רי"ף ערובין דף יח:
גמ' ערובין דף ס:- סא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 42:52
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 08:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)הניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו
שבעיר לרוח מזרח
2)עיר שיושבת על שפת הנחל, אם יש
לפניה דקה רוחב ארבע אמות על שפת הנחל
3)המניח עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה
מדינה גדולה כנינוה
1)
הניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה ג
כיצד הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף
אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום
עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו
מהלך במדינה אלא עד סוף האלף, היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת שנמצאת
מדתו כלתה חוץ למדינה תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תשע מאות ששה ותשעים
אמה תשלום האלפים.
בית יוסף אורח חיים סימן
תח אות א (א), ד ד"ה מפני שתחומין
א (א), ד מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם וכו'. זה פשוט בכמה מקומות מהם בפרק
מי שהוציאוהו (מה:) ובפרק כיצד מעברין (נח:) [נט.]:
ומ"ש ומכל מקום מפסיד כנגדו האלפים
שמעבר לעירו. משנה בסוף פרק כיצד מעברין (ס.) נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד ובגמרא
(שם ע"ב) חוץ לתחום סלקא דעתך אלא אימא חוץ לעיבורה ופירש רש"י מה שנשכר
לרוח זה מפסיד מרוח שכנגדה. ובענין נותן עירובו חוץ לתחום ממש פירש רש"י (ד"ה
חוץ) שאינו עירוב אלא הרי הוא בתחום ביתו וכן דעת הרמב"ם בפרק ו' (מהל' עירובין
ה"ה) וכתב הרב המגיד שכן כתב הרשב"א בחידושיו ודלא כמו שכתב בספרו הארוך
דלא יזוז ממקומו ודברי חידושיו עיקר וכדעת רבינו עד כאן:
א (ב) ומ"ש וכשחוזר ממקום שהניח עירובו לצד עירו וכו' וכן הדין נמי אם
פגע בעיר אחרת בתוך אלפים וכו'. שם מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והתניא הנותן עירובו
בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום נתנו חוץ לעיבורה אפילו אמה אחת משתכר אותה אמה
ומפסיד את כל העיר מפני שמדת העיר עולה לו כמדת התחום לא קשיא כאן שכלתה מדתו בחצי
העיר כאן שכלתה מדתו בסוף העיר וכדאמר רב אידי אמר רבי יהושע בן לוי היה מודד ובא וכלתה
מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כלתה מדתו בסוף העיר נעשית לו העיר כולה כד' אמות
ומשלימין לו את השאר ופסקו כן הרי"ף (יח:) והרא"ש (סי' יב) וסמ"ג (הל'
עירובין רמה ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב עמוד שיב) וכן דעת הרמב"ם בפכ"ז
(ה"ה):
ומ"ש אבל הרמב"ם כתב שאפילו
בעיר עצמה אין לו אלא ארבע אמות. הוא בפרק כ"ז מהלכות שבת (שם) ופרק ו' מהלכות
עירובין (ה"ב) ורבינו לא נראה לו משום דא"כ מי שדר בעיר גדולה ונתן עירובו
חוצה לה לא יוכל לחזור לביתו כלומר וא"כ לא משכחת למי שדר בעיר גדולה שיתן עירוב
כיון שיפסיד עירו ע"י כך ואין זו קושיא שהרי אם צריך לילך לאותו צד שמערב אע"פ
שיפסיד כל העיר אינו חושש ומכל מקום ההגהות בפרק כ"ז (דפוס קושטא ה"ז) כתבו
בשם סמ"ק (שם) כדברי רבינו ושכן פירש רש"י והא דאמרינן כלתה מדתו בחצי העיר
אין לו אלא חצי העיר אפילו לן בה היינו לענין שלא יוכל ללכת כלל מחוץ לעיר אבל בכל
העיר יכול לילך כיון שלן בה וסמ"ג (שם) כתב דברי רבי יהושע בן לוי סתם משמע דכהרמב"ם
ס"ל:
ומ"ש רבינו אם הם כלים בסוף העיר
וכו' אז העיר כולה כארבע אמות ומשלימין לו חוץ לעיר אלף אמות פחות ד'. כן כתב הרמב"ם
זכרונו לברכה בפרק כ"ז מהלכות שבת (ה"ה) דלא כהרב רבינו יהונתן (יח. ד"ה
הנותן) שכתב אע"פ שאנו אומרים שכל העיר כד' אמות אין אנו רוצים לומר שנחשוב אותה
כארבע אמות ויפסיד מן האלף של צד מערב אותן ארבע אמות אלא כוונתו לומר שאין העיר כלל
מן החשבון אע"פ שנתנו לו ארבע אמות למקום הנחת עירובו: וכתב עוד הרב רבינו יהונתן
אע"פ שאנו אומרים שאין העיר כלל מן החשבון כשעירב לסוף אלף אמה לרוח מזרח אבל
אין לו לצאת חוץ לשער העיר לצד צפון ולצד דרום כלל שהרי דרומו וצפונו [חוץ] למקום שנתן
בו עירובו הוא נמשך ואין לו לילך לצפון העיר ולדרומו כלל שהרי למי שנתן עירובו שנותנין
לו ארבע אמות חוץ מן האלפים וגם האלפים [שאנו] נותנין לו (פירוש כשנתן עירובו בסוף
אלפים) אינם כי אם אלפים אמה ברוחב ארבע אמות למזרח וכן למערב וכן לצפון וכן לדרום
ולקרנות אלפים על אלפים להשלים פגימות הקרנות וכן לכל קרן וקרן נמצא שאין מגיעות כלל
תחום של צפון ושל דרום של מקום שביתתו לתחום צפון ודרום של העיר ולכאורה משמע שאף לרוח
מערבית שאמרנו שיש לו אלף אמה חוץ לעיר אין לו רשות לילך אלא אלף אמה ברוחב ארבע אמות
ולא לכל רוחב העיר אע"פ שהיה לו בתחלה רשות בזה גם בתוך העיר צ"ע אם ידקדק
שלא ילך בה בכל רוחב העיר אלא כשיעור ארבע אמות לבדן אותן שכנגד מקומו ולא אנה ואנה
שאין לו להטות ימין ושמאל ויש לבעל דין לחלוק על זה דכיון שאין אנו [מ]קפידין עליו
למנות לו אורך העיר כלל כמו שפירשנו גם כן אין למנות לו רוחב העיר ויש לו להלך את כולה
לארכה ולרחבה ויאמר ג"כ היכא שכלתה מדתו בחצי העיר דאע"פ שאמרנו אין לו אלא
חצי העיר אבל אותו חצי ילך לארכו ולרחבו ואין נראין דבריו בזה שכלתה מדתו בחצי העיר
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תח סעיף א
((א) מותר לערב עירובי תחומין ולקנות
שביתה סוף התחום, ולכן) מי (ב) שיצא מהעיר בע"ש
והניח מזון שתי סעודות * (ג) א רחוק מהעיר בתוך התחום (ד) וקבע שביתתו שם, (ה) אע"פ
שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות, (ו) וזהו הנקרא
עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח. (ז) לפיכך, כשהוא
מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו; ואם
היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כד"א וישלים מדתו חוצה לה. כיצד,
הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו
אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף
אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא (ח) עד סוף האלף, ואם היה מביתו עד סוף העיר
(ט) פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות
ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה
(י) מביתו שבעיר, הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך
מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת. הגה: ב [א*] ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע
העיר, (יא) מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה, (יב) ויש להקל. (טור הגהות מיימוני
פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר, ואע"ג
דעדיין עיבור לפני העיר, כל העיר כד"א, דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר (יג) להחמיר
(המגיד פכ"ז מה' שבת). כל מקום שהניח עירוב תחומין ויש לו אלפים לכל רוח, אסור
לו לילך (יד) לצפון ולדרום רק (טו) נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה; ואם אינו רק ארבע
אמות, כגון (טז) שאין העירוב ברשות היחיד, אסור לו לילך לכל רוח אלפים רק * (יז) ברוחב
ארבע אמותיו עם זויותיהן, * כדלעיל סימן שצ"ח סעיף ב'. * (יח) ג ומ"מ אם
כלתה המדה (יט) סוף העיר, וכולה כארבע אמותיו, מותר לילך כל רחבה * (כ) ויש לו אלפים
חוץ לעיר (כא) לצפון ולדרום (כב) אע"פ שאין לו רוחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב
(הר"ר יהונתן).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תח סעיף א
(א) מותר וכו' - היינו אף שאין לאדם
להלך בשבת ממקום שביתתו רק אלפים וכמבואר לעיל בסימן שצ"ז התירו לו להלך ארבעה
אלפים לצד אחד ע"י שמניח מזון שתי סעודות בסוף אלפים ממקום שהוא עומד ביה"ש
ועי"ז חשבינן לו כאלו היתה שביתתו שם ויש לו להלך אלפים לכל רוח ממקום ההוא ומשום
דהמחבר כתב לשון דיעבד הוסיף הרמ"א דגם לכתחלה מותר לערב ולקמן בסימן תט"ו
נתבאר דלכתחלה דוקא לדבר מצוה ובדיעבד אף אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב:
(ב) שיצא וכו' - וה"ה אם שלח
ע"י אחר להניח שם עירובו וכדלקמן בסימן שאחר זה:
(ג) רחוק מהעיר בתוך התחום - אף שמביתו
הוא יותר מאלפים לא איכפת לן כיון שהוא בתוך תחום העיר ולאפוקי אם הניח עירובו רחוק
מהעיר יותר מאלפים אין עירובו עירוב שאינו יכול ללכת שם בין השמשות מאחר שהוא חוץ לתחום
העיר:
(ד) וקבע שביתתו שם - היינו שהניחו
לשם קנית שביתה:
(ה) אע"פ שחזר לעיר - היינו מבע"י
דאלו נתאחר שם עד אחר בין השמשות אין צריך להניח שם מזון כלל כמבואר בת"ט ס"ז:
(ו) וזהו הנקרא עירובי תחומין - נקרא
כן לפי שהוא מערב תחום שלא היה יכול לילך בו תחלה עם התחום שהיה יכול לילך בו:
(ז) לפיכך וכו' - ר"ל דעיקר שביתתו
נעשה עי"ז במקום העירוב ולכן אם רוצה לחזור לעירו אינו רשאי להלך רק עד מקום שכלה
מדת אלפים ממקום העירוב ואפילו אם עדיין לא יצא מביתו שלן שם מ"מ אם לפי המדה
יש מהעירוב עד ביתו אלפים אסור לו להלך מביתו לצד האחר אף בתוך העיר אפילו אמה אחת
ואף אם נמלך משביתתו לא מהני:
(ח) עד סוף האלף - ואם כלתה המדה באמצע
העיר אין לו להלך רק עד סוף מדתו וכנ"ל:
(ט) פחות וכו' - לאו דוקא פחות אלא
ה"ה אם כלתה מדת האלף בסוף העיר בשוה ג"כ כל העיר נחשב כד"א וי"א
דדברי השו"ע בדיוקא הוא משום דמדה זו של אלפים אמה בינוניות מסורה לכל אדם וא"א
לצמצם וע"כ החמירו הפוסקים שיהיה כלה המדה חוץ לעיר דוקא ובשעת הצורך יש להקל
אף בכלתה מדתו בשוה עם העיר:
(י) מביתו - הא דנקט מביתו ולא כתב
רחוק מהעיר אלפים דכשהוא רחוק מביתו יותר מאלפים אף דלמקום עירובו הוא רשאי לילך מביתו
וכדלעיל בסק"ג אבל לחזור משם אחר שתחשך וללון בביתו אסור אלא צריך ללון באחד מבתי
העיר הסמוך בתוך אלפים למקום עירובו:
(יא) מהלך בכל העיר - דסבירא להו דאף
שהניח עירובו רחוק אלפים מביתו שבעיר הואיל ולן בתוך העיר נחשבת כל העיר כד"א
לענין שיהיה מותר להלך בכולה וכ"ש לחזור לביתו אבל לענין מדת התחום גם לדעה זו
חשבינן העיר במדת אלפים כיון שכלתה מדתו בחצי העיר ולכן אסור להלך חוצה לה כלום. וכל
זה בעיר שלן בה אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפים שלו באמצע העיר או שלן בעיר
זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע. וע"י
זריקה מותר לטלטל בכל העיר אם היתה רה"י וכמבואר לעיל סימן ת"ג ע"ש
[אחרונים]:
(יב) ויש להקל - וכ"כ הב"ח
ושארי אחרונים:
(יג) להחמיר - ר"ל דנימא דהוי
ככלה מדתו באמצע העיר משום דעדיין יש עיבור לבני העיר דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר
אלא להקל על מדת התחומין ולא להחמיר ונראה דבזה עכ"פ לא חשבינן העיבור עם העיר
כד"א אמנם אם כלתה מדתו בסוף העיבור פשוט דנחשב הכל כד"א ומתחיל מדתו מסוף
העיבור וחוצה:
(יד) לצפון ולדרום - וה"ה לכל
רוח ומשום מסקנת דבריו שבסוף הג"ה הזכיר צפון ודרום:
(טו) נגד רוחב המקום - ר"ל אם
היה בבית או בעיר אף שהיא יותר גדולה נותנין לו אלפים לכל רוח נגד רוחב המקום ההוא
ואח"כ מוסיפין לו ג"כ זויותיהן למלאות שיהיה כטבלא מרובעת [דמה שכתב הרמ"א
עם זויותיהן וכדלעיל וכו' גם ע"ז קאי] אבל לא יותר:
(טז) שאין העירוב ברשות היחיד - ר"ל
אלא הניח עירובו בשדה:
(יז) ברוחב ארבע אמותיו - והיינו עצם
רוחב תחומו שתופס בכל צד אלפים אמה נגד מקום שביתת האדם שהוא ד' אמותיו אכן כבר מבואר
לעיל בסימן שצ"ט ס"י שממלאין הקרנות כל קרן בטבלא מרובעת של שני אלפים וזהו
מה שכתב הרמ"א עם זויותיהן נמצא שמדת תחומו אחר מילוי הקרנות מכל צד נעשה כטבלא
מרובעת של ד' אלפים אמה עם ד' אמות על ד' אלפים אמה וד' אמות ובכל שטח זה מותר לו להלך.
אכן אם היתה מקום שביתתו גדולה כגון בעיר שמחזקת אלף אמה ברחבה ובארכה יהיה מדת תחומו
טבלא של חמשה אלפים על חמשה אלפים וכן כל כה"ג:
(יח) ומ"מ אם כלתה המדה וכו'
- ר"ל דאף שכתבנו דאין לו רק רוחב ד"א נגד מקום שביתתו מ"מ אם פגע עיר
בתחומו וכלתה מדתו בסופה נחשבת כל רחבה כד"א אפילו אם היא מחזקת יותר מארבעת אלפים
אמה:
(יט) סוף העיר - אבל אם כלה מדתו באמצע
העיר אף לדעת הי"א הנ"ל שבאם לן בעיר מותר לו ג"כ ללכת בכל העיר אף
אם רחב הרבה מאד מ"מ חוץ לעיר אף בצפון ודרום אין לו להלך אלא נגד רוחב מדת תחומו
במקום שביתתו [ועד כלות אורך תחומו] ואם העיר רחבה ארבעה אלפים וד"א כמדת רוחב
תחומו אין לו לצפון ולדרום נגד העיר כלל. ולדעת המחבר הנ"ל אף בעיר גופא אם היא
רחבה יותר ממדת רוחב תחומו אינו מהלך כל רוחב העיר אפילו בשטח אותו חצי העיר ורק עד
מקום רוחב תחומו עם הקרנות מאחר שכלתה מדתו באמצע העיר:
(כ) ויש לו אלפים וכו' - כמה מהאחרונים
חולקין על הרמ"א בזה משום דברבינו יונתן שממנו מקור דין זה מבואר להיפך דאין לו
בצפון ודרום העיר כלום ורק אם העיר אינה רחבה כמדת רוחב תחומו שרוחב תחומו אחר מילוי
הקרנות הוא ד' אלפים וד"א כנ"ל אז יש לו גם מחוץ לעיר מצפון ודרום עד כנגד
רוחב תחומו ולא יותר ואם העיר גדולה שרחבה יותר מרוחב תחומו אף שבעיר עצמה מותר לילך
בכולה אף כשהיא גדולה כאנטוכיא מאחר שבארכה כלתה מדתה בחוץ לעיר אבל מחוץ לעיר לצפון
ודרום אין לו כלום ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
(כא) לצפון ולדרום - למעוטי אלף אמה
אורך שיש לו למערב העיר דשם חושבין לכו"ע רק כרוחב שביתתו וכמו אלף הראשונים שהם
לצד מזרח העיר שהם ברוחב ד"א ועם מלוי הקרנות הוא רוחב ד' אלפים וד"א ולא
יותר כן אלו:
(כב) אע"פ שאין לו רוחב כ"כ
וכו' - ר"ל דאם נחשוב הרוחב רק נגד מקום קניית העירוב לא יעלה כ"כ כמו עתה
שחושבין רוחב העיר וגם האלפים אמה שמשני הצדדין אפ"ה שרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תח סעיף א
* רחוק מהעיר בתוך התחום - עיין מ"ב
מש"כ דאף שמביתו הוא יותר מאלפים כל שהוא בתוך אלפים להעיר יכול להניח עירובו
ולקנות שם שביתתו כ"כ המ"א ותו"ש ושלחן עצי שטים [ודלא כעו"ש שכתב
בהיפך זה דאינו יכול להניח עירובו לדעה זו רק ברחוק אלפים מביתו ואם העיר גדולה שמביתו
לסוף העיר הוא יותר מאלפים אינו יכול להניח עירוב כלל] והוכיח זה המ"א בראיה דהלא
בהניח בחוץ לתחום דאינו עירוב כתב הרמב"ם דהוא רק משום דאינו יכול להגיע שם בבין
השמשות א"כ כאן שהוא בתוך תחום העיר דיכול להגיע שם בבין השמשות הוי עירובו עירוב
ובע"כ דלא משגחינן על ביתו לענין זה [וראיתי בא"ר שהביא מהראב"ן ראיה
לדעת העו"ש ע"ש ומ"מ לדינא נ"ל דיש לתפוס כדברי המ"א להקל
[היינו אפילו אם נחמיר כדעה הראשונה. וכמו שפסקו הא"ר ובית מאיר] אחד דהביא ראיה
מוכרחת מהרמב"ם והלכה כדברי המיקל בעירוב וגם דמהראב"ן אין ראיה כ"כ
דאפשר דהוא מיירי שהיה ביתו בסוף העיר וגם אמנם הוא דבר חידוש שבעיר גדולה לא יוכל
להניח עירוב כלל מחוץ לעיר מפני שאלפים של בית הם כלים בסוף העיר] אכן גם לדעת המ"א
אם לן בביתו והלך בשבת למקום עירובו ורוצה לחזור אינו יכול לחזור לדעה זו אלא עד מקום
כלות אלפים ממקום עירובו וכמבואר במ"א ובכל זה לענין הנחת עירוב לכתחלה אין אנו
יכולין למנעו כל שהוא בתוך התחום מהעיר דכיון דיכול ללכת שם בין השמשות יוכל לקנות
שם שביתתו וכיון דקונה שם שביתתו ממילא מותר לו לילך לשם בשבת דאל"כ למאי מהני
עירובו כך הוא ביאור דעת המ"א להמעיין בו בפשיטות וכ"מ מהתו"ש אף דלכאורה
הדבר קשה דממ"נ כיון דמותר לו לילך לשם ה"ה לשוב וכיון דאסרת ליה לשוב לביתו
מפני שהוא רחוק יותר מאלפים ממקום שביתתו ממילא יהיה אסור לו לילך לשם אבל בע"כ
צ"ל כן לדעת המ"א והטעם י"ל דלענין ללכת שם כיון דיכול לקנות שם שביתה
מאחר שהוא בתוך התחום וכנ"ל א"כ בע"כ מותר לו לילך לשם והרי הוא לענין
זה כמו קודם קניית העירוב אבל לאחר שבא לשם ומודדין לו משם אלפים לכל רוח גם הרוח של
צד העיר לא עדיף משאר הרוחות דאין לו ממקום שביתתו רק אלפים אמה כך יש לבאר סברתו אמנם
באחרונים ראיתי שביארו דעת המ"א באופן אחר והוא דלדעתו כשביתו בתוך העיר ורוצה
להניח עירובו אלפים מהעיר צריך שילין בלילה בבית הסמוך לחומה או עכ"פ שיהיה שם
ביה"ש בעת קניית העירוב [עיין מאמר מרדכי ובית מאיר ומחה"ש] והנה מסתימת
דברי המ"א משמע להיפוך וגם דבזה הלא גם העו"ש יודה להקל ובמה הוא חולק עליו
[וגם מא"ר משמע שאינו מפרש כדבריהם דאל"ה אין ראיתו שמביא מהראב"ן נגד
המ"א שום ראיה] וגם אמנם הוא דבר חידוש שבעיר גדולה לא יוכל להניח עירוב כלל מפני
שאלפים של ביתו הם כלים בתוך העיר וכמו שתמהתי לעיל על העו"ש ואם נצריכנו שיהא
בבין השמשות סמוך לחומת העיר הוא ג"כ דבר חדש וכגון זה הו"ל להפוסקים לפרושי
וכן ראיתי בספר בגדי ישע שתמה ע"ז [והנה כל מה שהארכנו הוא רק לדעה הראשונה דלדעה
השניה לכו"ע יש להקל להניח העירוב בסוף האלפים מהעיר וגם העו"ש יודה לזה]
וע"כ נראה להלכה אף דהא"ר כתב דיש להחמיר כדעת המחבר משום דהוא דעת רוב הראשונים
וכן הסכים בספר בית מאיר מ"מ לענין זה שיצטרך להיות בבין השמשות דוקא בסוף העיר
נלענ"ד דאין להחמיר ובזה בודאי יש לסמוך על דעת הרמ"א שמיקל כהיש אומרים
דאפשר דגם הרמב"ם מודה בזה וכפי שנראה מפשטיות דברי המ"א שכתב בדעתו וכמו
שכתבנו:
* ברוחב ארבע אמותיו - עיין מ"ב
מש"כ דאחר מילוי הקרנות יהיה לו מדת תחומו טבלא מרובעת של ארבעה אלפים וד"א
על ד' אלפים וד"א וכן מש"כ דעד שיעור רוחב תחומו שהוא ד' אלפים מותר לילך
בכל השטח הזה ואף מדרום לצפון לכו"ע כ"ז מבואר בכל האחרונים והוא פשוט בפוסקים
ובשו"ע סימן שצ"ט דממלאין הקרנות כטבלא מרובעת ובכל זה השיעור מותר להלך
לארכה ולרחבה ואף דברבינו יונתן לכאורה אינו משמע. כן והא"ר מצא חיזוק לדבריו
מדברי הרדב"ז ע"ש אבל בכל הפוסקים פשוט כמש"כ וכן פרשו שארי אחרונים
גם דעת רבינו יונתן וכן מוכח מהרמב"ם ריש פרק כ"ז דכל הטבלא מרובעת הוא שיעור
תחומו ומותר לילך בה כמו בעיר גופא אף שגדולה הרבה וגם יש סעד לזה מהגמרא דלמ"ד
תחום אלפים דאורייתא דילפינן ממגרשי הלוים הלא פשוט דכל השטח שייך להעיר ולא דרך מצומצם
של ד"א ודעת הרדב"ז באמת צ"ע ליישב סברתו היטב והוא דעת יחידאה:
* כדלעיל סימן שצ"ח ס"ב
- ט"ס וצ"ל שצ"ט סעיף י':
* ומ"מ אם כלתה המדה כו' - עיין
במ"ב שכתבנו דנחשבת כל העיר כד"א אפילו מחזקת יותר מארבעה אלפים וד"א
כ"כ המ"א וכן הוא ג"כ דעת הפרישה וכ"כ הח"א והנה אף דבאבן
העוזר מחמיר בזה וס"ל דאין אומרין כל העיר כד"א אא"כ שרחבה מובלעת נמי
בתוך התחום וכ"כ הבגדי ישע לא העתקתים דרבו האחרונים המקילין בזה וכנ"ל וגם
החמד משה אף דבתחלה רצה לומר ג"כ הכי מסברא מ"מ כתב ג"כ דברבינו יונתן
לא משמע כן והסכים להקל כמש"כ המ"א [ובע"כ מיירי באופן זה דאלו היה
מובלע בתחומו הלא לא היה ראוי מתחלה לספק בזה] ובפרט היכי שלן בעיר הלא לדעת הרמ"א
יש להקל בכל גווני:
* ויש לו אלפים וכו' - עיין מ"ב
מש"כ דכמה אחרונים תמהו ע"ז. ודע דיש מאחרונים [אה"ע (והעתיקו התו"ש)
והחמד משה ובגדי ישע] שהעמידו דברי הרמ"א להלכה ורק שכתבו דזה דוקא אם העיר אין
רחבה ארבעת אלפים וד"א כמדת רוחב תחומו דכיון שהעיר מובלעת בתוך רוחב תחומו שוב
נותנין לו כנגד העיר אלפים משני הצדדין כיון דהעיר נחשבת רק כד"א אבל אם העיר
רחבה ממדת תחומו [כ"כ האה"ע ובגדי ישע ובחמד משה כתב אפי' אם היא שוה למדת
תחומו] אף שהעיר עצמה מותר לו להלך בכולה עכ"פ גם לרחבה כיון שמדת אורך תחומו
כלה בסוף העיר אבל מן הצדדין אין לו אז כלום ע"ש. והנה אף דעיקר הקושיא שהקשה
המ"א וסייעתו דברבינו יונתן מבואר להיפוך אינו קושיא כ"כ די"ל דהרמ"א
כתב כן מדעת עצמו ואף דמלשונו בד"מ משמע דכתב זה לדעת רבינו יונתן בע"כ צ"ל
דלהלכה כתב כן ולא לדעתו ושם כתב בלשון אפשר וכאן הכריע כן להלכה [ומה שנרשם ברמ"א
רבינו יונתן ידוע שהוא רק ממרשים ולא מרמ"א גופא כמו שיראה הרואה בשו"ע הראשונים]
אכן לדינא מאחר שברבינו יונתן כתב להדיא להחמיר קשה להקל בזה וכמש"כ המ"א
וא"ר וגם הגר"א ציין ג"כ לעיין במ"א וכן פסק הח"א ודחה דעת
האה"ע שהאריך ליישב דעת הרמ"א ומש"כ הבגדי ישע והחמד משה להצדיק דעת
הרמ"א דס"ל דמאי נ"מ רוחב מאורך וכשם שבאורך העיר נותנין לו אלף לצד
מערב משום דהעיר נחשבת רק כד"א ה"ה ברוחב כיון שהעיר כד"א א"כ
יש לו משני הצדדין אלפים אין הכרח בזה לדחות דעת המ"א וסייעתו שכתבו כפשטיות משמעות
ר"י דיש נ"מ בין אורך לרוחב והטעם פשוט דלענין מדתו לצד מערב סברא הוא שכיון
שנתן עירובו למזרח העיר אלף אמה ומדידת תחומו דרך העיר הוא א"כ מאחר שחושבין לו
כל העיר כד"א נשאר לו עוד אלף למערב אבל לענין הצדדין שאין לו צורך כלל להלך דרך
העיר לשם אטו מפני שנמצא עיר או כפר מובלע בתוך תחומו יתרחב מדת תחומו ואדרבה מסתבר
דנמשך מדת תחומו בשוה מן הצדדין ממקום שביתתו אף כנגד העיר ורק לענין הילוך בעיר גופא
מקילינן דנחשבת לו כד"א אף שרחבה עוד יותר ממדת תחומו אבל לענין הצדדין לא יתרחב
תחומו כלל וכעין זה כתב הח"א אכן מאחר שיצא מפי הרמ"א להקל ודעת האה"ע
ובגדי ישע וח"מ כן המיקל בשעת הדוחק יש לו על מי לסמוך כנלענ"ד:
2)
עיר שיושבת על שפת הנחל, אם יש לפניה דקה רוחב ארבע אמות
על שפת הנחל
רמב"ם הלכות שבת
פרק כח הלכה ט
עיר שיושבת על שפת הנחל, אם יש לפניה
דקה רוחב ארבע אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל נמצא הנחל בכלל העיר
ומודדין לה אלפים אמה משפת הנחל השניה ויעשה הנחל כולו בכלל המדינה מפני הדקה הבנויה
מצדו, ואם לא היה שם דקה אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן ונמצא הנחל נמדד מן האלפים
שלהם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שצח אות ט ד"ה עיר היושבת
ט עיר היושבת בעמק וכו'. בסוף פרק כיצד מעברין (סא.) אמר רב הונא עיר היושבת
על שפת הנחל אם יש לפניה דקה ארבע אמות מודדין לה משפת הנחל ואם לאו אין מודדין לה
אלא מפתח ביתו ומאי שנא מכל דקי דעלמא דד' טפחים אמר ליה התם לא בעיתא תשמישתא הכא
בעיתא תשמישתא. ופירש רש"י אם יש לפניה דקה. מחיצה ארבע אמות גבוהה על פני העיר
כולה: משפת הנחל. מודד משפת הנחל שהיא כלה שם כשאר עיירות: ואם לאו. כיון דבעיתא תשמישתייהו
לא הוי (ליה) ישוב קבוע והוו להו כיושבי צריפין ואין מונין לכל אחד אלא מפתח ביתו:
ומ"ש רבינו שאינה נוחה ליושביה
לפי שהיא בעמק. הכוונה לפי שהיא על שפת הנחל וכדפירש רש"י דמשום הכי בעיתא תשמישתא:
ומ"ש אבל שאר עיירות וכו'. פשוט
הוא מדלא מיעטו אלא זו שיושבת על שפת הנחל:
ומ"ש בשם הרמב"ם. בפרק כ"ח
מהלכות שבת (ה"ט) כתב וזה לשונו עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה רוחב
ארבע אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל נמצא הנחל בכלל העיר ומודדין לה
אלפים אמה משפת הנחל השניה ויעשה הנחל בכלל המדינה מפני הדקה הבנויה מצדו ואם לא היתה
שם דקה אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם ונמצא הנחל נמדד מן האלפים שלהם עכ"ל ואין
פירוש דקה חומה להרמב"ם וכמ"ש רבינו אלא פירושו אצטבא וכן פירשו הרב המגיד
שם וכן הרי"ף בפרק ההוא (יח.) גבי עיר של יחיד ונעשית של רבים כתב פירוש דקה אצטבא
וכדברי הרמב"ם פירש הרי"ף (שם ע"ב) מימרא זו וזה לשונו פירוש כי רוב
העתים הנחל מתייבש ומשתמשים בו שאינו מתמלא אלא בשעת הגשם וכיון שאנו משתמשין בו נעשה
בכלל העיר ואם אין לפניה דקה אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן ומאי שנא מכל דקה דעלמא
דכל דקה דעלמא ד' טפחים והאי ארבע אמות משום דהאי על שפת הנחל בעיתא תשמישתא הילכך
אי הויא ארבע אמות אין אי לא לא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצח סעיף ט
עיר שיושבת על שפת הנחל שרוב העתים
הוא יבש ומשתמשים בו, שאינו מלא אלא בשעת הגשם, אם יש לפניה (מה) מצבה רוחב ד' אמות
על שפת הנחל, כדי שיעמדו עליה יג וישתמשו בנחל, נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לה אלפים
אמה משפת הנחל השני ויעשה הנחל כולו בכלל העיר מפני המצבה (מו) הבנויה בצדה; ואם (מז)
לא היה שם מצבה, אין מודדים להם אלא (מח) יד מפתח בתיהם, ונמצא הנחל נמדד מן האלפים
שלהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצח סעיף ט
(מה) מצבה - ר"ל איצטבא:
(מו) הבנויה בצדה - שע"י משתמשים
בנחל גם כשהיא מלאה ואע"ג דאין מעברין להעיר אלא בית דירה והנחל הלא אינו ראוי
לדירה י"ל דהתם הוא כשבאין לעבר העיר מפני מקום מסויים שחוצה לו אבל הנחל הזה
שהוא לפני כל העיר וראויין להשתמש בו כל בני העיר אע"פ שאינו ראוי לדירה מעברין
בו את העיר [ריטב"א]. ועיין במ"א שמסתפק אם בכל מקום שמשתמשים בני העיר נתחיל
למדוד משם ועיין בא"ר שהסכים דאין להקל דגם בנחל גופא דעת כמה ראשונים שחולקין
וסוברין דהנחל עולה במדת האלפים והבו דלא להוסיף עלה:
(מז) לא היה שם מצבה - של רוחב ארבע
אמות וכ"ש אם לא היה כלל:
(מח) מפתח בתיהם - פי' מבית החיצון
והיינו מקיר העיר:
3)
המניח עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה ד
לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים
אמה מביתו שבמדינה הפסיד את כל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה
ומעירובו אלפים ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. המניח עירובו ברשות
היחיד אפילו היתה מדינה גדולה א כנינוה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין מהלך
את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.
בית יוסף אורח חיים סימן
תח אות ב ד"ה הנותן את
ב הנותן את עירובו במקום שמוקף לדירה וכו' אפילו חרבו דיורין שהיו בו וכו'.
גם זה בסוף פרק כיצד מעברין עלה ס"א (ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שבת בעיר
חרבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה והמניח את עירובו בעיר חרבה אין לו ממקום
עירובו אלא אלפים אמה רבי אלעזר אומר אחד שבת ואחד הניח מהלך את כולה וחוצה לה אלפים
אמה וכתב הרא"ש (סי' יג) דמדלא כתב הרי"ף פלוגתייהו משמע דס"ל דהלכה
כרבי אלעזר וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' (ה"ד) וכתב שם הרב המגיד ויש מי שפסק
כשמואל דאמר כל שאין בהם דיורין אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ולזה הסכים הרשב"א
(עבה"ק ש"ה סי' טו):
ומ"ש ומקום שהוקף מחיצות ולא
לדירה וכו'. כן כתב הרמב"ם בפרק ז' (ה"ד) וכתב שם הרב המגיד שדעת הרשב"א
(שם סי' ו) הוא שאפילו שבת שם בבין השמשות אם היה רשות היחיד יותר על בית סאתיים ולא
הוקף לדירה אין לו אלא ארבע אמות ומדעת רבינו שלא נאמר חילוק זה אלא בקונה שם שביתה
ע"י עירוב כגון שהלך שם וחזר או שאמר שביתתי במקום פלוני או שהניח עירוב פת אבל
בשובת ממש כל שהוא רשות היחיד הרי הוא כארבע אמות עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תח סעיף ב
* המניח עירובו (כג) ברשות היחיד,
אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה * (כד) ואפי' עיר חריבה או מערה (כה) הראויה לדיורין,
מהלך (כו) את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תח סעיף ב
(כג) ברה"י - היינו מקום שמוקף
מחיצות:
(כד) ואפילו עיר חרבה - היינו שהיו
בה דיורין ונחרבו ומחיצות החומה נשארו:
(כה) הראויה לדיורין - ר"ל אפילו
אין בה דיורין אלא שהיא ראויה לדירה דאם אינה ראויה לדור בה כגון שנפרצו מחיצותיה או
שהיא נמוכה הרבה וכיו"ב אינה נחשבת כד"א ומודדין האלפים ממקום הנחת העירוב:
(כו) את כולה - דחשבינן לה כולה כד"א
וכ"ז כשהיו המחיצות מוקפות לשם דירה אכן אם לא היה רוחב הקיפה רק סאתים אפילו
אינה מוקפת לדירה נחשבת כד"א וכמבואר לעיל בסימן שצ"ו ס"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תח סעיף ב
* המניח עירובו וכו' - מיירי שהוא
שובת במקום אחר אלא ששם הניח עירובו:
* ואפילו עיר חרבה - בגמרא איכא פלוגתא
בזה שמואל ור"א ופסק הרמב"ם להקל כר"א וכ"כ הרא"ש והבין כן
מדעת הרי"ף מדלא הביא פלוגתתם ש"מ דס"ל להקל עי"ש ולכן סתם המחבר
להקל כותייהו. והנה יש כמה ראשונים שפוסקין להחמיר היינו הרשב"א המובא בב"י
וכ"כ הראב"ד הביאו הריטב"א וכ"כ הש"ג בשם רבינו ישעיה וכ"כ
הגה"מ בשם מהר"מ [וגם מש"כ הרא"ש בדעת הרי"ף לכאורה אינו
מוכרח ואדרבה יש לדון להיפך דהלא ר"א מפיק המשנה מפשטה ואלו פסק כוותיה היה לו
להביא דבריהם ומדלא הביא כלל מחלוקתם ורק המשנה כצורתה א"כ בהכרח לומר דמפרש אותה
כפשוטה וכדעת שמואל דדוקא בהיו בה דיורין אמרינן כולה כד"א וצ"ע על הרא"ש
בזה] אכן ברבינו יונתן סתם כר"א וכן בהרז"ה מצאתי שכתב ג"כ להקל כר"א
וכפסק המחבר וע"כ לדינא בודאי יש לסמוך להקל בזה: