רי"ף ערובין דף יט:
גמ' ערובין דף סב:-סה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 30:40
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 19:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)אם בטלו הישראלים רשותם לאחד מהם
כדי שיחשב כיחידי אצל הא"י, אינו מועיל.
2)אבל מאשתו או משכירו ולקיטו, שוכרים
אע"פ שהוא מוחה
3)אם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו א'
מבני החצר עד שישאיל לו רשותו
4)אם יש לעכו"ם ה' שכירים או
לקיטים ישראלים דרים בביתו
5)אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל
להורות כשהוא שתוי
7)דרך מיל, ושינה כל שהוא, מפיגין את
היין; וה"מ כששתה רביעית
8)אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין
בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה י
שני ישראלים וגוי השוכנים בחצר אחת
ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום, וכן אם בטלו לגוי או בטל להן או בטלו הישראלים
זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי לא הועילו כלום, שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול
ח רשות מועיל במקום גוי, ואין להן תקנה אלא ט שישכרו ממנו רשותו ויעשה הגוי כאילו הוא
אורח עמהן, וכן אם היו גוים רבים משכירין רשותם לישראלים והישראלים מערבין ומותרין,
וישראל אחד ששכר מן הגוי מערב עם שאר הישראלים ויותרו כלם, ואין כל אחד ואחד צריך לשכור
מן הגוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות ב ד"ה ואם ב'
ב ואם ב' או ג' דרים עמו אין יכולין לבטל רשותם לאחד מהן וכו'. שם בפרק
הדר (עלה ס"ד) (סג:) ההוא מבואה דהוה דייר ביה המן בר רסתק אמרו ליה אוגר לן רשותך
לא אוגר להו אתו אמרו ליה לאביי אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד הוה ליה יחיד
במקום גוי ויחיד במקום גוי לא אסר אמר ליה מידי הוא טעמא אלא דלא שכיח דדיירי והכא
הא קא דיירי אמר להו כל בטולי רשותייהו גבי חד מילתא דלא שכיחא הוא ומילתא דלא שכיחא
לא גזרו ביה רבנן אזיל רב הונא בריה דרב יהושע אמר לשמעתא קמיה דרבא אמר ליה אם כן
ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי כלומר שהרואה שהוא מוציא מביתו למבוי יאמר שמטלטל במבוי
בלא עירוב דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום גוי דמכרזי אכרזתא לדרדקי אלא אמר רבא ליזיל
חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו ואמר
רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו עד כאן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף ב
אם בטלו הישראלים רשותם (יב) ד לאחד
מהם כדי שיחשב כיחידי אצל הא"י, (יג) <ד> אינו מועיל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף ב
(יב) לאחד מהם - שיהיה עכ"פ הוא
מותר לטלטל והם יהיו אסורין וכמו שנתבאר לעיל סי' ש"פ:
(יג) אינו מועיל - דא"כ בטלת
תורת עירוב מאותו מבוי שהרי לא יצטרכו לשכור כלל ויוכלו תמיד לבטל וישכח תורת עירוב
[גמרא]:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה יב
שוכרין מן הגוי אפי' כ בשבת, שהשכירות
כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות
משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו
היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא מדעתו, שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו
והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים
רבים אם השכיר אחד מהן דיו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות י - יא ד"ה ומ"ש ואם
י - יא ומ"ש ואם אינו רוצה להשכיר אין שוכרין ממנו בעל כרחו. הכי
משמע בפרק הדר עלה ס"ג (ע"ב) גבי עובדא דהמן בר רסתק וכן כתב הרא"ש
שם בראש הפרק (סימן א') וזה לשונו גוי שהיה רגיל להשכיר ועתה אינו רוצה להשכיר לענין
שכירות בעל כרחו לא שייך למילף שכירות מעירוב וגם ההגהות בפ"ב מהלכות עירובין
(אות ט) כתבו כן: וכתב המרדכי בריש פרק הדר (סי' תקח) ונראה דשוכרין מאשתו של גוי או
מא' מבני ביתו דהא אמרינן בפרק חלון (פ.) בעובדא דטורזינא דשוכרין מאשתו ופשוט שם בההוא
עובדא דאפילו שלא רצה הגוי להשכיר רשותו שוכרין מאשתו וכן כתב הרשב"א בתשובה
(ח"ד סי' רצח, ח"ה סי' ה) אפילו ביקשו ממנו לשכור ולא רצה שוכרין מאשתו ואפילו
משכירו ולקיטו וכמעשה דטורזינא ושלא מדעתו ואפילו מוחה קאמר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף יא
(לב) אבל מאשתו * (לג) או משכירו
ולקיטו, שוכרים (לד) <יג> אע"פ שהוא מוחה. (ושכירו (לה) של שכירו ולקיטו
של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו), (ריב"ש סי' תכ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יא
(לב) אבל מאשתו - וה"ה מאחד מבני
ביתו:
(לג) או משכירו ולקיטו - פי' שכיר
לעבודת כל השנה לקיטו לימות הקציר:
(לד) אע"פ שהוא מוחה - כיון דמעיקר
הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין
זה כבעה"ב וכתב הגר"א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס"ז אבל
לדעת י"א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר:
(לה) של שכירו ולקיטו - והיינו כשיש
לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דאז הו"ל שכירו ג"כ
כאלו היה שכיר של בעה"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יא
* או משכירו ולקיטו - עיין במשנה ברורה
ועיין בעצי אלמוגים אות כ"ג בסי"ד שכתב דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו
רשות להשתמש בביתו או בחצרו הא לא"ה לא עי"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות יב, יד ד"ה ומ"ש וזה
יב, יד ומ"ש וזה תקנתם שאחד מבני החצר יתקרב אליו עד שישאיל לו שום
מקום ברשותו וכו'. פשוט שם (סד.) בעובדא דהמן בר רסתק ליקרב חד מינייהו ולשאול דוכתא
מיניה ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו
ולקיטו נותן את עירובו ודיו: וכתוב בהגהות אשיר"י פרק הדר (סי' ט) ודוקא כשהאדון
אין רוצה להשכיר אבל אם האדון חפץ להשכיר אין שוכר אלא מהאדון ולא משכירו ולקיטו וצריך
לומר שכתב כן משום דאמר בעובדא דהמן בר רסתק אמר ליה אוגר לן רשותך לא אגר להו ואסיקנא
ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא וכו' דהוה ליה כשכירו ולקיטו ומשמע
ליה דכיון דברישא אמרו ליה אוגר לן רשותך דאם האדון רוצה להשכיר אין שוכרין אלא ממנו
ואין זו ראיה דאיכא למימר מעשה שהיה כך היה ועוד דהא לא הוו ידעי תקנתא דשכירו ולקיטו
עד דאתא רבא ואגמרינהו ואי הוו ידעי מקמי הכי אין הכי נמי שהיו שוכרים משכירו ולקיטו
בלי שיודיעו לאדון וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב (הי"ב) וכן בדין שלא
אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל וכן נראה מדברי הרשב"א שכתבתי בסמוך אפילו ביקשו
לשכור ממנו ולא רצה שוכרין מאשתו וכו' משמע דהיכא דלא ביקשו ממנו לשכור אתיא במכל שכן
ששוכרין מאשתו או שכירו ולקיטו: ופירש רש"י (ד"ה ליקריב) וישאיל לו מקום
בחצרו לאתנוחי ביה מידי נראה מדבריו אע"פ שלא הניח שום דבר מאחר דבידו להניח הוה
ליה כשכירו ולקיטו וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות עירובין (שם)
שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו ואע"פ שרבינו ירוחם (ני"ב חי"ו צא.)
כתב וישים כלי או שום דבר לישנא דתלמודא נקט דאמר ולינח ביה ולאו דוקא: ומכל מקום נראה
שצריך לקנות הקרקע באחד מהדרכים שנקנה בהם הקרקע לשאלה. וטעמא דשרו רבנן בכהאי גוונא
משום דכיון דדירת גוי אינה אלא כדירת בהמה אף על פי שהצריכוהו לשכור כדי שלא ילמד ממעשיו
מכל מקום לא רצו להחמיר בו כל כך והתירו לשכור משכירו משום דהא מיקיימא תקנתא דרבנן
דזימנין שיקשה גם בעיני השכיר להשכיר או יקשה בעיני בעל הבית להשאיל מקום ולא דייר
ישראל בהדיה. ומיהו איכא למידק שכתב וישאיל לו מקום בחצרו ועל כרחך צריך לומר דמקום
לאו דוקא כלומר שאינו מייחד לו מקום דאם כן לא מהני כמו שכתב רבינו בסמוך (סע' יג)
אלא שמשאיל לו מקום להניח בו כליו ולא אמר לו בפירוש זה המקום אני משאיל לך ולא שאר
הבית דכל שלא פירש לו כך אף על פי שלא השאיל לו אלא זוית אחת כיון שאפשר שלמחר יצטרך
לזוית זו ויפנה כליו לזוית אחרת הוה ליה כאילו השאילו כל הבית ובהכי ניחא לי מה שכתב
וישאיל לו מקום בחצרו דאפילו ברשות דחצר סגי כל שלא פירש ואמר איני משאיל לך רשות ביתי
כיון שאם למחר יצטרך מקום חצרו יפנה לתוך ביתו הוה ליה כאלו השאיל לו כל הבית כנ"ל
ורבינו ירוחם גם הוא כתב (שם) ילך אצל הגוי ויקח ממנו [שם מקום שאול] (שאול שם מקום)
בבית הגוי או בחצרו: ופירש רש"י (שם) עוד אפילו שכירו ולקיטו של גוי אם ישראל
הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו וכך הם דברי רבינו ורבינו ירוחם וטעמא דמסתבר הוא
דתו לא צריכא מידי דהא קיימא לן ה' ששרויים בחצר א' אחד שוכר על ידי כולם והוא הדין
נמי אחד שואל על ידי כולם דשאלה כשכירות חשיבא אבל הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות
עירובין (שם) ואפילו היה שכירו או שמשו ישראל הרי זה משכיר שלא לדעתו שאל מן הגוי מקום
להניח בו חפציו והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא לדעתו נראה שהוא מפרש אפילו
שכירו ולקיטו של ישראל נותן את עירובו ודיו ומייתי ראיה דכיון דלגבי ישראל שכירו ולקיטו
נותן את עירובו שלא מדעת בעל הבית הוא הדין בגוי שכירו ולקיטו משכיר שלא לדעתו דשוכר
כמערב דמי ולפיכך שכירו ישראל משכיר שלא מדעת הגוי וכן כתב הרשב"א בתשובה (שם)
ליזיל חד מינייכו ולשאול מיניה דוכתא דהוה ליה כשכירו ולקיטו נותן עירובו כבעל הבית
ודיו כך בגוי שכירו ולקיטו משכיר כבעל הבית ודיו ואע"פ שרש"י לא פירש כן
עכ"ל. ושכירות בעי ולא סגי בנתינת עירוב כמו ה' ששרויים בחצר שאחד שוכר על
ידי כולם דהתם שאני שהוא שוכר מן הגוי אבל כשהוא נעשה שכירו של גוי אינו שוכר ביתו
ממנו ומסתייה שיחשב כבעל הבית להשכיר שלא מדעתו וגם כשמשאיל לו מקום בחצרו צריך להשכיר
דלא התירו חכמים לגבי גוי אלא בשכירות דוקא דחייש גוי לכשפים אבל בשאלה לא חייש לכשפים
ואם כן כי משאיל ליה דוכתא לא מהני אלא ליחשב כשכירו ולקיטו ולא ליחשב כאילו שכרו ממנו
הילכך צריך לשכור מישראל זה ואין צריך לתת עירוב. אלא דאכתי קשיא דאם כן היכי מייתי
ראיה מדרב יהודה הא כי אמרינן בישראל אפילו שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו היינו כי
לא מיחה בעל הבית אבל אם מיחה בעל הבית לא וכמ"ש הוא זכרונו לברכה בפרק ה' (ה"ה)
גבי אשתו מערבת שלא מדעתו והא ודאי לא עדיף שכירו מאשתו ועוד דאם כן למה לא כתב דין
שכירו ולקיטו גבי ישראל לכן נראה לי שהוא זכרונו לברכה מפרש אפילו שכירו ולקיטו של
גוי אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני המבוי ודיו לענין שאין צריכים לשכור מהגוי אבל
לעולם צריכין לשכור מהישראל שתחתיו של גוי הוא קם וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל
וכשהשאיל ישראל מגוי מקום בחצרו הוא הדין נמי שצריכים לשכור ממנו דהא על ידי שאלה לא
התירו חכמים רשות גוי וכמ"ש ולשון סמ"ג (הלכות עירובין רמד.) כלשון הרמב"ם:
וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' ו) שאם שכרו מגזבר המלך לזמן קצוב כמו לשנה
או לשנתים אע"פ שנתחלף הגזבר בתוך הזמן אינן צריכין לחזור ולשכור אלא מותרים על
ידי שכירות הא' עד תום הזמן לפי שגזבר המלך כמלך והשוכר ממנו כשוכר מן המלך והשכירות
נופל הוא לכיס המלך ואפילו בשכירו ולקיטו נראה כן שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל
וכל שכן בגזבר המלך כמו שאמרנו ומשמע מדבריו דטעמא מפני ששכרו לזמן אבל אם שכרו סתם
כיון שנתחלף הגזבר בטל השכירות וכן הדעת נוטה שאף על פי שבשעה שהוא גזבר הוא כמלך עצמו
וקיימא לן שהמשכיר רשותו כל זמן שאינו חוזר בו משכירותו מועיל השכירות כמו שנתבאר בראש
סימן זה (סע' ו) מכל מקום מאחר שאין כחו אלא מצד המלך הממנה אותו כשהחליפו המלך הוה
ליה כאילו חוזר בו משכירותו ומוסר כחו לגזבר החדש ומיהו הני מילי כשמת הגזבר הראשון
או כשסילק המלך לגזבר הראשון מהיות אוכל פרס שלו אבל אם לא סילקו אלא מהגזברות ועדיין
הוא אוכל פרס שלו נראה שלא נתבטל שכירותו שהרי אפילו לא שכרו ממנו קודם לכן אם היו
שוכרין ממנו עכשיו מהני שהרי הוא שכירו ולקיטו של מלך. ועל מה שכתב הרשב"א שהם
מותרין עם השכירות הא' עד תום הזמן לפי שגזבר המלך כמלך והשכירות נופל לכיס המלך איכא
למידק בשכירות דידן שאינו נופל לכיס המלך שהדבר פשוט הוא שהגזבר לוקחו לעצמו אם כן
נאמר שכשנתחלף לא יועיל השכירות ונראה לי שמאחר שהשכירות הוא של מלך אע"פ שהגזבר
נוטלו לעצמו אינו מגרע בזה כח השכירות דמכיסו של מלך קא גזל אי נמי שמאחר שדמי שכירות
זה אינו סך גדול וגם כי אין זה דבר שעולה על לב המלך שיבואו לשכור הרשות בדרך זו ומנהג
למלכים שמשרתיהם וגזבריהם זוכים בדברים מועטין הניתנים להן ואינן מטילין אותם לכיס
המלך אם כן הוי כאילו זכה המלך בשכירות זה ונתנו לגזבר ומפתורא דמלכא קא זכי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף יב
אם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו (לו)
א' מבני החצר עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות (לז) ח להניח בו שום דבר, (לח) דהוה
ליה כשכירו ולקיטו, (לט) ומשכיר שלא מדעת העכו"ם. ויש אומרים (מ) שאינו צריך להשכיר,
(מא) אלא (מב) נותן עירובו ודיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יב
(לו) אחד מבני החצר - ה"ה אפילו
שלא מבני החצר ואורחא דמלתא נקט:
(לז) להניח בו שום דבר - וקונה אותו
המקום במה שהניח בו שום חפץ בע"ש ולדעת הרבה פוסקים מהני אע"פ שסילקו אח"כ
משם כיון שכבר קנה אותו המקום להניח בו כשירצה:
(לח) דהו"ל וכו' - כיון שיש לו
שיתוף עמו ברשותו:
(לט) ומשכיר וכו' - אבל בלא שכירות
לא יועיל דלא עדיף הישראל העומד במקומו ממנו ולא דמי לחמשה שרוים בחצר המבואר בס"ט
דשכירות אחד מהן די לכולם שאני התם שאותו האחד עכ"פ שכר מהעכו"ם משא"כ
הכא שהיה רק בשאלה ממנו אינו מועיל דלא התירו חכמים בעכו"ם רק בשכירות ולא מהני
בכאן שאלתו רק שיהיה עומד במקומו להשכיר כשכירו ולקיטו וכאחד מב"ב:
(מ) שאינו צריך להשכיר - ס"ל
לדעה זו דל"ד שכירות מתיר בעכו"ם ה"ה שאלה וממילא שאילתו מועיל בעד
כולם כמו בההיא דס"ט לענין שכירות וע"כ די במה שנותן בעירוב עם שאר בני החצר:
(מא) אלא וכו' - ולכתחלה נכון לחוש
לסברא הראשונה:
(מב) נותן עירובו ודיו - לכאורה משמע
דלא צריך לערוב אלא כשהוא מבני החצר וכמו שמיירי המחבר אבל בחידושי הרשב"א משמע
דאפילו אינו דר בחצר הצריכוהו חכמים ליתן חלק בעירוב משום האי בית של עכו"ם דחשבינן
ליה כאלו דר שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף טז
אם יש לעכו"ם ה' שכירים או לקיטים
ישראלים (נב) דרים בביתו, * (נג) יב אין דירתם חשובה דירה שיאסרו (נד) זה על זה ((נה)
דשכירות של עכו"ם אינו אוסר אם שכרו (נו) מבעל הבית) (בית יוסף).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף טז
(נב) דרים בביתו - בחדרים מיוחדים
לכל אחד בפ"ע:
(נג) אין דירתם וכו' - דאע"ג
דאחשבינהו רבנן לדירתם ונעשים כבעלים על ידן להשכיר הרשות ואפילו שלא מדעת עכו"ם
לא אמרו אלא להקל אבל לא שיהיה דירתן חשובה דירה שיאסרו זה על זה כשלא עירבו דבאמת
אין דירתן מיוחדת להם שהרי העכו"ם יש לו רשות בהן ויכול לסלקם משם:
(נד) זה על זה - וה"ה שאין אוסרין
על בני החצר דאין צריכין להשתתף בעירוב:
(נה) דשכירות - ט"ס הוא וצ"ל
ושכירו ור"ל דאם שכרו בני החצר הרשות מן העכו"ם אין צריך לשכור מן השכיר
והלקיט בין אם הוא ישראל או עכו"ם ומלתא דפשיטא הוא אלא דלפי מה דקי"ל דאחשבינהו
לדירתן [ששוכרין מהן הרשות וכנ"ל] הו"א דהוי כשני עכו"ם שדרין בבית
שצריך לשכור מכל אחד וכנ"ל קמ"ל דלקולא אמרינן ולא לחומרא:
(נו) מבעל הבית - וה"ה אם שכרו
הרשות מאחד מן השכירים די וא"צ לשכור מכולם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף טז
* אין דירתם וכו' - עיין במ"ב
הטעם משום דמצי לסלוקינהו והיינו דוקא כה"ג הא אם שכרו שני ישראלים דירה מעכו"ם
פשיטא שאוסרים זה על זה וגם צריך לשכור רשות מעכו"ם שדר בחצר [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות ביאת
המקדש פרק א הלכה ג
וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני
השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה
חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל, ואם הורה בדבר שהוא מפורש
בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא והצפרדע טהור והדם אסור וכיוצא
בזה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רמב סעיף יג
תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, כד]
הרי זה שוטה רשע וגס רוח, כה] ועליו נאמר: כי רבים חללים הפילה (משלי ז, כו). הגה:
כו] ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש, להתגדל בפני עמי הארץ, מרבים מחלוקת
ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה. (טור מהרמב"ם). כז] ויזהר כל אדם (ו) שלא
יורה יט (ז) כשהוא שתוי יין כ כח] או שאר דברים המשכרים, כט] אפילו בדבר פשוט, כא אם
לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא. (ת"ה סימן מ"ב ובמהרי"ק
שורש ק"ע /קס"ט/ ועס"ק י"ט). עיין בחושן המשפט סי' ז'.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רמב סעיף יג
יט כשהוא שתוי יין - כתב הרמב"ם
פ"א מהלכות ביאת מקדש דהיינו דוקא רביעית יין חי שאינו מזוג שתה כדי רביעית בלבד
והיה בה מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר להורות אבל שתה
יותר מרביעית אפילו מזוג או שינה מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהה לפי השכרות
עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם עכ"ל והוא מהש"ס וכדאיתא בכסף משנה שם
וכ"כ הב"ח וכ"כ הסמ"ק סימן קל"ג וכתב עוד הב"ח ואין
חילוק בין מהלך ברגל ובין רכוב ותימה דהא בש"ס פרק הדר (דף ס"ב ע"ב)
אמרינן דרכוב שאני דאין מפיג אלא בג' מילין ואפשר סבירא ליה כשנויא קמא דש"ס ומ"מ
גם לשנויא קמא יש חילוק בין מהלך לרכוב בשתה יותר מרביעית דברכוב לא אמרינן שמוסיף
בשכרותו כשרכב ג' מילין כדמוכח בש"ס שם וכ"כ הסמ"ג לאוין ס' אבל רכוב
לא ולפ"ז צ"ל הא דכתב הב"ח ואין חילוק ארביעית קאי ומכל מקום צ"ע
אמאי שבק מסקנת הש"ס, כתב הרשב"א בתשובה סימן רמ"ז בי"ט או בסעודה
גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום
עד למחר ואם נתן דעתו כבר על פסק הדבר מותר להורות בין לאיסור בין להיתר אפילו לאחר
סעודה גדולה כמו בי"ט ע"כ וב"י בח"מ סימן ז' כתב על זה ואינו נראה
לי שאסור להורות כל היום אלא כשירגיש שסר יינו מעליו מותר עכ"ל ותמיהני שהרי הרשב"א
הביא שם ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בביצה דרב לא אוקי אמורא מי"ט לחבירו וכ"כ
הר"ף בהגהת סמ"ק סימן קל"ג כהרשב"א וכ"כ הב"ח ככל דברי
הרשב"א ונראה דהם לא מיירי אלא בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר, כתב
הרמב"ם שם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה ואם היה
חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה היא וכ"כ הב"ח והוא מהש"ס דכריתות
וכדאיתא בכסף משנה שם:
כ או שאר דברים המשכרים כו' - אפילו
אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה, רמב"ם שם:
כא אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים כו'
- ומדברי הרמב"ם ות"ה דלעיל נראה מבואר דאפילו הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו
מפורש במקרא דהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ"כ הב"ח ותמיהני על הרב שמתיר
בדבר ברור בפוסקים אע"פ שנמשך אחר דברי מהרי"ק שמביא בד"מ מכל מקום
הוא יחיד נגד הרמב"ם ות"ה וגם הוא מיקל וגם המעיין בדברי מהרי"ק יראה
שלא כתב שם כן לקושטא דמלתא אלא כתב כי הייתי סבור דלענין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא
שחולק הסמ"ק מצור"ך אמנם אין עתה סמ"ק מצור"ך בידי כו' וכן משמע
בכריתות (דף י"ג ע"ב) דאפילו לר' יוסי בר' יהודא דוקא ללמוד ש"ס שרי
אבל להורות אפילו בדבר ברור כל שאינו מפרוש במקרא אסור ע"ש ברש"י ואפשר דמ"ש
הרב דבר ברור בפוסקים ט"ס והא וצ"ל בפסוקים, כתב הב"ח ומי שמיצר ואין
דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה וכ"כ התוספות על פי
הירושלמי ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפרק הדר כגון ביומא
דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה
עד כאן:
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ד הלכה יז
שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה
ואם התפלל תפלתו תועבה לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן * משכרותו, שתוי אל יתפלל ואם התפלל
תפלתו תפלה, אי זה שכור זה שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי יכול לדבר בפני המלך ואינו
משתבש, אף על פי כן הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר יינו מעליו.
בית יוסף אורח חיים סימן
צט אות א ד"ה שיכור אל
א שיכור אל יתפלל וכו' עד כל שיכול לדבר לפני המלך. פשוט בעירובין פרק
הדר (סד.) זולת מה שכתב ואפילו אם עבר זמן התפילה דחשוב כשוגג שהם דברי עצמו והטעם
לומר שאם היה חשוב כמזיד אין לו תשלומין. כמו שיתבאר בסימן ק"ח וכן משמע מדברי
סמ"ק סימן י"א (הגהות אות עז) דשיכור חשיב טועה ואם הפסיד תפילה אחת מפני
שיכרותו יש לה תשלומין ונראה שיש ללמוד דשיכור חשוב כשוגג ולא כמזיד מדאמרינן בפרק
קמא דברכות (ט.) ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי אתו לקמיה
דרבי יהושע בן לוי אמר כדאי הוא רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק כלומר דאמר
רבי שמעון בן יוחאי שאחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובת ק"ש של ערבית והיכא דהזיד
ולא קרא כתבו הפוסקים שאינו יוצא ידי חובתו אחר שיעלה עמוד השחר וכדתנן (שם ב.) רבן
גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר אלמא שיכור כאנוס חשוב ולא כמזיד: ויש להקשות על זה
מדתנן שם בפרק קמא דברכות מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה אמרו לו לא קרינו
את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא
היו חייבים לקרות כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו ויש לומר
שהרא"ש (סי' ט) כתב ובניו של רבן גמליאל לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה
וכן כתב ג"כ הרשב"א (ח: ד"ה איכא) ונראה שהם סוברים לחלק בין שיכרות
דבני רבן גמליאל לשיכרות הנהו זוגא דרבנן שאלו לא היו אנוסים ואלו היו אנוסים ומשמע
שהטעם לפי ששיכרותם של בני רבן גמליאל היה במשתה הרשות ושיכרות הנהו זוגא דרבנן היה
במשתה של מצוה כדקאמר דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי אלא דאכתי קשה דא"כ
הוה ליה לרבינו לחלק כאן בין נשתכר במשתה הרשות לנשתכר במשתה של מצוה: ונ"ל שרבינו
סובר שהחילוק שבין בני רבן גמליאל להנהו זוגא דרבנן הוא שבני רבן גמליאל היו משתכרים
והולכים כל הלילה וכדמשמע מדקתני ובאו בניו מבית המשתה דמשמע שתיכף משגמרו המשתה באו
ומשום הכי אמר להם רבן גמליאל אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אבל אם עלה עמוד
השחר לא דכיון שהייתם נעורים היה לכם להפסיק המשתה ולקרות ק"ש קודם שיעלה עמוד
השחר דאע"ג דשיכורים נינהו יכולים הם לקרות ק"ש דלא נאסר השיכור אלא בתפילה
בלבד ואף ע"ג דבירושלמי פרק קמא דתרומות (ה"ד) אמרינן דחד חסיד שאל לאליהו
מהו שיקרא את שמע אמר ליה ולא יראה ערות דיבור ומשמע דאשיכור קאי אכתי איכא למימר שבעוד
שהיו שתויים שהיו עדיין ראויים לדבר לפני המלך היה להם להפסיק ולקרות קריאת שמע ועוד
דבההוא ירושלמי יש נוסחאות שכתוב בהם ערום מהו שיקרא את שמע וא"כ אין משם הוכחה
לשיכור אבל הנהו זוגא דרבנן מתוך המשתה ישנו ונרדמו וכן פירש רש"י וכיון שחטפתם
שינה הוו להו אנוסים ומשום הכי אמר להם רבי יהושע בן לוי שיצאו ידי חובתן בקריאה אחר
שעלה עמוד השחר כרבי שמעון בן יוחאי אבל בתפילה בין ישנו מתוך המשתה בין היו נעורים
הוו להו אנוסים שהרי ליכא למימר בהו כשהיו נעורים יפסיקו המשתה ויתפללו דשיכור אל יתפלל:
ומכל מקום קשה שהרי בתפילה יש לחלק בין התחיל קודם שהגיע זמן תפילה להתחיל אחר שהגיע
דכל שהתחיל במשתה אחר שהגיע זמן התפילה יש לדונו כמזיד מפני שהיה לו להתפלל תחלה ואפשר
שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אח"כ לא מיקרי מזיד וכן מוכיחין דברי נימוקי
יוסף (ב"ק י: ד"ה אמר המחבר) שאכתוב בסימן ק"ח (ד"ה כתב בנ"י)
בסייעתא דשמיא:
ומ"ש רבינו ומכל מקום לכתחלה
לא יתפלל. יש לדקדק בו שמאחר שכתב בתחלה שתוי אל יתפלל היכי שייך למימר ומכל מקום לכתחלה
לא יתפלל דמאי מכל מקום דמשמע דממאי דאמר מעיקרא לא משמע הכי ונראה דמשום דממאי דכתב
שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך משמע דשתוי היינו ששתה יין הרבה שהרי אין בינו לשיכור
אלא שזה יכול לדבר לפני המלך וזה אינו יכול לדבר לפני המלך ומשמע שאם לא שתה אלא מעט
יין מותר להתפלל לכתחלה לכך אמר ומכל מקום כלומר אע"פ שממה שחילקתי בין שיכור
לשתוי נראה שאם שתה יין מועט מותר להתפלל לכתחלה מכל מקום אפילו אם לא שתה אלא כדי
רביעית לא יתפלל לכתחלה ואפשר עוד לומר דהכי קאמר שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך ואע"פ
שיכול לדבר לפני המלך מכל מקום לא יתפלל לכתחלה הואיל ושתה יין אפילו לא שתה אלא כדי
רביעית וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפילה (הי"ז):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן צט סעיף א
(א) שתה יין (ב) א כדי [א] רביעית,
(ג) אל יתפלל (ד) עד שיסיר יינו; ואם שתה יותר, אם הוא יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל
תפלתו תפלה, ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל ב תפלתו (ה) תועבה וצריך לחזור
ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו; ואפילו אם עבר זמן התפלה, <א> משלים אותה בתפלה שאחריה,
(ו) ג כדין שוגג. הגה: (ז) ודין ק"ש (ח) כדין תפלה, (ט) אבל שאר ברכות (י)
יכול לברך אע"פ (יא) שהוא שכור, (מרדכי ריש פרק הדר הגה' מיימוני פ"ד מהלכות
תפלה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן צט סעיף א
(א) שתה יין - ונראה דה"ה שאר
משקין המשכרים וכפי מה שכתב הט"ז לקמן בסימן קכ"ח ס"ק ל"ה לענין
נשיאת כפים ואפילו לדעת המ"א שם דמיקל בנשיאת כפים מסתברא דתפילה חמירא ואסור
כמו ביין כ"כ בספר מגן גיבורים עי"ש ולפי דעת הט"ז לקמן הנ"ל לא
בעינן בשאר משקין שיעור רביעית עי"ש ולי נראה דמ"מ בעינן שיהא בו כדי לשכר
ברביעית יין:
(ב) כדי רביעית - דוקא אם שתאו בבת
אחת אבל בשני פעמים או שמזגו במעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית בכל גווני אסור עד
שיסיר יינו מעליו וכדלקמן בסימן קכ"ח סל"ח. וכ"ז כשיכול לדבר לפני המלך
דאל"ה אין שייך לענינינו דאיירי בתפלה שום חילוק בזה. כתב המ"א בשם הסמ"ק
יין שבתוך הסעודה אינו משכר ועיין עוד שם וכתב הפמ"ג דכ"ז הכל לפי מה שמבין
בדעתו:
(ג) אל יתפלל - ואפילו אם עי"ז
יעבור זמן תפלה פר"ח. ועיין בסוף הסימן בשם הים של שלמה דעכשיו שבלא"ה אין
מכונין כ"כ בתפלה אין לחוש כ"כ להחמיר אם ע"י המתנתו יעבור זמן תפלה:
(ד) עד שיסיר יינו - ואף אם רגיל לשתות
הרבה ואינו שיכור כלל ברביעית אפ"ה לא יתפלל לכתחלה אם שתה רביעית יין [ברכי יוסף]:
(ה) תועבה - והוי כאלו עובד עכו"ם
ואם אינו מתפלל בשעת שכרות ניצל מכל צרה. ש"ס:
(ו) כדין שוגג - ואפילו התחיל לשתות
אחר שהגיע זמנה שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפוג מן היין המועט שהתחיל לשתות
בדיעה מיושבת ואח"כ נמשך לב להמשתה ושכח על התפלה ונשתכר כ"כ עד שלא נשאר
לו שהות להפיג את יינו טרם עבור זמן התפלה ג"כ שוגג מיקרי ומיהו ודאי אם הוא סמוך
למנחה ויעבור הזמן ודאי אם ישתכר שלא יוכל להפיג את יינו בזמן קצר כזה מזיד הוי לכו"ע
ואין לו תשלומין:
(ז) ודין ק"ש - וברכות ק"ש
ג"כ דינם כק"ש. א"ר:
(ח) כדין תפלה - היינו דאף שתוי אסור
לכתחלה בק"ש והלבוש כתב דיש מקילין בק"ש אף אם הוא שכור דשאני תפלה שהוא
בקשת צרכיו וכ"כ בלקוטי הרמב"ן בסופו אכן בביאור הגר"א הרחיב לבאר דברי
הירושלמי שיש בענין זה ולפי דבריו מסקנת הירושלמי לאסור שכור בק"ש ע"כ יש
ליזהר לכתחילה שלא לבוא לידי כך ובדיעבד אם נשתכר אין לפטור את עצמו מק"ש משום
זה וכעין שכתב המ"א לקמן בסימן קפ"ה לענין בהמ"ז ואם יפוג יינו עד שלא
עבר זמן ק"ש יחזור ויקרא הפרשיות:
(ט) אבל שאר ברכות - כלל בזה אף בהמ"ז
שהיא דאורייתא ועיין לקמן בסי' קפ"ה ובמה שכתבתי שם:
(י) יכול לברך - אבל אין מצרפין אותו
למנין עשרה ולענין ג' לזימון אפשר דשרי:
(יא) שהוא שכור - עיין בביאור הגר"א
ולפי דבריו יש להחמיר לכתחילה בשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אף בשאר ברכות וכ"כ
הפמ"ג יו"ד סימן א' ס"ק ל"ה במשבצות זהב וכ"ז כשלא הגיע לשכרותו
של לוט דאל"ה כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצות ע"כ אפילו
בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותה שעה וחייב אח"כ לחזור
ולקרות ולברך. פר"ח ופמ"ג:
רמב"ם הלכות ביאת
המקדש פרק א הלכה ה
שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל
שהוא, או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר לעבוד, אבל אם שתה יותר מרביעית
אפילו מזוג, שינת מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו, אלא ישהא לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו
שום דבר שבעולם. +/השגת הראב"ד/ שתה רביעית. א"א אף זה לא מחוור דפטור
קאמרינן אבל מותר לעבוד לא אמרינן אלא שהוא מותר להורות.+
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ד הלכה יז
שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה
ואם התפלל תפלתו תועבה לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן * משכרותו, שתוי אל יתפלל ואם התפלל
תפלתו תפלה, אי זה שכור זה שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי יכול לדבר בפני המלך ואינו
משתבש, אף על פי כן הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר יינו מעליו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן צט סעיף ב
(יב) דרך מיל, ושינה כל שהוא, מפיגין
את היין; וה"מ כששתה רביעית, אבל אם שתה יותר, כל שכן ד ששינה (יג) משכרתו ודרך
טורדתו; וה"מ במהלך ברגליו, (יד) ה <ב> אבל רוכב, ודאי דרך (טו) מפיגה היין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן צט סעיף ב
(יב) דרך מיל - בין במהלך ובין ברוכב
וי"א דברוכב בעינן דוקא שלשה מילין:
(יג) משכרתו - דוקא שינה מעט אבל שינה
הרבה מפיגתו [מ"א בשם הכ"מ]:
(יד) אבל רוכב - שאין לו טורח כ"כ:
(טו) מפיגה היין - והוא שרכוב ג' מילין
ומ"מ הכל לפי רוב היין שאם הרבה לשתות מאוד אין דרך ג' מילין מפיגתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפ סעיף ד
אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין
בהם כזית, מכל מקום (י) ג קשה [ג] לעניות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפ סעיף ד
(י) קשה לעניות - ודוקא לדרוס עליהם
דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות
מכזית ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית:
רמב"ם הלכות אישות
פרק ד הלכה יח
שכור שקידש ז קידושיו קידושין ואע"פ
שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה.
רמב"ם הלכות מכירה
פרק כט הלכה יח
השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו
קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום
והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רלה סעיף כב
השכור, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו
קיימות. ואם הגיע לשכרות של לוט, והוא העושה ואינו יודע מה עושה, אין מעשיו כלום והרי
הוא כמו השוטה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
מד סעיף ג
שיכור שקדש, קדושיו קדושין אפילו נשתכר
הרבה; ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קדושיו קדושין. ה (ג) ומתיישבין בדבר זה.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה יד
גוי שהשכיר נ מגוי אם אין הראשון יכול
להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין מזה הגוי השני ס שהרי נכנס תחת הבעלים,
ואם יש רשות לראשון להוציא הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם לא היה השני עומד ושכרו
הישראלים מן הראשון הרי אלו מותרין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות יח ד"ה גוי שהשכיר
יח גוי שהשכיר ביתו לחבירו גוי וכו'. בפרק הדר עלה ס"ה (ע"ב):
ומ"ש אם נשאר לו שום תפיסה בבית
וכו'. כן כתב הרב המגיד בפ"ב מהלכות עירובין (הי"ד) בשם הרשב"א (עבה"ק
ש"ד סי' ג) וזה לשונו שאפילו לא היה משכיר יכול לסלקו יראה לי שאם היה לו במה
שהשכיר שום תפיסת יד שהיו לו קצת כלים או אפילו אין לו אלא שיש לו רשות להניח שם שום
כלים שוכרים אפילו מן המשכיר שאינו גרוע משכירו ולקיטו עד כאן לשונו והכי דייק לישנא
דרבינו שכתב ואם נשאר לו שום תפיסה וגם רבינו ירוחם (ני"ב חי"ו צא.) כתב
כן ולא כתבו אם נשאר לו תפיסה משום דאם כן לא הוה סגי כשיהיה לו רשות להניח שם כלים
אלא הוה בעינן שיהיו לו שם ממש כלים ושיהיו כלים שאינן ניטלין בשבת כעין תפיסה הנזכרת
בסימן ש"ע (קלט.) גם לישנא דמרדכי דייק הכי שכתב בפרק הדר (סי' תקיג) כל היכא
דלא מצי מסלק ליה וכו' צריך לומר שאין למשכיר שום תפיסת יד להשתמש בבית דאי יש לו תפיסת
יד לא גרע משכירו ולקיטו והריב"ש (סי' תכז) הביא דברים אלו בשם הרשב"א למעשה
וכן דעת ספר אורחות חיים (הל' שבת אות תכט) שכתב אניות גדולות שמחלקין אותם לחדרים
וכל אחד מהשוכרים אותם אוכל בחדרו וכו' ומה תקנתם ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלוקו מקומות
ידועים לשוכרים ואם לא שכרו ממנו קודם שיחלוקו מקומות צריך לשכור מן השוכרים אבל אם
יש רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום שירצה ואפילו במקומות המושכרים די להם לשכור
מבעל הספינה עכ"ל וטעמא דסגי לן הכא בתפיסה כל דהוא יליף לה הרשב"א מדין
שכירו ולקיטו דכי היכי דחזי דלפי שיש להם רשות להשתמש בבית שוכרין מהם האי משכיר נמי
אם יש לו רשות להשתמש בבית לא גרע: ומשמע דהוא הדין נמי אם איש אחד דלאו משכיר הוא
וגם אינו שכירו יש לו רשות להשתמש בבית כשירצה דשוכרין ממנו אלא משום שהוא מילתא דלא
שכיח לא איירי ביה הרשב"א ונקט דינא במשכיר שהוא דרך לפעמים להניח לו בבית רשות
להשתמש ותדע דהא משכיר שאינו יכול לסלקו אין לו כח בבית טפי מאינש דעלמא ואפילו הכי
כל שיש לו רשות להניח כליו שם שוכרין ממנו ועוד ראיה מהא דאמרינן (סד.) גבי המן בר
רסתק דלושיל ליה גוי דוכתא דהוה ליה כשכירו ולקיטו ואמר רב יהודה אפילו שכירו ולקיטו
נותן עירובו ודיו הרי מפרש דכל אדם שיש לו רשות בבית להניח שם כליו שוכרין ממנו וכן
כתב מורי דודי מהר"ר יצחק קארו זכרונו לברכה בתשובה והביא ראיה לדבריו וכך הם
דברי הריב"ש בתשובה (שם):
ומ"ש לא נשאר לו שום תפיסה אם
יכול המשכיר לסלק השוכר וכו'. פשוט שם (סה:) ריש לקיש ותלמידי רבי חנינא איקלעו לההוא
פונדק וכו' וכתב הרמב"ם דין זה בפ"ב מהלכות עירובין (הי"ד) וזה לשונו
גוי שהשכיר מגוי אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין
מזה הגוי השני שהרי נכנס תחת הבעלים ואם יש רשות לראשון להוציא הגוי השוכר ממנו בכל
עת שירצה אם לא היה השני עומד ושכרו הישראלים מן הראשון הרי אלו מותרים עד כאן וראיתי
מי שדקדק מדבריו דדוקא כשאין השוכר מצוי הוא ששוכרין מהמשכיר הא לאו הכי לא ואפילו
כשאין השוכר מצוי לכתחלה אין שוכרין מהמשכיר אלא שאם השכירו ממנו בדיעבד מהני ומשמע
מדבריו שסובר דכשהשוכר מצוי בדיעבד נמי לא מהני אם שכרו מהמשכיר ואין זה נראה כלל אלא
שוכרין מהמשכיר ואפילו לכתחלה וכדאמר רבי [אפס] יפה עשיתם ששכרתם דלכתחלה יכולין לשכור
מהמשכיר ומשמע שאפילו השוכר מצוי אם רצה לשכור מהמשכיר שוכרין ומהני לה שמאחר שמפני
שיש לו רשות להוציאו חשיב כשלו מה לי אם השוכר מצוי או אם אינו מצוי והרמב"ם תפס
כלישנא דגמרא שלא היה השוכר מצוי ולפיכך הוצרכו לשכור מהמשכיר ונסתפקו אי מהניא או
לא ואילו היה השוכר מצוי היו שוכרין ממנו ולא היו מכניסין עצמן בספק וגם לפי שמעשה
זה היה שבדיעבד שכרו מהמשכיר כתבו כן כמנהגו בכמה מקומות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף יח
עכו"ם שהשכיר ביתו לחבירו עכו"ם,
אם נשאר לו שום תפיסה בבית, (ס) שיש לו רשות להניח שם שום כלים, יכולים לשכור ממנו;
ואם לא נשאר לו שום תפיסה, אם יכול המשכיר (סא) לסלק השוכר תוך זמנו, (סב) יכולים לשכור
ממנו; ואם לאו אינו מועיל אלא אם כן ישכרו מהשוכר. הגה: (סג) וה"ה איש א'
(סד) שיש לו תפיסה בבית, יכולין לשכור ממנו, דלא גרע משכירו ולקיטו (ב"י בשם ריב"ש
סי' תכ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יח
(ס) שיש לו רשות וכו' - ר"ל אע"פ
שלא הניח שם והטעם דלא גרע משכירו ולקיטו של נכרי המבואר בסי"א דלפי שיש לו רשות
להשתמש בבית שוכרים ממנו האי משכיר נמי דיש לו רשות להשתמש בבית שוכרין ממנו:
(סא) לסלק השוכר תוך זמנו - כגון שהתנה
עמו שרשות בידו לסלקו כל זמן שירצה:
(סב) יכולים לשכור ממנו - אפילו לא
סילקו עדיין שהרי שייר לו עדיין זכות בחצרו ומ"מ פשוט דמכ"ש דיכולין לשכור
מהשוכר דכל הבית שלו עכשיו וכתב הב"י דאפילו השוכר מצוי בביתו אם רצה לשכור מהמשכיר
שוכר:
(סג) וה"ה איש אחר וכו' - פי'
דלא תימא דוקא במשכיר מהני זה משום ששייר לו זכות בחצר קמ"ל דגם באיש אחר מהני
כיון שיש לו עכ"פ רשות להשתמש שם:
(סד) שיש לו תפיסה בבית - וגם בזה
די בשיש לו רשות להניח אפילו אם עדיין לא הניח וכמבואר לעיל בסי"ב: