רי"ף ערובין דף יז:
גמ' ערובין דף נח:-נט:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 39:54
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:40 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה
2)אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה
3)אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר
עד כאן תחום השבת
4)ריבה בתחום מהם ומיעט בתחום, שומעין
לו אף בתחום שריבה
5)אם באו ב' מומחים ומדדו את התחום,
אחד ריבה ואחד מיעט, שומעין למרבה
6)עיר שהיתה קנין יחיד, אפילו נעשית
של רבים, משתתפים כולם שיתוף א' ויטלטלו בכל המדינה
7)עיר שנשתתפו כל יושביה חוץ במבוי
א', הרי זה אוסר על כולם
1)
אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה יז
אין סומכין אלא על ה מדידת אדם מומחה
שהוא יודע מדת הקרקע, היו לנו תחומי שבת מוחזקין ובא מומחה ומדד ריבה בתחום מהן ומיעט
בתחום, שומעין לו בתחום שריבה, וכן אם באו שנים מומחין ומדדו התחום אחד ריבה ואחד מיעט
שומעין למרבה, ובלבד שלא ירבה יתר ממדת אלכסונה של עיר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצט סעיף ד
לא ימדוד אלא ג כנגד העיר. אפילו אם
יש הרים וגאיות כנגדה, (ז) לא ילך מכנגדה (ח) בצדה שהוא ישר וימדוד שם ויחזור כנגד
העיר לפי מדה שמדד שם, (ט) אלא ימדוד כנגד העיר. וכשיגיע להר, אם הוא כ"כ זקוף שאם יורידו חוט המשקולת מראשו לא
יתרחק מכנגדו למטה בשיפולו ד' אמות, * אז (י) אין צריך למדוד (כל כך) הירידה והעליה
אלא אם יש מישור בראשו, ואם אין מישור בראשו אינו מודד כלל. ואם חוט מתרחק מכנגדו ארבע
אמות * ומתלקט י' מתוך ה', דהיינו שבהילוך ה' אמות של שיפוע (יא) עולה עשרה טפחים,
(יב) אז רואים אם אין משפתו אל שפתו אלא נ' אמה (יג) מבליעו בחבל של נ' אמה (יד) שזוקף
עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח חבל מזה לזה; (טו) ואם אינו יכול
להבליעו בחבל של נ' אמה, מודדו בחבל של ד' אמות. וכן יעשה, אחד עומד ברגלי ההר למטה
ואחד למעלה ממנו ברחוק ד' אמות, ונותן התחתון החבל כנגד לבו (טז) והעליון כנגד רגליו,
ועולה התחתון למקום שעומד העליון והעליון עולה ד' אמות ומודדין כבתחלה, וכן יעשה עד
שימדוד כולו. ואם הוא משופע יותר, שבהילוך ד' אמות עולה י' טפחים, אז הקילו בו ולא
הטריחוהו להבליעו בחבל של נ' אמה ע"י קורות, אלא אם אין בו אלא חמשים אמה ישער
אותו כמה יש בו לפי אומד הדעת; * ואם יש בו יותר מנ' אמה, (יז) מודדו בחבל של ארבע
אמות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ד
(ז) לא ילך מכנגדה וכו' - הטעם דלפעמים
יש כנגד העיר הרים וגאיות שיש לו לקדר או למדוד מדידה יפה וכדלקמיה:
(ח) בצדה שהוא ישר - ואף דלקמן בס"ו
כתב דכשהגיע להר או לגיא ואינו יכול להבליע מותר לילך מן הצד כאן מיירי דהגיא וההר
אינו רחב כ"כ ויכול להבליעו בהחבל של נ' אמה אלא שהוא רוצה לילך ולמדוד מן הצד
שנוח לו יותר כדי שלא יצטרך לזה [פרישה]:
(ט) אלא ימדוד כנגד העיר - ומ"מ
אם כנגד העיר גופא יש מקום מישור בלא הרים וגאיות צריך למדוד במקום המישור:
2) אין סומכין אלא
על מדידת אדם מומחה
שולחן ערוך אורח חיים סימן שצט סעיף ז
אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה
(כח) שהוא יודע מדת הקרקע.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ז
(כח) שהוא יודע וכו' - וגם יהיה בקי
בדיני המדידה:
3)
אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום השבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה יט
אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר
עד כאן תחום השבת, ונאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן,
וסומכין על עדותו בדבר זה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל מפני ששיעור אלפים
אמה מדבריהם.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצט סעיף יא
אפילו עבד אפילו שפחה (מג) נאמנים
לומר: * עד כאן תחום שבת. אבל ז קטן, לא, בעודו קטן; (מד) ח אבל נאמן הגדול לומר: זכור
אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף יא
(מג) נאמנים לומר וכו' - דתחומין דרבנן
ולפיכך האמינום:
(מד) אבל נאמן הגדול לומר וכו' - והכל
מטעם הנ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף יא
* עד כאן תחום שבת - אין ר"ל
שמדדום דהא אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה וכנ"ל בס"ז אלא ר"ל שיודעין
שהיו מוחזקין לילך עד כאן ומסתמא בפעם ראשונה היה ע"י אדם שיודע אופני המדידה:
4)
ריבה בתחום מהם ומיעט בתחום, שומעין לו אף בתחום שריבה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה יז
אין סומכין אלא על ה מדידת אדם מומחה
שהוא יודע מדת הקרקע, היו לנו תחומי שבת מוחזקין ובא מומחה ומדד ריבה בתחום מהן ומיעט
בתחום, שומעין לו בתחום שריבה, וכן אם באו שנים מומחין ומדדו התחום אחד ריבה ואחד מיעט
שומעין למרבה, ובלבד שלא ירבה יתר ממדת אלכסונה של עיר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שצט
ח ומ"ש מדד ומצא מדתו במזרחית צפונית יתרה על שכנגדה וכו'. במשנה
הנזכרת ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר שומעין לו למקום שריבה ופירש רש"י שומעין
למקום שריבה ומוציא מדה הקצרה כנגדה ואנו תולין שלא מתח החבל כל צרכו ותניא בתוספתא
(עירובין פ"ד הי"ג) צריך למתוח החבל בכל כחו ובגמרא (נט.) למקום שריבה אין
למקום שמיעט לא אימא אף למקום שריבה ופירש רש"י למקום שריבה בתמיה והלא יש בכלל
מאתים מנה ובמשנה כתב ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר שנמצאו סימני תחום קרן זה ארוכין
ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדו שומעין לו למקום שריבה ומוציאין מדה הקצרה כנגדה
ואנו תולין שמפני שלא מתח החבל כל צרכו נתקצרה והרא"ש (סי' ח) הקשה על פירוש זה
ופירש הוא למקום שריבה אין למקום שמיעט לא דמשמע ליה שהולכין הכל אחר המרובה ואף במקום
הקצרה ומוציאין את המדה כנגד המרובה ואמאי שמא לא טעה המועט כי מצא דרך מדתו הר או
גיא שהיה צריך לקדר או למדדו מדידה יפה ולא נתלה בטעות ומשני אימא אף למקום שריבה תולין
להקל ולא נאמר שטעה להאריך וכל שכן שתולין למקום שמיעט להחמיר ומניח הציון באלכסון
ממקום שריבה למקום שמיעט ודברי רבינו כפירוש הרא"ש והרשב"ם כתב כפירוש רש"י:
והרמב"ם בפרק כ"ח (הי"ז) כתב היה לנו תחומי שבת מוחזקים ובא מומחה ומדד
ריבה בתחום מהם ומיעט בתחום שומעין לו בתחום שריבה עכ"ל והיה נראה לכאורה שדעתו
לומר שאין שומעין לו במקום שמיעט אבל אי אפשר לומר כן שהרי אמרו בגמרא אימא אף למקום
שריבה וכן כתב הוא זכרונו לברכה בפירוש המשנה (נח:) וזה לשונו מה שאמרו שומעין למקום
שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא פחות מן השיעור שהיינו חושבים
או אם אמר שבכאן תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבים כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר
ממה שהיינו חושבים קודם לכן עד כאן וא"כ צריך לפרש שמ"ש שומעין לו בתחום
שריבה לרבותא נקטיה דאע"פ שהוא מיקל שומעין לו וכל שכן ששומעין לו בתחום שמיעט
דהוי להחמיר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצט סעיף ח
היו לנו תחומי שבת (כט) מוחזקין, ובא
מומחה ומדד, (ל) ריבה בתחום מהם ומיעט בתחום, שומעין לו (לא) אף בתחום שריבה. הגה:
מדד ומצא מדתו במזרחית צפונית יתירה על שכנגדו במזרחית דרומית, מותח החוט של סימן התחום
מזה לזה * (לב) באלכסון, (הרא"ש וטור). וי"א בשוה, (לג) כפי המקום שריבה
בו. (ב"י בשם רש"י ורשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ח
(כט) מוחזקין - ר"ל אף שהיו מוחזקין
שעד כאן הוא מקום התחום מ"מ כיון שבא אח"כ מומחה ומדד ואמר שטעות הוא שומעין
לו בין להחמיר בין להקל. ופשוט דמיירי כשאין ידוע לן שהחזקה הראשונה נעשה ע"פ
מדידת מומחה דאל"ה אין שומעין להשני רק כשמרבה ולא כשממעט וכדלקמיה בס"ט:
(ל) ריבה בתחום מהם וכו' - ר"ל
שבמקום אחד ריבה ובמקום אחר מיעט:
(לא) אף בתחום שריבה - פי' וכ"ש
ששומעין לו במקום שמיעט להחמיר:
(לב) באלכסון - דחיישינן שמא לא טעה
במדידת מזרחית דרומית ומה שנתמעט המדה הוא מפני שמצא דרך מדתו איזה הר שצריך למודדו
מדידה יפה כקרקע חלקה ולכן נתקצר התחום באותו צד:
(לג) כפי המקום שריבה בו - אף שהוא
בעצמו מדד גם המזרחית דרומית תלינן ששם לא מתח החבל כל צרכו ולכך נתקצר התחום שם וכ"ש
אם אותו המדה הקצרה היה מאדם אחר בודאי תלינן להקל ואמרינן שאותו אדם טעה וכדלקמיה.
ולדינא פסק הגר"א דמודדין בשוה עיי"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ח
* באלכסון - עיין במ"ב הטעם ובביאור
הגר"א תמה ע"ז דהא ודאי כשמודדין התחום מאמצע העיר אלפים במישור עושין ציון
התחום שוה לכל אותו הרוח אף שבמקום אחד יש שם הרים שהיו צריכין לקדר והיה שם ציון סוף
האלפים קודם ציון תחום זה מ"מ ודאי אזלינן בתר מדידת תחום במקום אחד דהאיך אפשר
שכל אחד יצטרך למדוד ברוח אחד בכל המקומות שבאותו רוח אלא כמו שאמרו [לענין עיר] שמותחין
חוט שוה לכל אותו רוח וא"כ למה נחמיר כאן שימדדו לו באלכסון ויפחתו לו בצד השני
הרבה בחנם אלא נראה ברור דכונת התוספות הוא באופן אחר עי"ש וכן במחצית השקל תמה
ג"כ על סברת הרא"ש ע"ש ועיין בספר דמשק אליעזר שחתר ליישב סברת הרא"ש
ולמעשה נראה להקל כמש"כ הגר"א והמחה"ש דהתוספתא מסייעתן שז"ל היה
לפניו הר ומישור מודד את המישור ונשכר ומניח את ההר [ר"ל שנשכר במה שאין צריך
למדוד שיפוע ההר] ולא נזכר שום נ"מ בתוספתא בין שהיה המישור נגד העיר באמצע או
שהיה המישור אצל קרן זה וההר בקרן שכנגדו באותו רוח ופשטא דלישנא דמתניתין דאין מודדין
אלא מן המומחה לפירוש הרי"ף וכן בר"ח שלפנינו ג"כ כך הוא דצריך למדוד
מן מקום שוה וישר ע"ש:
5)
אם באו ב' מומחים ומדדו את התחום, אחד ריבה ואחד מיעט, שומעין
למרבה
בית יוסף אורח חיים סימן
שצט
ט מדדו שנים במקום אחד והוסיף אחד על חבירו וכו'. גם זה שם במשנה הנזכרת
ריבה לאחד ומיעט לאחר שומעין למרובה ומפרש בגמרא (נט.) דהכי קאמר ריבה אחד ומיעט אחר
שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר ואלכסונה ופירש רש"י
דאפילו ריבה שיעור גדול דליכא למיתלי במתיחת החבל תלינן בטעות האלכסון דאמרינן זה היה
בקי במדידה והניח טבלא של תחומין כנגד הקרן באלכסון וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד
את הזוית כל אלכסון של אלפים אבל אם ריבה יותר בכך אין לנו במה לתלות וכן כתב הרמב"ם
בפרק כ"ח מהלכות שבת (הי"ח) וזה לשונו כיצד בעת שירבה זה נאמר שמא הראשון
מקרן אלכסון של עיר מדד האלפים ולפיכך מיעט מדתו ונמצא צלע התחתון בינו ובין המדינה
פחות מאלפים וזה האחרון מדד האלפים מצלע המדינה ואין מחזיקין על אחד שטעה ביותר על
זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יותר על הראשון אפילו בתק"ף בקירוב שומעין לו ביותר
על זה אין שומעין לו עכ"ל וטעמו משום דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה
ולפי זה כשתמדוד מצלע העיר אלף ותכ"ח אמה ותבוא למדוד מקרן אלכסון של עיר יהיו
אלפים משום דתרי חומשי דאלף ותכ"ח הם תקע"ב ואע"פ שכתב תק"ף כבר
כתב הרשב"א (עבה"ק ש"ה סי' יא) דלא דק וכל שעולה יותר מע' קרי להו פ'
והרב המגיד למד עליו זכות דאמתא בריבוע הוי באלכסונה טפי מאמתא ותרי חומשי לפי שהכלל
האמיתי הוא שהאלכסון הוא גדר מרובע שתשבורתו הוא כפל מהמרובע הראשון שהאלכסון יוצא
ממנו כגון מרובע ה' על ה' שתשבורתו כ"ה אלכסונו גדר מרובע שתשבורתו נ' וא"כ
בהכרח הוא יותר מז' שהם ה' אמות וב' חומשים לפי שתשבורת ז' על ז' אינן אלא מ"ט
ויש לזה מופת והעלה שלפי החשבון האמיתי יהיה תקפ"ה ועוד ולא נעלם זה מעיני רבינו
אבל רצה להחמיר באותן ה' אמות ונ"ל ששיבוש הספרים הוא וצריך להיות בתקפ"ה
ואם יש [ספר] שנוסחתו כך הוא האמת לפי שאין דרך רבינו לכתוב בקירוב בחשבון שיוכל להוסיף
או לגרוע ממנו אפילו אמה אחת עכ"ל וטעמו של הרב המגיד לפי שנאמר שהראשון מדד מקרן
אלכסון העיר אלפים וכשנמדוד מצלע העיר תכלה מדת האלפים ההם לסוף אלף ותט"ו לפי
שתשבורת אלפים על אלפים הם ארבעה סכומים שכל סך עולה אלף פעמים אלף הנקרא בלעז קואינט"ו
לפי שבאלפים יש מאתים עשיריות וכל עשיריות מהם עולה בתשבורות ך' אלפים סך הכל ד' פעמים
אלף פעמים אלף שהם ד' סכים ואלף ותט"ו פעמים אלף ותט"ו עולה ב' סכים וב'
אלפים וקקכ"ה כיצד באלף ותט"ו יש קמ"א עשיריות וחצי וכל עשירית מהם
עולה י"ד אלפים וק"ן וקמ"א פעמים וחצי י"ד אלף וק"ן עולים
ב' סכים ואלפים וקקכ"ה הרי שאפשר שהשני ירבה על הראשון תקפ"ה והרמב"ם
לא דק בה' אמות ולחומרא הוא דלא דק ואפשר שלפי שכפי החשבון אמתא ותרי חומשי הנזכר בתלמוד
עולה התוספות לתקע"ב ולחשבון חכמי המדות עולה תקפ"ה כתב הרמב"ם תק"ף
בקירוב: ואהא דאמר אביי ובלבד שלא ירבה ממדת העיר כתב הרא"ש (סי' ח) וזה לשונו
ריבה לאחד ומיעט לאחר מיירי שבצד אחד ממש מדדו שניהם ולא כמו רישא דאיירי בב' מקומות
מרוח אחת ואמר אביי ובלבד שלא ירבה וכו' שאם הרחיק אחד ציון שלו יותר מהראשון כמדת
העיר ואלכסונה אמרינן הא' בשעה שמדד היתה העיר קטנה ולא היו כי אם בתים מועטים בקרן
מערבית דרומית ואח"כ ניתוספו על העיר דיורים גדולים ומדד מקרן מזרחית צפונית אלפים
אמה נמצא שנתרבית מדתו כמדת העיר שניתוספה ואלכסונה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצט סעיף ט
אם באו (לד) ב' מומחים ומדדו את התחום,
אחד ריבה ואחד מיעט, שומעין (לה) למרבה, ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר.
כיצד, בעת שירבה זה נאמר: שמא הא' (לו) מקרן אלכסון של עיר מדד האלפים, ולפיכך מיעט
מדתו (לז) ונמצא צלע התחתון בינו ובין העיר פחות מאלפים; וזה האחרון מדד אלפים (לח)
מצלע העיר. ואין מחזיקין על הראשון שטעה (לט) ו ביותר על זה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצט סעיף ט
(לד) ב' מומחים - אבל אם האחד אינו
מומחה אין הולכין אחריו כלל:
(לה) למרבה - דתחומין דרבנן ואזלינן
לקולא ואמרינן דהשני טעה:
(לו) מקרן אלכסון וכו' - ר"ל
ומדדו באלכסון וכן מדד מקרן שכנגדה ונמצא כשמותחים חוט מסוף תחום שמקרן זו לסוף תחום
שמקרן זו יהיה בין חוט זה לעיר הרבה פחות מאלפים:
(לז) ונמצא צלע התחתון בינו וכו'
- צלע התחתון נקרא השטח שיש מן החוט שנמתח [מקרן אלכסון זו עד קרן אלכסון שכנגדו וכנ"ל]
עד העיר:
(לח) מצלע העיר - ר"ל כנגד העיר
בשוה ולא באלכסונה ולפיכך הולכין אחריו שהוא מדד כהלכה:
(לט) ביותר על זה - והיינו שאין להקל
לילך אחר מדידת האחרון אלא כשאין עולה מדידתו יותר על מדידת הראשון רק לערך תק"פ
אמה שזה השיעור עלה ע"י הטעות שמדד הראשון האלפים באלכסון כמבואר בב"י ע"ש.
ואם אירע שמחולקין במדידה ביותר משיעור הזה מסתברא שאין הולכין אחר מדידת שניהם וצריך
למדוד מחדש ולברר הדבר:
6)
עיר שהיתה קנין יחיד, אפילו נעשית של רבים, משתתפים כולם
שיתוף א' ויטלטלו בכל המדינה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה יט
כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר
מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי,
ואם היתה * המדינה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל
המדינה, וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד.
בית יוסף אורח חיים סימן
שצב אות א (א), ד (א), ו (א) ד"ה עיר של
א (א), ד (א), ו (א) עיר של יחיד פירוש שאין בה ס' רבוא וכו'. משנה בפרק כיצד
מעברין עלה נ"ט (ע"ב) עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה ושל רבים
שנעשית של יחיד אין מערבין את כולה אא"כ עשה חוצה לה שיור ופירש רש"י עיר
של יחיד שלא היו נכנסים בה תמיד ס' רבוא ולא חשיבא רשות הרבים ונעשית של רבים מערבין
את כולה בתחלה ואין מבואותיה צריכין תיקון שהרי היא כחצר א' וכגון שאין בה רשות הרבים
גמורה של י"ו אמה והתוספות (ד"ה עיר) כתבו שאינה של י"ג ושליש ואזדי
לטעמייהו שנתבאר בסימן שס"ד (קלב: סעיף ב') דבהכי חשיב רשות הרבים ונראה מדברי
רש"י דמתניתין רבותא אשמועינן שאע"פ שנעשית של רבים מערבין את כולה בלא שיור
וכל שכן כשגם עכשיו היא של יחיד ובשל רבים ונעשית של יחיד כתב דלאו דוקא של רבים ונעשית
של יחיד מהני לה שיור אלא הוא הדין של רבים אלא רבותא אשמועינן אע"פ שנעשית של
יחיד בעינן שיור וכתבו התוספות (נט: ד"ה ולא) והרא"ש (סי' ט) דהכי מוכח בגמרא
וכתבו סמ"ג (הל' עירובין רמה.) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שט) נ"ל שאין הדברים
אמורים שעיר של רבים והרי היא של רבים מערבין אותה אלא כגון ירושלים שדלתותיה נעולות
בלילה ונחשבת מן התורה על ידי כן ככרמלית עכ"ל ודבריהם כשהיא רחבה י"ו אמות
או שהיא מפולשת משני צדדיה לרשות הרבים שאל"כ אין לה דין רשות הרבים ובצורת פתח
מכאן או לחי וקורה מכאן סגי וכמו שנתבאר בסימן שס"ד (קלה. סעיף א'):
והרמב"ם כתב בפרק ה' (מהל' עירובין
הי"ט) ואם היתה המדינה קנין יחיד. וכתב הרב המגיד (שם) בשם הרשב"א (עבה"ק
סוף ש"ב) איזו היא עיר של יחיד כל שבנאה היחיד לעצמו וישכירנה לרבים או שמכרה
אחר מכן לרבים או שבנאה להושיב בה דיורים ומשייר לעצמו דרכים פלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים
עושים עכ"ל: ותניא בגמרא (נט.) עיר של יחיד ונעשית של רבים אין מערבין אותה לחצאין
אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו ופירש רש"י אין מערבין אותה לחצאין דכיון
דמעיקרא חד היא אסרי הני אהני והויא כמבוי ששכח[ה] א' מן החצרות ולא נשתתפה בו דאסרה
אכולה ומשמע דכל שכן לעיר של יחיד והרי היא של יחיד שאין מערבין אותה לחצאין כיון דמעולם
הורגלו להיות אחד וכן כתבו הגהות בפרק ה' מהלכות עירובין (דפוס קושטא הי"ט) והמרדכי
בפרק כיצד משתתפין (סו"ס תקד). ובגמרא (שם ע"ב) מאי שנא לחצאין דלא דאסרי
אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי הכא במאי עסקינן דעביד דקה וכי הא דאמר רב אידי אחד
מבני מבוי שעשה דקה אינו אוסר על בני מבוי. ופירש רש"י מבוי מבוי נמי אסרי. דכיון
דמעיקרא של יחיד היא והוו מערבין את כולה והורגלו להיות א' אסרי אהדדי ואפילו איכא
לחי או קורה למבוי לא מהני: דעביד דקה. פתח נמוך בראש כל מבוי דגלו דעתייהו לאסתלוקי
כל חד מחבריה. והרי"ף (יח.) והרמב"ם (פ"ה הכ"ד) פירשו דקה אצטבא
והתוספות (ד"ה דעבוד דקה) פירשו מחיצה גבוהה ד' טפחים כגון אצטבא ונ"ל שטעות
סופר הוא בתוספות וצריך להגיה י' טפחים וכן כתב רבינו ירוחם (ני"ב חי"ז צד
ריש ע"ב) בשמם ורבינו כתב כפירוש התוספות: וכתב הרב המגיד בפרק ה' (הי"ט)
דענין זה במדינה מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים ויש לה דלתות שהיא רשות היחיד ומפני זה
אין מערבין אותה לחצאין אבל אם לא היתה העיר כולה מוכשרת במחיצות ובאו להכשיר חציה
ולערב הרשות בידם וכן כתב הרמב"ן (נט. ד"ה עכשיו) וכן משמע מלשון רבינו
(ה"כ) בביאור עכ"ל אבל מדברי רש"י שם בהא דתנו רבנן עיר של יחיד ונעשית
של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה נראה שאפילו בשאין להם חומה עסקינן: וכתב שם הרא"ש
(סי' ט) דמשמע מפירוש רש"י דאפילו לחי מפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שהורגלו
לערב יחד הויא כמו מבוי א' ואין מפסיק לחי לחצי מבוי וקשה מדאמרינן בפרק קמא (יד:)
עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי ונ"ל דהתם מיירי שאין חצר פתוח למבוי מן הלחי
ולחוץ אבל בירושלמי (עירובין פ"ה ה"ה) לא משמע הכי דגרסינן אמר רב אשי הדה
אמרה בני מבוי שנתנו קורתם וכו' והשתא ניחא הכל דהא דאמרינן יש לו חצי מבוי מיירי שלא
נתנו החיצונים קורה וכיון שאין החיצונים יכולין לטלטל במבוי לא אסרו על הפנימים אבל
כשנתנו גם החיצונים אסורים גם הפנימים אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ולא עירבו יחד
דכיון שהורגלו לערב יחד כל המבוי אי אפשר ליחלק להשתמש אלו בחצי מבוי ואלו בחצי מבוי
והכא נמי כיון שהורגלו בני העיר לערב יחד אסרי אהדדי דהוי כמו נתנו אלו ואלו שהרי העיר
מתוקנת משני ראשיה ואין לחי וקורה מועיל לסלקם זה מזה אבל בצורת פתח או משהו מכאן ומשהו
מכאן נחלקים זה מזה וכן כתבו התוספות וכן כתב הר"מ ז"ל דיכול לחלק המבוי
בב' פסים כשאין ביניהם יותר מי' או בפס ד' והפרצה בי' או בצורת פתח אפילו ביותר מעשרה
מהני בכל דוכתא עכ"ל כלומר דכל שאין הפרצה יתרה על י' בפס ד' או בב' פסין של שני
משהויין סגי וכן כתב שם המרדכי (סי' תקה) וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ה' מהלכות עירובין
(אות ד) בשם סמ"ק: ואמאי דתנן ושל רבים שנעשית של יחיד פירש רש"י רבותא אשמועינן
דאע"ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ותחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא
של רבים ואתו לערובי כולה ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור ואע"ג דאין בה רשות
הרבים גמורה שלא תשתכח תורת רשות הרבים וההוא שיור הוי היכרא דטעמא משום עירוב הוא:
אלא א"כ עשה חוצה לה. שיור שלא עירבו עם שאר העיר אלא לבדן עכ"ל. וכתב הרב
רבינו יונתן (יז: ד"ה מתני') בההוא שיור הוי היכרא לכל שאנו מטלטלים בה משום עירוב:
וכתב עוד אלא א"כ עשה חוצה לה שיור וכל שכן אם היו מערבין אותה מבואות מבואות
בפני עצמן דאין שיור גדול מזה אלא רבותא אשמועינן שאפילו שיור של חוצה לה מהני לשאר
העיר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצב סעיף א
<א> עיר שהיתה (א) א קנין יחיד,
(ב) אפילו נעשית של רבים, משתתפים כולם (ג) שיתוף א' (ד) ויטלטלו בכל המדינה. וכן אם
היתה של רבים ויש לה (ה) פתח אחד, משתתפים כולם שיתוף א'. אבל אם היתה של רבים ויש
לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה, (ו) אפילו נעשית של יחיד (ז) ב [ב] אין
מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום א', * אפילו חצר אחת ובית לתוכה, ומשתתפין השאר
ויהיו אלו המשתתפין כולם מותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותם הנשארים
מותרים במקומם (ח) <ב> בשיתוף שעושים לעצמם. ואם היו הנשארים (ט) רבים, אסורים
לטלטל בשאר כל העיר. ג ודבר זה משום היכר הוא, (י) כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל
בעיר זה שרבים בוקעים בה שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלים בו אלא אלו לעצמן
ואלו לעצמן. (יא) ואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו, כל שכן דמהני דאין שיור גדול מזה.
הגה: (יב) ד וצריך שיעשו ביניהם שני פסין של (יג) שני משהויין אם הוא רחב עשר אמות,
וביתר מי' צריך צורת פתח. (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצב סעיף א
(א) קנין יחיד וכו' - פי' שבנאה יחיד
לעצמו והשכירה לרבים או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות
כדרך שהמלכים עושין ויש אומרים שאפילו מכרה לרבים כ"ז שלא נשתקע שם בעלים הראשונים
ממנו:
(ב) אפי' נעשית של רבים - ואפילו
יש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזו ויוצאין בזו:
(ג) שיתוף אחד - בדוקא דכיון שהיתה
מתחלה קנין יחיד כחצר אחד דמיא שצריכין כל בני החצר להתערב יחד:
(ד) ויטלטלו בכל המדינה - ר"ל
אחרי שהוכשרו מבואותיה כהלכתן:
(ה) פתח אחד - דכל טעם שצריך שיור
בעיר של רבים שלא ישתתפו כולם ביחד ויהיו יכולים לטלטל בכולה וכדלקמיה הוא כדי שלא
ישתכח תורת ר"ה והא כיון שאין לה אלא פתח אחד ומצד השני היא סתומה לא דמיא לר"ה
ודינה כחצר:
(ו) אפילו וכו' של יחיד - שמכרוה לו:
(ז) אין מערבין את כולה - גזירה שמא
תחזור ותיעשה ר"ה ויקילו ג"כ. והעולם אין נוהגין ליזהר בזה אפילו בעיר של
רבים ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקרא רבים פחות מסמ"ך רבוא [מ"א]:
(ח) בשיתוף שעושים לעצמם אם היו הנשארים
רבים - כצ"ל. ואח"כ גרסינן ואסורים לטלטל בוי"ו [ט"ז]:
(ט) רבים - דאם השיור רק לאחד א"צ
שיתוף:
(י) כדי שידעו וכו' - אבל אם לא היו
צריכין לשייר היה העירוב משתכח והיתה משתכחת תורת ר"ה ע"י שרואין שמטלטלין
בעיר כזו הדומה לר"ה. ובתי העכו"ם אי הוי שיור לענין זה יש דיעות בין הפוסקים
וטוב להחמיר:
(יא) ואם רצו לערב - היינו לשתף:
(יב) וצריך שיעשו ביניהם וכו' - דאל"ה
הוי פרוץ למקום האסור לו:
(יג) שני משהויין - וה"ה אם עושה
מצבה על אותו המקום לחלק וכעין מה שמבואר בס"ד אבל בלחי וקורה לא מהני לחלוק וכתבו
האחרונים דהאי הג"ה לא קאי אדינא דסמוך ליה דאם רצה לערב מבוי מבוי בפני עצמו
דבזה בודאי סגי בלחי וקורה שבסוף המבוי שלא לאסור אמבואות אחרות כיון דהוא עיר של רבים
ולא הורגלו ביחד מעולם אלא קאי אדלעיל ששייר במבוי גופא בית וחצר אחת וע"ז מגיה
הרמ"א שצריך שם באמצע המבוי במקום ששייר לעשות שני פסין וכו' ולא סגי שם בלחי
וקורה כיון דהורגלו שם ביחד באותו המבוי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצב סעיף א
* אפילו חצר אחת ובית לתוכה - מלשון
השו"ע משמע דדוקא חצר שיש בה בית אבל בית לחוד לא מהני וכן משמע מלשון רש"י
בסוגיין עי"ש ובא"ר ופרישה הביאו מטור דבית אחד בלבד ג"כ סגי. והא דנקט
בגמרא חצר ל"ד אכן בריטב"א כתב בהדיא כדעת השו"ע דבית לחוד לא מהני:
7)
עיר שנשתתפו כל יושביה חוץ במבוי א', הרי זה אוסר על כולם
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה כד
מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי
אחד הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו ג מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהן לפיכך אין מערבין
מדינה ד לחצאין ה אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה
לחלוק רשותו מהן כדי שלא יאסור על שאר המבואות. +/השגת הראב"ד/ לפיכך אין מערבין
מדינה לחצאין אלא או כלה. א"א פירוש אפילו ע"י דקה שאין דקה מועלת במקום
דריסת הרבים.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצב סעיף ד
עיר (כא) שנשתתפו כל יושביה חוץ במבוי
א', הרי זה אוסר על כולם. ואם בנו (כב) ז מצבה על פתח המבוי, (כג) אינו אוסר עליהם.
* (כד) לפיכך עיר שהיתה קנין יחיד, אפילו נעשית של רבים, ח <ג> אין מערבין אותה
(כה) ט לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי ובונה כל מבוי ומבוי (כו) מצבה על פתחו אם
רצה לחלוק רשותו מהם כדי שלא יאסור על שאר המבואות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצב סעיף ד
(כא) שנשתתפו כל יושביה וכו' - מיירי
בעיר שהיתה מתחלה קנין אחד כדמסיים [דבעיר של רבים הלא מבואר לעיל בס"א דאפילו
בית אחד מקרי שיור כ"ש מבוי] והנה בס"א כתב דעושין שיתוף אחד ואין צריכין
לשייר וכאן אשמועינן דדוקא שיתוף אחד וע"י התחלקות אוסר אחד על חבירו:
(כב) מצבה - הסכימו הרבה אחרונים
דדי כשהיא גבוה ד' טפחים ועיין באור זרוע שכתב דבעינן ג"כ שיהיה רחב ד"ט:
(כג) אינו אוסר עליהם - דבזה מגלה
שמסלק עצמו מן העיר:
(כד) לפיכך וכו' - ר"ל הואיל
שאמרנו שההתחלקות אוסר צריך ליזהר ג"כ שלא לחלק שיתוף המבוי לחצאין ומדסתם המחבר
משמע דס"ל דאף אם מערב לרחבו נמי אסור [ודלא כמ"ש בהג"ה סוף ס"ו]
וכתבו האחרונים דחילוק המבוי לחצאין עוד יותר חמור מהתחלקות של מבואות אחד מחבירו דבזה
אפילו יעמיד מצבה באמצע המבוי כדי לחלק אחד מחבירו לא מהני אחרי שהוא מקום דריסת הרבים
אא"כ יעשו מחיצה גבוה י"ט ואפילו לא היה חלל המבוי רחב יותר מעשר אמות:
(כה) לחצאין - הטעם כיון דמתחלה היתה
קנין יחיד והורגלו עי"ז להיות ביחד הוו כחצר אחת ואסרי אהדדי:
(כו) מצבה על פתחו - וה"ה דיכול
לחלק ע"י שיעמיד צוה"פ בסוף כל מבוי ומבוי וכדבסמוך ס"ו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצב סעיף ד
* לפיכך וכו' אין מערבין אותה לחצאין
- עיין במ"א שהעתיק ספיקא דמהריב"ל בעיר שהיא של רבים ודלתותיהם נעולות בלילה
אפשר שעי"ז יש לה דין של עיר יחיד וכמה אחרונים הכריעו דאפילו הדלתות נעולות בלילה
ג"כ דין של עיר רבים עליה לענין דאין מערבין את כולה: