רי"ף ערובין דף כ:
גמ' ערובין דף סח.-ס
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא35:48 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)צריך שלא יקפיד שום א' מהם על
עירובו אם יאכלנו חבירו
2)אף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא
הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף.
3)המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן
שכולם נעולים כולם טמאים
5)אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם
לאחר שלא עירב
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה ב
אחד מבני המבוי שבקש מחבירו א יין
או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין
זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו
ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי
כופין אותו להשתתף עמהן. +/השגת הראב"ד/ אחד מבני מבוי שבקש מחבירו יין ושמן.
א"א נראה לי שלא נשנית אותה הברייתא אלא במזכה להם משלו דכיון דמאתמול אי בעי
מיניה לא יהיב ליה לא גמר ומקנה בעידן דקנו שביתה אבל בהנך דמשתתפי בדידהו לא שייכא
הא מילתא דמנתיה מיהא הא קיימא בשתוף.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסו אות ה ד"ה ומ"ש וצריך
ה ומ"ש וצריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו וכו'. גם זה שם בעלה
הנזכר מימרא דרב יהודה אמר שמואל ואף על גב דפליג רבי חנינא עליה פסקו הפוסקים (רמב"ם
פ"ה ה"ב, רא"ש סי' יב) כשמואל:
ומ"ש ולכך צריך ליזהר שלא לערב
בדבר שתיקן לצורך השבת. כן כתבו שם המרדכי (סי' תקב) והרא"ש (שם) וכן כתבו הגהות
בפ"ה מהלכות עירובין (אות א) וגם התוספות כתבו כן בפרק הדר עלה ס"ח (ע"א
ד"ה כיון) גבי הא דאמר ליה רבא לאביי מבואה דדיירי
בה תרי גברי וכו' וכן כתבו סמ"ג (הל' ערובין רמג ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב
עמ' שז) ובהגהות הרא"ש פרק הדר (סי' יא) בשם אור זרוע (ח"ב סו"ס קסח)
כתוב על דין זה כשאדם עושה עירוב בבית בעל הבית מדעתו שלא לערב מדבר שבעל הבית מקפיד
עליו ולאו למימרא דבעל הבית עצמו יכול לערב בדבר שהוא מקפיד עליו דהא אביי בריפתא דידיה
קאמר אלא צריך לומר דאור זרוע אורחא דמילתא נקט. וגרסינן בפרק הדר עלה ס"ח (ע"א)
אמר רבא בר חנן לאביי מבואה דאית בה תרי גברי רברבי לא ליהוי ביה עירוב אמר ליה מאי
נעביד אי אקני להו פתא בסלא כיון דאי בעו לה מינאי ולא אפשר למיתבה ניהלייהו בטיל שיתוף
דתניא אחד מבני המבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף וכתבה הרמב"ם בפ"ה
(ה"ב) וכתב בה שביקש יין ושמן קודם השבת והסכים הרב המגיד על ידו והיה גורס כיון
דאי בעו לה מאתמול לא אפשר למיתבה ניהלייהו ופשטא דברייתא משמע דבשביקש יין ושמן משל
השותף היא וכן פירש רש"י. אבל הרמב"ם סתם דבריו בפ"ה וכתב אחד מבני
המבוי שביקש מחבירו יין ושמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף שהרי גילה דעתו שאינן
כולם כשותפים שאין מקפידים זה על זה ומשמע מלשונו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת
אחד לחבירו משלו אין שיתופן שיתוף וזה דבר תימה ואפשר לומר דדוקא כשביקש יין ושמן משל
שיתוף הוא דקאמר ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא העתיק כמות שהיא כמנהגו.
ומה שכתב שביקש קודם השבת נראה לי דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה
אף על פי שאחר שנכנס השבת אי אפשר למיתב ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב
הוי אפשר למיתבה ניהליה וכתב הרב המגיד בפ"ה (שם) והוסיף להקל שלא אמרו אלא באחד
המזכה לכולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב"א (עבה"ק
ש"ד סו"ס ה) זכרונו לברכה וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוה
ועלה הוא דמייתי אחד מבני מבוי וכו' אבל התוספות (סח. ד"ה כיון) והרא"ש
(סי' יא) סבירי להו דאפילו בשכל אחד נותן חלק בעירוב היא וכדאמר רב יהודה המקפיד על
עירובו אינו עירוב והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ה
צריך (לד) שלא יקפיד (לה) שום א' מהם
על עירובו אם יאכלנו חבירו, * ואם מקפיד אינו עירוב; לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר
(לו) שתיקן לצורך השבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ה
(לד) שלא יקפיד - ג"כ מטעם דעירוב
שמו שיהיו מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה אחד בחבירו ויהיה שותפותן נוחה ועריבה:
(לה) שום אחד מהם - וה"ה כשאחד
מזכה לכולם צריך ג"כ להתרצות כשיבואו מבני החבורה לאכול ממנו שלא להקפיד עליהם:
(לו) שתיקן לצורך השבת - שהרי אם יבקש
חבירו ממנו לא יתן לו. ואמנם אם פועל בעצמו בפירוש
שאם ירצה אחד מבני העיר ששייכים להעירוב לאכול ממנו שלא יקפיד עליו מסתברא דמותר לערב
בו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ה
* ואם מקפיד וכו' - וע"כ אם בא
אחד לאכול את העירוב ואינו מניחו בטל העירוב והיינו דוקא כשבא בע"ש או בעת שחל
קניית העירוב דהיינו ביה"ש אבל אם בא בשבת ולא רצה ליתן לו אינו בטל העירוב בשביל
זה כיון שכבר חייל העירוב כ"מ בב"י:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה ג
אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין
או שמן וכיוצא בהן הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף
על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף.
רמב"ם הלכות טומאת
מת פרק ז הלכה ב
המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן
שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא, נפתח
אחד מהן או שחשב להוציאו באחד מהן ואע"פ שחשב אחר שמת המת אפילו חשב להוציאו בחלון
שהיא ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו
והשאר טהורין מפני שהן נעולין והרי אין הבית כקבר סתום, וכן אם התחיל לחתור פתח להוציאו
בו משיחתור ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן, היה שם פתח סתום וחשב להוציאו והתחיל
לפותחו משיתחיל לפתוח הציל על הפתחים כולן, היו בו חלונות הרבה וכולן מוגפות כולן טהורות,
נפתחו כולן טמאות ולא הצילו על הפתחים, פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל על גבי שניהם
טמא, חשב להוציאו בקטן טיהר קטן את הגדול, היו שניהן מתאימין המאהיל ע"ג שניהם
טמא, חשב להוציאו באחד מהן טיהר את חבירו, היה לבית פתח אחד לצפון ופתח לדרום וחשב
להוציאו בצפוני ואח"כ באו אחיו או קרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומי טיהר
דרומי את הצפוני ובלבד שלא יערים ואם הערים שניהן טמאים. +/השגת הראב"ד/ פתח
קטן בתוך פתח גדול וכו'. א"א נראה לי בצד הפתח קאמר. /השגת הראב"ד/ היו שניהם
כו' חשב להוציאו באחד משניהן טיהר את חבירו וכו'. א"א כך היא התוספתא ולא ידעתי
מה בין זה לזה ואולי מתאימין שמזוזה אחת מפסקת ביניהם ואין שם בנין אחר ושניהן ננעלים
באותה מזוזה וקמ"ל אף ע"פ ששניהם דומים לפתח אחד טיהר האחד את חבירו.+
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה ה
כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל
הבית זה בחצר אחת כך ב מבטלין מחצר לחצר, ומבטלין וחוזרין ומבטלין, כיצד שנים ששרויים
בחצר ולא עירבו, אחד מהן ג מבטל רשותו לשני ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו
עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו, וכן
כמה פעמים, ויש ביטול רשות בחרבה כדרך שהוא בחצר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפא אות ז ד"ה מבטלין וחוזרין
ז מבטלין וחוזרין ומבטלין וכו'. גם זה בפרק הדר דף ס"ח (ע"ב)
מחלוקת דרב ושמואל ופסקו הרי"ף (כ:) והרא"ש (סי' יב) והמרדכי (סי' תקטו)
וסמ"ג וסמ"ק (שם) כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין וכן דעת הרמב"ם בפ"ב
מהלכות עירובין (ה"ה) וכתב הרב המגיד שכן הכריע הרשב"א (עבה"ק ש"ד
סי' ז): ומשמע דהא דצריך לחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם הוא שאילו ביטל רשות ביתו בפירוש
שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכנים כמ"ש בסימן שקודם זה (קמו. סע'
ב ד"ה ומ"ש הילכך) ואינם צריכים לחזור ולבטל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפא סעיף ז
מבטלין ט וחוזרין ומבטלין; כלומר,
שמבטלים רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת, או לאחד מבני חצר, עד שיוציאו מה שירצו,
(כח) וחוזרין ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפא סעיף ז
(כח) וחוזרים ומבטלים לאותם וכו'
- אבל אם לא היו חוזרין ומבטלין להם לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי' ביטלו גם רשות
בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים כמש"כ בסימן ש"פ [מ"א וש"א]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ
סעיף ד
אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר
שלא עירב, (יד) הוא מותר להוציא מביתו לחצר, (טו) ולא מבתיהם, (אם לא שביטלו בפירוש
גם רשות ביתם), (ב"י), <ג> והם אסורים (טז) ז אף מבית לחצר; (יז) ולא
אמרינן שיהיו כאורחים, * (יח) שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד. * וה"ה אם היו
שנים לבד, וביטל א' מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו מותר (יט) ח אף בשל
עצמו. וכן רבים שלא עירבו, שנתנו רשותם לרבים
שעירבו; לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים, ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל הרבים,
ולא היחיד אצל היחיד. (כ) שכחו שנים ולא עירבו, יכולים לבטל רשותם, שיבטל כ"א
מהם רשותו לכל בני החצר. בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם יבטל (כא)
לכל א', בין אם מבטלין (כב) לא' שלא עירב. אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם
מבטלין רבים ועירבו, בין אם הוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא'
אוסר על חבירו. (כג) ואפילו אמר לא': אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך, (כד)
ט <ד> אינו מועיל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפ סעיף ד
(יד) הוא מותר וכו' - דכיון שביטלו
לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:
(טו) ולא מבתיהם - דמסתמא כשבטלו לו
רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:
(טז) אף מביתו - כצ"ל. ור"ל
לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא אפילו מביתו של
זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא חשיבי כאורחים בעלמא
כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות
בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר
לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה
פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן עוזר:
(יז) ולא אמרינן וכו' - ואפי' ביטלו
לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:
(יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו'
- ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם.
וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו לחזור ולזכות
ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:
(יט) אף בשל עצמו - כתבו האחרונים
דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא
רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע ישנים:
(כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' - ר"ל
דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:
(כא) לכל אחד - וכמ"ש בסעיף א':
(כב) לאחד שלא עירב - פי' שלא היו
בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי
נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו השנים בבת
אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:
(כג) ואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ
וכו' - ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון
מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה יכול לבטל ולא חלק
דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה שריותא בחצר משום דאסרי
אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי לאקנויי האי בטול לחבריה]
אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח
שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני
ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:
(כד) אינו מועיל - וכנ"ל דחלקו
יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני
שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו: