רי"ף ערובין דף יט.
גמ' ערובין דף סא:- סב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 48:52
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)הדר עם העכו"ם בחצר אינו אוסר
עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה
3)שוכרין מעכו"ם אפילו בפחות
משוה פרוטה
4)אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם
5)לאפרושי מאיסורא, מותר להפרישו
ולומר לו שהוא אסור, בפני רבו
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה ט
ישראל הדר עם הנכרי או עם גר תושב
בחצר אינו ו אוסר עליו שדירת הגוי אינה דירה אלא כבהמה הוא ז חשוב, ואם היו שני ישראלים
או יתר וגוי שכן עמהן הרי זה אוסר עליהם, ודבר זה גזירה כדי שלא ישכינו גוי עמהן שלא
ילמדו ממעשיו, ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד, מפני שאינו דבר מצוי, שהרי יפחד שמא
יתיחד עמו ויהרגנו וכבר אסרו להתיחד עם הגוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות א (א), ג ד"ה דירת גוי
א (א), ג דירת גוי הרי הוא כדירת בהמה הילכך הדר עם הגוי בחצר אינו אוסר עליו
וכו'. משנה בר"פ הדר (סא:) פלוגתא דרבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב ובגמרא (סב:)
אמרינן דהלכה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים
זה על זה ואע"ג דאיכא התם מאן דפליג ואמר דלא דרשינן לה בפירקא כל הפוסקים
פסקו דהלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
וממ"ש עד שיהיו ב' ישראלים בב'
בתים. משמע בהדיא שכל שדרים בבית אחד אפילו כמה בני אדם אע"פ שאינם סמוכים על
שולחן אחד אלא כל אחד תפיסתו לעצמו מכל מקום כחד חשיבי כיון שדרים בבית א':
ומה שכתב ואוסרים זה על זה. הוא לאפוקי
האחים שמקבלים פרס מאביהם וישנים בבתיהם וכן הנהו דאיתא בסימן ש"ע (קמ סע' ג)
שאף על פי שדרים בבתים חלוקים כחד חשיבי מאחר שאין אוסרים זה על זה וכן כתב הרמב"ם
בפרק ה' מהלכות עירובין (הט"ז):
ומ"ש ודבר זה מדרבנן שחששו שמא
ילמד וכו' ומזה הטעם גם כן אמרו שביטול רשות אינו מועיל גבי הגוי עד שישכיר רשותו וכו'.
גם זה שם בגמרא עלה ס"ב (ע"א) ומפורש שם הטעם שלא ירצה הגוי להשכיר משום
דחייש לכשפים: וכתב הרב המגיד בפרק ב' (ה"י) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"ד
סי' ג) שאם ישראל השאיל או השכיר ביתו לגוי אינו אוסר שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור
עליו: וכתב הרא"ש בתשובה (כלל כא סי' ד) דשתי חצרות הפתוחות זו לזו ואין להם דריסת
רגל זה על זה שכל אחד משתמש דרך פתחו הפתוח לרשות הרבים ובחצר אחת דר בה גוי ובחצר
האחרת דרים בה כמה ישראלים מכניסים ומוציאין מחצר זו לחצר זו ואין צריך לשכור מהגוי
דאין הגוי אוסר אלא במקום שיש לו עליהם דריסת רגל. ודברי המרדכי בשם רבינו מאיר בזה
אכתוב בסוף הסימן (ד"ה חצר שישראל). וכתוב בספר האגור (סי' תקמ) על זה בשם מהר"ר
יעקב וויי"ל (דינין והלכות סי' ע) שמזה הטעם התיר לטלטל החמין של ישראל לתוך
חצר העירונים ומחצר העירונים לבית ישראל אחר עכ"ל וזה כשגגה שיצאה מלפניו דאע"פ
שאין הגוי אוסר עליהן מ"מ אסורים הם הישראלים לטלטל מבית זה לבית זה דרך חלונות
כל שלא עירבו דאטו משום דאיכא גוי ביניהם לישתרו בלא עירוב ואפשר שהתיר להם לערב כגון
שהיו חלונותיהם פתוחות לחצר העירונים והיו ד' על ד' אע"פ שהגוי מפסיק ביניהם דכיון
דאינו אוסר עליהם אינו מעכבם מלערב:
יט, א (ב) חצר שישראל וגוי דרים בו ובית אחד של ישראל אצל ביתו של ישראל
זה ואינו פתוח לחצר כלומר אלא לרה"ר וחלונות ביניהם אינו יכול לערב עמו דרך החלון
וכו'. בסוף פרק הדר (עלה ד') (עד:) אמר רב יהודה אמר רב מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד
ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי אמר ליה אביי לרב יוסף אמר
רב אפילו בחצר אמר ליה אין ודברי רבינו כפירש"י וכתב עוד רש"י להכי נקט דרך
חלונות שאין דרך לעשות פתחים גדולים מבית לבית ומשמע שאם היה פתח פתוח מבית לבית הכי
נמי דאין מערבין דרך הפתח אבל התוספות (ד"ה מבוי) והרא"ש (סי' כא) כתבו בשם
ר"י דכיון דמסיק בגמרא דטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי כלומר שאסור לעשות
סיוע ליחיד וכו' לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ויירא
מן הגוי שלא יהרגנו ויצא וכו' אם כן דוקא נקט חלונות משום דכי לא מערבי בהדי הדדי מירתת
ישראל ולא דייר בהדי גוי וכי מערבי אהדדי לא מירתת אבל דרך פתחים כיון דאפילו לא מערבי
שכיח דדייר ולא מירתת דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאילו דר עמו בבית שרי לערב בהדיא
כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר ורבינו כתב דין זה לענין חצר ובסימן ש"צ (קנב
סע' א) כתבו לענין מבוי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף א
הדר עם העכו"ם בחצר (א) א אינו
אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים (ב) ב <א> בשני בתים (ג) ואוסרים זה על
זה, * (ד) אז העכו"ם אוסר עליהם. * (ה) ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו,
(ו) אלא * צריך שישכירו * ממנו. הגה: ישראל שהשכיר <ב> או השאיל ביתו לעכו"ם,
* אינו אוסר עליו (ז) דלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו (המגיד פרק ב'). (ח) אבל אם הבית של א"י, ושכרו ישראל ממנו (ט) ועכו"ם דר
(י) בבית עמו, אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב (א"ז). (יא) ישראל שהשאיל
או השכיר בית לחבירו (במקום שדרים א"י) * אע"פ שיש לו תפיסה בבית ג <ג>
לא מהני וצריכים לשכור מעכו"ם (ב"י בשם מצאתי כתוב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף א
(א) אינו אוסר עליו - דמעיקר הדין
דירת עכו"ם אינה חשובה דירה אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד
ממעשיו ולא גזרו אלא בדבר דשכיח דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים אבל לא בחד בית דלא
שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אש"ד:
(ב) בשני בתים - אבל בחד בית אפילו
יש כמה אנשים ואוכלים כל אחד בפ"ע כחד חשיבי:
(ג) ואוסרים זע"ז - לאפוקי במקום
שאינם אוסרים זה על זה כגון אב ובניו שמקבלים פרס מאתו שאינם צריכים לערוב אפילו הם
דרים כל אחד בבית בפני עצמו כדמבואר בסי' ש"ע עיי"ש בזה אין עכו"ם אוסר
עליהם וא"צ לשכור רשותו:
(ד) אז הנכרי אוסר עליהם - שלא יועיל
עירובן שמערבין ביניהם עד שישכרו רשות העכו"ם:
(ה) ואינו מועיל וכו' - כמו בישראל
שלא עירב עם בני החצר שמבטל רשותו כדי להתיר שאר בני החצר לטלטל כדמבואר בסי' ש"פ
והטעם דלא מהני משום דרצו חכמים לארחוקי דירת ישראל מן העכו"ם ולהכי החמירו דאין
לו תקנה עד שישכור ממנו ומאחר שהעכו"ם אינו רוצה להשכיר בנקל יתרחק הישראל מלדור
עמו כדי שלא יאסור עליו הטלטול:
(ו) אלא צריך שישכיר ממנו - ולענין
אם מהני שאלה תלוי בשתי הדעות המבואר בסי"ב ולדעה ראשונה שם לא מהני:
(ז) דלא השכיר וכו' - ובס' עבודת הקודש
להרשב"א כתב עוד טעם לדין זה שאין דרכו של ישראל להשכיר או להשאיל לעכו"ם
בית בחצר שהוא שרוי בתוכה ולא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי ועיין בביאור הגר"א
בכאן ולעיל בסי' ש"ע שדעתו דדוקא בשהתנה המשכיר או המשאיל שיכול לסלקו בכל שעה
שירצה ובהיכא דלא יכול לסלוקיה בודאי אוסר עליו ועיין מה שהארכנו בזה בסי' שפ"ד
בביאור הלכה:
(ח) אבל אם הבית וכו' - פי' דלא נימא
דשכירות הצריך לענין היתר טלטול נכלל בשכירות הבית משום דאומדנא דמוכח הוא שלא שכר
ממנו הבית אדעתא שיהיה אסור לטלטל בשבת ולא יצטרך תו לשכור הרשות מהעכו"ם קמ"ל
דלא אמרינן הכי רק במשכיר ולא בשוכר ולהכי צריך לשכור ממנו רשותו:
(ט) ונכרי וכו' - ר"ל הנכרי המשכיר:
(י) בבית עמו - ומיירי שיש לו להעכו"ם
חדר מיוחד דאם יש לו רשות לישראל להשתמש בכל הבית לא גרע משכירו ולקיטו של העכו"ם
ולא יצטרך לשכור רשותו ועיין בסעיף ט"ו מש"כ שם:
(יא) ישראל שהשאיל וכו' במקום שדרים
נכרים וכו' - ר"ל שישראל יש לו ב' בתים בחצר שא"י דר בה והוא דר בבית אחד
והשניה השכיר לישראל אחר ויש לו בבית זה תפיסת יד דהיינו שהשאיר בו כלים שאינם נטלים
בשבת ומחמת זה אין צריכין לערב ביניהם כמו שנתבאר בסי' ש"ע וקמ"ל דאפ"ה
אינם חשובים כחד וצריכים לשכור מהעכו"ם דתפיסת יד לא עדיף מאם ערבו ביניהם שאינו
מועיל כ"ז שלא שכרו מן העכו"ם כמו שכתבנו בסק"ד עיין בביאור הלכה מ"ש
בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף א
* אז הנכרי אוסר עליהם - פשוט הוא
דאינו אוסר עליהם רק להוציא מבתיהם ומביתו של עכו"ם לחצר או למבוי אבל בחצר גופא
או במבוי כלים ששבתו בתוכם בודאי מותר לטלטל וכמו בישראל בלי עכו"ם ולא מצינו
שעכו"ם בא להחמיר ואדרבה מן הדין לא היה לו לעכו"ם לאסור כלל אלא דבמקום
דיש ב' ישראלים השוו חכמים דירת עכו"ם לדירת ישראל וכן הוא פשטות הברייתא בדף
ס"ב סוף עמוד א' וכן הוא לשון רש"י שם במתני' ובדף ס"ב ע"א בד"ה
למה דירה וכן ברש"י ס"ד ע"א בד"ה מכרזינן עיי"ש לא נקט רק
אלא להוציא מבית לחצר וכן מבואר להדיא בסימן זה סעיף כ' בהג"ה וכמו שהאריך בזה
בב"י עיי"ש וכ"כ שם בביאור הגר"א ס"ק ל"ט וכ"כ
הגר"א ס"ק ז' וכתבנו כ"ז להוציא מדברי מהרי"ל בתשובה סימן קנ"ו
[והובא במ"א סימן שס"ג סקכ"ז ובחידושי רע"א בסימן זה] שכתב דבמקום
שיש עכו"ם עשאו חכמים לחצר ככרמלית שאסור לטלטל ביותר מד"א. ולדינא נראה
פשוט שאין להחמיר בזה כי המ"א בעצמו כתב בסימן שס"ג סקכ"ז שאנו אין
לנו אלא דברי השו"ע שאין סובר כן עי"ש וכן הגרע"א בחידושיו כתב דבפשוטו
אין העכו"ם חמור מישראל וכמש"כ למעלה וכן דעת הפמ"ג במשב"ז אות
ה' לבד כל הראיות שהבאתי למעלה:
* ואינו מועיל שיבטל העכו"ם וכו'
- וה"ה דאינו מועיל אם בטלו הישראלים רשותם להעכו"ם [רמב"ם]:
* צריך שישכירו וכו' - השו"ע
לא ביאר אם השכירות מהעכו"ם צריך להיות קודם הע"ח דוקא או שפיר דמי אף אח"כ
ומה שאמרו בגמרא אין עירוב מועיל במקום עכו"ם [דף ס"ב] היינו כשלא שכרו ממנו
כלל משא"כ היכא דשכרו אח"כ דעכ"פ בזמן חלות העירוב שהוא בבין השמשות
כבר היה שכור מהעכו"ם מהני והנה ממה שאמרו בגמרא (דף ס"ו ע"א) מה מערב
חמשה ששרוים בחצר אחת אחד מערב ע"י כולן אף שוכר נמי אחד שוכר ע"י כולן משמע
מלשון זה דמתחלה מתערבין יחד ונעשו כולן כאחד ואח"כ אחד שוכר בשביל כולן וכמו
לענין אחד מערב ע"י כולן דהוא דוקא באופן זה [וכדפרש"י שם וכן הוא בשו"ע
בסימן שע"ב ס"ג בהגהה] אכן בפוסקים [הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א
בעבודת הקודש] מבואר על דין זה להיפך דמתחלה שוכר ואח"כ מערב ומשמע דבדיוק כתבו
לשון זה להורות לנו הדין דמתחלה צריך לעשות השכירות ואח"כ העירוב וכן משמע בבה"ג
והובאו דבריו בסמ"ג וז"ל ואי מתא דעכו"ם הוא צריכין למזבן רשותא מכל
עכו"ם דאית ביה כי היכא דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבי וכן נראה מלשון
התשב"ץ סימן מ"ה שכתב דאחר שישכרו ממנו יערבו הישראלים בפת ומשמע מדברי כולן
דצריך לעשות השכירות מקודם דוקא אמנם י"ל דמה שדקדקו שהשכירות יהיה מקודם הוא
רק לענין לכתחלה דלכתחלה בודאי אין לעשות העירוב קודם השכירות פן לא ירצה העכו"ם
להשכיר אח"כ ופשיטא שאסור לברך אז על העירוב דהלא מסתמא אמרינן דהעכו"ם לא
ירצה להשכיר כדאיתא בגמרא (דף ס"ב) דעכו"ם לא מוגר וממילא יתבטל העירוב דאין
עירוב מועיל במקום עכו"ם אבל בדיעבד כשכבר עשו העירוב אפשר דמודו דמועיל כיון
ששכרו לבסוף ולכאורה יש להוכיח דאף בדיעבד מעכב מהא דאיתא לקמן בס"ז דאם שכרו
מן העכו"ם לזמן ידוע דכשיכלה הזמן וצריך לחזור ולשכור שנית צריך לחזור ולערב דאין
עירוב הראשון חוזר וניעור ומוכח מזה דהעירוב הראשון נתבטל לגמרי והיינו משום דעכשיו
הוא קודם השכירות ואינו מועיל [וע"כ משום דאין שייך שם עירוב כלל בזמן שלא שכרו
עדיין מן העכו"ם] אלא דבאמת גם משם אין הוכחה גמורה דיש לצדד ולומר דהתם שאני
דכיון ששכרו מתחלה ממנו לזמן ידוע וממילא גם העירוב לא נעשה מתחלה רק לאותו זמן דהלא
כשיכלה זמן השכירות לא יועיל העירוב והוי כאלו התנו שאין עושין עירוב רק לזמן ולכן
צריך עירוב מחדש אח"כ [ומטעם זה אפשר לומר דאפילו לדעת הראב"ד דחולק על דין
המבואר בסימן שפ"ג וס"ל דאם עשו עירוב מתחלה ובא עכו"ם בשבת דהעירוב
חוזר וניעור אחר ששכרו ממנו הוא דוקא שם שאין בודאי שיבא העכו"ם בשבת והעירוב
נעשה מתחלה בהכשר לכל השבת משא"כ כאן שבודאי יכלה זמן השכירות ולכן נתבטל העירוב
לגמרי כשיכלה הזמן ואינו חוזר וניעור אחר שעשו השכירות מחדש ויוסר בזה קושית המ"א
שם אח"כ מצאתי שכן החליט בפשיטות בספר עצי אלמוגים עי"ש] משא"כ הכא
דבשעה שקיבץ הפת והניחו לשם עירוב היה על דעת כן שישכור מן העכו"ם קודם השבת וכן
עשה אפשר דמועיל לכו"ע דהרי נעשה לשם עירוב לשבת זו [ומסימן שפ"ג דמבואר
שם דהעירוב שעושין קודם השכירות נתבטל כשבא העכו"ם אין ראיה דהתם הוא כשבא בשבת
ולא שכרו ממנו קודם השבת דבזמן חלות העירוב שהוא בה"ש לא היה שכור מן העכו"ם
וכיון שהיה עומד לבא בשבת אגלי מלתא למפרע דהעירוב לא היה ראוי להתקיים כמש"כ
הפוסקים שם משא"כ בזה שבה"ש זמן חלות העירוב כבר נעשה השכירות מקודם כדין
ממילא תל העירוב אז ג"כ] אח"כ מצאתי בנהר שלום סימן שפ"ג שמצדד ג"כ
דבאופן זה ששכרו מן העכו"ם קודם השבת אף שעשו העירוב מתחלה מועיל וכן משמע מלשון
הח"א כלל ע"ה דין א' ומלשון עצי אלמוגים בסימן זה ס"ט עי"ש. וגם
לבד זה מסתברא דמועיל בדיעבד העירוב דעכ"פ היו משותפין בפת של העירוב בבין השמשות
ואיתא בסימן שס"ו סי"א דאפילו לא הניחו הפת לשם עירוב ג"כ מהני כשהם
שותפין בפת וגם בהא דלקמן ס"ז י"ל דמה שכתוב בשו"ע דצריך לחזור ולעשות
עירוב היינו רק לכתחלה שצריך להניח עכשיו לשם עירוב אותו הפת או פת אחר ולברך כתיקון
חז"ל משום דנתבטל שם עירוב מאותו הפת כשכלה הזמן אבל בדיעבד כשקידש היום ולא עשה
שום תיקון מחדש יוכל לסמוך על אותו הפת שהרי כולם משותפים בו ומצאתי בבית מאיר שנשאר
בצ"ע על הא דס"ז דהרי עכ"פ משותפין בפת קודם השבת והראיה שהביאו לזה
מרש"י פרק הדר [והוא דינא דשו"ע סימן שפ"ג] שם לא איירי אלא בשכירות
בשבת ובה"ש לא היה העירוב ראוי להיות קיים כדאיתא בתוספות ופשיטא דבשבת א"א
להעירוב לחול אבל שכרו קודם שבת דשייך סברא הנ"ל צ"ע עכ"ל שם ולפי דברינו
ייושב קושיתו דבדיעבד גם השו"ע מודה דמהני ולא איירי רק לענין מצות עירוב לכתחלה.
היוצא מכל זה דלכתחלה לכו"ע צריך לעשות השכירות מתחלה ואח"כ העירוב ואם ירצה
לעשות העירוב מתחלה אסור לברך עליו אכן בדיעבד מסתברא דהוי עירוב אף שעשה השכירות אח"כ
כיון שבזמן בה"ש זמן חלות העירוב כבר נעשה השכירות:
* ממנו - ואז יעשה העכו"ם כאלו
הוא אורח עמהן [רמב"ם] דע דברבינו יהונתן מבואר דאפילו מתנה אינו מועיל רק שכירות
והעתיקו בחיי אדם ונראה פשוט דמיירי במתנה רעועה כענין דאיירינן בשכירות אבל אי נתן
לו במתנה גמורה בכתיבה גמורה בערכאות פשוט דמועיל והא דלא הצריכו חכמים מתנה משום דלא
רצו להחמיר כ"כ דהנכרי לא ירצה לתת בשום אופן מתנה גמורה:
* אינו אוסר עליו - ופשוט דלאו דוקא
עליו אינו אוסר אלא גם על אחרים הדרים שם אינו אוסר דאם לא כן מאי הועילו באמרם אינו
אוסר עליו כיון שאוסר על אחריני בטלטול ממילא גם הוא אסור שהאחרים אוסרים עליו (מאמר
מרדכי וכ"כ בברכ"י) ולפ"ז באם אין בע"ב דר שם בעצמו כלל רק השכיר
את חצירו לישראלים אחרים וגם לנכרי אפשר דבזה לא שייך טעם הרמ"א דלא השכיר אדעתא
וכו' ושפיר יש לומר דאוסר הנכרי עליהם וכ"כ בס' חמד משה בסי' שפ"ד עיי"ש
וכן מצאתי בברכי יוסף בסימן זה שמצדד כן ובחיי אדם כתב דגם באינו דר בעצמו בחצר ג"כ
אמרי' דלא השכיר לו אדעת דליאסר על ישראלים הדרים עם הנכרי ולענ"ד נראה עיקר כחמד
משה וברכי יוסף מאחר שעיקר דינא דרמ"א צ"ע וכמו שנתקשו כל האחרונים וכמו
שכתבנו גם אנו בשע"צ ובביאור הלכה לקמן סי' שפ"ד ודי לנו להקל בששרוי בעצמו
בחצר וראיותיו בנשמת אדם יש לדחות בקל דהתם בנידון דהתוספות גם הוא בעצמו היה דר עם
הבחורים ואם היו הבחורים אוסרים זה ע"ז ממילא גם הוא היה אסור ובזה ליכא לאסתפוקי
כלל בענינינו וכמש"כ בשם המאמר מרדכי ודברינו הוא בשאינו דר שם בעצמו ומש"כ
הנ"א בדברי הרשב"א שם לא נהירין כלל:
* אע"פ שיש לו תפיסה וכו' - עיין
במ"ב מ"ש בטעמו של דבר ועיין בביאור הגר"א ס"ק ו' שתמה על דין
זה דמ"מ הלא סוף סוף אין אוסרים זה ע"ז ע"י תפיסת יד בלי שום עירוב
וכללא הוא דכל שאין אוסרים זה ע"ז לא הצריכו חכמים לשכור מהעכו"ם וכן תמה
בספר מאמר מרדכי ובעצי אלמוגים ונשארו בצ"ע ועיין בדמשק אליעזר ס"ק ו' שיישב
קצת דברי הרמ"א:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה יב
שוכרין מן הגוי אפי' כ בשבת, שהשכירות
כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות
משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו
היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא מדעתו, שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו
והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים
רבים אם השכיר אחד מהן דיו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף ד
השוכר מן העכו"ם סתם, מועיל וא"צ
לפרש לו שהוא להתיר הטלטול, (כ) וא"צ לכתוב שום כתיבה על השכירות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף ד
(כ) וא"צ לכתוב וכו' - דדי
בשכירות חלושה ולא בעינן שכירות בריאה:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה יב
שוכרין מן הגוי אפי' כ בשבת, שהשכירות
כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות
משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו
היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא מדעתו, שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו
והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים
רבים אם השכיר אחד מהן דיו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות ה ד"ה ומ"ש ושוכרים
ה ומ"ש ושוכרים ממנו אפילו בפחות משוה פרוטה. פשוט שם בריש פרק הדר
בעלה הנזכר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף ה
שוכרין מעכו"ם (כא) <ו>
אפילו בפחות משוה פרוטה. ומותר לשכור ממנו (כב) <ז> בשבת (מרדכי ריש פרק
הדר). (וע"ל סימן שפ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף ה
(כא) אפילו בפחות משוה פרוטה - הטעם
דלגבי עכו"ם חשיב ממון דבן נח נהרג אפי' בפחות משוה פרוטה אבל מישראל אם ירצה
לשכור ממנו רשותו לא מהני בפחות משוה פרוטה אפילו לדעת המקילין בסימן ש"פ ס"ג:
(כב) בשבת - שאינו שכירות ודאית
אלא כביטול רשות והיכר בעלמא ומבואר בפוסקים דנותן לו דבר מאכל או כל דבר המותר לטלטל
ואומר זה עבור שכר חצרך אבל מעות אסור לטלטל ועיין סימן שפ"ג דהעירוב נתבטל וצריכין
לבטל רשותם לגבי אחד עי"ש:
בית יוסף יורה דעה סימן
רמב אות ד (א) ד"ה ואסור לו
ד (א) ואסור לו לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה לפניו חייב מיתה וכתב
הרמב"ם אם הוא רחוק מרבו י"ב מיל וכו'. גם זה בפרק ה' מהלכות ת"ת (ה"ג)
וטעמו מדגרסינן בפרק קמא דסנהדרין (ה:) פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין
עיסותיהם בטומאה וכו' תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו. ואיתא
תו התם תנחום בריה דר' אמי איקלע לאתר דריש להו מותר ללתות חיטין בפסח אמרו ליה לאו
ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא (עירובין סג.) תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם
כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל ופירש רש"י כנגד מחנה ישראל דכל
מאן דבעי מילתא אזיל לגבי דמשה דכתיב (שמות לג ז) והיה כל מבקש ה' וגו' אף על גב שהמחנה
שלש פרסאות ואתו לגבי דמשה רבותא דמשה שאני עכ"ל. ובפרק הדר (עירובין שם) אמר
רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה. וגרסינן תו התם רבינא סר
סכינא בבבל א"ל רב חסדא מאי טעמא עביד מר הכי א"ל והא רב המנונא אורי בחרתא
דארגז בשני דרב חסדא א"ל לאו אורי איתמר א"ל איתמר אורי ואיתמר לא אורי בשני
דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני דרב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוא ואנא נמי תלמיד
חבר דמר אנא. ומשמע דחרתא דארגז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות
ואפילו הכי לא אורי. ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשוב בפניו וחוץ
לשלש שלא בפניו וכן כתבו התוספות (ד"ה אלא) והרא"ש (סי' ב) בפרק קמא דסנהדרין
ובפרק הדר (תוס' סב: ד"ה רב, רא"ש סי' ב) וכי היכי דלא תיקשי לן מההיא דתניא
תלמיד אל יורה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע דבין נטל רשות בין
לא נטל חוץ לשלש פרסאות שרי מתרץ הרמב"ם דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור
היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לג' פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא
וההוא עובדא דתנחום בריה דר' אמי אקראי בעלמא הוה כדמוכח לישנא דדרש להו ולישנא דאיקלע
לאתר. ואותבוהו מדתניא אל יורה אלא אם כן היה רחוק שלש פרסאות דמשמע דאי הוה חוץ לג'
פרסאות שפיר דמי משום דאקראי בעלמא הוה. והתוספות והרא"ש תירצו דהא דמשמע דחוץ
לשלש פרסאות אסור איירי בתלמיד גמור והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות שרי איירי בתלמיד חבר.
וכיוצא בזה כתבו הגהות מיימון בפרק ה' מהלכות ת"ת (ד"ק ה"ט) בשם הר"מ.
ומדברי המרדכי בפרק הדר (סי' תקי) נראה שמתרץ בענין אחר דהא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות
אסור דהיינו דוקא במקום שרבו רגיל לבוא שם לקיצים כמו ביום השוק או בשני וחמישי והא
דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו בשאינו רגיל לבוא לקיצים שם כי אם באקראי בעלמא:
ומשמע מדברי התוספות בפרק קמא דסנהדרין (ה: ד"ה אלא) דאפילו נטל רשות מרבו
תוך שלש פרסאות אסור. וכן משמע מדגרסינן בפרק אע"פ (כתובות ס:) אריסיה דאביי אתא
לקמיה דאביי א"ל מהו ליארס עם מינקת חבירו בחמשה עשר חודש א"ל חדא דרבי מאיר
ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וכו' כי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו
צריכה להמתין עשרים וארבעה חודש וכו' אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא
לא לישרי אינש במקום רביה לא משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא
דהא אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל אפילו הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר. ופירש רש"י
דלא מסתייעא מילתא שיורה כהלכה. וכתבו התוספות כי אפקירותא ונפקא מיניה היכא שהרב מוחל
על כבודו דשרי ואפילו הכי אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. ומשמע
דכל שהוא תוך שלש פרסאות חשיב רבו אצלו ולא יורה ומה שכתבו דשרי היינו לענין שאין בדבר
משום כבוד הרב כיון שמחל וכ"כ מהרי"ק בשורש (ק"ע) [קס"ט] דדוקא
חוץ לשלש פרסאות מועיל רשות אבל לא תוך שלש פרסאות. וכתב עוד שם דבתלמיד גמור כלומר
שאינו תלמיד חבר אע"פ שנטל רשות מרב אחד לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים:
ד (ב) ונראה מדברי הרמב"ם דתלמיד חבר אפילו בפניו מותר להורות שהרי כתב
בסוף הפרק הנזכר (ה"ט) במה דברים אמורים ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל אם
לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים אבל עומד
מלפניו וקורע עליו ע"כ. משמע דסבירא ליה ז"ל דהא דאמר רבינא לרב אשי אנא
תלמיד חבר דמר אנא היינו לומר דכיון דאינו אלא תלמיד חבר מותר לו להורות אפילו בפניו
דלא הוזכר איסור הוראה כלל אלא גבי רבו מובהק דוקא. וכן נראה שהוא דעת הרי"ף
(עירובין יט.) שהשמיט עובדא דרבינא דאמר ליה לרב אשי תלמיד חבר דמר אנא משום דסתם רבו
שאמרו שאסור להורות לפניו או שלא בפניו היינו רבו מובהק דוקא וממילא משמע דכל שאינו
מובהק אפילו בפניו שרי שאם היה סובר כדעת התוספות והרא"ש ה"ל לכתוב ההוא
עובדא לאשמועינן דבתלמיד חבר בפניו מיהא אסור: ומדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך למדנו
פירוש תלמיד חבר. ומהרי"ק כתב בשורש (ק"ע) [קס"ט] שיש מי שפירש תלמיד
חבר היינו דמתחלה היה תלמיד ואחר כך נתחכם ונעשה חבירו והוא ז"ל כתב דאפילו לא
נתחכם כמותו אלא שהוא קרוב להיות כמותו נקרא תלמיד חבר דתלמיד היינו לומר שלא היה חכם
כמותו וחבר היינו לומר שהיה קרוב להיות חבירו ע"כ. ודברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך
אינם לא כדברי זה ולא כדברי זה דאם למד רוב חכמתו ממנו כי נתחכם ונעשה גדול כמותו מאי
הוי אלא כל שלמד ממנו קצת חכמתו ולא רובא הוי תלמיד חבר. ודברי רשב"ם כדברי מהרי"ק
דבסוף פרק מי שמת (ב"ב קנח:) אהא דקאמר התם הדא אמרה בן עזאי תלמיד חבר דר' עקיבא
הוה כתב פשיטא לן דמתחלה היה תלמידו והדא אמרה דלבסוף היה חבירו דקאמר ליה שבאת לחלק
עלינו את השוין ולא קאמר ליה שבא רבינו:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמב סעיף ד
אסור לאדם להורות (ג) לפני רבו ז]
לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה. הגה: ד ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלשה פרסאות,
אם הוא רבו מובהק. (ב"י בשם תוספות פ"ק דסנהדרין ומהרי"ק שורש ק"ע
/קס"ט/ ואגודה שם וסמ"ק סוף עשין י"ג בשם ר"י ופרק אע"פ).
(ד) ח] ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה, יכול
להשיב. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם, אסור להורות עד
שימות רבו או עד שיתן לו רשות. הגה: ה וכל זה ברבו מובהק, אבל בתלמיד חבר, אפילו
תוך שלשה פרסאות שרי (רי"ף ורמב"ם כדאיתא בבית יוסף ותוספות והרא"ש
וכ"כ הג"מ פ"ה מהלכות ת"ת). ט] ו וי"א דמ"מ לפני רבו
ממש אסור (ריב"ש סי' רע"א), ואפילו שלא בפניו ממש, אם התחילו בכבוד הרב לומר
שישאלו לרב, או שהרב מופלג בחכמה וזקנה, אין להורות בעירו. (בב"י מגמרא בפ' הדר).
ז וי"א דתלמיד גמור תוך י"ב מיל חייב מיתה, אם הוא מורה. חוץ לי"ב מיל,
פטור אבל אסור. הגה: י] ח וי"א דדוקא ברגיל לבא לעירו של תלמיד. ט אבל אם אינו
רגיל לבא שם, רק בדרך אקראי, מותר, כל שהוא חוץ לג' פרסאות (מרדכי בשם ריב"א).
תלמיד חבר תוך י"ב מיל, פטור אבל אסור. י וחוץ לי"ב מיל, מותר. יא יא] אע"פ
שנטל רשות מרב אחד, לא סגי, עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים. הגה: יב והאי מובהקים
לא מיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דא"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו
מובהקים, אלא ר"ל תלמיד גמור, לאפוקי תלמיד חבר יב] דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה
חבר לרבו, דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו. (מהרי"ק שורש ק"ע וב"י
בשם רשב"ם פ' יש נוחלין). יג] מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד,
יג מהני להורות חוץ לג' פרסאות. (תשובת הרשב"א סי' קי"א וריב"ש סי'
רפ"א /רע"א/). אבל תוך ג' פרסאות, לא מהני ליה. יד] וי"א דכל שאינו
רבו מובהק, דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו, תלמיד חבר הוא (ב"י בשם הרמב"ם).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רמב סעיף ד
ד ואפי' נטילת כו' - ודעת הראב"ד
והרשב"א בתשו' סי' קי"א והריב"ש סימן רע"א דנטילת רשות מהני אפי'
תוך ג' פרסאות:
ה וכל זה ברבו מובהק - כל זה נמשך
לסברא זו דהרמב"ם אבל י"א דאפי' תלמיד חבר אסור תוך ג' כדלקמן:
ו וי"א כו' ממש כו' - האי ממש
לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפילו תלמיד חבר אסור:
ז וי"א דתלמיד גמור כו' - וי"א
אלו אין מחלקים בין דרך מקרה לקבע כדמוכח מדבריהם ע"ש וכן משמע בטור:
ח וי"א דדוקא ברגיל לבא - שם
לקצים כגון ביום השוק או בב' וה' שם ונראה דיום השוק דומיא דב' וה' היינו יום ראשון
דשבוע אבל יום השוק דשנה כגון יריד לא מיקרי רגיל:
ט אבל אם אינו רגיל כו' מותר כל שהוא
חוץ לג' פרסאות - אפי' הוא רבו מובהק כן הוא במרדכי שם:
י וחוץ לי"ב מיל מותר כו' - משמע
אפי' בלא נטילת רשות וכן מוכח בתוספות רפ"ק דסנהדרין דף ה' ע"ב שכתבו דבפרק
הדר דלא אורי רב המנונא בחרתא דארגיז בשני דרב הונא רביה איירי שלא נטל רשות אע"פ
שהיה חוץ לג' פרסאות והתם בפרק הדר (ריש דף ס"ג) אמרינן דדוקא בשני דרב הונא לא
אורי אבל בשני דרב חסדא אורי משום דתלמידו חבר היה ודוק אבל בהגמי"י פ"ה
מהלכות ת"ח כתב דמכל מקום צריך נטילת רשות ועיין במהרי"ק סימן ק"ע האריך
ליישב דבריהם:
יא אע"פ שנטל רשות כו' - אתלמיד
גמור קאי וכדמסיים עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים אבל בתלמיד חבר כתב גם מהרי"ק
דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד במהרי"ק שם דאם יש לו רב א' מובהק והאחרים אינם
מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק:
יב והאי מובהקים כו' אלא ר"ל
כו' - נראה מדברי הרב דלסברא זו אפילו לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב
לרבו מיקרי תלמידו וכן נראה ממ"ש דא"כ לא אפשר כו' אלמא דבלא למד ממנו רוב
חכמתו מיירי ואפ"ה מיקרי תלמידו וכן משמע ממ"ש אח"כ וי"א דכל שאין
כו' אלמא דלסברא הראשונה אפילו אין רוב חכמתו ממנו מיקרי תלמידו אבל לפע"ד אין
הדבר כן אלא הרמב"ם ומהרי"ק לא פליגי שהרי מהרי"ק גופיה כתב בריש התשובה
וז"ל אמנם דוקא בתלמיד מובהק לדברי רב אחאי גאון ור"י ור"מ בן מיימון
ור"י מטרני והרא"ש והטור שפסקו כולם כר' יודא דסוף אלו מציאות דבעינן שיהא
רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אבל אין רוב חכמתו ממנו א"צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין
קריעה שקורע עליו כעל מי שמתאבל עליו ועומד מפניו כמ"ש הרמב"ם וטור י"ד
(כדלקמן ס"ל) אבל להורות לפניו או לקבוע לו מדרש לעצמו וכן הני שכ' הרמב"ם
כגון המתרעם על רבו והמהרהר אחר רבו כו' עכ"ל כל הדברים האלו אין נוהגין כיון
שאין רוב חכמתו ממנו כדמשמע בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהרי בפ"ה מהל' ת"ת
כתב אמרו חכמים מורא רבך כו' לפיכך אמרו חכמים כל החולק על רבו כו' כל המתרעם על רבו
כו' כל העושה מריבה עם רבו כל המהרהר אחר רבו כו' אסור להורות בפני רבו וכן מונה והולך
ומונה באותו פרק כל דין תלמיד לרבו ומסיים בסוף וז"ל ברבו מובהק שלמד רוב חכמתו
ממנו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי הוא כתלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים
האלו אבל עומד לפניו וקורע עליו כו' הרי לך בהדיא שלא נאמרו הדברים שאין לקבוע מדרש
וכן להורות בפניו אלא דוקא ברבו מובהק כו' ואפילו לר"ח וראבי"ה שפסקו כר'
יוסי דאמר התם אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת נראה דלא א"ר יוסי אלא דוקא
לענין קריעה ושיעמוד מפניו אבל לא לשאר מילי עכ"ל מהרי"ק שם ומ"ש בסוף
התשובה דאם נתחכם אח"כ להיות גדול קרוב לרבו הוי תלמיד חבר שם הוציא דין חדש דאפילו
למד רוב חכמתו ממנו אם אח"כ נתחכם כמותו הוי תלמיד חבר וי"ל גם הרמב"ם
מודה לזה וז"ל שם ולא עוד אלא אפילו למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול
לחלוק עליו ולהורות בפניו אפי' בהלכה למעשה שהרי דבר פשוט שר"ל היה תלמיד גמור
דרבי יוחנן לרש"י ור"י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ"ה
חלק עליו עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי וכן משמע להדיא בד"מ שכ' וז"ל וצ"ע
מה הקשה ב"י על דברי מהרי"ק שכ' דאם למד רוב חכמתו ממנו כי נתחכם ונעשה גדול
כרבו מאי הוי דהא מהרי"ק הביא ראיה לדבריו מריש לקיש שהיה תלמיד גמור לר' יוחנן
ור' יוחנן רבו מובהק היה וסמכו ואפ"ה היה חולק עליו והורה בפניו בכמה דוכתי הואיל
ונתחכם לבסוף ונעשה גדול ודברי ריב"ש סי' רע"א כדברי מהרי"ק עכ"ל
אבל כשלא למד רוב חכמתו ממנו אפילו לא נתגדל להיות כמותו לא מקרי תלמידו גם למהרי"ק
וכמ"ש ועוד ראיה ממ"ש הרב גופי' בד"מ ודברי ריב"ש סימן רע"א
כדברי מהרי"ק (ומשמע ליה להרב שם לאו דוקא חכם כמותו ממש בשוי כו' ע"ש ואינו
מוכרח ודוק) והרי הריב"ש שם כתב להדיא ופי' תלמיד חבר ר"ל שאין רוב חכמתו
כו' עכ"ל ולענין מ"ש הרב דא"כ לא אפשר לו להיות הרבה רבותיו מובהקים
אינו כלום דהרי פירש"י בס"פ אלו מציאות רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה
ואם ש"ס ש"ס וכ"כ הט"ו לקמן ס"ל וא"כ יש לומר שלמד אצל
זה רוב חכמתו במקרא ואצל זה רוב חכמתו במשנה ואצל זה רוב חכמתו בש"ס ואצל זה רוב
חכמתו במדרש ואגדות ואצל זה רוב חכמתו בקבלה וכיוצא בזה בשאר חכמות התורה תדע שהרי
הריב"ש ג"כ ס"ל דכל שאין רוב חכמתו ממנו [לא] מקרי רבו וכמ"ש והרי
הריב"ש כתב שם דא"צ נטילת רשות רק מרבו הא' וכמ"ש וגם הרב בד"מ
בשמו אלמא דיש לו הרבה רבותיו מובהקים אלא ודאי כדפירש' וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף
ל' כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן
כתב אע"פ שנטל רשות מרב א' לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים אלא ודאי
כדפי' ודו"ק:
יג מהני להורות - חוץ לג' פרסאות אבל
תוך ג' פרסאות לא מהני ליה רשות מרב א' עכ"ל עט"ז ומשמע הא מכל רבותיו אם
אין לו רק רב אחד מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב"א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך
ג' לא מהני נטילת רשות כדלעיל ס"ק ד':
רמב"ם הלכות תלמוד
תורה פרק ה הלכה ג
היה בינו ובין ד רבו י"ב מיל
ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב, ולהפריש מן האיסור אפילו בפני רבו מותר להורות, כיצד
כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו יש לו להפרישו ולומר
לו דבר זה אסור ואפילו בפני רבו ואע"פ שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול
השם אין חולקין כבוד לרב, במה דברים אמורים בדבר שנקרה מקרה אבל לקבוע עצמו להוראה
ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור ה לו להורות עד
שימות רבו אלא אם כן נטל רשות ו מרבו, ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה,
אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמב סעיף יא
לאפרושי מאיסורא, כגון שרואה אדם שעובר
עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור, או מפני רשעתו, מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור,
בפני רבו, שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.