רי"ף ערובין דף ב:
גמ' ערובין דף ח. – יא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 46:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:40
דקות
אין להעתיק את התמונות
1)מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר
מניח את הקורה כנגד הקצר
2)מותר לטלטל במבוי תחת הקורה או בין
הלחיים
3)אם נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ,
והניח קורה עליהם, פסול
4)בין שנראית בליטת הלחי לעומדים בתוך
המבוי
5)מבוי שהוא רחב כ' אמות, עושה לה פס
רחב ד' אמות
6)עוד אפשר לעשות תיקון אחר למבוי
שהוא רחב כ' אמות
7)אם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או
לא' מהן מן הצד, לא מהני
1) מבוי שצדו אחד ארוך
וצדו השני קצר מניח את הקורה כנגד הקצר
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כ
מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר
מניח את הקורה כנגד הקצר, העמיד א לחי בחצי המבוי, מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן
הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור.
רא"ש מסכת עירובין
פרק א סימן י
י איתמר משום רב כהנא רבה מבוי שצדו
אחד ארוך וצדו אחד קצר. פחות מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון. ארבע אמות אינו מניח
אלא כנגד הקצר. פירוש שאם היה ארוך עודף על הקצר ארבע אמות הוה ליה כמבוי בפני עצמו
וצריך מחיצה כנגדו ואם לא היה הארוך עודף על הקצר ארבע אמות אינו מבוי בפני עצמו ולפיכך
מניח את הקורה באלכסון:
רבא אמר אחד זה ואחד זה אין מניח את
הקורה אלא כנגד הקצר. מאי טעמא קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר. ואם יש באלכסונה
יותר מעשר אמות ד"ה אין מניח אלא כנגד הקצר ר"מ פסק כרבא וכן פסק הרמב"ם
ז"ל (פי"ז מהל' שבת הל' ב) ומתוך שכתב רב אלפס ז"ל ואם יש באלכסונה
יותר מעשר וכו' משמע שפוסק כרב כהנא דלרבא לעולם אינו מניח אלא כנגד הקצר ותימה למה
לא יהא הלכה כרבא דהוא בתראה. ולא מסתבר למימר דסבירא ליה לרב אלפס ז"ל דקורה
משום מחיצה. דהא לקמן (דף יב ב) פליגי רבה ורבא בלחי אי הוי משם מחיצה אי משום היכר
אבל בקורה מודו דהוי משום היכר. הלכך נראה דהלכה כרבא וכתב ר"מ ז"ל דבתוך
המבוי יכול להניח את הקורה באלכסון ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך. וכתב
הראב"ד ז"ל דבצ"ה מודה רבא דעביד באלכסון דלכ"ע משום מחיצה הוי*
והלכתא מותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיים נמי מותר כרבא. והנ"מ דפתוח לרה"ר
**אבל פתוח לכרמלית לא דאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר
להתירו בין דאית ביה ד' בין דלית ביה ד' ואוקימנא בדפתוח לכרמלית משום דמצא מין את
מינו וניעור. והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' שבת הל' יא) השוה יחד תחת הקורה
ובין לחיים דכל שפתוח לכרמלית אסור והראב"ד השיג עליו ואמר דתחת הקורה אפילו פתוח
לכרמלית מותר וכן משמע מתוך דברי רי"ף. והא דקאמר הנ"מ דפתוח לרה"ר
קאי דוקא אבין לחיים. ונראה דהיינו טעמא דרבא אמר בין לחיים נמי מותר וקאמר עלה והוא
דפתוח לרה"ר. והא דקאמר רבא מנא אמינא לה אבין לחיים דוקא קאי אבל אתחת הקורה
לא איצטריך להביא ראיה דרבא הוא דאמר לקמן (יב ב) דקורה משום היכר ולחי משום מחיצה
הלכך תחת הקורה פשיטא דמותר להשתמש. אבל תחת הלחי דהוי משום מחיצה הוצרך להביא ראיה
דמותר להשתמש דה"ק סתמא דגמרא לימא בהא קמיפלגי. דמ"ס משום היכר ולכך מותר
להשתמש תחת הקורה ומ"ס משום מחיצה ולכך אסור להשתמש תחת הקורה. ואע"ג דתו
קאמר דכולי עלמא קורה משום היכר ואיבעית אימא משום מחיצה. מ"מ חזינן דסברת הגמרא
דלמאן דאמר קורה משום היכר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר משום מחיצה אסור. הלכך
רבא דאית ליה קורה משום היכר ולחי משום מחיצה אהא דאמר מותר להשתמש תחת הקורה לא איצטריך
לאתויי ראיה אלא אבין לחיים הוא דאיצטריך לאתויי דאע"ג דאית ליה לחי משום מחיצה
מותר להשתמש בין לחיים משום דבטיל לגבי מבוי ואהא הוא דמסיק דוקא דפתוח לרה"ר
אבל לכרמלית אסור. ומיהו יש ספרים דגרסי לקמן רבה אמר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה
ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר. וכן מסתבר דמזכיר רבה קודם רבא. וכן משמע בפלוגתא
דלחי העומד מאליו דרבא אית ליה דלחי משום היכר. ולפי זה אין ראיה שיהא חילוק בין קורה
ללחי בפתוח לכרמלית. והר"ז ז"ל פוסק דבין לחיים אסור משום דקי"ל (לקמן
דף טו א) דלחי משום מחיצה כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי וטעמא דהוי לחי משום
דלחי משום מחיצה. ולאו ראיה היא משום דאפשר דקי"ל דחודו החיצון יורד וסותם. ועוד
כמו שהוכיח ר"י דמ"ד בין לחיים אסור לאו משום דסבר דלחי משום מחיצה אלא משום
דהכשירו בכל שהוא ואי שריא לאשיתמושי כנגדו אתי להשתמש חוצה לו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות ל ד"ה מבוי שצדו
ל מבוי שצדו אחד ארוך וכו'. גם זה שם בדף הנזכר (ח:) אמר רב כהנא בר תחליפא
משמיה דרב כהנא מבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר פחות מארבע אמות מניח הקורה באלכסון ארבע
אמות אינו מניח אלא כנגד הקצר רבא אמר אחד זה ואחד זה אינו מניח אלא כנגד הקצר וטעמא
דידיה משום דקורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר וטעמא דרב כהנא קורה משום מחיצה ובאלכסון
נמי הוי מחיצה אמר רב כהנא הא דאמרת מניח קורה באלכסון לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר
מעשר אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר ופירש רש"י
צדו אחד ארוך. ונמשך כתלו לרשות הרבים יותר מכותל השני: ובאלכסון לא הוי היכרא. שהרואה
בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברשות הרבים חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברשות
הרבים לפי שאין אותו עודף דומה שיהא מן המבוי: וכתב הרא"ש עלה קי"ד (סי'
י) ר"מ (פסקי עירובין סי' ז) פסק כרבא וכן הרמב"ם בפי"ז (ה"כ)
ומתוך שכתב הרי"ף (ב.) ואם יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד
הקצר משמע שפוסק כרב כהנא דלרבא לעולם אינו מניח אלא כנגד הקצר ותימה למה לא תהא הלכה
כרבא דבתראה הוא. ואני אומר דאם תימצי לומר דסבר הרי"ף דהלכה כרב כהנא טעמיה משום
דמשם כמה אמוראי אמרה למילתיה אבל לפי האמת נראה שגם הוא סובר הלכה כרבא ומשום הכי
לא פסק הלכה משום דממילא משמע דהלכה כוותיה משום דבתרא הוא ומ"ש אם יש באלכסון
יותר מעשר אמות דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר לא משום דתיהוי הלכה כרב כהנא כתב
כן אלא לרבא איצטריך דלא תיסק אדעתין למימר דעד כאן לא אמר רבא אינו מניח אלא כנגד
הקצר אלא בשיש באלכסון יותר מעשר אמות אבל בפחות מכן מודה דמניח כנגד הקצר להכי כתב
דאיפכא הוי דביש באלכסון יותר מעשר מודה רב כהנא ולא פליגי אלא כשאין באלכסון יותר
מעשר ואפילו הכי אמר רבא דאינו מניח אלא כנגד הקצר:
ומ"ש אבל אם ירצה יעשה שם צורת
פתח באלכסון. כן כתב שם הרא"ש בשם הראב"ד והרב המגיד בפי"ז (ה"כ)
בשם הרשב"א (עבה"ק ש"א סי' ז) דבצורת פתח מודה רבא דעביד באלכסון דלכולי
עלמא הפתח משום מחיצה. ונראה לכאורה דהוא הדין ללחיים דהא קיימא לן לחי משום מחיצה
ונהי דבחד לחי לא שרי אלא נכחו וביושר אבל כששני לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר
להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה ביניהם יותר מעשר אלא שקשה לי דאם כן
הוה ליה לאשמועינן דבשני לחיים סגי ומינה נילף בכל שכן לצורת פתח שהרי צורת פתח שני
לחיים הם וקנה על גביהן ואפשר דאע"ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צורת פתח
כדאשכחן דברחב יותר מעשר לא מהני שני לחיים ומהני צורת פתח:
ומ"ש ותוך המבוי יכול להניח הקורה
באלכסון וכו'. כן כתב שם הרא"ש וזה לשונו וכתב ר"מ (שם סי' טו) ז"ל
(שם סי' טו) דבתוך המבוי יכול להניח את הקורה באלכסון ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך
כנגד הארוך וכן כתב המרדכי (סי' תעח):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף ל
מבוי * (קכג) לב שצדו א' ארוך וא'
קצר, (קכד) אפי' אין צד הארוך עודף על הקצר ד' אמות, * אינו מניח הקורה <כא>
אלא כנגד הקצר; אבל אם ירצה (קכה) יעשה שם צורת פתח באלכסון. ותוך המבוי * (קכו) יכול
להניח הקורה באלכסון, ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף ל
(קכג) שצדו אחד ארוך - ונמשך כותלו
לר"ה יותר מכותל השני:
(קכד) אפילו אין צד וכו' ארבע אמות
- וה"ה אפילו פחות מזה ג"כ אין מניח אלא כנגד הקצר דוקא ולא באלכסון והטעם
דקורה משום היכר עשויה כדי דלא ליתי למיחלף בר"ה ובאלכסון לא הוי היכר והיינו
דאם יניחו באלכסון וישתמש בצד הארוך נגד הארוך שאין דופן כנגדו הרואה זה יאמר שמותר
להשתמש בר"ה לפי שאין אותו עודף דומה שיהא מן המבוי וזהו הטעם דהתיר אח"כ
בשו"ע להניח הקורה בתוך המבוי באלכסון ששם לא יבואו עי"ז לטעות להתיר להשתמש
בר"ה:
(קכה) יעשה שם צו"פ באלכסון
- וישתמש בקצר כנגד קצר ובארוך כנגד הארוך והטעם דצו"פ הוי כמו מחיצה גמורה ומחיצה
גמורה בודאי מהני אפילו באלכסון ואפילו היה רחב פתח המבוי יותר מעשר אמות ג"כ
מותר ע"י צוה"פ כדלעיל בריש סכ"ו אבל אם יעמיד לחי אחד אצל הארוך ולחי
אחד אצל הקצר אינן מועילים להשתמש באלכסון ואפילו לא היה האלכסון יותר מעשר אמות שאף
שהלחי אינו משום היכר בלבד אלא משום מחיצה מ"מ לחי שבצד הארוך אינו מועיל להתיר
להשתמש אצלו הואיל ואין שם מחיצה כנגדו ואינו מותר להשתמש אלא נגד הלחי שעומד בצד הקצר
שהוא מתיר רק נכחו ביושר. אמנם זהו דוקא במבוי שמותר בלחי אחד אבל בחצר שצריך שני פסין
או במבואות שלנו שיש להן דין חצרות אפילו עד מקום הקצר ג"כ אינו מותר להשתמש אחרי
שלא נוכל לצרף אליו הלחי האחר שאינו עומד נגדו וע"כ צריך ליזהר במקום שמעמיד שני
לחיים שיעמידם בשוה זה נגד זה ולא באלכסון [ח"א] ובצורת הפתח מהני אפילו באלכסון
וכנ"ל. כתב בחידושי הרשב"א דצוה"פ מהני אפילו היה צד אחד עודף על
חבירו ד' אמות ויותר דהוא כמו מחיצה גמורה:
(קכו) יכול להניח וכו' - עיין בט"ז
שמצדד דדוקא אם באלכסון אינו יותר מעשר אמות דאל"ה אסור ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף ל
* שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אפילו
אין וכו' ארבע אמות - עיין מ"ב שכתבנו דה"ה פחות מזה השיעור וראיה מדאמרו
בגמרא במימרא דרבא דבאלכסון לא הוי היכר משמע אפילו ב' וג' אמות אמנם מירושלמי פ"א
הלכה וי"ו דאיתא שם במימרא דרב כהנא דאם היה העודף פחות מג' אמות אפילו היה שם
האלכסון יותר מעשר מותר וע"כ הטעם דכיון דחלל המבוי גופא אינו מחזיק יותר מעשר
אמות לא קפדינן על האלכסון המועט שניתוסף ע"י העודף שעד ג' אמות וחשבינן ליה כאלו
עומדת בשוה וא"כ לכאורה אפשר לומר דאפילו למאי דפסקינן כרבא דקורה משום הכירא
ובאלכסון לא הוי היכר אפשר דדוקא באופן דמיירי רב כהנא בעודף של פחות מד"א אבל
באלכסון היוצא מעודף של פחות מג"א אפשר דלא חשיכא אלכסון כלל והוי הכירא אמנם
מסתימת הרמב"ם שסתם וכתב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר משמע דבכל גווני אינו
מניח אלא כנגד הקצר ומ"מ נ"ל ברור דעכ"פ אין להחמיר אלא בנראה לעין
כל שצד אחד ארוך מחבירו אבל באם אין נראה להדיא לעין רק ע"י מדידה אנו יודעים
שצד אחד ארוך לא קפדינן בזה דע"ז לא שייך הטעם מה שפירש"י שבני ר"ה
יבואו לטעות. ועוד נראה לומר דאפילו לענין שני לחיים דהזכיר הח"א דבעינן שיהיו
מכוונים דווקא זה כנגד זה ולא באלכסון וכמו שהעתקתי במ"ב אפילו אם נחמיר דאלכסון
קטן מקרי ג"כ אלכסון היינו דוקא אם נראה לעין כל שהוא אלכסון אבל לא החמירו בהם
כ"כ שיהיו מכוונים ע"י מדידה:
* אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר
- כתב במחה"ש דהיינו משום דאפילו אם יניחנו באלכסון אעפ"כ לא יהיה רשאי לטלטל
אפילו במקום הארוך אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה להניח באלכסון ושלא לטלטל אלא כנגד הקצר
רשאי וכו' עיי"ש ועיין בפמ"ג שחולק עליו וסובר דמלישנא דגמרא משמע דאם יניח
כנגד הארוך לא מהני כלל עי"ש טעמו ומסתבר כוותיה:
* יכול להניח וכו' - עיין במ"ב
מש"כ בשם הט"ז ולפי מה שהבאנו לעיל דברי הירושלמי מוכח מניה עכ"פ דאם
העמיד הקורה באלכסון באופן שצד אחד משוך מחבירו רק פחות מג' אמות אז אפילו עולה אלכסונו
ברוחב המבוי יותר מעשר אמות מותר כיון שחלל המבוי אינו מחזיק רק עשר אמות:
2) מותר לטלטל במבוי
תחת הקורה או בין הלחיים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה יא
כ מותר לטלטל במבוי תחת הקורה ל או
בין הלחיים, במה דברים אמורים בשהיה סמוך לרה"ר, אבל אם היה סמוך לכרמלית אסור
לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח שהרי מצא מין את מינו
ונעור. +/השגת הראב"ד/ מותר לטלטל במבוי תחת הקורה וכו' אבל אם סמוך לכרמלית
אסור לטלטל תחת הקורה. א"א שבוש הוא זה תחת הקורה לעולם מותר אבל בין הלחיין פליג
רבא (עירובין ט) דאי פתוח לרה"ר מותר ואיהו פסק כרבא, ואיכא מאן דפסק כאביי דבין
לחיים אסור.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסה אות ד ד"ה מותר להשתמש
ד מותר להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי וכו'. גם זה בפרק קמא דעירובין עלה
ח' (ע"ב) פליגי אמוראי אם מותר להשתמש תחת הקורה ובתר הכי (ט.) תני רב זכאי קמיה
דרבי יוחנן בין לחיים ותחת קורה נדון ככרמלית אמר ליה פוק תני לברא אמר אביי מסתברא
מילתיה דרבי יוחנן תחת הקורה אבל בין לחיים אסור ורבא אמר בין לחיים נמי מותר ואמרינן
בגמרא דלא שרי רבא אלא בפתוח לרשות הרבים אבל פתוח לכרמלית מודה דאסור משום דמצא מין
את מינו וניעור ופירש רש"י מצא כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית את
מינו שחוצה לו וניעור נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו שהיה בתחלה בטל אצל שאינו מינו
אבל פתוח לרשות הרבים שלא זה מינו ולא זה מינו ולכאן וכאן בטל ורבינו יהונתן (ב ריש
ע"ב) פירש מצא מין את מינו וניעור כלומר לפי שהכרמלית קל הוא בעיני המשתמשים במבוי
שהרי אין בו אלא איסור דרבנן ודומה תוך הפתח אליו שהרי יש לו ג' מחיצות כמו שיש לכרמלית
חיישינן אי שרי לטלטולי תוך הפתח דילמא יטלטל בכרמלית הסמוך לו. וכתב הרא"ש (סי'
י) הרמב"ם בפרק י"ז (הי"א) השוה יחד תחת הקורה ובין לחיים דכל שפתוח
לכרמלית אסור והראב"ד השיג עליו ואמר דתחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית מותר וכן
משמע מתוך דברי הרי"ף (ב:) והא דקאמר הני מילי דפתוח לרשות הרבים קאי דוקא אבין
לחיים ונראה דהיינו טעמא דרבא אמר בין לחיים נמי מותר וקאמר עלה והוא דפתוח לרשות הרבים
והא דקאמר רבא מנא אמינא לה אבין לחיים דוקא קאי אבל אתחת הקורה לא איצטריך להביא ראיה
דרבא הוא דאמר לקמן דקורה משום היכר ולחי משום מחיצה הילכך תחת הקורה פשיטא דמותר להשתמש
אבל תחת הלחי דהוי משום מחיצה הוצרך להביא ראיה דמותר להשתמש דהא קאמר סתמא דתלמודא
לימא בהא קמיפלגי דמר סבר משום היכר ולכך מותר להשתמש תחת הקורה ומר סבר משום מחיצה
ולכך אסור להשתמש תחת הקורה ואף על גב דתו קאמר דכולי עלמא קורה משום היכר ואי בעית
אימא משום מחיצה מכל מקום חזינן דסברת התלמוד דלמאן דאמר קורה משום היכר מותר להשתמש
תחת הקורה ומאן דאמר משום מחיצה אסור הילכך רבא דאית ליה קורה משום היכר ולחי משום
מחיצה אהא דאמר מותר להשתמש תחת הקורה לא איצטריך לאתויי ראיה אלא אבין לחיים הוא דאיצטריך
לאתויי דאף על גב דאית ליה לחי משום מחיצה מותר להשתמש בין לחיים משום דבטיל לגבי מבוי
ואהא הוא דמסיק דוקא דפתוח לרשות הרבים אבל לכרמלית אסור ומיהו יש ספרים דגרסי לקמן
(יב:) רבה אמר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר וכן
מסתבר דמזכיר רבה קודם רבא וכן משמע בפלוגתא דלחי העומד מאליו (טו.) דרבא אית ליה דלחי
משום היכר ולפי זה אין ראיה שיהא חילוק בין קורה ללחי בפתוח לכרמלית והרז"ה זכרונו
לברכה (שם) פוסק דבין לחיים אסור משום דקיימא לן דלחי משום מחיצה כאביי דאמר לחי העומד
מאליו הוי לחי וטעמא דהוי לחי משום מחיצה ולאו ראיה היא דאפשר דקיימא לן דחודו החיצון
יורד וסותם [ועוד] כמו שהוכיח ר"י דמאן דאמר בין לחיים אסור לאו משום דסבר דלחי
משום מחיצה אלא משום הכשרו בכל דהו ואי שרית לאשתמושי כנגדו אתי להשתמש חוצה לו עד
כאן לשונו אבל הרב המגיד כתב בפרק י"ז (הי"א) שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם
ובאמת שדקדוק דברי הרי"ף מוכיחים כמו שפירשם הרא"ש שכתב והלכתא מותר להשתמש
תחת קורת המבוי ובין לחיים נמי מותר כרבא והני מילי דפתוח לרשות הרבים אבל פתוח לכרמלית
לא משמע דלא קאי הני מילי וכו' אלא אלחיים דאם לא כן הכי הוה ליה למימר והלכתא מותר
להשתמש תחת הקורה ובין לחיים כרבה והני מילי דפתוח לרשות הרבים וכו'. ויש ספרי רבינו
שכתוב בהן והראב"ד התיר כנגד הלחי וטעות סופר הוא וצריך להגיה תחת הקורה במקום
כנגד הלחי וכן יש ספרים שכתוב בהם ולזה היה נוטה דעת אדוני אבי זכרונו לברכה וטעות
סופר הוא וצריך להגיה ואדוני אבי זכרונו לברכה לא כתב כן. וכתב הרב המגיד בפרק י"ז
(שם) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"א סי' יא) שאם היתה הקורה רחבה ד' ובריאה
לקבל מעזיבה אפילו פתוח לכרמלית יראה לי שמותר להשתמש תחתיה לפי שחודה החיצון יורד
וסותם עד כאן לשונו וכתבו סמ"ג (הל' עירובין רמה:) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שיא)
דמותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיים בפתוח לרשות הרבים כרבא ואח"כ כתבו פוסק ר"י
דקיימא לן כרבא דאמר בפרק קמא דקורה משום היכר לא משום מחיצה ולא אמרינן פי תקרה יורד
וסותם להתיר תחת הקורה אלא כשהיא רחבה ד' ומיהו אי אפשר לומר כן לדעת הרשב"א שהרי
כתב הרב המגיד בפרק י"ז (שם) שהוא אוסר תחת הקורה בכרמלית ואם איתא דלא שרי בפתוח
לרשות הרבים אלא ברחבה ד' נמצא דכי אסר בפתוח לכרמלית ברחבה ד' היא והוא כתב בפרק הנזכר
(שם) בשמו דברחבה ד' שרי אפילו פתוחה לכרמלית לפי שחודה החיצון יורד וסותם ואין לומר
דשאני התם דראויה לקבל מעזיבה שאם אי אפשר לומר פי תקרה יורד וסותם אלא אם כן היא ראויה
לקבל מעזיבה אם כן פתוחה לרשות הרבים נמי לא שריא להשתמש תחתיה אלא אם כן היא ראויה
לקבל מעזיבה ודכוותה אסר בכרמלית אלא ודאי אפילו אינה רחבה ד' נמי שרי בפתוח לרשות
הרבים דאף על גב דאינה אלא משום היכר שרי לפי שלא זה מינו ולא זה מינו ובטל לכאן ולכאן.
ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת ואפשר דגם הרי"ף
נמי סבר כוותייהו הכי נקיטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסה סעיף ד
י מותר להשתמש תחת הקורה (כה) וכנגד
הלחי, והני מילי * בפתוח לרשות הרבים, (כו) <ו> אבל בפתוח לכרמלית, אסור * (כז)
בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי, * מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו שמצא מין את מינו וניעור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסה סעיף ד
(כה) וכנגד הלחי - ר"ל בין שתיקון
המבוי בקורה או בלחי מותר להשתמש כנגדם מיהו יש פוסקים דסוברים דוקא כשזה המקום שכנגד
הלחי לא היה בו כשיעור ד' טפחים על ד' טפחים דאז בטל לגבי פנים ומותר להשתמש תחתיו
וכן להכניס משם לפנים אבל כשיש בזה השטח דע"ד וכש"כ יותר נחשב זה המקום ככרמלית
לענין שאסור לטלטל בו רק תוך ד' אמות וכן להוציא ממנו לר"ה או להכניס לרה"י
אסור ויש פוסקים שאין מחלקים בזה וסוברים דאפילו יש בו דע"ד ג"כ בטל לגבי
פנים:
(כו) אבל בפתוח לכרמלית וכו' - אע"ג
דבעלמא כרמלית קיל מרה"ר מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פי'
דכרמלית שבין לחיים אף אם לא היה בו שיעור כרמלית מתחלה שלא היה דע"ד טפחים מצא
מין את מינו שחוצה לו וניעור משנתו ונתחזק להצטרף לכרמלית שבצדו ושם כרמלית עליו ואסור
להשתמש תחתיו וגם להכניסו לפנים משא"כ בפתוח לר"ה שהוא אין מינו כלל אין
מצטרף עמו ובטל לגבי פנים:
(כז) בין תחת הקורה - ובספר א"ר
מצדד להקל להשתמש תחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית וכן פסק בספר אבן העוזר ובפרט אם הקורה
רחבה ד' טפחים ובריאה לקבל מעזיבה בודאי מותר אפילו פתוח לכרמלית דפי תקרה יורד וסותם
וחשיבא מחיצה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסה סעיף ד
* בפתוח לר"ה - ואז מותר אפילו
יש דלת להמבוי והדלת לפנים מן הלחי והוא נעול ואין נ"מ בין יש שם איסקופא גבוה
ג' או אין שם איסקופא כלל [תוס' בשבת דף ט' וש"פ]:
* בין תחת הקורה - עיין במ"ב
במה שכתבנו בשם הא"ר ואבן העוזר דמסכימים לדינא לשיטת הראב"ד דמיקל תחת הקורה
שוב מצאתי בפ"ק דשבת דף ט' דמוכח שם מרש"י ותוספות והרא"ש דסוברין כשיטת
הראב"ד גם מצאתי במלחמות שם שסובר ג"כ כהראב"ד ע"ש:
* מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו - ומ"מ
לענין להוציאו לחוץ אפשר דאסור דמן התורה רה"י הוא אכן לפי מה שמבואר לעיל בסימן
שמ"ו ס"ג לכאורה מותר ויש לעיין:
3) אם נעץ שתי יתדות
אצל המבוי בחוץ, והניח קורה עליהם, פסול
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כג
קורה שפרס עליה מחצלת הרי ביטלה שהרי
אינה ניכרת, לפיכך אם היתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלשה טפחים או יתר אינה מחיצה, נעץ
שתי יתדות בשני כתלי מבוי מבחוץ והניח עליהן הקורה לא עשה כלום שצריך להיות הקורה על
גבי המבוי לא סמוך לו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות יד ד"ה וכן הכשרו
יד וכן הכשרו בקורה וכו'. כלומר הכשר מבוי שנזכר בראש הסימן הוי נמי בקורה
כדתנן בפרק קמא דעירובין עלה י"א (ע"ב) הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה
ובית הלל אומרים לחי או קורה:
ומ"ש אבל נעץ שתי יתדות וכו'.
גם זה שם בעלה ח' (ע"ב) בעי רמי בר חמא מרב חסדא נעץ שתי יתדות בשני כתלי מבוי
מבחוץ והניח קורה על גביהן מהו אמר ליה לדברי המתיר אסור וכו' רבא אמר אפילו לדברי
האוסר נמי אסור בעינן קורה על גבי מבוי וליכא ופירש רש"י נעץ שתי יתדות. נעוצות
בכותל בעביו שלצד רשות הרבים ונמצאת קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מהכתלים וחודה
הפנימי דבוק וסמוך לכותל. ופסקו הרי"ף (ב:) והרא"ש (סי' יא) כרבא וכן דעת
הרמב"ם בפי"ז (הכ"ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף יד
עוד יש הכשר אחר למבוי הפרוץ ברוח
רביעית, (מט) בקורה שיניחנה (נ) על ראש המבוי. <ט> וצריך שיניחנה * על כותלי
המבוי, (נא) אבל אם נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו, והניחם עליהם,
(נב) פסול.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף יד
(מט) בקורה - שעי"ז יהיה היכר
שלא יבואו להחליף ולטלטל בר"ה גמורה וגם שלא יבואו לטלטל ממנו ולחוץ:
(נ) על ראש המבוי - ר"ל בקצה
המבוי ואם העמידו באמצע המבוי עיין לקמן בסל"ב:
(נא) אבל אם נעץ וכו' - היינו שתחב
שני יתדות בשני הכתלים מזה ומזה לצד ר"ה ומש"כ אפילו בסמוך לו היינו שהיתדות
היו קצרות מאוד וממילא כשהניח הקורה עליהם היה סמוך להכתלים בלא שום הפסק בינתים אפ"ה
פסול והטעם דקורה ע"ג כתלים בעינן שאין נראית שבא להכשיר המבוי אלא כשהוא תוך
חללו של מבוי שאין דרך שום תקרה ושום קורה לתתה אלא ע"ג הכתלים ולא מבחוץ ודוקא
קורה אבל לחי לא בעינן תוך חללו של מבוי אלא אפילו חוץ לחלל המבוי וכעין ההיא דסי"ג
הנ"ל וטעמא דמלתא דלחי אפילו עומד בחוץ ניכר שבא להכשיר המבוי משא"כ בקורה
וכנ"ל:
(נב) פסול - ואם נעץ שתי יתדות בקרקע
סמוך לכותלי המבוי מזה ומזה מבחוץ והניח הקורה עליהן כשר מטעם לחי [עו"ש וא"ר
וש"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף יד
* על כתלי המבוי - בא רק לאפוקי שלא
יניחנה מבחוץ וכדמסיים לקמיה אבל ה"ה דאפילו בחלל שפיר דמי ועיין לקמיה בסכ"ו
בבה"ל ד"ה אינו ניתר בקורה:
4) בין שנראית בליטת
הלחי לעומדים בתוך המבוי
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כב
לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ג ולחי
העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ ד אינו
נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה
נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה
כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו
פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה
יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף ט
<ו> בין שנראית בליטת הלחי לעומדים
בתוך המבוי (לא) ואינה נראית לעומדים בחוץ, בין שנראית לעומדים בחוץ (לב) נגד חלל המבוי
(תוס' והרא"ש פ"ק דעירובין) ואינה נראית (לג) לעומדים בפנים, כשר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף ט
(לא) ואינה נראית לעומדים בחוץ - כגון
שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצה רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו
החיצון לעובי כותל המבוי ודומה כמי שמוסיף על עובי הכותל ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל
חודו הפנימי נראה לעומדים שם בפנים כזה /במקור מופיע ציור/:
(לב) נגד חלל המבוי - כגון שנתן כל
הלחי לחוץ המבוי וחודו הפנימי עומד אצל עובי הכותל אבל לא העמידו בשוה לשפת עובי הכותל
של צד תוך המבוי דא"כ לא היה נראה כלחי אלא כמוסיף על הכותל אף להעומדים בר"ה
אלא הרחיקו מזוית עובי הכותל של צד פנים והעמידו לשפת עובי של צד אחורי המבוי דעי"ז
ניכר להעומדים בחוץ בר"ה נגד חלל המבוי שהוא לחי כזה /במקור מופיע ציור/:
(לג) לעומדים בפנים - ר"ל לאותן
העומדים תוך המבוי אין הלחי נראית שאין עשויה בפנים:
5) מבוי שהוא רחב כ'
אמות, עושה לה פס רחב ד' אמות
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כא
מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה
עשרה טפחים במשך ארבע אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא כשני מבואות שיש
בפתח כל אחד מהן עשר אמות, או מרחיק ב שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ומרחיק שתי
אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ונמצא פתח המבוי עשר אמות והצדדין הרי הן כסתומין שהרי
עומד מרובה על הפרוץ.
רא"ש מסכת עירובין
פרק א סימן יב
יב מבוי שהוא רחב כ' אמה אמר אביי
עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע. ואם יש מן הפס עד הכותל של רחב
המבוי יותר מעשר אמות יש לו דין מבוי עקום כמין חי"ת דאין חילוק בין אם יש הפסק
גדול בין שני הפתחים של צד רה"ר בין אם יש הפסק קטן. וכתב הראב"ד ז"ל
וצריך שתהא הקורה נוגעת באותו פס או בתוך ג' דבעי קורה על גבי מבוי. וכיוצא בזה מצאתי
בירושלמי קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות ר' ירמיה אמר ר' זעירא אמר ר' אבהו חד אמר
אסור וחד אמר מותר. מ"ד אסור בנתינתה למעלה מג' לכותלי המבוי. מ"ד מותר בנתינתה
למטה מג' לכותלי המבוי. [דף י ע"ב] אי נמי עביד כדרב יהודה דאמר מבוי שהוא רחב
ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס שלש אמות* וכ"ש אי מרחיק אמה
ועביד פס אמה ומחצה ומרחיק אמה ועביד פס אמה ומחצה אלא דלא אטרחוה רבנן כולי האי. והיכא
דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא ומהאי גיסא. וליחוש דלמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא
זוטא. אמר רב יהודה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס ויוצא בפתח קטן**.
ומ"ש מדר' אמי ורבי אסי. הכא לא ממעט בהלוכא התם ממעט בהלוכא:
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות לג ד"ה מבוי שרחב
לג מבוי שרחב עשרים אמות עושה פס וכו'. מימרא דשמואל משמיה דלוי בפרק קמא
דעירובין (י.):
וכתב אדוני אבי ז"ל וצריך ליזהר.
שם עלה קי"ד (סי' יב) וכן כתב הרב המגיד בפי"ז (הכ"א) בשם הרשב"א.
(ש"ב סי' ב) וכתב עוד וכן צריך שיהא בכל מבוי ומבוי משני אלו שהפס מפסיק ביניהם
בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכל תנאי מבוי:
ומ"ש ואם יש מן הפס עד הכותל
האמצעי יותר מעשר אמות וכו'. גם זה מדברי הרא"ש שם ולא ידעתי למה כתב כן דהא אפילו
אין ביניהם יותר מעשר יש לו דין מבוי עקום שדינו כמפולש לרב דקיימא לן כוותיה כדמשמע
בשמעתא דמבוי עקום בפרק קמא דעירובין עלה ו' (ע"ב) ומצאתי שהתוספות (י: ד"ה
עושה פס גבוה) כתבו וזה לשונם אי איכא מראש הפס של צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי
יותר מעשר צריך למבוי זה צורת פתח דהוי כמבוי עקום ואע"ג דאליבא דשמואל קיימינן
(כדפריך) [כדפרישית] לעיל גבי מבוי עקום אי ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום
עכ"ל הרי בהדיא שלא אמרו כן אלא לדעת שמואל שהוא בעל מימרא זו וסובר דכל שאינו
יותר מעשר תורתו כסתום אבל לדידן דקיימא לן כרב דאמר תורתו כמפולש אפילו אין בין הפס
לכותל עשר דינו כמבוי עקום ותמיהני על הרא"ש איך סתם דבריו ועל רבינו ורבינו ירוחם
(ני"ב חי"ז צג.) שלא הרגישו בדבר זה וכתבו עוד התוספות שריצב"א חולק
ואומר דהכא אפילו ביתר מעשר לא מיקרי מפולש כיון דשני הפתחים לרשות הרבים אחד ועומד
בפתח זה לא יסבב לבוא סביב הפס לפתח אחר. והרשב"א (שם) כתב פס זה המשוך ארבעה
מתיר אע"פ שיש בין חודו הפנימי לכותל האמצעי יתר מעשר אמות ואין זה כמבוי עקום
שכבר ביארנו למעלה שכל עקום כמין חי"ת הרי הוא כסתום עכ"ל ולטעמיה אזיל בדין
מבוי עקום כמין חי"ת שיתבאר בסימן שאחר זה ושם יתבאר (קלג. סעיף ג' ד"ה ומ"ש
ואם עשוי) שאין דעת הפוסקים כן אלא דינו כמפולש בשני עקמומיותיו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף לג
מבוי (קלג) שהוא רחב כ' אמות, עושה
לה פס (קלד) רחב ד' אמות <כד> ומעמידו באמצע וחשוב כל צד מצדי הפס כמבוי בפני
עצמו, (קלה) כיון שאורך הפס ד' אמות, ויתן קורה (קלו) בראשו; וצריך ליזהר שתהא הקורה
(קלז) מונחת על הפס, (קלח) או תוך ג"ט. וצריך שיהא בכל מבוי משנים אלו שהפס מפסיק
ביניהם בתים וחצרות פתוחים לתוכו (קלט) <כה> וכל תנאי (מבוי). (קמ) ומה שמן הפס
עד כותל האמצעי של מבוי יש לו דין מבוי עקום, שהרי אלו שני המבואות (קמא) מתעקמים ובאמצע
פתוחים (קמב) בשני ראשיהם לרשות הרבים. הגה: לו ויש אומרים (קמג) דאין לו דין מבוי
עקום <כו> אא"כ יש מן הפס עד כותל האמצעי * (קמד) יותר מעשר אמות (הרא"ש
ור' ירוחם וטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף לג
(קלג) שהוא רחב כ' אמות - ומיירי שאינו
רוצה לעשות צוה"פ בפתח המבוי דזה מהני אפילו רוחב המבוי כמה כדלעיל בסוף סכ"ו:
(קלד) רחב ד"א - ובפחות מכאן
לא מהני אע"פ שכל צד הוא פחות מיו"ד דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל
ליה משא"כ כשעושהו רחב ד"א כשיעור משך כותל מבוי וכנ"ל בסכ"ו אין
אויר שמכאן ומכאן יכול לבטלו שאין אויר יכול לבטל כותל מבוי. ומש"כ ומעמידו באמצע
היינו לארכו של מבוי:
(קלה) כיון שאורך וכו' - וצריך ג"כ
שלא יהיה הפס נמוך מעשרה טפחים וכדין כותל של מבוי וכנ"ל בסכ"ו:
(קלו) בראשו - היינו שיגיע מכותל אחד
של מבוי עד הכותל שכנגדו כדי להתיר שני הצדדים וה"ה שיכול לתקנן ע"י לחיים
לחי מכאן ולחי מכאן או לחי באחד וקורה באחד [היינו שראש אחד על כותל המבוי וראשו השני
על הפס] כשאר מבואות:
(קלז) מונחת על הפס וכו' - לאפוקי
אם הפס נמוך אף שהקורה מגעת מכותל זה עד הכותל שכנגדו לא מהני דהרי ע"י הפס נחשב
כשני מבואות דהוא חשוב ככותל וא"כ כל מבוי אין הקורה שלו מונח רק על כותל אחד:
(קלח) או תוך וכו' - דהוי כלבוד:
(קלט) וכל תנאי מבוי - המבואר לעיל
בסכ"ו דלא"ה דינו כחצר ואין קורה מועיל בו אלא שני לחיים של משהו בשני צדיו
כמבואר לעיל בס"ב:
(קמ) ומה שמן הפס וכו' - ר"ל
חוץ תיקון הקורה שעושה בפתח המבוי צריך לעשות עוד תקון בסוף אורך הפס כדין מבוי עקום
המבואר בסימן שס"ד סוף ס"ג ואפי' אין שם עשר אמות מן סוף אורך הפס עד כותל
האמצעי:
(קמא) מתעקמים ובאמצע פתוחים - צ"ל
מתעקמים באמצע ופתוחים:
(קמב) בשני ראשיהן לר"ה - וע"כ
צריך לעשות צוה"פ בסוף אורך הפס עד כותל האמצעי כנגדו ודמי כמו שהיה עושה פס לאורך
כל המבוי:
(קמג) דאין לו דין מבוי עקום וכו'
- דאע"ג דמבואר לקמן בסימן שס"ד במבוי עקום שעשוי כמין חי"ת אפילו אין
מפתיחת עקמימותו עד כותל האמצעי עשר אמות נמי צריך שם תיקון שאני התם דהוא עקום ממש
אבל הכא יש לומר שע"י הפס נעשים כשני מבואות שמחולקים לגמרי עד סופם ואף דאין
הפס מגיע עד כותל האמצעי מ"מ כיון דאין מן סוף הפס עד כותל שכנגדו יותר מיו"ד
אמות נחשב כפתח ודמי כשני מבואות שמחולקים לגמרי אלא שיש פתח מאחד לחבירו משא"כ
ביותר מעשר אמות א"א לומר דהוי כפתח וע"כ דינו כמבוי עקום ולדינא הסכימו
האחרונים דהעיקר כסברא הראשונה ועיין בבה"ל:
(קמד) יותר מעשר אמות - כצ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף לג
* יותר מעשר אמות - עיין במ"ב
דהסכימו האחרונים כדעה הראשונה. אכן לפי מה שמבואר לקמן בשס"ד ס"ג בשם תשובת
רע"א דאין לדחות לגמרי דעת הרשב"א במבוי העקום כמין חי"ת דס"ל
דאין צריך לעשות תיקון כלל בעקמימותן אפשר דבעניננו יש לסמוך לגמרי על דעת הריצב"א
ועכ"פ שלא להחמיר יותר מדעת הי"א הזה:
6) עוד אפשר לעשות
תיקון אחר למבוי שהוא רחב כ' אמות
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כא
מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה
עשרה טפחים במשך ארבע אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא כשני מבואות שיש
בפתח כל אחד מהן עשר אמות, או מרחיק ב שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ומרחיק שתי
אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ונמצא פתח המבוי עשר אמות והצדדין הרי הן כסתומין שהרי
עומד מרובה על הפרוץ.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות לד ד"ה ומ"ש או
לד ומ"ש או אם ירצה ירחיק שתי אמות מהכותל ויעשה וכו' או אם ירצה ירחיק
אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכו'. מפורש שם בגמרא בעלה הנזכר ומבואר שם דבעינן שהפס יהא
יתר על האויר שבינו לכותל דאם לא כן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ועל
פי זה כתב הרב המגיד בפרק י"ז (שם) בשם הרשב"א (שם) שהוא הדין שיכול להכשירו
על ידי שירחיק שתי אמות ושני טפחים ויעשה פס שתי אמות וארבעה טפחים מצד זה וכן יעשה
בצד השני שכל שהפס רבה על האויר שבינו ובין הכותל נדון משום עומד ומכאן אתה דן לכל
כיוצא בזה ודבר פשוט הוא עכ"ל: ופריך בגמרא וליחוש דילמא שביק פתחא רבה ועייל
בפתחא זוטא ופירש רש"י דילמא שביק פתחא רבה. ובטיל תורת פתח מיניה ובטיל לחי המתוקן
בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון: אמר רב יהודה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס ויוצא
בפתח קטן וכתוב בהגהות אשיר"י (סי' יב) ואי שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא בטל
כל תיקון המבוי ואי עבדי צורת פתח לזוטא לא בטיל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף לד
עוד אפשר לעשות תיקון אחר למבוי שהוא
רחב כ' אמות, שירחיק ב' אמות מהכותל (קמה) <כז> ויעשה לז פס רחב שלש אמות, ויעשה
כן גם בצד השני (קמו) וישאר פתח רחב עשר אמות, או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק
אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכן יעשה בצד השני, או ירחיק שתי אמות ושני טפחים ויעשה פס
שתי אמות וד' טפחים וכן יעשה בצד השני, (קמז) וכן כל כיוצא בזה ובלבד שהפס יהא יתר
על האויר שבינו לכותל, דאם לא כן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. (קמח)
וצריך ליזהר לח דלא לשבוק פתחא רבא ועייל בזוטא, (קמט) שאם עשה כן בטל תיקון המבוי
אלא אם כן עשה צורת פתח (קנ) לזוטא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף לד
(קמה) ויעשה פס רחב ג"א - דנעשה
עי"ז עומד מרובה על הפרוץ שבצדו ונחשב כסתום ואע"ג דבעלמא קי"ל דפרוץ
כעומד נמי שרי כמבואר בשס"ב ס"ט שאני הכא דהוא פרוץ גם מצד השני ובכגון זה
דשוין אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה:
(קמו) וישאר פתח רחב עשר אמות - ומ"מ
צריך לחי או קורה להתיר המבוי דלא עדיף משאר מבואות דעלמא. ונותן הקורה רק על שטח העשר
אמות [וכן כשעושה הלחי יעמידו בראש העשר אמות] דמן הפסין ולהלן עד הכתלים ניתרין בלא"ה
משום עומד מרובה על הפרוץ:
(קמז) וכן כל כיו"ב - דהיינו
שירחיק ארבע אמות מהכותל ויעשה פס של שש אמות [רש"י]:
(קמח) וצריך ליזהר וכו' - אבל מן הסתם
אין חוששין שמא ילכו בקטן ויניחו הגדול שחזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בקטן:
(קמט) שאם עשה כן וכו' - ר"ל
שעי"ז יתבטל תורת פתח מן הגדול ובטל הלחי או הקורה המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא
תיקון:
(קנ) לזוטא - עיין בחידושי רע"א
שמתמה מאי מהני במה דעושה צוה"פ לזוטא אחרי שנתבטל תורת פתח מן הגדול והנכון כמו
שכתב בספר תפארת שמואל שט"ס הוא וצ"ל לרבא והשתא אתי שפיר דאחרי שנעשה צוה"פ
לא נתבטל שם פתח ממנו אף אם לא ילכו בו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק טז הלכה כ
פתח שצורתו כיפה אם יש באורך רגלי
הכיפה עשרה טפחים הרי זה צורת פתח, וצורת פתח שעשה אותה ס מן הצד אינה כלום שאין דרך
הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע.
7) אם חיבר הקנה העליון
לשני הקנים, או לא' מהן מן הצד, לא מהני
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה לה
אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואע"פ
שהיא שלש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית, והזורק מרה"ר
לתוכה פטור כזורק למבוי סתום שיש לו קורה, בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות
הרי זה אסור לטלטל בכולו אע"פ שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח
בקרן זוית, ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלטל
בכולו והוא שלא תהיה באלכסון. +/השגת הראב"ד/ אכסדרה בבקעה וכו' והזורק מרה"ר
לתוכה פטור. א"א זה שבוש.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסב אות יא ד"ה ומהו צורת
יא ומהו צורת הפתח קנה מכאן וכו'. בפרק קמא דעירובין עלה י"א (ע"ב)
וכתב המרדכי (סי' תעח) דבצורת פתח סגי בקנה על גביהן ובלבד שלא יהא ניטל ברוח. וכתב
בכל בו (ריש סי' לג) שאם אין לו קנים עושה בחבלים וכן כתב הרוקח בסימן קע"ג:
ומ"ש אפילו אינו נוגע בהם וכו'.
גם זה שם בעלה הנזכר פלוגתא דרב נחמן ורב ששת ופסקו הרי"ף (ג.) והרא"ש (סי'
יד) כרב נחמן דאמר אין צריכין ליגע משום דתניא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפט"ז
(הי"ט) וכן פסק המרדכי (שם) וכתב ונראה דאפילו יש ביניהם יותר מג' שרי ופשוט הוא
דאי בפחות מג' לא הוי פליג רב ששת וכן כתב הרמב"ם בפט"ז אף על פי שאינו נוגע
בשני הלחיים אלא יש ביניהם כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זה צורת פתח:
ומ"ש שיהא גובה הקנים י'. כן
כתב הרמב"ם בפט"ז (הי"ט) והכי משמע בפרק קמא דעירובין עלה י"א
(ע"ב) בברייתא דכיפה:
ומ"ש ויהיו מכוונין וכו'. הכי
משמע ממאי דתנא וקנה על גביהן וכן כתב הרא"ש בעלה קי"ד (שם) צריכין ליגע
או אין צריכין ליגע פירוש אלו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהים י' טפחים ואין מגיעין
לקנה שלמעלה אלא שמכוונין כנגדו משמע דמכוונין מיהא בעינן ואפילו אינם רחוקים במשך
ג' משמע לי דלא חשיבי מכוונין משום דפתחא כהאי גוונא לא עבדי אינשי וכן נראה מדברי
המרדכי שאכתוב בסמוך דאפילו אינו מרוחק אלא טפח פסול והוא הדין לפחות מטפח עד שיהיו
מכוונין ממש:
ומ"ש ואם חיבר הקנה העליון וכו'.
בפרק קמא דעירובין עלה י"א (ע"א) אמר רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה
כלום ופירש רש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חיברו להם מן הצד לפי
שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות וכן פירש שם הרא"ש וגם הרב המגיד
כתב כן בפי"ו (ה"כ) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"ב סי' ב, וחי' שם
ד"ה נעץ) ושלא כדברי הרי"ף (ב:) והרמב"ם שכתבו שמן הצד היינו שעשאן
מצד של כותל דהוה ליה פתחא בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכתב הרב המגיד
בשם הרשב"א שאין דבריהם מחוורים אלא אפילו בראש הכותל צורת פתח גמור הוא כלומר
דלא מיקרי פתחא בקרן זוית אלא כשאוכל משתי רוחות ואף על פי שהרי"ף והרמב"ם
לא פירשו מן הצד כפירש"י מכל מקום לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר הקנה העליון
לשני הקנים מצדיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן משמע ודאי על גביהן ולא מצדיהן וכן
נראה מדברי הרא"ש (שם) שכתב אהא דאמר רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא
כלום פירש רבינו האי כגון שעשאו מצדו של כותל וכו' ולא משמע אלא כפירש"י וכו'
והיינו כברייתא דלקמן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן עד כאן משמע
מדבריו דלכולי עלמא בעינן על גביהן ולא פליגי אלא בפירוש מן הצד: וכתב המרדכי בפרק
קמא דעירובין (סי' תעח) בשם מהר"מ (תשו' דפוס לבוב סי' שלו) ששאלת על הלחי שמרוחק
למעלה מן הקורה יותר מטפח כדאמר רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום וכתבת
שיש מתירין כיון שהקורה מונח מצד אחד על הלחי אף על פי שמצד אחד הוא מן הצד כשר לא
חילק ידענא וכו' אלא צריך שמזה ומזה הלחיים יהיו תחת הקורה דצורת פתח היא במקום פתח
ופתחא כי האי לא עבדי אינשי ועוד דתניא וקנה על גביהן משמע דעל גבי תרווייהו בעינן:
ומ"ש וצריך שיהיו הקנים חזקים
וכו' ומיהו אפילו אינם יכולים לקבל וכו'. מימרא דרב חסדא בפרק קמא דעירובין עלה י"א
(ע"ב):
ומ"ש וצריך שיעשה לו היכר ציר.
גם זה שם עלה י"א (ע"ב) מימרא דריש לקיש ואמרינן מאי היכר ציר אבקתא ופירש
רש"י אבקתא חור שהדלת סובב בו ואף על פי שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן
והרי"ף לא הזכיר מימרא דריש לקיש וכתב הרא"ש (סי' יד) שהר"מ (תשו' מהדו'
מק"נ סי' רצה) תמה עליו למה השמיטה דהא ליכא מאן דפליג עליה ודחק לפרש הסוגיא
לקיים דבריו שלא יהא צריך היכר ציר ומכל מקום כתב דאין הלשון משמע כן אלא דבעי היכר
ציר וכן נראה שהוא דעת הרא"ש וכן דעת סמ"ג (הל' עירובין רמה:) וסמ"ק
(סי' רפב עמ' שיב) ובהגהות פט"ז (אות ל) כתב דברי הר"מ ואחר כך כתב וזה לשונו
ולי המעתיק אמר הר"י שראה בטרוי"ש עירובין שקבלה בידם שנתקנו בימי רש"י
ולא היה להם היכר ציר והקשה לבני העיר מהא דריש לקיש וכלשון הזה השיבו לו האשכנזים
טועים בפירוש סוגיא זו ופירשו לו כפירוש הרמ"ך עד כאן לשונו וכן דעת הרמב"ם
שלא הזכיר היכר ציר בפי"ו וכן עמא דבר: וזה לשון הריב"ש בתשובה (סי' תה סוד"ה
תשובה) והלחיים שהם מזוזות הפתח די להם כשתהיינה בריאות לקבל דלת של קשין אף על גב
דליכא היכר ציר וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם זכרונם לברכה וראוי לסמוך עליהם
אף על פי שיש חולקים אמנם הקנה שלמעלה סגי בכל שהוא כמו שאמרו בירושלמי (עירובין פ"א
ה"א) אפילו קנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף יא
מהו צורת פתח, (ס) יח קנה מכאן וקנה
מכאן * (סא) וקנה על גביהן, (סב) אפי' אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד
שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט (סג) יט ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם
חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לא' מהן (סד) כ <ד> מן הצד, (סה) לא מהני. וצריך
שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים; אבל קנה שעל
גבן סגי בכל שהוא, כא ואפילו (סו) גמי מהני.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף יא
(ס) קנה מכאן וכו' - אפילו אחד גבוה
מחבירו הרבה והקנה העליון מונח בשיפוע:
(סא) וקנה על גביהן - וה"ה ע"י
חבלים:
(סב) אפילו אינו נוגע בהן - דאמרינן
גוד אסיק והקנים עולים עד החבל וכגון שהחבל קשור למעלה לאיזה דבר:
(סג) ויהיו מכוונים וכו' - ר"ל
ששני הקנים יהיו מכוונים ממש נגד הקנה העליון ולא מרוחק ממנו אפילו כל שהוא ואפילו
אם קנה אחד לא היה מכוון כנגדו אלא רחוק כל שהוא פסול והטעם דאפילו אם נימא גוד אסיק
הלא יהיה הקנה העליון מן הצד ולא מהני וכדלקמיה. ואם שני הקנים שלמטה אינם מכוונים
זה כנגד זה צריך לצמצם שקנה עליון שעל גבן יהיה ג"כ באלכסון מכוון נגד שני הקנים
שתחתיו:
(סד) מן הצד - פי' שלא נתן העליון
על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על שתי
המזוזות. ודע דמה שמקיל הט"ז אפילו עשאו מן הצד אם עשאו בגובה הקנה בשוה עם הקנה
ממש שאין הקנה העומד בולט למעלה מן החבל כל האחרונים חולקין עליו וס"ל דבעינן
שיהיה החבל ע"ג הקנים ממש. ואם הקנה שלמעלה תחוב בין קנה לקנה שנחקק קצת בקנים
כעין שעושין האומנים והקנים עודפין למעלה על גב הקנה שמונח ביניהם מסתפק הפמ"ג
ומצדד בזה להחמיר אבל אם אין הקנים עודפין למעלה אלא שחקק רק מעט באמצעיתן להניח החבל
בתוכו שיהא מונח בטוב ולא ישתלשל למטה שפיר דמי דמיקרי זה על גבו. וכן אם נועץ מסמר
בראש הקנה וקושר בו החבל ש"ד דהא מונח מלמעלה נגד הקנה. ואם כרך החוט סביב הקנה
מן הצד עד שבכריכתו העלהו על ראשי הקנים ג"כ כשר. אם יכול לסמוך על הטעליגראף
במקום צוה"פ עיין בתשו' מאמר מרדכי סימן ל"א ובתשובת שואל ומשיב מהד"ק
ח"ב סי' פ"ו ופ"ח ובתשובת בית שלמה ח"א סימן מ"א:
(סה) לא מהני - ואם העמיד קנה אחר
תחת איזה מקום שהיה מן הצד כשר ומ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים:
(סו) גמי - ומ"מ אותו גמי צריך
שלא ינטל ע"י רוח וכתב בספר מחצית השקל דמ"מ קיל קנה שעל גבן מקנה שבצדדים
דאותן שבצדדים צריך ליזהר שלא ינידם הרוח [וכמו שכתב המ"א בסימן שס"ג סק"ד]
כיון דהם משום מחיצה ומחיצה שהרוח מנידה לא מיקרי מחיצה אבל הקנה שעל גבן נהי דצריך
ליזהר שלא ינטל ע"י הרוח אבל אי הרוח ינידו אין בכך כלום דעיקר המחיצה תלוי בשני
הקנים העומדים מן הצד ויש מאחרונים שמחמירין בזה ולדידהו בשעושין העירוב ע"י חבל
צריך למתחו בחזקה כדי שלא ינידו הרוח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף יא
* וקנה על גביהן - ואפילו כל שהוא
סגי: