רי"ף ערובין דף כב:
גמ' ערובין דף עב:- עג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 48:58 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 24:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר,
מקום אכילתו הוא העיקר
2)מי שיש לו חמש נשים וחמשה עבדים
מקבלים ממנו פרס
3)הדר בבית שער, אכסדרה ומרפסת שבחצר,
אינו אוסר על בני החצר
4)אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן
אחד
5)התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים,
שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם
6)האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין
בחצר אינן צריכין לערב
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה ו
האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני
עצמו ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעלן
או רבן תמיד אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין כמי
שסועד אצל חבירו שבוע או חדש, אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב, ואם
עירבו עם חצר אחרת עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת, ואם היו דיורין
עמהן בחצר צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד.
+/השגת הראב"ד/ האחים שכל אחד מהן יש לו בית בפני עצמו. א"א זו הפסקא
כתב תחת הפסקא שבמשנה (/עירובין/ עב) האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים
בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד והעמידוה בגמרא (שם /עירובין דף ע"ב/) במקבלי
פרס ואין הדרך שלו נכון על מקבלי פרס השנוי בברייתא (/עירובין/ עג) בענין נשים ועבדים,
אבל פירוש מקבלי פרס שהאב והבעל והאדון נותנין להם פרנסתם ואוכלין אותן בבתיהם דכיון
שהם נזונים ממקום אחד ואוכלים בבתיהם הם חלוקין במקצת ואחדים במקצת.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שע אות ה ד"ה מי שאוכל
ה מי שאוכל במקום אחד וכו'. פרק הדר עלה ע"ב (ע"ב) וע"ג
(ע"א) תניא אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד מאי מקום דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל
אמר מקום לינה ופסקו כל הפוסקים כרב:
ומ"ש הילכך האחין שאוכלין על
שולחן אביהם וכו'. משנה שם עלה ע"ב (ע"ב) האחין שהיו אוכלין על שוחן אביהם
וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד ובגמרא שמע מינה מקום לינה גורם אמר רב יהודה
אמר רב במקבלי פרס ופירש רש"י במקבלי פרס. הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שולחנו
ממש: ומשמע דלא שנא לן בין אם מקבלין מאכל ממש למקבלים מעות ליקח בהם מאכל ואף על פי
שהתוספות (עט: ד"ה ועל) והרא"ש (שם סי' ח) רצו לחלק ביניהם בפרק חלון כבר
כתבתי בסימן שס"ו (קלו. סעיף י' ד"ה ומ"ש ולא) דהיינו להאי דסלקא דעתין
אבל לפי המסקנא אין חילוק ביניהם ומדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין (ה"ו)
נראה שהוא מפרש דמקבלי פרס שאינם סומכין על שולחן אביהם תמיד אלא לפעמים אוכלין על
שולחנו שבוע או חודש בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה:
ומ"ש רבינו ודוקא שנותנין העירוב
במקום אחר וכו'. מפורש שם במשנה ופירש רש"י אימתי בזמן שמוליכין עירובן לתתו באחד
מבתי שאר החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן מגו דשאר דיורין אוסרים אינהו נמי אסרי
אבל אם היה עירוב כל החצר בא לבית אביהם שלא הוזקקו לעירוב דבית שמניחין בו העירוב
אינו צריך ליתן פת וכולן נמשכין בו או שאין עמהם דיורים אחרים שאין דיורין מזקיקין
אותם לעירוב אין צריכין לערב דכיחידים הם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שע סעיף ה
מי שאוכל במקום א' * (מב) וישן במקום
אחר, מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר; הילכך האחין שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם,
(מג) אינם אוסרים. ואם נותן להם (מד) י פרס ואוכלים בבתיהם, (מה) אוסרים. * (מו) ו
<ח> הני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אח', אבל אם היו בני שאר החצר
נותנים העירוב (מז) בא' מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף ה
(מב) וישן במקום אחר - ר"ל בחצר
אחר:
(מג) אינם אוסרים - פי' לא במקום השינה
כשלא עירבו עם שאר אנשי החצר ולא במקום האכילה שהם נגררים אחר אביהן ויוצאים בעירובו:
(מד) פרס - פי' שהם מקבלים הוצאה
מבית אביהן ואין חילוק בין כשמקבלים לחם או מעות [אחרונים]:
(מה) אוסרים - על אחרים וה"ה
זה ע"ז כשלא עירבו ואפילו הם דרים בחצר אחת עם אביהם הואיל ואינם אוכלים על שולחנו
ממש:
(מו) וה"מ כשנותנין וכו' - פי'
אימתי אמרינן שקבלת פרס אינו מועיל כשחוץ מן האחין ואביהן היו עוד דיורין בחצר והוזקקו
לעירוב והניחו אותו אצל אחד מהדיורין דאז אמרינן כשם ששארי דיורין אסרי זה ע"ז
אם לא היו מערבין אינהו נמי אסרי אהדדי אבל כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר הם בעצמן
אין מזקיקין לעירוב [דהואיל שמקבלין עכ"פ פרס מאביהן האב מחברן ומצרפן להיות כאיש
אחד] וכן כשנתנו בני החצר עירובן אצל אחד מהאחין אמרינן הואיל דהוא פטור מליתן חלק
בעירוב משום בית שמניחין בו עירוב גם שאר אחיו נמי פטורין ומטעם הנ"ל:
(מז) באחד מבתים אלו - ר"ל
או אצל אב או אצל אחין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף ה
* וישן במקום אחר כו' - ורועים הלנים
בשדה אע"פ שאוכלין בעיר אינם אוסרין דאנן סהדי דאלו היו ממטי ליה לאכול במקום
לינתו הוי ניחא ליה טפי ששם הוא מקום שמירתו כ"כ מ"א וכן מבואר בעבוה"ק
להדיא וכן מוכח בריטב"א עי"ש וכתב בפמ"ג דה"ה בתלמידים שאוכלים
בבית בע"ב ולנים בבית רבם דאזלינן בתר לינה מהאי טעמא:
* וה"מ כשנותנים כו' אינם צריכים
לערב - בשו"ע אינו מבואר אי מיירי בדוקא כשהאחין ואביהן היו שרוין בחצר אחד
דאז נטפלין לגביה או אפילו כשהאחים שרוין בחצר אחרת נמי דינא הכי ובריטב"א מסתפק
בזה וכתב דמלשון רש"י משמע דדוקא כשהם שרוים בחצר אחת עי"ש אכן ברבינו ירוחם
משמע דאפילו בחצר אחרת וצ"ע:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד
הלכה ו
האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני
עצמו ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעלן
או רבן תמיד אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין כמי
שסועד אצל חבירו שבוע או חדש, אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב, ואם
עירבו עם חצר אחרת עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת, ואם היו דיורין
עמהן בחצר צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד.
+/השגת הראב"ד/ האחים שכל אחד מהן יש לו בית בפני עצמו. א"א זו הפסקא כתב
תחת הפסקא שבמשנה (/עירובין/ עב) האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם
צריכין עירוב לכל אחד ואחד והעמידוה בגמרא (שם /עירובין דף ע"ב/) במקבלי פרס ואין
הדרך שלו נכון על מקבלי פרס השנוי בברייתא (/עירובין/ עג) בענין נשים ועבדים, אבל פירוש
מקבלי פרס שהאב והבעל והאדון נותנין להם פרנסתם ואוכלין אותן בבתיהם דכיון שהם נזונים
ממקום אחד ואוכלים בבתיהם הם חלוקין במקצת ואחדים במקצת.+
רא"ש מסכת עירובין
פרק ו סימן יט
יט ת"ר מי שיש לו חמשה עבדים
מקבלי פרס וחמש נשים מקבלות פרס רבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים. רבי יהודה
בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים. מאי טעמא דרבי יהודה בן בבא. אמר רב יהודה אמר רב
דכתיב ודניאל בתרע מלכא. הר"ז הלוי ז"ל פסק כרבי יהודה בן בבא משום דרב מפרש
לטעמיה*. והרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' עירובין הל' ו) פסק כדברי
שניהם להקל. ואין זה תרי קולי דסתרן אהדדי דלמר סבירא ליה דאשתו כגופו ועבד לאו כגופו.
ולמר ס"ל כיון דהעבד משועבד לעבודת רבו חשיב כאילו הוא תדיר אצל רבו. וכיון דקיימא
לן הלכה כדברי המיקל בעירוב תפסינן סברת המיקל בעבד וסברת המיקל באשה. תלמיד אצל רבו
מאי ת"ש דרב בי רבי חייא אמר אין אנו צריכין לערב שאנו סומכין על שולחנו של רבי
חייא. ורבי חייא דבי רבי אמר אין אנו צריכין לערב שאנו סומכין על שלחנו של רבי**:
בית יוסף אורח חיים סימן
שע אות ו ד"ה מי שיש
ו מי שיש לו חמש נשים וחמשה עבדים וכו'. גם זה שם ברייתא (בעלה ע"ב)
(עג.) ורבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים ורבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים
ואוסר בנשים וכתב הרא"ש (סי' יט) שר"מ (פסקי עירובין סי' קע"א) פסק
כדברי שניהם להקל וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין (שם) וכתב שם הרב המגיד
שהרשב"א (עבה"ק ש"ד סי' ב) פסק כרבי יהודה בן בבא וכן כתב הרא"ש
בשם הרז"ה (כב: ד"ה והא דת"ר) ובעירוב נקטינן כדברי המיקל:
ומ"ש וכן תלמיד המקבל פרס מרבו
וכו'. גם זה שם בעיא דאיפשיטא וגם בכל אלו מפרש הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין
דמקבלי פרס היינו שלפעמים אוכלין על שולחן אביהם או רבן ולפעמים אין אוכלין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שע סעיף ו
מי שיש לו (מח) חמש נשים וחמשה (מט)
עבדים מקבלים ממנו פרס וכל א' אוכל בביתו, וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו, אינם
אוסרים זה על זה (נ) אם אין עמהם דיורין בחצר או אם העירוב בא אצלם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף ו
(מח) חמשה נשים וכו' - דהם נמי
נמשכין אחר בעליהן ואדוניהן:
(מט) עבדים - וה"ה משרתים:
(נ) אם אין וכו' - וכמו אצל אחין בס"ה.
ודוקא בכל אלו מועיל פרס לפי שהן נמשכין אחריהן אבל באדם דעלמא המקבל פרס מחבירו אין
מועיל כלל:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה ח
מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים
דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה
אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך
יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול
בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שע אות א ד"ה הדר בבית
א הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת שבחצר וכו'. משנה בפרק כיצד משתתפין (פה:)
הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בבית התבן
ובבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו ופירש רש"י
הנותן עירובו עירובי חצירות וכתב הרב רבינו יהונתן (כח. ד"ה מתני' הנותן) בית
שער אף על פי שיש לו ד' מחיצות כיון דרבים עוברים לבתיהם דרך שם אין עליה תורת בית
אלא תורת חצר אבל אם הניח עירובי חצירות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן ובהמותיו
הרי זה עירוב שהרי ראוי לדירה הוא ובית מיקרי והדר שם בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי
אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפילו הכי בית מיקרי לכל דבר: וגרסינן בגמרא
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו
שם אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד ופירש רש"י חוץ מבית שער דחצר דיחיד ומתניתין
בבית שער דחצר דרבים ולפי דברי רב יהודה בית שער דיחיד הדר שם אינו אוסר והנותן עירובו
שם הוי עירוב והרמב"ם בפ"ד (עירובין ה"ח) כתב מי שיש לו בחצר חבירו
בית שער שרבים דורסים בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים
או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול
פתו בו ואח"כ יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו אבל מקום לינה אינו אוסר לפיכך אם קבע
לו מקום לאכול בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה עד כאן
לשונו משמע דדוקא הקובע לו מקום לאכול בבית שער דרבים אינו אוסר אבל הקובע לו מקום
לאכול בבית שער דיחיד אוסר וכתב גבי הנחת עירוב (פ"א הט"ז) ומניחין הכל בכלי
אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר אבל אם נתנו בבית
שער אפילו בבית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת אינו עירוב וכתב הרב המגיד שם שאין
ספק אצלו שהרמב"ם היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן את עירובו אינו
עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער
דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו וכתב שהרשב"א (עה: ד"ה מר סבר) קיים
גירסא דידן להרמב"ם והעמיד דבריו בדרך אחרת אי אפשר להלמה עד כאן ולפי עניות דעתי
נראה דשפיר גריס הרמב"ם כגירסא דידן ומיהו סבירא ליה דלא קיימא לן הכי מדגרסינן
בסוף פרק הדר (עה:) אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו
ודיו ורבי יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קא מיפלגי
מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר אלא דין בית יש לו
והדר שם אוסר וקיימא לן כרבי יוחנן וכיון דלא קיימא לן כרב יהודה בר שמואל בר שילת
במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער
דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב
לא קיימא לן כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער היא בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן
את עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ואם כן שפיר כתב הרמב"ם בפרק א' שהנותן
את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב ומ"ש בפ"ד בית
שער שרבים דורסים בו יש לומר דלרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שהוא של רבים לא אסרי
וכל שכן אם הוא של יחיד אי נמי דבפ"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים
דורסים ובית שער של יחיד נמי במשמע שהרי בבית שער של יחיד ג"כ דורסין בו רבים
כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי"ף (כח.) שהשמיט מימרא דרב יהודה בר
שמואל בר שילת ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו
עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד כך נראה לי
לדעת הרמב"ם והרי"ף אבל התוספות בסוף פרק הדר (עה: ד"ה ורבי יוחנן)
כתבו דמימרא דרב יהודה בר שמואל בר שילת אתיא נמי כרבי יוחנן דהתם מיירי בבית שער דחצר
כדפירש רש"י דאינו עשוי לדירה אבל הכא בבית שער דבית אוסר וכן כתב גם כן הרא"ש
(סי' כב) וקודם לכן כתב דההיא דרב יהודה בר שמואל בר שילת פליגא אדרבי יוחנן והלכה
כרבי יוחנן וזה נראה שתופס רבינו עיקר שכתב כאן הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו אוסר
ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד ובסימן שס"ו (קלה. סע' ג) כתב שאין
מניחין את העירוב אלא בבית הראוי לדירה שכוונתו בזה למעט בית שער אכסדרה ומרפסת ולא
חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד וזהו כמ"ש לדעת הרמב"ם והרי"ף
והכי נקטינן. והוי יודע שמה שלא כתב הרמב"ם דין זה בפ"ד בסגנון המשנה כמנהגו
הוא משום דגרסינן בפרק הדר (עה:) [גמרא] האחין שהיו אוכלין על שולחן אביהם תנו רבנן
מי שיש לו אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו בית התבן ובית הבקר ובית העצים
ובית האוצר הרי זה אוסר עליו רבי יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד ומשמע דהלכה
כרבי יהודה דקאמר התם שעשו חכמים מעשה כמותו וכן פסקו הפוסקים ומקום דירה הוא מקום
פיתא כמו שיתבאר (טור קמ. סע' ה) ובודאי דרבי יהודה לא פליג אסתם מתניתין דפרק כיצד
משתתפין דמפלגא בין בית שער אכסדרה ומרפסת לבית התבן וכו' הילכך כל היכא שאינו קובע
לאכול פתו שם אפילו הוא בית התבן ובית הבקר וכו' שהם מקומות ראויים לדירה ואפילו בית
גמור המיוחד לדירת אדם אינו אוסר כיון שאינו קובע לאכול פתו שם וכדאמר רבי יהודה בברייתא
ואם קובע לאכול פתו שם אם הוא בית שער אכסדרה ומרפסת לא חשיבי בית דירה ואינו אוסר
ואם הוא בית התבן או בית הבקר וכו' חשיב בית דירה ואוסר ובכהאי גונא הוא דמפלגא מתניתין
בינייהו. ורבינו ירוחם בחלק ט"ו (ני"ב פט:) כתב וזה לשונו ומי שיש לו אכסדרה
ובית הבקר ובית שער ובית התבן ובית העצים ובית האוצרות בחצר אחד ודר בחצר אחרת אינו
אוסר עליהם אלא אם כן היה אוכל שם עד כאן לשונו. נראה מדבריו שתפס הברייתא כפשטה דמקום
דירה מהני גם לבית שער ואכסדרה ומרפסת ולא נזכר מהמשנה שמחלקת ביניהם או חשב שהיא נדחית
מפני ברייתא זו ולא דק דתרווייהו איתנהו כדפרישית:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שע סעיף א
(א) הדר א בבית שער, אכסדרה (ב) ומרפסת
שבחצר, (ג) אינו אוסר על בני החצר, (ד) ב שאינם חשובים דירה. * (ה) אבל הדר בבית התבן,
בבית העצים, בבית הבקר ובבית האוצרות, (ו) אוסר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף א
(א) הדר בבית שער וכו' - לא שנא של
רבים ולא שנא של יחיד ואע"פ שיש לו להבית שער ארבע מחיצות וגם הוא מקורה אפ"ה
כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה ועיין לקמן בס"ז:
(ב) ומרפסת - פירושה מבואר לקמן בסימן
שע"ה:
(ג) אינו אוסר וכו' - אם לא נתן חלק
בעירוב:
(ד) שאינם חשובים דירה - וה"ה
סוכת החג בחג ג"כ לא חשיבה דירה לאסור. בית שאין בו ד"א על ד"א אינו
אוסר דלא חשיבא דירה:
(ה) אבל הדר וכו' - דחשובים דירה ואע"פ
שעשוים מקנים וכיו"ב ומבואר לקמן בס"ה דאם אוכל שם אע"פ שאינו ישן ושוכב
שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם:
(ו) אוסר - עד שיתן חלקו בעירוב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף א
* אבל הדר בבית התבן בית העצים כו'
- מיירי שבית התבן ובית העצים שייך לו ואי מיירי שהיה שאול או שכור מאחר בעינן עכ"פ
שלא יהא לבעה"ב שם עצים וכדומה דבר שאין ניטל בשבת דאל"ה הרי יש לבעה"ב
תפיסת יד ואינו אוסר כמבואר בס"ב:
בית יוסף אורח חיים סימן
שע אות ד ד"ה כתב הרמב"ם
ד כתב הרמב"ם בפרק ד' (ה"א) אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שולחן
אחד אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו אין צריכין עירוב מפני שהם כאנשי בית
אחד וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו ואינו צריך לערב עמהם
כך אלו כאנשי בית אחד הן מפני שהם סומכין על שלחן אחד וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם
אנשי חצר אחרת עירוב א' לכולן ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו ואם היה
העירוב בא אצלם אינם צריכים לערב כמו הבית שמניחים בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת
שכל אלו הבתים כבית אחד הם חשובים עד כאן לשונו. ונראה לי שאפילו אם הם חלוקין בעיסתן
קאמר שאינם אוסרין זה על זה כיון שאוכלין על שולחן אחד תמיד וטעמא משום דקיימא לן כרב
דאמר (שם עג.) מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית
אחד [בדק הבית] ונראה עוד דשולחן אחד לאו דוקא דאפילו אוכל כל אחד על שולחנו כיון דמקום
פיתא דכולם הוי בבית אחד חשיבי כולהו כאנשי בית אחד [עד כאן]: וכן כתב רבינו ירוחם
בחט"ו (ני"ב פט:) בשם התוספות (עב. ד"ה ומודין) כמה אנשים שדרים בבית
אחד אפילו הבית שלהם אינם אוסרים זה על זה ונראה דהכי קאמר לא מיבעיא אם הבית של אחד
מהם לבד שאינם אוסרים זה על זה דהא איכא טעמא דלא השאיל לו רשותו כדי שיאסר עליו אלא
אפילו אם הבית של שניהם דלא שייך האי טעמא אפילו הכי אינם אוסרים זה על זה וטעמא משום
דכיון שאין לכל א' מקום חלוק במחיצות לאכול בו פיתא לא חשיבי אלא כאנשי בית א' ולפי
זה בני מצרים שנוהגים לדור שני שכנים בבית אחד זה באכסדרה שבצד זה וזה באכסדרה שבצד
זה אינם צריכין לערב זה עם זה דכיון דמקום אכילת פיתם הוי באכסדראות שאין ביניהם חילוק
מחיצות הוו כאנשי בית אחד ואף על פי שיש לכל אחד חדר מיוחד לישן בו הא קיימא לן כרב
דאמר מקום פיתא גרים ולא מקום לינה ואפילו אם יש עמהם דיורים אחרים בחצר ונותנין העירוב
באחד משאר בתי החצר אחד מהם נותן עירוב ודי דהוי כחמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד ואין
ביניהם חילוק מחיצות ואף על פי שיש וילון תלוי בפני כל אכסדרה לא חשיב חילוק מחיצות
בהכי מפני שאין אותו וילון מגיע לתקרה או לפחות מג' סמוך לו ואפילו אם מגיע לתקרה נראה
דלא חשיב מחיצה כיון שאינו פרוס תדיר דבשעה שרוצים לעשות דבר של צניעות מותחין אותו
ואח"כ מסלקין אותו לצד אחד ועוד שאין הוילון קבוע מלמטה והרוח מוליכו ומביאו וקיימא
לן דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא שמה מחיצה ואפילו אם כל אחד אוכל בחדרו
המיוחד לו מכל מקום מאחר ששניהם משתמשים בתוך הבית בכל עסקי תשמישיהם באפייה ובישול
וכל דבר חשיבי כאלו אוכלים וישנים בבית מאחר שכולם יוצאים בפתח אחד ואין לשום אחד מהם
פתח מיוחד לרשות הרבים ואפילו אם היה לכל אחד פתח מיוחד לרשות הרבים יש לדון להקל וכמו
שכתבו הפוסקים בתלמידים הדרים בבית בעל הבית כל אחד בחדרו אלא שאיני סומך להתיר בזה
משום דאיכא למימר שלא סמכו הפוסקים על טעם זה לבדו אלא משום שלא השאיל להם רשותו כדי
שיאסרו עליו. ומהרי"ק כתב בשורש מ"ו לא ידעתי במה שנסתפקת בענין האורח ובעל
הבית שהרי דבר פשוט הוא דכל היכא שיש לכל אחד מקום פיתא לעצמו חשיב כל אחד כבעל הבית
ואוסרים זה על זה ודוקא במשאיל מקום לחבירו ואפייה ובישול ביחד איכא לאסתפוקי ואפילו
בכהאי גונא כתב בהגהות שצריך עירוב בלא ברכה והכא אוסרים בעל הבית על האורח ואורח על
בעל הבית ולא תמצא חילוק אלא לענין בני אדם הדרים בחצר א' מהם ולא עירבו עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שע סעיף ד
אנשי חצר שהיו כולם (לו) אוכלים על
שלחן אחד, אע"פ שכל א' (לז) יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים עירוב, מפני שהם
כאנשי בית א'. ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, (לח) עירוב אחד (לכלן) ופת
אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו. ואם היה עירוב בא אצלם, אינם צריכים לתת
עירוב, כדין בית שמניחים בו עירוב, שכל אלו הבתים כבית אחת הם חשובים. הגה: (לט)
וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אע"פ שכל א' ישן בחדר
בפני עצמו, עירוב א' לכולם; <ז> הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן (מ)
הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואע"פ שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות, לא
מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם (מא) ט בקביעות (ר' ירוחם חט"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף ד
(לו) אוכלים על שלחן אחד - אע"פ
שכל אחד אוכל משלו [ב"י]:
(לז) יש לו בית בפ"ע - ללינה
ולשאר תשמישין וכדלקמיה:
(לח) עירוב אחד לכולן - ואיזה מהם
שירצה יכול ליתן הפת וא"צ לזכות דשליחותא דכולהו קעביד:
(לט) וכן וכו' - כ"א על שולחנו.
הרמ"א הוסיף דלאו דוקא על שולחן אחד דה"ה על שולחנות מיוחדות הואיל שהם בבית
אחת:
(מ) הוי כחמשה ששבתו בטרקלין - וע"כ
אפילו היתה שם מחיצה אלא שאין מגיע לתקרה או לסמוך לה בתוך ג"ט הוי כאלו אינה
[כן איתא בב"י]:
(מא) בקביעות - דאין פורסין אותה אלא
כשעושה דבר צניעות:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ז הלכה י
התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת
בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם ובאים ולנים בבית המדרש,
מהלכין אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש
לא היו יוצאין לשדה ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תט סעיף ז
כיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף
התחום או בתוכו (כו) י ולהחשיך שם, (כז) זה הוא עיקר (כח) מצותו. ואפילו לא אמר: שביתתי
במקומי, אלא החשיך שם ושתק, (כט) לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום ולא שנא מי
שבא בדרך וחשכה לו, קונה אלפים אמה בלא אמירה. * ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך
מבע"י ויניח שם מזון <ז> שתי סעודות, כל אחד ואחד * (ל) יא כפי מזונו. ואם
הוא חולה (לא) או רעבתן, שיעורו שתי סעודות בינוניות <ח> שהם (לב) כששה ביצים,
(וע"ל (לג) סימן שס"ח סעיף ג'), (לד) מפת או יב מכל דבר (לה) שמשתתפין בו
שיתופי מבואות; (לו) ואם הוא ליפתן, בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי. (לז) ואומר: בזה
העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה, וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו
ממקום עירובו שאנו רואים (לח) יג כאילו דר שם. אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים,
שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם (לט)
שהוא להם עיקר, (מ) יד ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ז
(לט) שהוא להם עיקר - ומסתברא בפשיטות דאף אם היו
כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו
בפירוש לקנות שביתתם שם:
(מ) ששם היו חפצים - וכן הרועים הלנים
בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה
ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה ה
האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין בחצר
אינן צריכין לערב מפני שהן כבית אחד, ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן
אוכלין הרי הן כבית אחד.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג
כו (ב) ואינו ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחים לתוכו. בפרק קמא עלה
י"ב (ע"ב) אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי או קורה כל שארכו יתר
על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו ואע"פ ששם פירש רש"י שתי חצירות פתוחות
לתוכו ובית לכל חצר כתבו התוספות (ד"ה ובתים) והרא"ש (סי' יז) דאין נראה
אלא כמו שפירש רש"י בפרק הדר (עד. ד"ה בתים) שתי חצירות למבוי ושני בתים
לכל חצר וחצר וכן כתב סמ"ג (הלכות עירובין רמה.) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שיא)
והכי איתא בירושלמי (עירובין פ"א ה"א). וכתב המרדכי (סי' תפא) והיכא דלא
פתוח ליה בתים וחצירות דינו כחצר ובעי פס ארבעה או שני פסין [של] שני משהויין או צורת
פתח וכן בדין שלא אמרו אלא שאינו ניתר בלחי לבד או בקורה לבד אבל בשאר הכשרים ניתר
הוא והוא הדין למבוי שאין ארכו יותר על רחבו שיתבאר בסמוך: וכתב הרשב"א (שו"ת
ח"א סי' תרא) שנשאל מבוי שחסר אחת מדרכי מבוי שאמרו שאינו ניתר בלחי וקורה כגון
שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו או שאין ארכו יותר על רחבו מהו שיהא ניתר בצורת פתח
מכאן ולחי מכאן והשיב צורת פתח מחיצה גמורה היא והרי יש כאן שלש מחיצות מבוי שאינו
פתוח אלא לרוח אחת הצד השני מותר בלחי או קורה. והרמב"ם כתב בפרק י"ז (ה"ח)
ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו וכגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת וכן
מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה ומשהו ונדחק הרב
המגיד בפירוש דבריו והעלה דהכי קאמר שלא היה בו אלא בית אחד אע"פ שיש בו כמה חצירות
או שלא היה בו אלא חצר אחת אע"פ שיש בו כמה בתים ויהיה דעת רבינו שהבתים פתוחים
למבוי אבל רש"י פירש בתים וחצירות שני בתים לכל חצר ושתי חצירות לכל מבוי ולזה
הסכים הרשב"א ז"ל (עבה"ק ש"א סי' ד). עוד כתב שכל פתח מאלו צריך
שיהיה ברחבו ארבעה טפחים או יותר וכן מוכיח בפרק קמא (ה.) בסוגיא במשך מבוי גבי פלוגתא
דאביי ורב יוסף. עוד כתב שצריך שיהיו דיורים אוכלים בכל בית ובית מהם שמקום הפת גורם
עכ"ל. ולענין הלכה כיון דהרא"ש וכמה גדולים וגם הירושלמי מסכימים לפירוש
רש"י הכי נקטינן: כתב רבינו יהונתן (ג: ד"ה ובתים וחצרות) ובתים וחצירות
פתוחים לתוכו כלומר שתי חצירות ובכל חצר שני בעלי בתים כדי שיצטרכו לעירוב חצירות וצריך
שתי חצירות כדי שיצטרכו לשיתוף מבוי דהא קיימא לן (עא:) אין סומכין לשיתוף במקום עירוב
ולעירוב במקום שיתוף ולכל חצר וחצר צריך היכר שאין לסמוך זה על זה על כן לא סגי בבעל
הבית אחד בחצר אחת מצד אחד ובשני בעלי בתים בחצר אחת מצד השני או ברוח אחת שאם היה
כאן אותו בעל הבית שהיה יחיד אין נודע לו אם צריך (שיתוף) [עירוב] אם לא שהרי הוא משתתף
עמהם ולא עירב ואם היו בחצר אחת ארבעה בעלי בתים לא סגי בהכי להתיר המבוי שהרי אינם
צריכין אלא עירוב ואינם צריכים שיתוף ובסימן שפ"ז יתבאר שזהו לדעת רש"י אבל
הרמב"ם (עירובין פ"א הי"ט) סובר שסומכין על שיתוף במקום עירוב ולפי
דבריו צריך לומר דטעמא דבעינן בתים וחצירות פתוחות לתוכו משום דכל שיש בו פחות מכן
אינו דומה אלא לחצר וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רג) שהטעם שאמרו אין
מבוי ניתר בלחי או קורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר
לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצירות שדרכן של בעלי בתים להשתמש
בהם יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות וכן הדין במבואות שאין
בתים וחצירות פתוחות לתוכן דיוריהם מועטים והרי משתמשים בהם יותר שאינן בושים כל כך
לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ובמחיצה
כל דהו סגי עד כאן:
ומ"ש ואפילו אין דרין בו אלא
האב ובניו וכו'. גם זה שם בעלה הנזכר בעיא דאיפשיטא. ומשמע בגמרא דבבן המקבל פרס מאביו
ותלמיד מרבו והם אוכלין לעצמן בבתיהן הוא דכיון שאין אוכלין על שולחן אחד חשיבי שנים
ואע"ג דלענין לאסור זה על זה חשבינן להו כאחד כמבואר בסימן ש"ע (משום דעירובין
דרבנן אזלינן בהו הכא והכא לקולא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף כו
הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא
(פח) כשאינו נמוך פחות מי"ט * (פט) כב <יד> מרווחים ולא יהא רחבו (צ) יותר
מעשר אמות (צא) מצומצמות ושיהא (צב) ארכו ד' אמות מרווחות או יותר, אבל אם חסר א' מכל
אלו אין לו תקנה * (צג) כג אלא בצורת פתח; ואם היה (צד) בגובה חללו יותר מעשרים אמה
מצומצמות, * (צה) <טו> אינו ניתר בקורה * אבל ניתר הוא * בלחי ואם רוצה להכשירו
בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פי' ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה). שעל
ידי כך מסתכלים בה. ואם היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה (צו) למעטו מעשרים,
די * (צז) כד בבנין רחב טפח (צח) כרוחב הקורה. אבל אם אינו גבוה י' וחוקק בו להשלימו
לי', (צט) <טז> צריך לחוק ד' אמות (ק) לתוך המבוי (קא) על פני כל רחבו. אין
מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו * (קב) כה שני חצרות * ולכל חצר שני
בתים (ואפי' כל החצרות פתוחות זו לזו) (הרא"ש ומרדכי והטור) (קג) כו
<יז> ויש חולקים בזה (ב"י בשם הרי"ף ורמב"ם), ושלא יהא בכל
פתח מאלו פחות מד"ט, ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם; ואפי' היה
הבית הא' לאב והב' לבן, אע"פ שהבן מקבל פרס משלחן אביו (קד) ואוכל בביתו, הרי
הם נידונים כשנים; ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל, מהני עוד צריך (קה) שיהא
ארכו (קו) יותר על רחבו. ואם חסר (קז) א' מאלו, (קח) אינו ניתר אלא בפס ארבע או
שני פסין שני משהויין (קט) או צורת פתח. הגה: וי"א דנוהגין האידנא לתקן
(קי) כל המבואות בצורת הפתח, (קיא) דכל המבואות שלנו <יח> יש להם כז דין חצרות
(ת"ה סי' ע"ד). [ד*] והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו
של מבוי, ודין חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני
למעלה אפי' בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב, <יט> ועל כן יש ליזהר להעמיד (קיב)
[ז] תחת החבל (קיג) כח שני קנים גבוהים י' (קיד) מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפי' במבוי
מפולש (קטו) בתורת צורת פתח, או אפי' בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני (וכמו שנתבאר
לעיל ס"ס שס"ב) (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף כו
(קא) על פני כל רחבו - דאם ישאר הפסק בין החקיקה
ובין הכתלים לא יוכלו הכתלים להצטרף להן וכאין כתלים להמבוי דמי. אכן אם ההפסק בין
החקיקה ובין הכתלים הוא רק פחות מג' טפחים י"ל דמהני [פמ"ג]:
(קב) שני חצרות - הטעם בזה משום דהא
דהתירו במבוי בלחי וקורה מחמת דיש בו ריבוי דיורין ואין משתמשין בו בהצנע כ"כ
לפיכך סגי בתיקון כזה משא"כ בחצר שאין מצוי בו דיורין כ"כ משתמשין בו בהצנע
טפי לכך צריך הכשר טפי שני פסין או פס ד"ט ולכך ה"נ במבוי שאין בו שני חצרות
פתוחין דיוריהן מועטין ועושין בו תשמישי הצנע ולכן לא סגי בלחי וקורה:
(קג) ויש חולקין - דכיון דיכולין לערב
יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר אחת וה"ה בבתים הפתוחים זה לזה וכתבו האחרונים דכיון
שהוא מלתא דרבנן נקטינן לקולא:
(קד) ואוכל בביתו - לאפוקי אם דרך
אכילתו בבית האב:
(קה) שיהא ארכו וכו' - שכן דרך המבוי
להיות:
(קו) יתר על רחבו - אפילו משהו [וארכו
מקרי דרך כניסתו למבוי ומה שאינו דרך כניסתו מקרי רוחב] דאם ארכו כרחבו הו"ל כחצר
וכדלקמיה:
(קז) אחד מאלו - קאי על כל מה שמבואר
כאן מן אין מבוי ניתר וכו' וכן הדין לענין כשלא היה אורך המבוי ד"א:
(קח) אינו ניתר וכו' - דדינו כחצר
וע"כ צריך לזה פס ד' טפחים וכו' וכדלעיל בס"ב:
(קט) או צורת פתח - וזה מהני אפילו
ברחב מעשר וכדלעיל בס"ב:
(קי) כל המבואות וכו' - בין סתום מצד
אחד בין מפולש משני הצדדין בין רחב עד עשר אמות בין יותר מעשר אמות:
(קיא) דכל המבואות שלנו וכו' - היינו
משום דבמבואותינו אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ולכן אין ניתר בלחי וקורה כדין היתר
מבוי ואף דבחצר סגי בשני לחיים משני הצדדים בלא צוה"פ מ"מ משום דלפעמים המבוי
מפולש משני צדדין ואז בודאי צריך להחמיר בו שיצטריך צוה"פ אף באין בתים וחצרות
פתוחות לתוכו מחמת שבראשה פתוח לר"ה או לכרמלית או שלפעמים רחב יותר מעשר דבזה
אפילו בחצר צריך מדינא צוה"פ וכנ"ל בס"ב לכן הנהיגו תמיד לעשות צוה"פ.
והנה לצד השני של מבוי אם אין רחב יותר מעשר אמות יש דעות בין האחרונים דדעת הרבה מהם
דשם סגי עכ"פ בשני לחיים משני הצדדים ולא בעי צוה"פ וטעמם דממ"נ אם
דינו כמבוי מפולש הלא גם בו קי"ל לקמן בסימן שס"ד דא"צ צוה"פ רק
מצד אחד ובצד השני סגי בלחי אחד או קורה ואם דינו כחצר וכנ"ל הלא עכ"פ די
בשני לחיים ויש מאחרונים שמצדדין דמצד המנהג יש לעשות בכל צד צוה"פ. ובודאי צריך
לכתחלה ליזהר בזה אך במקום הדחק שנפסק החבל שע"ג הלחיים בשבת או כל כה"ג
נראה דיש לסמוך עליהם להקל היכא שאין רחב יותר מעשר אמות אף דהוא פרוץ במילואו. והנה
במבואות שלנו הנ"ל שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו אם הוא מבוי עקום יש דעות בין
האחרונים אם צריך לעשות תיקון בעקמימותו כדין המבואר לקמן בסימן שס"ד ס"ג
דיש לומר כיון דמעיקר הדין יש לו דין חצר אין צריך שום תיקון שם ודי במה שעושה התיקון
בשני ראשיו ויש מחמירין בזה והמנהג להקל ודע עוד דהא דמבואר דבעיירות שלנו צריך צוה"פ
היינו בעיירות שאינן מוקפות חומה או שמוקפין חומה והחומה נפרצה לר"ה או לכרמלית
ביותר מעשר אמות אבל כשמוקף חומה והחומה לא נפרצה רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים
דרים שם ובין מקום שהעו"ג דרים שם כדי שלא יאסרו על היהודים לטלטל אין צריך לעשות
שם צוה"פ רק די בפס רחב ד' טפחים או שני פסין של שני משהויין כשנפרץ שם במלואו
ואינו רחב שם יותר מעשר אמות במקום שרוצה לעשות התיקון (אף שהמבוי באמצע רחב יותר מעשר
אמות) כי העיר הזו יש לה דין חצר לגמרי. וכשלא עשה שום תיקון בין יהודי לעו"ג
ג"כ הדין כאן כמו בחצר דמותר לטלטל בכלים ששבתו בתוכו אבל לא לבית ולא מבית לחצר:
(קיב) תחת החבל וכו' - וכיון שהקנים
שלמטה גבוהין עשרה טפחים א"צ עוד קנים למעלה לקשור החבל בהן אלא יכול לקשור החבל
נגדן אפילו בגג למעלה מזה ומזה וכדקי"ל לעיל בסוף סימן שס"ב דהקנה של מעלה
א"צ ליגע בקנים שלמטה. גם הא דמבואר לעיל בסוף סימן שס"ב דאין לקשור הקנה
של מעלה או החבל מן הצד של הקנים רק למעלה על גביהן הכא כשקושר החבל למעלה על הגג באיזה
קנה לא שייך לדקדק באופן הקשירה אם ע"ג או מצדו כל שהקנים שלמטה מכוונים תחת החבל
כשר. אם יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים שלמטה לא הוי צוה"פ בזה כיון שהגג
מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צוה"פ בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג
למעלה נגד הקנים בענין שיהיו הקנים מכוונים תחת החבל בלי הפסק:
(קיג) שני קנים - על הארץ אבל כותלי
המבוי אין נחשבין במקום הקנים. ואם איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה אם סמך עליו
מע"ש דלא גרע מלחי בסי"א. וה"ה כשיוצאים מהכותל חיפופים פחות פחות מג"ט
עד פחות מג"ט סמוך לארץ יש לסמוך עליהם מע"ש לשם קנים של צוה"פ ובלבד
שיהיו מגולים למעלה תחת החבל ויש מחמירין בחיפופים כאלה שאינם עשויים דרך מזוזת הפתח
ולא חשיב פתח. אם מעמיד הקנים בתוך הבית או בתוך גדר המוקף מד' רוחותיו לאו כלום הוא
ואפילו אם קנה אחד העמיד שם ג"כ לא מהני:
(קיד) מכוונים תחת החבל - ואם משהו
יוצא מן הצד פסול:
(קטו) בתורת צורת פתח - ר"ל ומהני
אפילו ביותר מעשר אמות: