור
חשוב הוי ליה חד אבל לעיר אחת אע"ג דלנדרים חשיב כעיר התם שאני משום דבנדרים הלך
אחר לשון בני אדם אי נמי הביאה לומר דכי תנא בנדרים אסור ליכנס לעיבורה בקרפף שבין
שתי עיירות היא דומיא דהכא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצח סעיף ה
כל (יט) ה בית דירה שהוא יוצא מהעיר,
אם היה בינו ובין העיר ע' אמה ושני שלישים שהוא צלע בית סאתים המרובעות או פחות מזה,
הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין (כ) חוץ מבית
דירה זה. הגה: ויש אומרים שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית אלא מותחין חוט על פני
רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים ומתחילין, (כא) וכן בכל מקום שמודדין
(טור). * (כב) וכן נראה לי להקל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצח סעיף ה
(יט) בית דירה - אע"פ שאין דרין
בה [אחרונים]:
(כ) חוץ מבית דירה זה - פי' שמותחין
חוט על כל פני רוחב העיר כנגד בית דירה זו כדי שיהא התחום שוה בכל מקום וכדאיתא לעיל
בריש ס"ד ומשם ולהלן מודדין התחום:
(כא) וכן בכל מקום שמודדין - פי' כשאין
שם בית דירה בתוך שבעים אמה נותנין ג"כ שבעים אמה ושיריים לעיר ואח"כ מודדין
התחום ולדעה ראשונה אין נותנין שבעים אמה ושיריים לעיר אחת כלל ומודדין האלפים מחומתה
ורק בשתי עיירות סמוכות נותנין ביניהן קרפיפות כמבואר בס"ז:
(כב) וכן נראה לי להקל - עיין בביאור
הלכה מה שכתבנו בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצח סעיף ה
* וכן נראה לי להקל - שיטה זו היא
דעת ר"מ מרוטנבורג והעתיקוהו להלכה הרא"ש והמרדכי וכן דעת הרשב"א בעבוה"ק
דאפילו לעיר אחת נותנין קרפף ודעת המחבר היא דעת הרמב"ם וכן מצאתי גם בסמ"ג
וכן הסכים הריטב"א בחידושיו וכ"כ הרע"ב. ולמעשה הנוהג להקל כדעת המקילין
בודאי אין למחות בידו ובפרט שהרמ"א מיקל בדבר אולם מה שהעתיק הרמ"א את דעת
הטור להקל בשנמצא בית בתוך השבעים אמה ושיריים שנותנין לו משם עוד שבעים אמה צ"ע
בדבר דדעת הראב"ד והעתיקו הרשב"א בחידושיו בלי שום חולק [וכן סתם בעבוה"ק]
וכ"כ ג"כ הריטב"א דאף לדעת הסוברין דנותנין קרפף לעיר אחת הוא רק בשאין
שם בית בתוך השבעים אמה אבל כשיש עיבור לעיר מחמת בית שנמצא שם שוב אין נותנין קרפף
ומשלימין רק עד שבעים אמה ושיריים מחומת העיר ובודאי יש לחוש לדבריהם כיון דלדעה הראשונה
הלא ס"ל דאין נותנין כלל קרפף לעיר אחת ועיין בביאור הגר"א שמצדד לעיקר כדעה
הראשונה ובודאי יש לחוש לדבריהם עכ"פ באופן זה:
2) היו שתי עיירות
זו סמוכה לזו אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש חושבין שתיהן כעיר אחת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה ה
היו שתי א עיירות זו סמוכה לזו אם
יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש כדי שיהיה שבעים אמה ושירים לזו ושבעים אמה ושירים
לזו חושבין שתיהן כעיר אחת ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים
אמה, היו שלשה כפרים משולשין אם יש בין האמצעי ובין כל אחד ואחד מן החיצונים אלפים
אמה או פחות מכאן ובין השנים החיצונים מאתים שלש ושמונים פחות שליש כדי שיהיה בין כל
אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן מאה וארבעים ואחת אמה ושליש הרי
שלשתן כמדינה אחת ומודדין להם אלפים אמה לכל רוח מחוץ לשלשתן, עיר שהוקפה ולבסוף ישבה
מודדין לה מישיבתה, ישבה ולבסוף הוקפה מודדין לה מחומותיה. +/השגת הראב"ד/
היו שלשה כפרים משולשים אם היה בין האמצע [וכו'] ובין השנים החיצונים מאתים ושלש ושמונים
פחות שליש. א"א כמדומה אני שטעה טעות גדולה שהוא נותן ארבעה פעמים שבעים אמה ושירים
ביניהם, בין שנים החיצונים מאה ארבעים ואחת ושליש ובין כל חיצון והאמצעי שבעים אמה
ושיריים הרי מאתים ושמונים ושלש פחות שליש, וטעות הוא בידו שהרי אמרו בין חיצון לאמצעי
אלפים אמה ובין חיצון לחיצון אפילו ארבעת אלפים אמה ולא נתנו שיעור מאה וארבעים ואחת
ושליש אלא לאויר שיהיה בין שתי החיצונים לאמצעי חוץ מגוף האמצעי שאם יהיה שם יותר אין
נחשבים שלשתם כאחת.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שצח אות ח ד"ה שתי עיירות
ח שתי עיירות זו כנגד זו ושלישית כנגד אויר שתיהם וכו'. גם זה שם עלה נ"ז
(ע"א) במשנה וכן שלש כפרים המשולשים אם יש בין שני החיצונים קמ"א ושליש עושה
האמצעית שלשתן להיות כאחד ואוקמוה בגמרא (שם ע"ב) לרב הונא דקיי"ל כוותיה
לא משולשין משולשין ממש בשורה אחת אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהם ויהיו משולשים ואין
בין זה לזה אלא קמ"א ופירש רש"י הא דקתני אם יש בין שני החיצונים קמ"א
בדמרחקי טובא מהדדי והכי קאמר אם יש אויר בין שני החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד
אויר הנשאר בין אמצעי לחיצוני' מכאן ומכאן קמ"א לכאן וקמ"א לכאן דהיינו ב'
קרפפות לשניהם רואים כאילו הוא נתון ביניהם והרי כולן אחד והיוצא מאחד מהם לילך דרך
אחד מחבירותיה מודד מחומת חבירתה אבל אם רבה אויר יותר מכן לא אמרינן רואין אמר ליה
רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לאמצעי אמר ליה אלפים אמה ופירש רש"י אלפים אמה הואיל
ויכול לבוא מזו לזו בלא עירוב אמרינן רואין ואמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון
[כמה יהא] מאי נפקא לך מינה כל שאילו מכניס אמצעי ביניהם ואין בין זה לזה אלא קמ"א
ואפילו ד' אלפים אמה אמר ליה אין והאמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין ב' ראשיה
פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת התם ליכא למימר מלי
הכא איכא למימר מלי ופירש רש"י ליכא למימר מלי האויר שביניהם שאין לך במה למלאותו
אבל התוספות (ד"ה התם) והרא"ש (סי' ד) פירשו התם ליכא למימר מלי משום דלעומדין
באמצע הקשת מיירי שמודדין להם מפתח ביתם שאין אומרין כאילו ביתם נתונה במקום היתר דאם
כן מפסדת להו אידך גיסא וה"נ לא אמרינן לאותן העומדים באמצעית רואין אותם כאילו
הם בין ב' החיצונים למדוד להם משם אלפים אמה אלא דוקא לעומדים בשני החיצונים הוא דאמרינן
אי נמי התם ליכא למימר מלי לפי שאין האויר של היתר מחזיק כל הבתים שבקשת והוא הדין
בג' כפרים אם היה האמצעי גדול ויתר על האויר שבין ב' החיצונים לא אמרינן מלי עכ"ל
ורבינו כתב כחומר פירוש קמא דלא אמרינן לעומדים באמצעית רואין ושלא כדמשמע מדברי רש"י
וגם מדברי הרמב"ם בפרק כ"ח מהלכות שבת (ה"ה) דגם לבני האמצעים אמרינן
רואין דשלשתן חשיבי כעיר אחת ואם כן גם לבני האמצעית מודדין מכנגד החיצונות וכתב רבינו
גם כחומר הפירוש השני שאם האמצעית גדולה יותר מהאויר שבין ב' החיצונים לא אמרינן רואין
ורבינו ירוחם (ני"ב חי"ח צח:) כתב ב' הפירושים ולא הכריע. ובמה שפירש
רש"י דאם יש בין ב' החיצונים קמ"א היינו כל שרואין שאמצעית ביניהם יש בינה
לחיצונות קמ"א מכאן וקמ"א מכאן כן דעת הרמב"ם בפכ"ח (שם) וכתב
הרב המגיד שהרשב"א (עבה"ק ש"ה סי' ו) והראב"ד מפרשים שאין בין
שני החיצונים אלא שיעור האמצעית וקמ"א ודי אם נראה האמצעית כאילו היא ביניהם אבל
שנתן לו קרפף ואיהו קאי לברא לא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצח סעיף ח
היו שלשה כפרים משולשים, אם יש בין
האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים (לט) אלפים אמה או פחות מכאן, ((מ) מלבד רוחב העיר
האמצעי) (טור), ובין שנים החיצונים * רפ"ג אמות פחות שליש כדי שיהיה בין כל
אחד מהם ובין האמצעי כשתראה אותו כאלו הוא ביניהם קמ"א ושליש, הרי שלשתן (מא)
כמדינה אחת ומודדים להם אלפים אמה (מב) לכל רוח * מחוץ לשלשתן, (וי"א (מג)
דאין מודדין מן האמצעי (מד) רק יב מחומותיה), (תוס' והרא"ש פר' כיצד מעברין וטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצח סעיף ח
(לט) אלפים אמה - דיכולין לבוא מהאמצעי
לשניהם בלי עירוב לכך אמרינן רואין כאלו האמצעי היה נתון בין שני החיצונים בשורה אחת
משא"כ אם היה רחוק יותר מאלפים אמה אינו מצטרף האמצעי עם שני החיצונים שיהיה עי"ז
כעיר אחת אם לא שהיה בין שני החיצונים רק קמ"א אמה ושליש שאז אינם צריכין לצירוף
האמצעי כלל:
(מ) מלבד רוחב וכו' - ר"ל דאם
נעמיד הכפר האמצעי בין שני החיצונים באמצע לא ישאר ריוח כ"א קמ"א אמה ושליש
מצד אחד שבין האמצעי לחיצון וכן מצד השני שהוא בס"ה רפ"ג אמות פחות שליש:
(מא) כמדינה אחת - ומותר לשנים החיצונים
לילך מזה לזה אפילו רחוקים הרבה אחד מחבירו וגם משם ולחוץ אלפים אמה דכעיר אחת חשיבי:
(מב) לכל רוח - ר"ל אפילו האמצעי
מותר לו לילך עד בין החיצונים ומשם ולהלן אלפים אמה ואפילו אם בין שני החיצונים יש
ריוח יותר מארבעה אלפים אמה ג"כ דינא הכי כיון דאם נעמיד האמצעי ביניהם לא ישאר
כ"א קמ"א אמה ושליש מכל צד:
(מג) דאין מודדין להאמצעי - כצ"ל:
(מד) רק מחומותיה - ר"ל דלא מהני
הסברא דרואין רק לענין שני החיצונים שיהיו כעיר אחת אבל לא לענין אמצעית עצמה וע"כ
מדידת תחומין שלה הוא רק סביב חומותיה לכל צד בלבד וטעמם שאם נראה אותו כמובלע ועומד
בין החיצונים יפסיד כ"כ לרוח השנית שאינה לצד החיצונים ולענין הלכה נקטינן כדעה
הראשונה דבד"ס הלך אחר המקיל ומודדים להאמצעי אלפים מחוץ לחיצונים ואפ"ה
לא הפסיד לרוח השנית:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצח סעיף ח
* רפ"ג אמות פחות שליש וכו'
- יש להסתפק אם היה ביניהם השיעור דרפ"ג אמות ולא יותר ורק שהאמצעי לא היה עומד
מכוון באמצע ורק נוטה לצד אחד יותר דאלו היו רואין אותו כאלו עומד כך באמצע בשורה אחת
היה ממנה לצד אחד פחות מקמ"א ולצד השני יותר מקמ"א ובזה הלא לא מהני לעשותן
כעיר אחת דכיון דמצד אחד תהא ריוח חלל יותר מקמ"א אין הכפר ההוא מצטרף ונמצא אין
כאן רק שנים ובשנים אין לנו כלל דין הזה שנימא רואין כאלו סמוכה אף שרחוקה אלפים דלשני
עירות אין נותנין רק קמ"א אמה ולא יותר וכמבואר בס"ז או אפשר דכיון דבסך
הכל אין כאן אלא רפ"ג אמות אף שהיא נוטה לצד אחד קצת רואין אותה כאלו נתונה באמצע
דאין צריך לכוין כ"כ שתהא יושבת כנגדן באמצע מכוון דוקא. והנה מלשון המשנה אם
יש בין שניים החיצונים קמ"א אמה ושליש משמע שצריך שיהיה מכוון דוקא שלא תהא מכל
צד יותר מקמ"א אמה אכן מלשון הרמב"ם דכלל שתהא ביניהם רפ"ג אמות משמע
לכאורה דאין קפידא בזה ורק שבין כולם לא תהיה יותר מהשיעור ואז רואין האמצעית כאלו
נתונה מכוון באמצע בין שניהם וצ"ע שוב מצאתי בחתם סופר תשובה צ"ד שנשאל בזה
ומדעתו נראה שצריך שיהיה מכוון באמצע דוקא רחוקה משניהם בשוה ודע דמה שכתב שם לענין
עיר העשויה כמין גאם שאין מרבעין אותה ורק מותחין החוט באלכסון כמין יתר של קשת זה
אינו דברשב"א בחידושיו (הנדפס מחדש) וכן בריטב"א כתב להדיא דעושין לה ריבוע
וכדעת השואל בתשובה שם ולפלא שלא עיין בריטב"א:
* מחוץ לשלשתן - עיין מ"ב שפירשנו
דהכונה שאף להאמצעית מודדין האלפים משנים החיצונים ולחוץ כ"כ בריטב"א וכן
פירשו דברי הרמב"ם שממנו העתיק השו"ע ולענ"ד יש לפרש דעת הרמב"ם
דס"ל דאף להחיצונים מודדין התחום מן האמצע ולהלן אלפים אמה דהוי כולם כעיר אחת
שהיא משולשת בשלשה קצוות דהדר בקצה אחד מותר לילך לשני קצוות האחרות ומחוץ להם אלפים
וזה מכוון בלשונו שכתב הרי שלשתן כמדינה אחת ומודדין וכו' לכל רוח חוץ משלשתן אלא שלא
הזכירו המפרשים זה:
3)
אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יתר
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה יא
אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה
לא פחות ולא יתר ובחבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר, הגיע לגיא אם היה רחבו חמשים אמה
שיכול להבליעו בחבל המדה מבליעו והוא שיהיה בעמקו פחות מארבעת אלפים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצט סעיף א
* אין מודדין תחום העיר אלא בחבל
(א) של פשתן <א> של חמשים אמה, (ב) לא פחות שהוא נמתח ביותר, ולא ארוך יותר מפני
שאינו נמתח כראוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף א
(א) של פשתן - ואף דאין לך יפה למדה
משלשלאות של ברזל כך קיבלו חז"ל דבחבל של פשתן מודדין מדכתיב [ביחזקאל מ] ופתיל
פשתים בידו:
(ב) לא פחות וכו' ביותר - ונמצא שיעור
התחום יותר מאלפים וכן להיפוך בארוך יותר מחמשים שא"א למותחו מפני כובדו ונמצא
אתה מקצר בשיעור התחומין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף א
* אין מודדין תחום העיר וכו' - כתב
הכלבו בשם הר"מ אדם שמודד אלפים אמה לתחום שבת דרך הילוכו אם אין שם אלא אלפים
בצמצום אין לסמוך ע"ז ולילך בכולן שמא יש יותר כי מן הדין אין לאמה כ"א ששה
טפחים עכ"ל ד"מ וכונתו דשמא אין מצמצם למדוד פסיעה בינונית ונראה ראיה לדבריו
דלא מצינו בגמרא לסמוך על פסיעות כ"א כששבת בבקעה ואינו יודע תחום שבת [דף מ"ב]
שא"א לו בענין אחר אבל עיקר מדידה לכתחלה הוא בחבלים כמו דאיתא בעניננו ומ"מ
נראה מדברי הכל בו שאם אין בדעתו למנות כל אלפים בשלימות יוכל לסמוך אף לכתחלה על מדידות
פסיעות:
4)
ישים החבל כנגד לבו וימתחנו בכל כחו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצט סעיף ג
* ישים החבל (ה) <ב> כנגד ב
לבו וימתחנו (ו) <ג> בכל כחו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ג
(ה) כנגד לבו - קבעו לו חכמים מקום
לשום כנגדו ראש החבל שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין
עי"ז:
(ו) בכל כחו - משום דמכביד באמצע ואינו
נמתח כראוי אם לא שימתחנו בכל כחו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ג
* ישים החבל כנגד לבו - עיין במ"ב
ועיין בחידושי הריטב"א שכתב דה"ה דיכול למדוד בהנחת החבל ע"ג קרקע ולא
ממעטינן רק שלא יניח אחד כנגד ראשו ואחד כנגד מרגלותיו ונמצא ממעט בתחומין:
5) כופתין את הפרה בחבל של מגג
רמב"ם הלכות פרה
אדומה פרק ג הלכה ב
כיצד שורפין אותה, זקני ישראל היו
מקדימין ברגליהן להר המשחה ובית טבילה היה שם, וכהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין
על הכבש ובאין להר המשחה, ומטמאין את הכהן וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים
לו טבול אחת, ואם היה כ"ג אומרים לו אישי כ"ג טבול אחת, ירד וטבל ועלה ונסתפג,
ועצים מסודרים היו שם ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה, ועושין מערכה כמין מגדל
ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן, ומראה המערכה במערב, וכופתין את הפרה
בחבל של מגג ונותנין אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב, הכהן עומד במזרח ופניו
למערב, שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו, ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע
פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, על כל הזאה טבילת אצבע בדם, ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה
לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה ויורד
מן המערכה והצית את האש בעצים קטנים והכניסן תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד
ברחוק ומשמר לה עד שיצת את האור ברובה ותקרע בטנה, ואח"כ נוטל עץ ארז ואזוב אין
פחות מטפח וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים ואומר לעומדים שם, עץ ארז זה עץ ארז זה
עץ ארז זה, אזוב זה אזוב זה אזוב זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה שלש פעמים
על כל אחד ואחד, והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי
שמיני ארזים שבעה הן ומיני אזוב ארבעה והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין
אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני
החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן
שאלו הן המינים האמורים בתורה, והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים
ומתבלין בו הקדירות, האזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה, וכורך האזוב עם הארז
בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה שנאמר והשליך אל תוך שריפת הפרה, ואינו משליך קודם
שיצית האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר ואם השליך פסולה שנא' אל תוך שריפת לא קודם שיצת
האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר, בין שהשליך שלשתן כאחת בין שהשליך זה אחר זה בין שהשליך
לתוך גופה או לתוך שריפתה בין שנקרעה מאליה ואחר כך השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשירה.
+/השגת הראב"ד/ ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א"א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד שהרי
אמרו גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה לא גמר מקנח אצבעו בשפת מזרק אלמא בידו מקבל
אבל לא שמענו שפסל בכלי וכשמנה הפסולין של פרה פ"ד לא מנה את זה לא במשנה ולא
בתוספתא ובספרי אמרו מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי ואני תמה על זה המדרש
שהרי בפר כהן משוח כתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר באצבעו ודרשינן נאמר כאן לקיחה ונאמר
להלן לקיחה מה להלן בכלי וכו' וכן בכל חטאות כתיב מדמה באצבעו ובעינן כלי אבל מצותה
מצות יד אמרו ולא עכוב תדע שהרי אמרו לא גמר מקנח אצבעו בשפת מזרק ולדבריו מזרק מאי
בעי התם ונראה לי שאי אפשר שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו אלא להביאו לשריפתה שצריך
לשרוף את כולה דם ובשר ועור ופרש מ"מ המדרש לא ידעתי מאין הוציאו.+
6) מביא חבל מצרי כדי
להזכירה מעשה מצרים
רמב"ם הלכות סוטה
פרק ג הלכה יא
ואחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה
ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה את לבה ומגלה שערה וסותר מחלפות ראשה כדי
לנוולה, ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשת ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל
מקום וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו.