רי"ף ערובין דף כ.
גמ' ערובין דף סה:- סח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 41:30
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)
אינו יהודי הדר עם שני ישראלים ואין העכו"ם בביתו,
אינו אוסר
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה יב
שוכרין מן הגוי אפי' כ בשבת, שהשכירות
כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות
משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו
היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא מדעתו, שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו
והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים
רבים אם השכיר אחד מהן דיו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפג
סעיף א
אינו יהודי הדר (א) עם שני ישראלים
(ב) ואין העכו"ם בביתו, אינו אוסר (ג) (ע"ל סימן שע"א) ויערבו
ויהיו מותרים. בא עכו"ם בשבת, (ד) אוסר (ה) א והעירוב בטל. ומיהו (ו) <א>
יכולים לשכור ממנו בשבת, ואח"כ <ב> יבטל הא' לחבירו (ז) ויהי' היחיד מותר;
* (ח) וכ"ש ב אם מת העכו"ם בשבת, שיבטל א' לחבירו ויהיה היחיד מותר.
משנה ברורה סימן שפג
(א) עם שני ישראלים - בחצר אחד:
(ב) ואין העכו"ם בביתו - שהלך
קודם השבת הוא וכל בני ביתו לעיר אחרת:
(ג) וע"ל סימן שע"א - ר"ל
דשם נתבאר לדעה ראשונה דדוקא כשהלך למקום רחוק יותר מיום אחד שא"א לו לבוא בשבת
ולדעה שניה אפילו בתוך מהלך יום אינו אוסר:
(ד) אוסר - ולא אמרינן דכיון שהותר
תחלת השבת הותר לכל השבת ואפילו אם הלך למקום רחוק יותר ממהלך יום כיון שבא אח"כ
בשבת אגלאי מלתא למפרע דיצא משם בחול ובכניסת השבת היה בתוך מהלך יום והיה עומד לבוא
בשבת ולכך לא שייך לומר הואיל והותר תחלת השבת הותר דהא בין השמשות היה עומד להיות
נאסר אח"כ:
(ה) והעירוב בטל - ר"ל כמו
שכתב אח"כ דאפילו אם ישכרו מן העכו"ם לא יהיו יכולים לטלטל כ"ז שלא
יבטלו הרשות אחד לחבירו משום דהעירוב נתבטל תיכף בבוא העכו"ם לביתו:
(ו) יכולים לשכור ממנו - ואין זה דומה
למקח וממכר משום דאין זה אלא משום היכר להתיר טלטול:
(ז) ויהיה היחיד מותר - ר"ל האיש
שביטלו לו הרשות משא"כ המבטל בודאי אסור אם לא שחזר השני וביטל להראשון דאז מותר
כנ"ל בסוף סי' שפ"א:
(ח) וכ"ש אם מת העכו"ם בשבת
- ר"ל שעירבו מבע"י ולא היה העכו"ם כאן ובא בשבת ומת בו ביום דודאי
מהני בטול לחוד מק"ו דכיון דגם היכא דצריך שכירות וביטול מהני אפילו בשבת וכ"ש
ביטול לחודא. [וה"ה אם לא עירבו כלל מבע"י מפני העכו"ם שהוא אוסר עליהן
ומת בשבת דמבטל אחד לחבירו ושרי]. וכ"ז כשלא שכרו מן העכו"ם אבל אם שכרו
ממנו מבע"י וגם עירבו ומת העכו"ם בשבת אף שיש לו יורשים לא נתבטל העירוב
אף שעדיין לא שכרו מן היורש דכיון שהותר לתחלת השבת הותר לכל השבת:
ביאור הלכה סימן שפג
* וכ"ש אם מת העכו"ם בשבת
- עיין במ"ב שכתבנו דקאי אעירבו מבע"י ולא היה העכו"ם כאן וכו' כן פירש
הנה"ש ועי"ש דבהיה העכו"ם כאן ולא היה רוצה להשכיר מבע"י עד שחשכה
והשכיר אח"כ או מת פשיטא דצריך ביטול ומצדד שם דאפילו לדעת הראב"ד החולק
על הרשב"א וס"ל דהעירוב חוזר ונעור הוא דוקא כשלא היה העכו"ם בביתו
דחל העירוב עד שבא משא"כ בזה שלא חל בביה"ש כלל ועיין בבית מאיר דגם הוא
מסכים בעיקר הדין לדבריו:
2)
חמשה חדרים בחצר אחד, שוכר מהעכו"ם בשביל כולם.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה י
שני ישראלים וגוי השוכנים בחצר אחת
ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום, וכן אם בטלו לגוי או בטל להן או בטלו הישראלים
זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי לא הועילו כלום, שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול
ח רשות מועיל במקום גוי, ואין להן תקנה אלא ט שישכרו ממנו רשותו ויעשה הגוי כאילו הוא
אורח עמהן, וכן אם היו גוים רבים משכירין רשותם לישראלים והישראלים מערבין ומותרין,
וישראל אחד ששכר מן הגוי מערב עם שאר הישראלים ויותרו כלם, ואין כל אחד ואחד צריך לשכור
מן הגוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות ט ד"ה ומ"ש הדרים
ט ומ"ש הדרים עמו אחד שוכר בשביל כולם. גם זה בפרק הדר עלה ס"ו
(ע"א) דלרבי יוחנן שוכר כמערב דמי ומפרש בגמרא דמה מערב ה' ששרויים בחצר אחת אחד
מהם מערב על ידי כולם אף שוכר ה' ששרויים בחצר אחת אחד שוכר על ידי כולם כלומר ואין
צריך כל אחד מהדרים בחצר לשכור ממנו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף ט
חמשה חדרים בחצר <יא> אחד, שוכר
מהעכו"ם * (ל) בשביל כולם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף ט
(ל) בשביל כולם - היינו שא"צ
כל אחד ואחד לשכור ממנו אלא כיון ששכר אחד מהן ממילא הותרו כולן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף ט
* בשביל כולן - מלשון זה משמע לכאורה
דדוקא כשעירבו מתחלה ביחד אז אמרינן דנעשה ממילא אח"כ שליח בשביל כולן וכן משמע
קצת מרש"י דף ס"ו ד"ה מה מערב וכו' אכן באמת זה אינו כמבואר ברמב"ם
וסמ"ג ועבוה"ק דמתחלה שוכר ואח"כ מערב ואף שאחד הוא השוכר מהני לכולם
והיינו מטעם דעכ"פ כבר נשכר רשות העכו"ם לישראל אחד ולכן יכולין אח"כ
להתערב יחד ואדרבה לכתחלה אין לעשות העירוב קודם השכירות כמו שכתבנו בבה"ל בריש
הסימן ד"ה צריך שישכירו עי"ש:
3)
יש ביטול רשות מחצר לחצר
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה ה
כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל
הבית זה בחצר אחת כך ב מבטלין מחצר לחצר, ומבטלין וחוזרין ומבטלין, כיצד שנים ששרויים
בחצר ולא עירבו, אחד מהן ג מבטל רשותו לשני ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו
עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו, וכן
כמה פעמים, ויש ביטול רשות בחרבה כדרך שהוא בחצר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפא אות ב ד"ה יש ביטול
ב יש ביטול רשות מחצר לחצר וכו'. גם זה בפרק הדר דף ס"ו (ע"ב)
פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן ופסק הרא"ש (סי' ט) כרבי יוחנן דאמר הכי וכן דעת הרמב"ם
בפ"ב מהלכות עירובין (ה"ה) וכן כתבו סמ"ג (הל' עירובין רמג ריש ע"ד)
וסמ"ק (סי' רפב עמ' שט):
ומ"ש לא שנא ב' חצרות ופתח ביניהן
ולא עירבו וכו' ולא שנא ב' חצרות זו לפנים מזו וכו'. שם בדף הנזכר כי אמר שמואל אין
ביטול רשות מחצר לחצר לא אמרן אלא ב' חצרות ופתח א' ביניהם אבל זו לפנים מזו מתוך שאוסרין
זה על זה מבטלין ואם כן רבי יוחנן דפליג עליה אפילו בשתי חצרות ופתח ביניהן אמר דיש
ביטול רשות:
ומ"ש גבי ב' חצרות ופתח ביניהם
לא עירבו יחד. כלומר אבל כל חצר עירבה לעצמה ואין לפרש דלא עירבו כלל דאם כן היאך מבטלין
הא קיימא לן דלשנים שלא עירבו אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר על חבירו כמ"ש בסימן
ש"פ (סע' ד ד"ה ומ"ש ואפי' אמר) וסתם חצר יש בו ב' בתים:
ומ"ש גבי ב' חצרות זו לפנים מזו
ולא עירבו אין לפרש דלא עירבו כלל מהאי טעמא גופיה וכן אין לפרש לא עירבו שתיהן יחד
אלא עירבה זו לעצמה וזו לעצמה דאם כן היכי קאמר שפנימית אוסרת על החיצונה והלא כל אחת
מותרת בחצרה וקיימא לן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה כמ"ש בסימן שע"ח
(קמה: סע' ה) גם אין לפרש לא עירבו שתיהן אלא הפנימית לבדה דאם כן לא מצו מבטלי רשותייהו
לבני החיצונה שלא עירבו משום דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כדבסמוך אלא על כרחך
לפרש לא עירבו שתיהן אלא החיצונה לבדה דהשתא כיון דפנימית לא עירבה כלל הוה ליה רגל
האסורה במקומה ואוסרת על החיצונה כמו שנתבאר בסימן שע"ח (סע' ה):
ומ"ש שלא תשמש ולא תעבור עליה
וכו'. הוא מדין כל מבטלי רשות שנתבאר בסימן ש"פ (קמו סע' א) והוא הדין נמי דבעינן
הכא נעילת דלת אלא שרבינו לא חש לכתבו לפי שסמך על מה שכתב שם ואף על גב דבסוף פרק
כיצד מעברין (נט:) אמרו דפנימית אחדא לדשא ומשתמשת ופירש רש"י שלא יהא דריסת רגל
על החיצונה כבר כתבו שם התוספות (ד"ה דפנימית) דלאו דוקא דליכא קפידא בדריסת רגל
אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה קאמר:
ומ"ש או עירבו יחד ונתנו עירובן
בחיצונה ושכח א' מן הפנימית יכול לבטל רשותו. כלומר יבטל רשותו לכל אחד מבני הפנימים
וגם לכל אחד מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים אבל אם ביטל לבני החיצונה
ולא לבני הפנימית עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצרה ואי אמרינן תסתלק
מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולם אוסרין זה על זה: והוא הדין שאם שכח אחד מן החיצונה
ולא עירב שהוא מבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית והוא אסור וכולם
מותרים וכן אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב יכול לבטל רשותו לכל
אחד ואחד מבני הפנימית והחיצונה ויהיה הוא אסור וכולם מותרים ולא חש רבינו לכתוב הני
בבי משום דמהך בבא שכתב מישתמעי הני שאם בשכח אחד מן הפנימית מהני ביטול רשותו לבני
החיצונה אע"פ שיש לו דריסת רגל כל שכן שאם שכח אחד מן החיצונה מבטל רשותו גם לבני
הפנימית ואם בנתנו עירובן בחיצונה מהני ביטול רשות דבן פנימית ששכח להתיר ב' החצרות
הוא הדין בשנתנו עירובן בפנימית דמהני דמאי שנא, ולא איצטריך לאשמועינן אלא היכא דנתנו
עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב דפנימית מותרת משום דאחדא דשא ומשתמשת
שהרי עירובה בחצרה ואומרת לחיצונה לתיקוני שיתפתיך ולא לעוותי כמ"ש בסימן שע"ח
(סע' ג ד"ה ומ"ש עירבו) ומיהו כי שכח אחד מן הפנימית לא שרי לפנימית דנימא
דתיחוד דשא ותשתמש משום דלא מצי למימר לחיצונה לתיקוני שיתפתיך ולא לעוותי שהרי העיוות
לא על ידי חיצונה בא אלא על ידי פנימית וכמ"ש רש"י בפרק הדר (סז. ד"ה
שכח אחד):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפא סעיף ב
(ז) יש ביטול רשות מחצר לחצר, לא שנא
שתי חצרות ופתח ביניהן (ח) ועירבה כל אחת לעצמה, (ט) ול"ש עירבו יחד, יכולה כל
א' לבטל רשותה לחברתה (י) להיותה מותרת להשתמש בה, ולא היא, לא שנא שתי חצרות זו לפנים
מזו ולא עירבו (יא) אלא החיצונה (יב) לבדה שפנימית אוסרת על החיצונה, יכולה לבטל לה
רשותה שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא (יג) בשעה שצריכה לצאת ותהיה החיצונה מותרת, או
אם עירבו יחד (יד) ונתנו עירובן בחיצונה, * ושכח א' מהפנימית ולא עירב, יכול לבטל רשותו,
דהיינו שיבטל רשותו לכל א' מבני הפנימית (טו) וגם לכל א' מבני החיצונה, (טז) ויהיה
הוא לבדו אסור וכולם מותרים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפא סעיף ב
(ז) יש ביטול רשות מחצר לחצר - כמו
שיש ביטול רשות מבית לבית בחצר אחד:
(ח) ועירבו כל אחת לעצמה - דאי לא
עירבו אין מבטלין כמו שנתבאר בסימן ש"פ דלשנים אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר ע"ח:
(ט) ול"ש עירבו יחד - מיירי בששכח
אחד מהם ולא עירב דיכול לבטל רשותו לבני חצר שלו וגם לבני האחרת:
(י) להיותה מותרת וכו' ולא היא - קאי
ארישא מהיכא שעירבה כל אחת לעצמה דהמבטלים רשותם שוב אסורים להוציא מבתיהם לחצר והיכא
ששכח אחד ולא עירב וביטל רשותו לכולם הוא לבדו אסור וכולם מותרים:
(יא) אלא החיצונה וכו' - דאם גם החיצונה
לא עירבו לא אפשר בביטול דאין מבטלין רשות לשנים וכנ"ל:
(יב) לבדה - ואז הוי הפנימית רגל האסורה
במקומה ואוסרת שלא במקומה וכנ"ל בסימן שע"ח:
(יג) בשעה שצריכה לצאת - דאין דריסת
הרגל אוסר אלא עם עשיית תשמיש:
(יד) ונתנו עירובן בחיצונה - ל"ד
דה"ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג"כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות ולא
סגי בשיבטל לפנימית לבד ויהא הוא אורח לגבייהו ולא יאסור עליהן ואח"כ יסלקו הם
עצמן לגמרי מלהשתמש בחצר החיצונה דכיון שהעוות בא מהם שהרי אחד מבני חצרם שכח לערב
אי אפשר להם להסתלק מבני החיצונה אחרי שנתחברו מתחלה יחד ע"י עירוב אחד:
(טו) וגם לכ"א מבני החיצונה
- שנעשו כחצר אחד ע"י העירוב ואפילו אם ירצו בני הפנימי להסתלק עצמן מן החיצונה
ג"כ לא מהני בבטול לבני הפנימי לבד וכנ"ל בס"ק הקודם ובפרט לפי מה שצייר
המחבר שהעירוב מונח בחיצונה בלא"ה א"א להסתלק מהם שהרי העירוב מונח אצלם:
(טז) ויהיה הוא לבדו אסור - היינו
להוציא מבית לחצר וכדלעיל בסימן ש"פ:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפא סעיף ב
* ושכח אחד מן הפנימית - וה"ה
אם שכח אחד מבני החיצונה ג"כ בעינן שיבטל לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לבני החיצונה
לבד ובני הפנימית יסתלקו מהם [כיון שאין העוות בא מהם] אחרי שהעירוב מונח בחיצונה ואם
העירוב מונח בפנימית יכולין בני הפנימי להסתלק מהם [אף שלא ביטל רשותו להם] כמבואר
בסי' שע"ח ע"ש:
4)
יש ביטול רשות בחורבה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה ה
כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל
הבית זה בחצר אחת כך ב מבטלין מחצר לחצר, ומבטלין וחוזרין ומבטלין, כיצד שנים ששרויים
בחצר ולא עירבו, אחד מהן ג מבטל רשותו לשני ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו
עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו, וכן
כמה פעמים, ויש ביטול רשות בחרבה כדרך שהוא בחצר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפא אות ג ד"ה יש ביטול
ג יש ביטול רשות בחורבה וכו'. גם זה בפרק הדר דף ס"ו (ע"ב) פלוגתא
דשמואל ורבי יוחנן ופסקו כרבי יוחנן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפא סעיף ג
יש ביטול רשות (יז) ד בחורבה, שאם
היו שני בתים וחורבה ביניהם (יח) שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל רשותו
לחבירו ולהיותו מותר בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפא סעיף ג
(יז) בחורבה - ולא אמרינן שלא הקילו
חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם:
(יח) שהיא של שניהם - עיין לעיל בסימן
שע"ו:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה יט
המשתתפין במבוי צריכים לערב ח בחצירות
כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, לפיכך
אם נשתתפו ט במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת,
בני חבורה שהיו מסובין בבית וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליה משום עירובי
חצירות, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין אף על פי שהן מסובין בחצר.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה יג
מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר
וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו
לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף
אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא
נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפז
סעיף א
(א) <א> המשתתפין במבוי (ב)
צריכים לערב בחצירות (ג) כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, (ד) שהרי אין התינוקות
מכירים מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו א במבוי בפת, סומכין עליו (ה) ואין * צריכין
לערב בחצרות (ו) שהרי התינוקות מכירים בפת. * וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה,
(ז) אין סומכין על השיתוף; אבל כשכל חצר עירבה לעצמה, ואח"כ נשתתפו במבוי ולא
עירבו דרך פתחים שביניהם, (ח) מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי דרך פתחים שביניהם, שסומכים
על שיתוף במקום עירוב. * ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי, מותרות להשתמש
החצרות במבוי, * שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף. הגה: ב
[א] ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב (ט) אפילו לא נשתתפו אלא ביין, (י) וכן
סומכין אעירוב במקום שיתוף (הרא"ש והמרדכי פ' הדר וטור). ולעיל, סי' שס"ו
ס"ז בהג"ה, כתבתי דאנו נוהגין לכתחלה שלא לעשות רק שיתוף א' בקמח; (יא)
<ב> ונ"ל הטעם כי עירוב שלנו שכל א' מבני החצר נותן לשיתוף, הוי כעירוב
ושיתוף ביחד, ולכתחלה אין לעשות יותר. והא שהצריכו שיתוף ועירוב, (יב) היינו בזמן הגמרא
שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק החצר עירבו ביחד וא' מבני החצר נותן לשיתוף, אבל בכה"ג
כ"ע אין עושין רק שיתוף א', ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה (ד"ע
ותשובת מהר"ם שהביא הב"י).
משנה ברורה סימן שפז
(א) המשתתפין במבוי - ולא מיירי בפת
אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין:
(ב) צריכין לערב בחצרות - היינו החצרות
עם הבתים:
(ג) כדי וכו' - ר"ל דמדינא לא
היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא ע"י
שיתוף שבמבוי אלא כדי וכו':
(ד) שהרי אין וכו' - ויאמרו אבותינו
לא עירבו:
(ה) ואין צריכין לערב בחצרות - כל
אחת לעצמה:
(ו) שהרי התינוקות מכירים בפת - מתוך
שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו הפת בבית
שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני:
(ז) אין סומכין על השיתוף - ששיתוף
המבוי אינו מועיל אלא לחבר כל החצרות עם המבוי יחד אבל לא לחבר הבתים עם החצרות שיהא
מותר עי"ז להוציא מן הבית לחצר:
(ח) מותרים להשתמש בחצרות שבמבוי
- היינו להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית והטעם דכשם שהשיתוף מחבר לכל החצרות שיהיה
מותר לטלטל מהן למבוי כן מחברן שיהיה מותר לטלטל מזה לזה:
(ט) אפילו וכו' ביין - דאע"ג
דעירובי חצרות לא מהני בעלמא כ"א בפת הכא מיגו דמהני לענין שיתוף [דמהני אפילו
בשאר אוכלין ומשקין] מהני נמי לענין ע"ח:
(י) וכן סומכין אעירוב וכו' - כבר
נזכר זה בדברי המחבר מקודם ואגב גררא חזר וכתבו [מאמר מרדכי]:
(יא) ונראה לי הטעם וכו' - אע"ג
די"ל דטעם המנהג הוא משום דמקמח אופין פת ופת הלא קי"ל דשיתוף מועיל במקום
עירוב י"ל דרצה ליישב המנהג אף לי"א שבדברי המחבר דהיכא שלא עירב כל חצר
לעצמה לכו"ע אין סומכין על השתוף במקום עירוב ואנן נהגינן דאין עושין רק שיתוף
לבד:
(יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר וכו'
- הקשה הלבוש א' מי יאמר שבזמן הגמרא לא נתנו כל בני החצר לשיתוף רק אחד מבני החצר
ועוד לו יהי שאחד מבני החצר נתן לשיתוף מה בכך הרי הוא מזכהו לכולם והוי כאלו כולם
נתנו עי"ש אך העיקר שהעולם סומכין על דעה הראשונה שאפילו לא עירב כל חצר לעצמה
אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצרות כלל. ויותר טוב לומר בפירוש בשעת
הנחת העירוב שמניחו גם לשם שיתוף ובזה יוצא לכולי עלמא כמו שכתב הריטב"א בהדיא:
ביאור הלכה סימן שפז
* צריכין לערב בחצרות - כתב הרמב"ם
בפ"ה מהלכות עירובין מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואח"כ
נשתתפו כולן במבוי שכח אחד מבני החצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם
נשתתפו [ר"ל ביין או בשאר מיני אוכלין שאינו פת] ועל השתוף סומכין ולא הצריכו
לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח לתינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצרות אבל אם
שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי [לדידיה שפוסק דהיכא דעירבו בני החצר אסור
לטלטל במבוי כ"א בתוך ד"א וכדלקמן בסימן שפ"ח אסור לטלטל אף כלים ששבתו
במבוי ולש"פ דוקא כלים ששבתו בבית] ומותרין כל בני החצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצרות
כחצר לבתים. נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצרות אם אין מקפידין של פרוסתן [ר"ל
אם שואל אחד מחבירו פרוסה פת נותן לו הוי כעין שותפין בפת דאי הוי בעי מניה פת הוי
יהיב ליה] סומכין על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להן ד"ז אלא מדוחק עכ"ל
הרמב"ם והעתיקוהו האחרונים:
* וי"א שאם לא עירבה וכו' - הב"ח
ושארי אחרונים דחו ליש אומרים זה דס"ל דלכו"ע סומכין על השיתוף של פת אפילו
אם לא עירב החצר לעצמו [וזה שכתב המ"א בסק"ב בשם הב"ח אלא שט"ס
יש בדבריו וצ"ל וי"א כו' וקאי על דברי המחבר ולא על ההג"ה] אח"כ
מצאתי דעה זו בריטב"א בהדיא:
* ואם עירבו דרך פתחים וכו' - נראה
דמיירי שבכל חצר עירב ג"כ עם הבתים שלו דאל"ה בודאי אינו יכול להוציא כלי
הבית לחצר אחרת דאף שכל חצרות עירבו יחד הלא לא עדיפי מאם היה חצר אחת וכשלא עירבו
עם הבתים שבתוכה אסור ולענין כלי החצר גופא אפילו לא עירב כלל הלא קי"ל דכל חצרות
רשות אחת הן:
* שסומכין על עירוב שעירבו וכו' -
זו היא דעת הטור והרמב"ם לא הזכיר מזה מידי ומ"מ אפשר דגם הוא מודה לזה כמו
שמצדד בב"י ועיין בגאון יעקב שדעתו דלהרמב"ם לא מהני עירוב במקום שיתוף בשום
פנים
5)
כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות, מותר לנו לומר
לעו"ג לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ו הלכה י
כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן
או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין
עירוב ביניהן מים חמין כ להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות מילה
פרק ב הלכה ט
שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת אומר
לעכו"ם להביא סכין בשבת, ז ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים, כללו של דבר כל
דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן כדי
לעשות מצות בזמנה, ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה אסור לנו לומר לעכו"ם
לעשותו בשבת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלא סעיף ז
לא היה לו (כג) כמון שחוק מע"ש,
(כד) לא ישחקנו אלא לועס בשיניו. אם לא עירב מאתמול יין ושמן (כה) ליתן עליה, * (כו)
ו לא יערבם היום אלא יתן (כז) כל א' לבדו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ז
(כג) כמון שחוק וכו' - ועדיין הוא
קודם המילה וכמו שיתבאר:
(כד) לא ישחקנו - דמכשירי מילה אינם
דוחים את השבת וע"כ אם א"א לו ללועסו בשיניו תדחה המילה ולאו דוקא שחיקה
שהיא מלאכה אלא אפילו להביא כמון דרך מבוי שאין משותף נמי אסור וכדלעיל סעיף ו'. וכן
לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פקו"נ דוחה
את השבת דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא
יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ודע דאם נתוודע לו לאחר המילה
שאין לו כמון בודאי מותר להביא אף דרך ר"ה ולשחוק ומ"מ אם אפשר לו לשנות
בכל זה מבלי שיגיע מזה היזק לחולה צריך לשנות וכמו שנתבאר בסימן שכ"ח סי"ב:
(כה) ליתן עליה - כך היו רגילין והיא
רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן כדרך שטורפין ביצה בקערה [רש"י]:
(כו) לא יערבם וכו' אלא וכו' - פי'
דאסור לערבם בקערה אלא נותנים זה בפ"ע על מקום המכה וזה בפ"ע על מקום המכה
ועוד יש לפרש דתרוייהו בקערה אלא דנותנים זה בפ"ע ולא יערבם בידים אלא אם יתערבו
יתערבו [כ"מ ממאירי] ועיין בה"ל:
(כז) כל אחד לבדו - כתב ב"י דלשאר
חולים נמי אסור לערב [מ"א] ועיין בבה"ל דע"י שינוי לכו"ע שרי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלא סעיף ז
* לא יערבם היום וכו' - עיין במ"ב
והנה כ"ז הוא לדעת הב"י דפסק כת"ק אולם לא ברירא ד"ז כ"כ
דהנה באו"ז ובמאירי ובר"ן ובמגיד משנה פ"ב מהלכות שבת דין יו"ד
משמע דדעתם לפסוק כר"מ אכן ברשב"א ורמב"ן מוכח שדעתם דהלכה כת"ק
וכן נלענ"ד שזה הוא דעת הרי"ף והרא"ש מדהעתיקו המשנה דנותן זה בפ"ע
וזה בפ"ע כצורתה ולא העתיקו ע"ז מה שתירצו שם גמרא דהיינו בלא ליכא משמע
דס"ל כמ"ש הב"י דזהו דוקא לר"מ דבשאר חולה ג"כ מותר עירוב
בלא ליכא משא"כ לרבנן דבשאר חולה אסור עירוב גם לענין מילה אסור עירוב לגמרי ונשארה
המשנה כצורתה [וקצ"ע על המ"מ שכתב בהיפוך זה על ההלכות] אמנם ע"י שינוי
לכו"ע שרי ע"ש במ"מ בשם הרמב"ן:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסו סעיף ה
יא] שכחו ולא הביאו סכין מע"ש,
אומר לעובד כוכבים להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר:
כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות, מותר לנו לומר לעו"ג לעשות אותה כדי
לעשות מצוה בזמנה. ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לעו"ג
לעשותה בשבת.