רי"ף ערובין דף כא:
גמ' ערובין דף ע.- עא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 53:04
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 19:25
דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
2)אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם
מבטלין רבים ועירבו, בין אם הוא יחיד שלא עירב
4)ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה,
לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף
5)גובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו
בא' מבתי החצרות, שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית
6)משתתפין בכל מיני מאכל ואפילו ד'
וה' מיני מאכל
7)המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות
כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב
1)
יכול לבטל אף משתחשך
רמב"ם הלכות
עירובין פרק ב הלכה ב
המבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל
רשות ביתו לא ביטל, והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד א בפירוש ואומר
רשותי מבוטלת לך ולך ולך, והיורש מבטל רשות אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם
תחת מורישו לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה.
בית יוסף אורח חיים
סימן שפ
א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב וכו'. משנה בפרק הדר דף ס"ט
(ע"ב):
ומ"ש מה תקנתם יבטל להם
רשותו. פשוט שם ובסוף פרק שני (כו:):
ומ"ש ואין צריך לזכות בקנין
סודר. ברייתא שם (סט:) ישראל משומד משמר שבתו בשוק מבטל רשות וכו' כיצד אומר לו
רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:
ומ"ש ויכול לבטל משתחשך. שם
(סט:) תנן מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משתחשך:
ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל
אחד ואחד וכו'. הכי אמרינן בעירובין (כו:) אליבא דרבנן דפליגי ארבי אליעזר ובפרק
הדר (ע.) איבעיא לן ופשטוה הכי וכתב שם הרא"ש (פ"ו סי' טו) בשם רבינו
מאיר (פסקי עירובין סי' קנח) דהלכה כרבנן:
ומ"ש או יאמר לכולכם בכלל.
בפ"ב מהלכות עירובין (ה"ב) כתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי רש"י
בסוף פרק שני דעירובין (כו:) (ד"ה ה"ג לא נצרכה) ושלשון הרמב"ם בזה
צריך תלמוד:
ואם ביטל רשותו סתם ולא פירש
שמבטל רשות ביתו וכו'. משנה וגמרא דף ס"ט (ע"ב) שם לרבנן דקיימא לן
כוותייהו ופירש"י דהוי אורח לגבייהו כיון דמביתיה לא מפיק אף על פי דמשתמש
בחצר לא מיהדר ומישקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין וכתב הרב רבינו יהונתן (כא.
ד"ה מתני') ביתו אסור לבני חצר שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכל שכן שאסור
לו [מביתו להוציא ולהכניס שהוא המבטל עצמו] מפני שכבר ביטל להם [חצירו] ושארית
ישראל לא יעשו עולה וגו' דלא דמי לשאר בתים שבחצר דשרי בהו [להוציא ולהכניס מבתיהן
לחצר] דהתם היינו טעמא דאמרינן דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי
כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מביטולו ומיחזי כחוכא ואיטלולא
או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר:
ומ"ש הילכך צריך לנעול ביתו
וכו'. בפרק חלון דף ע"ט (ע"א) אמתניתין דמתבן שבין ב' חצרות תניא בית
שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא
עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא (שם:) תרתי הכי קאמר או נועל ביתו או מבטל
רשותו ואי בעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי ופירש"י ואי בעית
אימא לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא
ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול והתוספות
(ד"ה ואיבעית) והרא"ש (בדף קכ"ה) (סי' ז) והמרדכי (סי' תקטו) כתבו
לחלק בין ההיא לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וגם הרמב"ם בפ"ב
(ה"א) לא הזכיר הא דנועל ביתו מיהו אח"כ כתב הרא"ש ואפשר דבעי
נעילת ביתו כל היום כשאין צריך ליכנס ולצאת אבל בשעת כניסה ויציאה פותח ואח"כ
נועל ולעיל מצינו דחיישינן דילמא אתא לאפוקי לאחר שביטל הילכך יש להחמיר
כדפירש"י והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום והיוצא יצא והנכנס יכנס
וינעול מיד אחריו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ סעיף א
א' מבני החצר (א) ששכח ולא עירב
עם האחרים, (ב) אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשותו, שיאמר: רשותי מבוטלת לכם או
קנויה לכם. (ג) ואין צריך לקנות בקנין סודר. ויכול לבטל * א אף משתחשך. ואם דר
עם ארבעה או חמשה, * צריך לבטל (ד) ב לכל א' וא', שיאמר: רשותי מבוטלת <א>
לך ולך. (ה) וי"א שדי שיאמר: רשותי מבוטלת לכלכם. אם ביטל (ו) רשותו סתם,
לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, הילכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר * וגם הוא,
(ז) שהוא אורח בעלמא, אבל אסורין להוציא (ח) ג מביתו לחצר, (ט) וגם הוא. וי"א
(י) שצריך לנעול ביתו, (יא) כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה
לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף א
(א) ששכח ולא עירב - נקט ששכח
לאשמועינן דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב
מהני ביטול:
(ב) אוסר עליהם - לטלטל מבתיהם
לחצר:
(ג) וא"צ לקנות בק"ס - דהוא
רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר לבטל
אף משתחשך:
(ד) לכל אחד ואחד - ולא אמרינן
דכשביטל רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד
מהם במקום כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:
(ה) וי"א שדי שיאמר וכו' -
משמע דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו
ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש
הסעיף רשותי מבוטלת לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר
כהי"א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:
(ו) רשותו סתם וכו' - וכ"ש
אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:
(ז) שהוא אורח בעלמא - ואורח אינו
אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:
(ח) מביתו לחצר - שהרי לא ביטל להם
רשות ביתו:
(ט) וגם הוא - ר"ל שאסור
להוציא מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:
(י) שצריך לנעול ביתו וכו' -
ר"ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש
בס"ב:
(יא) כדי שלא יבוא וכו' - ובמקום
הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף א
* אף משתחשך - עיין במ"ב
ואע"ג דנאסר למקצת שבת מ"מ מהני ביטול כדאיתא בברייתא ס"ט ע"ב
דלענין ביטול רשות לא משגחינן במה דנאסר בתחלת שבת:
* צריך לבטל לכל אחד ואחד - עיין
מ"ב ואע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דהאי
חולקא לא עירב וכו' [רש"י כ"ו ע"ב ד"ה ה"ג לא נצרכה]
ולפ"ז אם היה הבטול מבע"י קודם שעירב דכי עירב אדעתא דהאי חולקא נמי
עירב מהני הבטול שביטל לו לבד וכן מוכח מסוף דברי רש"י שם שהביא מברייתא דהדר
דתניא שם אחד מן השוק שמת וכו' מבע"י דהיינו קודם שעירבו וכו' ודע דלדברי
הרא"ש דס"ל דכונת הברייתא דקאמרה מבע"י היינו אפילו מת לאחר שעירבו
כיון שהוא קודם זמן קניית העירוב דהיינו קודם ביה"ש חל העירוב גם על הבית
שירש וכמו שכתב הגר"א בסימן שע"א ה"ה בענינינו אפילו היה הביטול
שביטל לו לאחר שעירב כיון שהוא קודם ביה"ש חל העירוב גם על החלק שביטלו לו:
* וגם הוא שהוא אורח בעלמא - עיין
פרישה שכתב דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו וכן מבואר בחידושי
הרשב"א להדיא עי"ש:
2)
אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם מבטלין רבים ועירבו,
בין אם הוא יחיד שלא עירב
רמב"ם הלכות
עירובין פרק ב הלכה ג
ביטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא
עירב, הוא מותר שהרי נשאר לבדו, והם אסורין שלא נשאר להן רשות, ואין אומרים יהיו
כאורחים אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד.
בית יוסף אורח חיים
סימן שפ אות ד ד"ה ומ"ש ואם
ד ומ"ש ואם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחד שלא עירב וכו'.
בפרק הדר (סט:) במשנה נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים ובגמרא וליהוי נינהו
לגביה כי אורחין חד לגבי ה' הוי אורח ה' לגבי חד לא הוי אורח. ופירש רש"י
נתנו לו. הם רשות חצרם: הוא מותר. להוציא מביתו לחצר: והם אסורים. אפילו מביתו
לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה מישקל רשותא דה'
לגבי חד לא דמו לאורחים: חמשה. לאו דוקא: וכתב הרב המגיד בפ"ב מהלכות עירובין
(ה"ב) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"ד סי' ז) דהוא הדין נמי אם היו
שנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו וכן
רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים אבל
הרבים אינם נעשים אפילו אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד עכ"ל: כתב הרב רבינו
יהונתן (כא. ד"ה גמ' ביתו) נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו להוציא מביתו לחצר
אבל בשלהם לא שהרי לא סילקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו עד כאן. משמע מדבריו שאם
ביטלו בפירוש רשות חצרם ורשות בתיהם שהוא מותר להוציא אף מבתיהם וכן נראה מדברי
רבינו:
שכחו שנים ולא עירבו יכולין לבטל
רשותם וכו'. משנה וברייתא בפרק הדר דף ס"ט (ע"ב) וע' (ע"א):
ומ"ש ואפילו אמר לא' אני
מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך וכו'. כך פשוט שם בגמרא דף ע' (ע"א)
מייתורא דמתניתין. כתב הרב רבינו יהונתן (שם) בפירוש המשנה תני בברייתא שאע"פ
שחזר השני וביטל רשותו לחבירו אסור להוציא לחצר דכיון שתיכף שביטלו אותן שעירובו
לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר שוב לא מהני ליה ביטול חבירו. עוד משמע מכאן
שהעשר או השנים שמבטלים רשותן ליחיד צריכין שיבטלו רשותן לו בבת אחת ואח"כ
כתב בגמרא הכא כיון דשאר בני החצר לא להאי פייש לחודיה בטיל אלא לתרווייהו וכו'.
והם דברי רש"י (שם: ד"ה קמ"ל) ולפי טעם זה אין העשר או השנים
צריכין לבטל רשותן בבת אחת אלא אפילו זה אחר זה מהני וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים
שלא חילקו בדבר: ודע דאיתא בברייתא שם אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב אבל אין
אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ובגמרא היכי דמי אחד שעירב אי דליכא אחרינא
בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב כלומר וקשיא למאן
דאמר צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד ותירצו הכא במאי עסקינן דהוה ומית והרמב"ם
בפ"ב מהלכות עירובין (ה"ד) כתב כלשון הברייתא ולא כתב מאי דאוקימנא הכא
במאי עסקינן דהוה ומית והרב המגיד תמה עליו וכתב שכבר הושג מזה ואפשר שסמך לו על
מה שביאר למעלה (ה"ב) שצריך לבטל לכל אחד ואחד עד כאן וכתבו סמ"ג (הלכות
עירובין רמג ע"ג) וסמ"ק השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו
והשני שעירב יבטל גם הוא לחבירו שעירב את רשותו כלומר דבלא מת נמי משכחת לה אלא
שהתלמוד רצה להעמידה בשאין צריך ליתן רשות אף האחד לבדו כפשטה דברייתא. ואהא
דאוקימנא דהוה ומית פירש"י דמיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונעשו
חצר ונטעו בה איש אהלו דכי מת אין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכיון
דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי וכתבו התוספות (ד"ה הכא) דבחנם
דחק לפרש כן דאין היורש אוסר אלא אם כן הולך לדור שם דהלכה כרבי שמעון דאמר אפילו
הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר הסיח מלבו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפ סעיף ד
אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם
לאחר שלא עירב, (יד) הוא מותר להוציא מביתו לחצר, (טו) ולא מבתיהם, (אם לא
שביטלו בפירוש גם רשות ביתם), (ב"י), <ג> והם אסורים (טז) ז אף
מבית לחצר; (יז) ולא אמרינן שיהיו כאורחים, * (יח) שאין רבים נעשים אורחים אצל
יחיד. * וה"ה אם היו שנים לבד, וביטל א' מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל
חבירו, וחבירו מותר (יט) ח אף בשל עצמו. וכן רבים שלא עירבו, שנתנו רשותם לרבים
שעירבו; לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים, ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל
הרבים, ולא היחיד אצל היחיד. (כ) שכחו שנים ולא עירבו, יכולים לבטל רשותם, שיבטל
כ"א מהם רשותו לכל בני החצר. בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם
יבטל (כא) לכל א', בין אם מבטלין (כב) לא' שלא עירב. אבל אין מבטלין לשנים שלא
עירבו, בין אם מבטלין רבים ועירבו, בין אם הוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו
להם הם שנים וא' אוסר על חבירו. (כג) ואפילו אמר לא': אני מבטל לך על מנת שתחזור
ותבטל לחבירך, (כד) ט <ד> אינו מועיל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף ד
(יד) הוא מותר וכו' - דכיון
שביטלו לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:
(טו) ולא מבתיהם - דמסתמא כשבטלו
לו רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:
(טז) אף מביתו - כצ"ל.
ור"ל לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא
אפילו מביתו של זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא
חשיבי כאורחים בעלמא כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו
חוזרים בהם ורוצים לזכות בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית
לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות
בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן
עוזר:
(יז) ולא אמרינן וכו' - ואפי'
ביטלו לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:
(יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו'
- ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו
מרשותם. וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו
לחזור ולזכות ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:
(יט) אף בשל עצמו - כתבו האחרונים
דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל
אלא רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע
ישנים:
(כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' -
ר"ל דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:
(כא) לכל אחד - וכמ"ש בסעיף
א':
(כב) לאחד שלא עירב - פי' שלא היו
בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם
להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו
השנים בבת אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:
(כג) ואפילו אמר לאחד וכו'
ע"מ וכו' - ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם
לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה
יכול לבטל ולא חלק דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה
שריותא בחצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי
לאקנויי האי בטול לחבריה] אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור
ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון
דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:
(כד) אינו מועיל - וכנ"ל
דחלקו יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל
בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של
עצמו:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפ סעיף ד
* שאין רבים נעשים אורחים - עיין
מ"ב מש"כ בשם המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי אסורין להוציא
ועיין בבית מאיר דשקיל וטרי בזה וכן בחמד משה ומצאתי בחידושי הרשב"א להדיא
כהמ"א אכן מסיים הרשב"א דמסתברא שאע"פ שהם אסורין להוציא בכל גווני
מ"מ אין יכולין לאסור עליו ע"י הוצאתן אם קדם הוא והחזיק:
* וה"ה אם היו שנים וכו' -
וכדמסיים דיחיד אצל יחיד לא הוי אורח ועיין באבן עוזר שחולק על פסק זה ודעתו דדוקא
רבים אצל יחיד לא הוי אורח וכ"כ בפרישה דמדברי הטור והתוס' לא משמע כן וכן
מבואר בריטב"א דף ס"ד דיחיד אצל יחיד נעשה אורח וע"כ נראה דבשעת
הדחק יש לסמוך על זה. ודע עוד דאם רבים דרים בבית אחד לפי דעת החמד משה בסימן
שפ"א ס"ד נקראים רבים ולהיפך אם אחד דר בכמה בתים מקרי יחיד דלא משגחינן
בבתים כלל אכן מדברי שו"ע הגר"ז בסימן שצ"א מוכח דאם רבים דרים
בבית אחד כיחיד דמיא והויין בכלל אורחים לגבי רבים עי"ש וצ"ע:
3)
יורש מבטל רשות
רמב"ם הלכות
עירובין פרק ב הלכה ב
המבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל
רשות ביתו לא ביטל, והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד א בפירוש ואומר
רשותי מבוטלת לך ולך ולך, והיורש מבטל רשות אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם
תחת מורישו לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפא סעיף ו
יורש מבטל רשות, שאם לא עירב
מורישו, ומת בשבת, (כו) והיורש בא לדור בחצר ואוסר, (כז) יכול לבטל רשותו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפא סעיף ו
(כו) והיורש בא לדור בחצר ואוסר -
אבל אם לא היה בא לדור אינו אוסר על בני החצר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה
וכנ"ל בסימן שע"א ס"ד ועיין לעיל מה שכתבנו שם בבה"ל:
(כז) יכול לבטל רשותו - אף דאי
בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב אפ"ה מהני ביטולו משום דיורש כרעיה דאבוה הוא
[ש"ס]:
4) ואפילו היה
משותף עם שכיניו בסחורה, לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפו סעיף ג
(יד) ככל משפטי עירובי חצירות
ושיעורו, ושאשתו מערבת בשבילו, ושמערבין שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א',
ושקטן יכול לגבותו, ושיכול א' לזכות לכולם (ושאם היו שותפין א"צ לערב),
כך דיני שתוף. הגה: ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה, * (טו) לזה ביין
ולזה בשמן, אין צריך להשתתף; והוא שיהיה (טז) בכלי אחד (טור סי' שס"ו).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ג
(יד) ככל משפטי וכו' - המבואר
בסימן שס"ו ושיעורו מבואר בסי' שס"ח ס"ג ושאשתו מערבת בשבילו בסימן
שס"ז ושמערבין שלא לדעתו ג"כ שם ושקטן יכול לגבותו בסימן שס"ו
ס"ג ושאחד יכול לזכות לכולם שם ס"ט ושאם היו שותפין א"צ לערב שם
סי"א בהג"ה:
(טו) לזה ביין ולזה בשמן -
ר"ל אע"פ שהן שני מיני משקה אפ"ה כיון שהם בכלי אחד נקרא שיתוף
אע"פ שלא הונחו שם לשם שיתוף:
(טז) בכלי אחד - ר"ל סחורה
של כל השלשה שותפין אבל בשני כלים אפילו אם היה שותפות כולם במין אחד יין או שמן
וכה"ג ג"כ לא מהני ואף דלעיל בסימן שס"ו ס"ד מבואר דלפעמים
מותר אפילו בשני כלים עי"ש התם שאני שנשתתפו מעיקרא לשם שיתוף מבואות אבל הכא
דלאו לשם שיתוף הונח שם אלא לסחורה בכלי אחד אין בשני כלים לא. ודע דהרמ"א
נמשך בזה אחר דעת הטור אבל רוב הפוסקים חולקים על זה ודעתם דביין ושמן שהם שני
מינים שאין ראויין להתערב יחד אפילו כשהיו מעורבין בכלי אחד ג"כ אין סומכין
עליהן לענין שיתוף ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ג
* לזה ביין ולזה בשמן - עיין
מ"ב מש"כ דרבים חולקים על שיטת הטור שהם דברי הרמ"א בכאן וכן מצאתי
לבעל גאון יעקב שהסכים לדעת החולקים וכתב שם עוד דמסתברא דלאו דוקא יין ושמן דלא
אלא אפילו מין אחד דלא מתערבי אהדדי כגון בהיה שותף לזה בפת ולזה בפת ג"כ לא
מצטרפי להפטר משיתופי מבואות [אם לא שהיו כולם שותפין בככר] ולא כתבו הפוסקים
דבמין אחד אין צריכין לערב אלא בכגון משקין דמערבי ביחד ולא באוכלין שאינם מתערבים
ואע"ג דכשמשתתפים באוכלים בודאי מהני ואפילו בכמה מיני אוכלין וכמבואר
בס"ד היינו היכי שהם מניחים לשם שיתוף אבל הכא דלא נתכוונו לזה אלא שנשתתפו
לשם סחורה בעלמא לא מהני אלא בכגון בכלי אחד שאני התם דאע"ג דשני מינים הם
עכ"פ מתערבי [וכריב"נ דאמר שניהם חיבורים זה לזה ואם נגע טבול יום ביין
פסל השמן] ולא כן ביבש שאין מתערב כלל הגע עצמך אם הם בחד מנא ונגע טבול יום בהאי
אוכלא לא פסיל אידך אלמא דחד כלי לא משוה להו חיבור ע"כ תוכן דבריו:
5)
גובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות,
שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית
רמב"ם הלכות
עירובין פרק א הלכה ח
אין מערבין ג בחצירות אלא בפת
שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא ד פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר
מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת
דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או
מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים
עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף א
חצר (א) שהרבה בתים פתוחים לתוכו
אסרו חכמים לטלטל * (ב) א מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית
ונותנים אותו בא' מבתי החצרות, (ג) שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו
הבית (ד) וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שסו סעיף א
(א) שהרבה בתים - של אנשים
מיוחדים:
(ב) מבתיהם לחצר - וה"ה מבית
לבית בתוך החצר או בתוך המבוי אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה וטעם בכל זה דגזרו שלא
להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה"י לר"ה ובחצר גופא
מותר לטלטל בכולו ואפילו מחצר לחצר נמי מותר דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן
שע"ב:
(ג) שע"י כך וכו' - דעיקר
דירתו של אדם במקום שפתו שם:
(ד) וכאלו כל החצר - וכמו שהסביר
הרמב"ם וז"ל שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכולנו
מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו
שוה במקום זה שנשאר לכולנו כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כ"א לעצמו והרי
כולנו רשות אחד ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרה"י
לר"ה עכ"ל:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שסו סעיף א
* מבתיהם לחצר עד שיערבו - וזה
עוקר וזה מניח בלא ערבו צ"ע [פמ"ג]:
6)
משתתפין בכל מיני מאכל ואפילו ד' וה' מיני מאכל
רמב"ם הלכות
עירובין פרק א הלכה ח
אין מערבין ג בחצירות אלא בפת
שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא ד פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר
מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת
דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או
מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים
עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפו סעיף ד
משתתפין בכל מיני מאכל ואפילו ד'
וה' מיני מאכל מצטרפין (יז) למזון שתי סעודות.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף ד
(יז) למזון שתי סעודות - שהוא
שיעור הראוי אף לאלף בני אדם וכמו שכתוב למעלה בסימן שס"ח ס"ג:
7)
המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו
התינוקות תורת עירוב
רמב"ם הלכות
עירובין פרק א הלכה יט
המשתתפין במבוי צריכים לערב ח
בחצירות כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה
במבוי, לפיכך אם נשתתפו ט במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי
התינוקות מכירין בפת, בני חבורה שהיו מסובין בבית וקדש עליהן היום פת שעל השלחן
סומכין עליה משום עירובי חצירות, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין אף על פי
שהן מסובין בחצר.
רא"ש מסכת
עירובין פרק ו סימן יז
יז [דף עא ע"ב] תניא מערבין
בחצר בפת ואם רוצה לערב ביין אין מערבין ומשתתפין במבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת
משתתפין מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות דברי
ר"מ. וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. פליגי בה רב רחומי ורבה בר יוסף.
חד אמר בפת כ"ע ל"פ דבחדא סגי. כי פליגי ביין. [דף עב ע"א] וחד אמר
ביין דכ"ע ל"פ דבעי תרתי. כ"פ בפת. הראב"ד פסק כמ"ד ביין
כולי עלמא לא פליגי. חדא דפשטיה דברייתא כך היא בכל ענין. ועוד רב גידל מתרץ
לברייתא כוותיה. ועוד דסוגיא דשמעתין לקמן (דף עג א) בענין חמש חצירות הפתוחות זו
לזו ופתוחות למבוי כמאן דאמר בפת נמי פליג רבי מאיר. ועוד דגרסינן בפירקין (שם)
ולקמן בכיצד משתתפין (דף פה ב) אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש
עליהם היום פת שעל גבי השולחן סומכין עליו משום עירוב וא"ל משום שיתוף.
ול"פ כאן במסובין בבית סומכין עליו משום עירוב כאן במסובין בחצר סומכין עליו
משום שיתוף. משום שיתוף אין משום עירוב לא. ורישא נמי משום עירוב אין משום שיתוף
לא. שמע מינה דבפת נמי בעי עירוב ובעי שיתוף. והר"ז ז"ל כתב דהלכה כמאן
דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי דפשטיה דברייתא משמע הכי או משתתפין במה שרגילין
להשתתף דהיינו ביין כדפריך מינה למ"ד ביין לא פליגי ורב גידל אמר רב דחיק
לשנוייה בדוחק ודיחוי בעלמא קאמר ולא דסבירא ליה הכי. וגם דקיימא לן הלכה כדברי
המיקל בעירוב. ומה שכתב הראב"ד ז"ל דסוגיין דשמעתין בחמש חצירות כמאן
דאמר בפת נמי פליג ר' מאיר אינה ראיה לפר"י דלמאן דאמר בפת מודה רבי מאיר
היינו דוקא כשנשתתפו במבוי בפת. משום דשיתוף סגי ביין ועשו בפת ואלמוה טפי מועיל
אף לחצירות. ועוד שהשיתוף שייך לבתים כמו לחצירות שהכל משתתפין יחד. אבל עירובי
חצירות דפת אין לו להועיל כל כך למבוי. ולשון הברייתא מוכחת כן דקתני מערבין
בחצירות ומשתתפין במבוי דמשמע אע"פ שעירבו בחצירות צריך להשתתף במבוי. והשתא
ניחא למאן דאמר דבפת מודה ר"מ. ומה שהביא ראיה לקמן מבני חבורה אינה ראיה דהא
דקאמר במסובין דחצר משום שיתוף אין משום עירוב לא רב לטעמיה דסבר כר"מ. והא
דקאמר במסובין בבית משום עירוב אין משום שיתוף לא ניחא לפר"י דבהא לא מודה
ר"מ:
אמר רב יהודה אמר רב הלכה
כר"מ. ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר. ור' יוחנן אמר נהגו כר' מאיר והלכתא כר'
יוחנן דלא מורינן כר' מאיר אלא כרבנן וסומכין על שיתוף במקום עירוב. ואפילו נשתתפו
במבוי ביין אין צריכין לערב בחצירות. *ועל עירוב במקום שיתוף אם כל
החצירות שבמבוי פתוחות זו לזו בפתחים או בחלונות ועירבו יחד אין צריכין שיתוף
במבוי:
טור אורח חיים סימן
שפז
סומכין על עירוב במקום שיתוף ועל
שיתוף במקום עירוב שאם היו חמשה חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ועירבו
החצירות דרך פתחים שביניהם אין צריכין שיתוף במבוי וכן אם שתפו במבוי אפי' ביין
שאין ראוי לערב בו בחצירות אין צריכין לערב בחצירות והרמב"ם ז"ל כתב
שאין סומכין על שיתוף בשביל עירוב אלא א"כ שתפו בפת וא"א הרא"ש
ז"ל לא כתב כן:
בית יוסף אורח חיים
סימן שפז
סומכין על עירוב במקום שיתוף
וכו'. בפרק הדר (עלה פ"א) (עא:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת
עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מערבין או
משתתפין פליגי בה רב נחומי ורבא חד אמר בפת כולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי כי פליגי
ביין וחד אמר ביין כולי עלמא לא פליגי דבעינן תרתי כי פליגי בפת אמר רב יהודה אמר
רב הלכה כרבי מאיר ורב הונא אמר מנהג ורבי יוחנן אמר נהגו וכתב הרא"ש (סי'
יז) שהראב"ד פסק כמאן דאמר ביין כולי עלמא לא פליגי והרז"ה (כב.) פסק
כמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי ולדבריו הסכימו הרא"ש והמרדכי (סי' תקיז)
וכתבו עוד הרא"ש והמרדכי דהלכה כרבי יוחנן דאמר נהגו כלומר ולא מורינן כרבי
מאיר אלא כרבנן וכן כתבו בהגהות אשיר"י בפרק הדר (עלה קכ"ב) (סי' יא)
בשם מהרי"ח וכתבו עוד (בעלה קכ"ד) (סי' יט) והלכה כרבי מאיר מיהו במקום
מצוה לא בעינן תרתי דקאמר אביי (סז:) והא לא ערבינן אמר ליה נסמוך אשיתוף וכן אם
נשתתפו בפת סומכין אשיתוף במקום עירוב מא"ז (ח"ב סי' קעד): ובהא דתניא
מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי פירש רש"י מערבין בחצרות הפתוחות מזו לזו
אע"פ שעירבו דרך פתחיהם צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצרות
מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום
עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח אבל עירבה כל
חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצרות זו עם זו שיתוף המבוי
מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ"ל וכך הם דברי
התוספות בפרק הדר (עג:) (ד"ה כל שיתוף) גמרא חמש חצרות פתוחות זו לזו אהא
דאמרינן כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים למבוי וכן כתבו הגהות בפרק א'
(אות ט) בשם הר"מ (פסקי עירובין סי' קסו) וכן כתב רבינו ירוחם בחי"ו
(ני"ב צא:) וכן כתב המרדכי בפרק הדר (שם) ולפ"ז לדברי הכל כל חצר צריכה
לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ"ד דסומכין על השיתוף אלא הכא
במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה ואח"כ נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים
שביניהן או עירבו דרך פתחים שביניהן ולא נשתתפו במבוי דלרבנן בחד מינייהו סגי
להתירן במבוי ומחצר לחצר ורבי מאיר סבר שאע"פ שנשתתפו במבוי צריכין לערב דרך
פתחים מפני התינוקות שאינם יודעים מהשיתוף הנעשה במבוי ויאמרו שמטלטלין מחצר לחצר
בלא עירוב דרך פתחיהן על דרך זו צריך לפרש הא דתנן בסוף פרק חלון (פ:) ולא אמרו
לערב בחצרות אלא שלא לשכח התינוקות ומתניתין דה' חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות
למבוי דאיתמר בפרק הדר (עג.) וגם צ"ל דההיא מתניתין דפרק חלון נמי אתיא כרבי מאיר
ולא קיי"ל כוותיה ואע"ג דסתם מתניתין כוותיה כיון דרבי יוחנן אמר נהגו
כרבי מאיר ולא מורינן כוותיה אלא כחכמים הכי נקטינן אבל הרמב"ם כתב בפ"א
(הי"ט) המשתתפין במבוי צריכין לערב בחצרות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב
שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו
ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירים בפת ובפ"ה (הי"ג) כתב
מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח"כ נשתתפו כולן במבוי שכח א' מבני
החצר ולא עירב עם בני חצרות לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו ועל השיתוף סומכין ולא
הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות נראה
מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו ואין צריך לערב
כלל ואע"פ שכתב בפ"ה נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין
מקפידין על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא
מדוחק כבר העמידה הרב המגיד (הי"ד) בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא
שאילו נשתתפו בפת סומכין עליו משום עירוב ולפ"ז נראה שהרמב"ם פוסק כמאן
דאמר שהלכה כרבי מאיר ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כרבי
מאיר וכמ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש הרב המגיד בפ"א
(הי"ט) וכתב שכן דעת הרשב"א (עבה"ק ש"ד סי' ו) ואפשר שפוסק
כחכמים וכמ"ד ביין כולי עלמא לא פליגי דבעינן תרתי וסתם מתניתין כחכמים
דבנשתתפו ביין היא דכה"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינן
מכירין ביין שמשתתפין בו במבוי אבל כשמשתתפין בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם
תלויות בו ומתוך כך מכירין (ב)[כ]שמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על שיתוף בפת
במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכין על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר
לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן
לא הזכירו הרמב"ם מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר
שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה ורבינו סתם דבריו ביותר שנראה מהם דאין חילוק
בין הרמב"ם והרא"ש (פ"ו סי' יז) בפירוש סומכין על שיתוף במקום
עירוב וכן נמי משמע מדבריו דסומכין על עירוב במקום שיתוף לדעת כולם וליתא אלא
כדפרישית: כתוב בתשובות אשכנזיות (תשו' מהר"ם ד"פ סי' פט) ששאלת אם צריך
לערב בחצרות היכא שנשתתפו במבוי לא צריך כדמשמע בפרק הדר דרבי יוחנן הלכתא כוותיה
לגבי דרב דאמר נהגו העולם כרבי מאיר דאמר מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי וכל היכא
דאיכא נהגו אורויי לא מורינן הילכך לא צריך אלא שיתוף לחודיה והעושה שניהם מברך
ברכה לבטלה ואתה תעלה מעלה מעלה כנפש מאיר בן רבי ברוך ונראה לי שאין דברים אלו
אמורים אלא בשעירבו החצרות זו עם זו דרך פתחים שביניהם ובא לעשות גם כן שיתוף
במבוי וכמו שנתבאר לדעת רש"י אבל לערב כל חצר לעצמה ולשתף במבוי שניהם צריכים
ומברך על כל אחד ואחד מהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפז
סעיף א
(א) <א> המשתתפין במבוי (ב)
צריכים לערב בחצירות (ג) כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, (ד) שהרי אין
התינוקות מכירים מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו א במבוי בפת, סומכין עליו (ה)
ואין * צריכין לערב בחצרות (ו) שהרי התינוקות מכירים בפת. * וי"א שאם לא
עירבה כל חצר לעצמה, (ז) אין סומכין על השיתוף; אבל כשכל חצר עירבה לעצמה, ואח"כ
נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם, (ח) מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי דרך
פתחים שביניהם, שסומכים על שיתוף במקום עירוב. * ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא
נשתתפו במבוי, מותרות להשתמש החצרות במבוי, * שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך
פתחים במקום שיתוף. הגה: ב [א] ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב (ט)
אפילו לא נשתתפו אלא ביין, (י) וכן סומכין אעירוב במקום שיתוף (הרא"ש והמרדכי
פ' הדר וטור). ולעיל, סי' שס"ו ס"ז בהג"ה, כתבתי דאנו נוהגין
לכתחלה שלא לעשות רק שיתוף א' בקמח; (יא) <ב> ונ"ל הטעם כי עירוב שלנו
שכל א' מבני החצר נותן לשיתוף, הוי כעירוב ושיתוף ביחד, ולכתחלה אין לעשות יותר.
והא שהצריכו שיתוף ועירוב, (יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק
החצר עירבו ביחד וא' מבני החצר נותן לשיתוף, אבל בכה"ג כ"ע אין עושין רק
שיתוף א', ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה (ד"ע ותשובת מהר"ם
שהביא הב"י).
משנה ברורה סימן שפז
(א) המשתתפין במבוי - ולא מיירי
בפת אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין:
(ב) צריכין לערב בחצרות - היינו
החצרות עם הבתים:
(ג) כדי וכו' - ר"ל דמדינא
לא היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא
ע"י שיתוף שבמבוי אלא כדי וכו':
(ד) שהרי אין וכו' - ויאמרו
אבותינו לא עירבו:
(ה) ואין צריכין לערב בחצרות - כל
אחת לעצמה:
(ו) שהרי התינוקות מכירים בפת -
מתוך שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו
הפת בבית שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני:
(ז) אין סומכין על השיתוף -
ששיתוף המבוי אינו מועיל אלא לחבר כל החצרות עם המבוי יחד אבל לא לחבר הבתים עם
החצרות שיהא מותר עי"ז להוציא מן הבית לחצר:
(ח) מותרים להשתמש בחצרות שבמבוי
- היינו להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית והטעם דכשם שהשיתוף מחבר לכל החצרות
שיהיה מותר לטלטל מהן למבוי כן מחברן שיהיה מותר לטלטל מזה לזה:
(ט) אפילו וכו' ביין - דאע"ג
דעירובי חצרות לא מהני בעלמא כ"א בפת הכא מיגו דמהני לענין שיתוף [דמהני
אפילו בשאר אוכלין ומשקין] מהני נמי לענין ע"ח:
(י) וכן סומכין אעירוב וכו' - כבר
נזכר זה בדברי המחבר מקודם ואגב גררא חזר וכתבו [מאמר מרדכי]:
(יא) ונראה לי הטעם וכו' -
אע"ג די"ל דטעם המנהג הוא משום דמקמח אופין פת ופת הלא קי"ל דשיתוף
מועיל במקום עירוב י"ל דרצה ליישב המנהג אף לי"א שבדברי המחבר דהיכא שלא
עירב כל חצר לעצמה לכו"ע אין סומכין על השתוף במקום עירוב ואנן נהגינן דאין
עושין רק שיתוף לבד:
(יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר
וכו' - הקשה הלבוש א' מי יאמר שבזמן הגמרא לא נתנו כל בני החצר לשיתוף רק אחד מבני
החצר ועוד לו יהי שאחד מבני החצר נתן לשיתוף מה בכך הרי הוא מזכהו לכולם והוי כאלו
כולם נתנו עי"ש אך העיקר שהעולם סומכין על דעה הראשונה שאפילו לא עירב כל חצר
לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצרות כלל. ויותר טוב לומר
בפירוש בשעת הנחת העירוב שמניחו גם לשם שיתוף ובזה יוצא לכולי עלמא כמו שכתב
הריטב"א בהדיא:
ביאור הלכה סימן שפז
* צריכין לערב בחצרות - כתב
הרמב"ם בפ"ה מהלכות עירובין מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני
עצמה ואח"כ נשתתפו כולן במבוי שכח אחד מבני החצר ולא עירב עם בני חצרו לא
הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו [ר"ל ביין או בשאר מיני אוכלין שאינו פת] ועל
השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח לתינוקות תורת עירוב
והרי עירבו בחצרות אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי [לדידיה
שפוסק דהיכא דעירבו בני החצר אסור לטלטל במבוי כ"א בתוך ד"א וכדלקמן
בסימן שפ"ח אסור לטלטל אף כלים ששבתו במבוי ולש"פ דוקא כלים ששבתו בבית]
ומותרין כל בני החצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. נשתתפו במבוי ושכחו
כולן לערב בחצרות אם אין מקפידין של פרוסתן [ר"ל אם שואל אחד מחבירו פרוסה פת
נותן לו הוי כעין שותפין בפת דאי הוי בעי מניה פת הוי יהיב ליה] סומכין על השיתוף
בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להן ד"ז אלא מדוחק עכ"ל הרמב"ם
והעתיקוהו האחרונים:
* וי"א שאם לא עירבה וכו' -
הב"ח ושארי אחרונים דחו ליש אומרים זה דס"ל דלכו"ע סומכין על
השיתוף של פת אפילו אם לא עירב החצר לעצמו [וזה שכתב המ"א בסק"ב בשם
הב"ח אלא שט"ס יש בדבריו וצ"ל וי"א כו' וקאי על דברי המחבר
ולא על ההג"ה] אח"כ מצאתי דעה זו בריטב"א בהדיא:
* ואם עירבו דרך פתחים וכו' -
נראה דמיירי שבכל חצר עירב ג"כ עם הבתים שלו דאל"ה בודאי אינו יכול
להוציא כלי הבית לחצר אחרת דאף שכל חצרות עירבו יחד הלא לא עדיפי מאם היה חצר אחת
וכשלא עירבו עם הבתים שבתוכה אסור ולענין כלי החצר גופא אפילו לא עירב כלל הלא
קי"ל דכל חצרות רשות אחת הן:
* שסומכין על עירוב שעירבו וכו' -
זו היא דעת הטור והרמב"ם לא הזכיר מזה מידי ומ"מ אפשר דגם הוא מודה לזה
כמו שמצדד בב"י ועיין בגאון יעקב שדעתו דלהרמב"ם לא מהני עירוב במקום
שיתוף בשום פנים