רי"ף ערובין דף כא.
גמ' ערובין דף סח:- ע.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 36:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:40 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות
2)כותי הרי הוא כשאר עמים, ואין לו
תקנה אלא בשכירות
3)ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא,
אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי
הוא כעכו"ם.
4)המבטל רשותו והוציא אח"כ מביתו
לחצר בשוגג, אינו אוסר
5)מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים,
אוסר עליהם
6)אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם
לאחר שלא עירב, הוא מותר להוציא מביתו לחצר
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה טז
ישראל שהוא מחלל שבת ע בפרהסיא או
שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא
שוכרין ממנו כגוי, אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה ואין מחללין שבת כגון
פ צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות
עירוב, אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל
מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו, וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר
הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפה אות א ד"ה צדוקי הרי
א צדוקי הרי הוא כישראל וכו'. משנה ריש פרק הדר עלה ס"א (ע"ב)
אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי א' שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו' ובגמרא עלה ס"ח
(ע"ב) צדוקי מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני צדוקי הרי הוא כגוי ורבי גמליאל
אומר אינו כגוי וכתב המרדכי (סי' תקטז) דהלכה צדוקי הרי הוא כגוי והרא"ש (סי'
יג) כתב שרבינו מאיר (פסקי' עירובין סי' קנו) פסק דצדוקי הרי הוא כגוי והוא דחה ראיותיו
ופסק כרבן גמליאל דצדוקי אינו כגוי וכן דעת הרמב"ם בסוף פרק ב' מהלכות עירובין
(הט"ז):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפה סעיף א
(א) א <א> צדוקי הרי הוא כישראל
ומבטל רשות, אבל עירוב (ב) אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפה סעיף א
(א) צדוקי - על שם צדוק וביתוס והם
הנוטים לאפיקורסות ואינם מאמינים בתורה שבע"פ אעפ"כ לענין זה הוא כישראל
שמועיל כשמבטל רשות ואע"פ שבוודאי מחלל שבת בפרהסיא עכ"פ באיסור דרבנן ואיתא
בס"ב דאף בזה הרי הוא כעכו"ם צדוקי שאני שמוחזק כך מימי אבותיו ומנהג אבותיו
בידו כ"כ ב"י ודעת כמה פוסקים שאף צדוקי כשמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם
ונ"מ בכל זה לענין קראים שבזמנינו שבודאי מחללים שבת בפרהסיא עכ"פ במילי
דרבנן אין יכולים לבטל רשות עד שישכור מהם:
(ב) אינו מועיל וכו' - ר"ל אף
אם נתן חלק בעירוב אינו מועיל ואוסר עליהן עד שיבטל רשותו להן ולאו דוקא מכת הצדוקים
וכה"ג שאינם מודים בתורה שבע"פ ה"ה אם רק אינו מודה במצות עירוב אינו
יכול ליתן חלק בעירוב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שפה
סעיף ב
כותי הרי הוא כשאר עמים, ואין לו תקנה אלא בשכירות.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה טז
ישראל שהוא מחלל שבת ע בפרהסיא או
שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא
שוכרין ממנו כגוי, אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה ואין מחללין שבת כגון
פ צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות
עירוב, אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל
מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו, וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר
הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפה אות ג ד"ה ומ"ש וישראל
ג ומ"ש וישראל משומד לחלל שבתות וכו'. ברייתא בפרק הדר עלה ס"ט
(ע"ב) ישראל משומד משמר שבתות בשוק מבטל רשות שאינו משמר שבתות בשוק אינו מבטל
רשות מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות ובגוי עד שישכור ופירש רש"י בשוק
בפרהסיא ואף על גב דמחללו בצנעא:
ומ"ש אפילו אינו מחללו אלא באיסור
דרבנן. כן דקדקו שם התוספות (סט. ד"ה כאן במומר) והרא"ש (סי' יד) והמרדכי
(שם) וכן דעת רש"י והקשו התוספות דהא סתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן ותירצו
שרגילין הם ליזהר לפי שהם יראים מחכמים כדאיתא בנדה (לג:) ולפי דבריהם הני צדוקים דשכיחי
גבן כיון דעברי אמילי דרבנן בפרהסיא הרי הם כגוי ומשכירין ואין מבטלין והרמב"ם
בפרק ב' (שם) כתב הברייתא כצורתה ולא הזכיר דין מחלל שבת במילי דרבנן מיהו אפילו אם
תימצי לומר דסבירא ליה דהוי משומד נראה דהני צדוקים לדידיה לא חשיבי משומדים אף על
פי שעוברין בפרהסיא אמילי דרבנן דלא הוי משומד עד שיעבור במזיד ובהני מזיד דידהו כאונס
הוי דמעשה אבותיהן בידיהם והוה ליה כתינוק שנשבה בין הגויים וכמו שכתב הוא זכרונו לברכה
בפירוש המשנה בפרק א' ממסכת חולין (משנה א). ולא חש רבינו לכתוב דישראל משומד לעכו"ם
דינו כגוי אף על פי שנזכר בגמרא ובדברי הרמב"ם משום דמילתא דפשיטא הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפה סעיף ג
ב ישראל (ג) מומר לעבודת אלילים *
(ד) או לחלל שבתות בפרהסיא, * אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, (ה) הרי הוא כעכו"ם.
ואם אינו מחלל (ו) אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל
רשות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפה סעיף ג
(ג) מומר לע"ג - אפילו בצינעה:
(ד) או לחלל שבתות בפרהסיא - דעון
זה חמור כמו עובד עכו"ם שנעשה בזה מומר לכל התורה ודוקא בשרגיל בעון זה אבל אם
חילל שבת בחד זימנא בפרהסיא לא מיקרי מומר וי"א דאפילו בחד זימנא מקרי מומר. ופרהסיא
מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם ביניהם. ודע דכל זה כשהוא עובר לתיאבון
אבל להכעיס אפילו בשאר עבירות ואפילו שלא בפרהסיא דינו כעכו"ם:
(ה) הרי הוא כעכו"ם - ר"ל
לענין זה שאינו מועיל שוב ביטול רשות אלא דוקא שכירות. ולענין שארי דברים יש מן האחרונים
שסוברין שאינו חשוב כמומר ע"י חילול שבת באיסור דרבנן ועיין ביו"ד סימן ב'
בפ"ת ובבית מאיר בסימן זה ובספר גאון יעקב בסוגיין:
(ו) אלא בצנעה - ואם מתבייש לעשות
זה בפני אדם גדול אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים גם זה לצנעה יחשב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפה סעיף ג
* או לחלל שבתות - היינו כשעושה זה
בפריקת עול אבל אם הוא מוטעה בדבר שחשב שמותר לו לעשות כן מסתברא שאין זה בכלל מומר
[כן מוכח מדברי התוספות ד' ס"ט ד"ה הוציא בדברי ר"י שם ואפילו לדעת
רש"י ג"כ נראה דמותר דאומר מותר בכלל שוגג הוא]:
* אפילו וכו' אלא באיסור דרבנן - כן
מוכח לדעת רש"י וכן הוא ג"כ דעת התוספות והרא"ש והמרדכי והגה"מ
והריטב"א והאור זרוע והנה עיקר ראיתם הוא מהא דאיתא בברייתא לענין הוצאה מחצר
למבוי דהוא רק איסור דרבנן ומסתפקנא אם ה"ה איסור מוקצה או כיון דהוא רק טלטול
בעלמא לא נעשה מומר עי"ז אח"כ מצאתי בתפארת ישראל שהחמיר ג"כ במוקצה
וצ"ע:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה ו
מי שביטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו
שביטל, אם במזיד הוציא הרי זה אוסר עליהן שהרי לא עמד בביטולו, ואם ד בשוגג הוציא אינו
אוסר שהרי הוא עומד בבטולו, במה דברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן, אבל
אם קדמו והחזיקו והוציאו אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפא אות א ד"ה המבטל רשותו
א המבטל רשותו והוציא אח"כ וכו'. משנה בפרק הדר דף ס"ט (ע"ב)
פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה וכן פסקו הפוסקים (רמב"ם עירובין
פ"ב ה"ו, רא"ש סי' יג): כתב רבינו ירוחם בנתיב י"ב (חי"ו
צ:) ואם הוציא במזיד אוסר דוקא שלא החזיקו עדיין האחרים בחצר אבל אם החזיקו כבר ואח"כ
הוציא אפילו במזיד אינו אוסר וכן פסקו הרי"ף (כא.) והרמב"ם והרא"ש
(שם) ורוב הפוסקים אבל רש"י (סט. ד"ה יכול וד"ה במזיד) לפי פירושו וקצת
הפוסקים אוסרים במזיד אפילו החזיקו כי כבר הוא מחלל שבת בפרהסיא ואינו מבטל אפילו שחילל
במילי דרבנן כך פשוט בפרק הדר עד כאן והענין הוא דאהא דתניא (שם סט.) עד שלא נתן רשותו
הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יכול לבטל
במזיד אין יכול לבטל קסבר רבי יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות והתוספות (שם)
(ד"ה הוציא) הקשו עליו והעלו דהכא לא מטעם משומד קאמר דמשומד לא שייך אלא באדם
הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל איירי וכו' ומיהו במאי דמשמע מדברי
רש"י דאפילו במילי דרבנן חשיב משומד לא נחלקו עליו התוספות אדרבה כתבו (ד"ה
כאן במומר) דהכי משמע בגמרא וכבר כתב רבינו כן בסימן שפ"ה (קמט: סע' ג):
ומ"ש רבינו החזיקו בו כבר וכו'.
גם זה שם בדף הנזכר אמר אביי הכי ותניא כוותיה ואף על פי שכתב שם רש"י דלרבי יהודה
דמתניתין לא מהניא חזקה מכל מקום כבר כתב דלרבי יהודה דברייתא מהניא וקיימא לן הלכה
כדברי המיקל בעירוב וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מהלכות עירובין (שם) וכתב הרב המגיד
שכן דעת הרשב"א (עירובין סח: ד"ה ר"י אומר. ועבה"ק ש"ד סי'
ז):
ומ"ש החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם
לחצר לאו דוקא דהוא הדין להכניסו מחצר לבתיהם. וכן כתבו התוספות בפרק הדר דף ס"ח
(ע"ב ד"ה והוציאו) אהא דאמר רבן גמליאל הוציאו מה שאתם מוציאים והכניסו מה
שאתם מכניסים ואע"פ שכתב רבינו בסימן זה (קמז. סע' ד) שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס
לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינה חזרה והם דברי התוספות שם (סג: ד"ה בטילו)
גבי המן בר רסתק לא קשיא דלא אמרו כן אלא דוקא לענין חוזר ומחזיק דכשמוציא מרשות שביטל
לא מיקרי חזרה אבל לגבי חזקה כל שעושה דבר שהוא נאסר בלא ביטול הוי חזקה:
ומ"ש לא שנא מבעוד יום לא שנא
משחשכה. כן משמע מסתימת המשנה שם (סט:):
ומ"ש ורש"י פירש שאין חזקה
מועלת אלא אם כן החזיקו משתחשך. הוא שם (סח:) אהא דאמרינן צדוקי מאן דכר שמיה חסורי
מיחסרא והכי קתני צדוקי הרי הוא כגוי וכו' ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי
עד שלא יוציא ויאסור עליכם ופירש"י והוציאו את הכלים והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל
לחזור מביטולו וכשקדש היום עסקינן דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפא סעיף א
* [א] המבטל רשותו (א) א והוציא אח"כ
מביתו לחצר בשוגג, אינו אוסר; (ב) במזיד, אוסר (ג) <א> שהרי חוזר מביטולו שביטל.
(ד) ב ואם החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר * או שהכניסו מחצר לבתיהם, (ה) אינו
יכול לחזור מביטולו. * <ב> ולרש"י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו (ו)
ג משחשיכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפא סעיף א
(א) והוציא אח"כ - פי' שעבר והוציא:
(ב) במזיד אוסר - על בני החצר לטלטל:
(ג) שהרי חוזר וכו' - שנראה כחוזר
ומחזיק ברשות שביטל. ומ"מ אם חוזר אח"כ ומבטל מחדש מהני. כתב המג"א
דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע"י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית
לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר וכבר כתבנו לעיל סי' ש"פ ס"ק ט"ז
שכמה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה וכמו דלא מחלקינן
בין הוצאה להכנסה לענין החזיק וכמו שמסיים המחבר:
(ד) ואם החזיקו וכו' - קודם שחזר והוציא
כליו:
(ה) אינו יכול לחזור - דבכל מקום
חזקה מועילה בקניה ואע"ג שאין זו חזקה גמורה אפ"ה הקילו חכמים בה דמהני כשאר
חזקות ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול:
(ו) משחשכה - דמבעוד יום לא מוכחא
מילתא שהרי גם בלא ביטול יכולין להוציא ולהכניס ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה
זו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפא סעיף א
* המבטל רשותו וכו' במזיד אוסר - עיין
ביד אפרים שמבואר בו דאף אם הוציא בע"ש נמי כחוזר מביטולו דמי ויאסור עליהם כשיתקדש
היום ואין הדבר מוכרח דאפשר לומר דאף שהביטול יכול להיות מבעוד יום מ"מ לענין
חוזר מביטולו לא שייך אלא כשמוציא בשבת ולא כשמוציא בחול שהרי לא מוכחא מילתא שחוזר
מביטולו דביטולו לא היה רק ליום השבת:
* או שהכניסו וכו' - בזה מודו כו"ע
דשוה הכנסה להוצאה וכמ"ש האחרונים:
* ולרש"י וכו' - משמע מלשון
זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה ובאמת צ"ע דדעה ראשונה היא רק דעת הטור ודעת רש"י
לאו יחידאה היא דכן כתב גם רבינו יהונתן והריטב"א וכן מוכח בתוספות ס"ח ע"ב
ד"ה והוציאו וכמו שכתב בספר בית מאיר ומה שכתב הב"ח לדחות שיטת רש"י
כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר. ודע דלרש"י הדבר פשוט דלא מקרי חזקה אלא בהכנסה
והוצאה שהוא דבר האסור בלא בטול וכמו שמבואר בתוס' וריטב"א אבל לדעת הטור דמהני
חזקה אף מבע"י אפשר דלדידיה מהני חזקה ע"י השתמשות בחצר גופא אף שלא הוציא
והכניס וכמו בחזקות דעלמא ומ"מ אינו מוכרח ועיין:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה א
אנשי חצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן
שלא עירב עמהן בין מזיד בין שוכח הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר
או מחצר לבתיהן, ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס
מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל לביתו אסור, ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו הרי כולם
מותרין הן מותרין מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו, וגם הוא מותר מפני שלא
נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו אוסר.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה ב
המבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות
ביתו לא ביטל, והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד א בפירוש ואומר רשותי
מבוטלת לך ולך ולך, והיורש מבטל רשות אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם תחת מורישו
לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפ אות א ד"ה אחד מבני
א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב וכו'. משנה בפרק הדר דף ס"ט (ע"ב):
ומ"ש מה תקנתם יבטל להם רשותו.
פשוט שם ובסוף פרק שני (כו:):
ומ"ש ואין צריך לזכות בקנין סודר.
ברייתא שם (סט:) ישראל משומד משמר שבתו בשוק מבטל רשות וכו' כיצד אומר לו רשותי קנויה
לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:
ומ"ש ויכול לבטל משתחשך. שם
(סט:) תנן מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משתחשך:
ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל
אחד ואחד וכו'. הכי אמרינן בעירובין (כו:) אליבא דרבנן דפליגי ארבי אליעזר ובפרק הדר
(ע.) איבעיא לן ופשטוה הכי וכתב שם הרא"ש (פ"ו סי' טו) בשם רבינו מאיר (פסקי
עירובין סי' קנח) דהלכה כרבנן:
ומ"ש או יאמר לכולכם בכלל. בפ"ב
מהלכות עירובין (ה"ב) כתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי רש"י בסוף פרק שני דעירובין
(כו:) (ד"ה ה"ג לא נצרכה) ושלשון הרמב"ם בזה צריך תלמוד:
ואם ביטל רשותו סתם ולא פירש שמבטל
רשות ביתו וכו'. משנה וגמרא דף ס"ט (ע"ב) שם לרבנן דקיימא לן כוותייהו ופירש"י
דהוי אורח לגבייהו כיון דמביתיה לא מפיק אף על פי דמשתמש בחצר לא מיהדר ומישקל רשותיה
הוא אלא כשאר אורחין וכתב הרב רבינו יהונתן (כא. ד"ה מתני') ביתו אסור לבני חצר
שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכל שכן שאסור לו [מביתו להוציא ולהכניס שהוא המבטל
עצמו] מפני שכבר ביטל להם [חצירו] ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו' דלא דמי לשאר בתים
שבחצר דשרי בהו [להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר] דהתם היינו טעמא דאמרינן דהוי אורח לגבייהו
אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מביטולו
ומיחזי כחוכא ואיטלולא או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר:
ומ"ש הילכך צריך לנעול ביתו וכו'.
בפרק חלון דף ע"ט (ע"א) אמתניתין דמתבן שבין ב' חצרות תניא בית שבין שתי
חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו
ומבטל רשותו ומתמה בגמרא (שם:) תרתי הכי קאמר או נועל ביתו או מבטל רשותו ואי בעית
אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי ופירש"י ואי בעית אימא לעולם תרתי ולענין
היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא
ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול והתוספות (ד"ה ואיבעית) והרא"ש
(בדף קכ"ה) (סי' ז) והמרדכי (סי' תקטו) כתבו לחלק בין ההיא לאנשי חצר ששכח אחד
מהם ולא עירב וגם הרמב"ם בפ"ב (ה"א) לא הזכיר הא דנועל ביתו מיהו אח"כ
כתב הרא"ש ואפשר דבעי נעילת ביתו כל היום כשאין צריך ליכנס ולצאת אבל בשעת כניסה
ויציאה פותח ואח"כ נועל ולעיל מצינו דחיישינן דילמא אתא לאפוקי לאחר שביטל הילכך
יש להחמיר כדפירש"י והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום והיוצא יצא והנכנס
יכנס וינעול מיד אחריו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ סעיף א
א' מבני החצר (א) ששכח ולא עירב עם
האחרים, (ב) אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשותו, שיאמר: רשותי מבוטלת לכם או קנויה
לכם. (ג) ואין צריך לקנות בקנין סודר. ויכול לבטל * א אף משתחשך. ואם דר עם ארבעה או חמשה, * צריך לבטל (ד) ב לכל א' וא', שיאמר: רשותי
מבוטלת <א> לך ולך. (ה) וי"א שדי שיאמר: רשותי מבוטלת לכלכם. אם ביטל
(ו) רשותו סתם, לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, הילכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר
* וגם הוא, (ז) שהוא אורח בעלמא, אבל אסורין להוציא (ח) ג מביתו לחצר, (ט) וגם הוא.
וי"א (י) שצריך לנעול ביתו, (יא) כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה
לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפ סעיף א
(א) ששכח ולא עירב - נקט ששכח לאשמועינן
דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול:
(ב) אוסר עליהם - לטלטל מבתיהם לחצר:
(ג) וא"צ לקנות בק"ס - דהוא
רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר לבטל
אף משתחשך:
(ד) לכל אחד ואחד - ולא אמרינן דכשביטל
רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד מהם במקום
כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:
(ה) וי"א שדי שיאמר וכו' - משמע
דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו ככולו וע"כ
אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש הסעיף רשותי מבוטלת
לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר כהי"א דמהני גם כשאמר
לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:
(ו) רשותו סתם וכו' - וכ"ש אם
אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:
(ז) שהוא אורח בעלמא - ואורח אינו
אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:
(ח) מביתו לחצר - שהרי לא ביטל להם
רשות ביתו:
(ט) וגם הוא - ר"ל שאסור להוציא
מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:
(י) שצריך לנעול ביתו וכו' - ר"ל
כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש בס"ב:
(יא) כדי שלא יבוא וכו' - ובמקום הדחק
יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפ סעיף א
* אף משתחשך - עיין במ"ב ואע"ג
דנאסר למקצת שבת מ"מ מהני ביטול כדאיתא בברייתא ס"ט ע"ב דלענין ביטול
רשות לא משגחינן במה דנאסר בתחלת שבת:
* צריך לבטל לכל אחד ואחד - עיין מ"ב
ואע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דהאי חולקא לא עירב
וכו' [רש"י כ"ו ע"ב ד"ה ה"ג לא נצרכה] ולפ"ז אם היה
הבטול מבע"י קודם שעירב דכי עירב אדעתא דהאי חולקא נמי עירב מהני הבטול שביטל
לו לבד וכן מוכח מסוף דברי רש"י שם שהביא מברייתא דהדר דתניא שם אחד מן השוק שמת
וכו' מבע"י דהיינו קודם שעירבו וכו' ודע דלדברי הרא"ש דס"ל דכונת הברייתא
דקאמרה מבע"י היינו אפילו מת לאחר שעירבו כיון שהוא קודם זמן קניית העירוב דהיינו
קודם ביה"ש חל העירוב גם על הבית שירש וכמו שכתב הגר"א בסימן שע"א ה"ה
בענינינו אפילו היה הביטול שביטל לו לאחר שעירב כיון שהוא קודם ביה"ש חל העירוב
גם על החלק שביטלו לו:
* וגם הוא שהוא אורח בעלמא - עיין
פרישה שכתב דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו וכן מבואר בחידושי הרשב"א
להדיא עי"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שפ אות ד ד"ה ומ"ש ואם
ד ומ"ש ואם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחד שלא עירב וכו'. בפרק
הדר (סט:) במשנה נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים ובגמרא וליהוי נינהו לגביה כי אורחין
חד לגבי ה' הוי אורח ה' לגבי חד לא הוי אורח. ופירש רש"י נתנו לו. הם רשות חצרם:
הוא מותר. להוציא מביתו לחצר: והם אסורים. אפילו מביתו לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג
דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה מישקל רשותא דה' לגבי חד לא דמו לאורחים: חמשה. לאו דוקא:
וכתב הרב המגיד בפ"ב מהלכות עירובין (ה"ב) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"ד
סי' ז) דהוא הדין נמי אם היו שנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו
וחבירו מותר בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה
אורח אצל הרבים אבל הרבים אינם נעשים אפילו אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד עכ"ל:
כתב הרב רבינו יהונתן (כא. ד"ה גמ' ביתו) נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו להוציא
מביתו לחצר אבל בשלהם לא שהרי לא סילקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו עד כאן. משמע
מדבריו שאם ביטלו בפירוש רשות חצרם ורשות בתיהם שהוא מותר להוציא אף מבתיהם וכן נראה
מדברי רבינו:
שכחו שנים ולא עירבו יכולין לבטל רשותם
וכו'. משנה וברייתא בפרק הדר דף ס"ט (ע"ב) וע' (ע"א):
ומ"ש ואפילו אמר לא' אני מבטל
לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך וכו'. כך פשוט שם בגמרא דף ע' (ע"א) מייתורא דמתניתין.
כתב הרב רבינו יהונתן (שם) בפירוש המשנה תני בברייתא שאע"פ שחזר השני וביטל רשותו
לחבירו אסור להוציא לחצר דכיון שתיכף שביטלו אותן שעירובו לאותן שלא עירבו לא הותר
לטלטל בחצר שוב לא מהני ליה ביטול חבירו. עוד משמע מכאן שהעשר או השנים שמבטלים רשותן
ליחיד צריכין שיבטלו רשותן לו בבת אחת ואח"כ כתב בגמרא הכא כיון דשאר בני החצר
לא להאי פייש לחודיה בטיל אלא לתרווייהו וכו'. והם דברי רש"י (שם: ד"ה קמ"ל)
ולפי טעם זה אין העשר או השנים צריכין לבטל רשותן בבת אחת אלא אפילו זה אחר זה מהני
וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בדבר: ודע דאיתא בברייתא שם אחד שלא עירב נותן
רשותו לאחד שעירב אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ובגמרא היכי דמי אחד
שעירב אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב
כלומר וקשיא למאן דאמר צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד ותירצו הכא במאי עסקינן דהוה ומית
והרמב"ם בפ"ב מהלכות עירובין (ה"ד) כתב כלשון הברייתא ולא כתב מאי דאוקימנא
הכא במאי עסקינן דהוה ומית והרב המגיד תמה עליו וכתב שכבר הושג מזה ואפשר שסמך לו על
מה שביאר למעלה (ה"ב) שצריך לבטל לכל אחד ואחד עד כאן וכתבו סמ"ג (הלכות
עירובין רמג ע"ג) וסמ"ק השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו והשני
שעירב יבטל גם הוא לחבירו שעירב את רשותו כלומר דבלא מת נמי משכחת לה אלא שהתלמוד רצה
להעמידה בשאין צריך ליתן רשות אף האחד לבדו כפשטה דברייתא. ואהא דאוקימנא דהוה ומית
פירש"י דמיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונעשו חצר ונטעו בה איש אהלו
דכי מת אין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכיון דאילו הוה אבוהון קיים
הוה אסר אינהו נמי אסרי וכתבו התוספות (ד"ה הכא) דבחנם דחק לפרש כן דאין היורש
אוסר אלא אם כן הולך לדור שם דהלכה כרבי שמעון דאמר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות
אצל בתו אינו אוסר שכבר הסיח מלבו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ סעיף ד
אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר
שלא עירב, (יד) הוא מותר להוציא מביתו לחצר, (טו) ולא מבתיהם, (אם לא שביטלו בפירוש
גם רשות ביתם), (ב"י), <ג> והם אסורים (טז) ז אף מבית לחצר; (יז) ולא
אמרינן שיהיו כאורחים, * (יח) שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד. * וה"ה אם היו
שנים לבד, וביטל א' מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו מותר (יט) ח אף בשל
עצמו. וכן רבים שלא עירבו, שנתנו רשותם לרבים שעירבו; לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים,
ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד. (כ) שכחו שנים ולא עירבו, יכולים לבטל רשותם, שיבטל כ"א מהם רשותו
לכל בני החצר. בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם יבטל (כא) לכל א', בין
אם מבטלין (כב) לא' שלא עירב. אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם מבטלין רבים
ועירבו, בין אם הוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא' אוסר על חבירו.
(כג) ואפילו אמר לא': אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך, (כד) ט <ד> אינו
מועיל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפ סעיף ד
(יד) הוא מותר וכו' - דכיון שביטלו
לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:
(טו) ולא מבתיהם - דמסתמא כשבטלו לו
רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:
(טז) אף מביתו - כצ"ל. ור"ל
לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא אפילו מביתו של
זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא חשיבי כאורחים בעלמא
כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות
בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר
לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה
פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן עוזר:
(יז) ולא אמרינן וכו' - ואפי' ביטלו
לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:
(יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו'
- ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם.
וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו לחזור ולזכות
ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:
(יט) אף בשל עצמו - כתבו האחרונים
דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא
רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע ישנים:
(כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' - ר"ל
דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:
(כא) לכל אחד - וכמ"ש בסעיף א':
(כב) לאחד שלא עירב - פי' שלא היו
בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי
נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו השנים בבת
אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:
(כג) ואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ
וכו' - ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון
מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה יכול לבטל ולא חלק
דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה שריותא בחצר משום דאסרי
אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי לאקנויי האי בטול לחבריה]
אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח
שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני
ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:
(כד) אינו מועיל - וכנ"ל דחלקו
יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני
שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפ סעיף ד
* שאין רבים נעשים אורחים - עיין
מ"ב מש"כ בשם המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי אסורין להוציא ועיין
בבית מאיר דשקיל וטרי בזה וכן בחמד משה ומצאתי בחידושי הרשב"א להדיא כהמ"א
אכן מסיים הרשב"א דמסתברא שאע"פ שהם אסורין להוציא בכל גווני מ"מ אין
יכולין לאסור עליו ע"י הוצאתן אם קדם הוא והחזיק:
* וה"ה אם היו שנים וכו' - וכדמסיים
דיחיד אצל יחיד לא הוי אורח ועיין באבן עוזר שחולק על פסק זה ודעתו דדוקא רבים אצל
יחיד לא הוי אורח וכ"כ בפרישה דמדברי הטור והתוס' לא משמע כן וכן מבואר בריטב"א
דף ס"ד דיחיד אצל יחיד נעשה אורח וע"כ נראה דבשעת הדחק יש לסמוך על זה. ודע
עוד דאם רבים דרים בבית אחד לפי דעת החמד משה בסימן שפ"א ס"ד נקראים רבים
ולהיפך אם אחד דר בכמה בתים מקרי יחיד דלא משגחינן בבתים כלל אכן מדברי שו"ע הגר"ז
בסימן שצ"א מוכח דאם רבים דרים בבית אחד כיחיד דמיא והויין בכלל אורחים לגבי רבים
עי"ש וצ"ע: