רי"ף ערובין דף כג.
גמ' ערובין דף עג.- עד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 47:22
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:24 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות
כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב
2)ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב
בחצרו, כן הוא במבוי
3)אסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי,
והתירוהו ע"י שיתוף
4)אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד
שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות ולכל חצר שני בתים
5)מבוי שצדו א' אינו יהודי וצדו א'
ישראל
1)
המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות
תורת עירוב
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה יג
מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר
וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו
לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף
אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא
נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפז
סעיף א
(א) <א> המשתתפין במבוי (ב)
צריכים לערב בחצירות (ג) כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, (ד) שהרי אין התינוקות
מכירים מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו א במבוי בפת, סומכין עליו (ה) ואין * צריכין
לערב בחצרות (ו) שהרי התינוקות מכירים בפת. * וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה,
(ז) אין סומכין על השיתוף; אבל כשכל חצר עירבה לעצמה, ואח"כ נשתתפו במבוי ולא
עירבו דרך פתחים שביניהם, (ח) מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי דרך פתחים שביניהם, שסומכים
על שיתוף במקום עירוב. * ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי, מותרות להשתמש
החצרות במבוי, * שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף. הגה: ב
[א] ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב (ט) אפילו לא נשתתפו אלא ביין, (י) וכן
סומכין אעירוב במקום שיתוף (הרא"ש והמרדכי פ' הדר וטור). ולעיל, סי' שס"ו
ס"ז בהג"ה, כתבתי דאנו נוהגין לכתחלה שלא לעשות רק שיתוף א' בקמח; (יא)
<ב> ונ"ל הטעם כי עירוב שלנו שכל א' מבני החצר נותן לשיתוף, הוי כעירוב
ושיתוף ביחד, ולכתחלה אין לעשות יותר. והא שהצריכו שיתוף ועירוב, (יב) היינו בזמן הגמרא
שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק החצר עירבו ביחד וא' מבני החצר נותן לשיתוף, אבל בכה"ג
כ"ע אין עושין רק שיתוף א', ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה (ד"ע
ותשובת מהר"ם שהביא הב"י).
משנה ברורה סימן שפז
(א) המשתתפין במבוי - ולא מיירי בפת
אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין:
(ב) צריכין לערב בחצרות - היינו החצרות
עם הבתים:
(ג) כדי וכו' - ר"ל דמדינא לא
היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא ע"י
שיתוף שבמבוי אלא כדי וכו':
(ד) שהרי אין וכו' - ויאמרו אבותינו
לא עירבו:
(ה) ואין צריכין לערב בחצרות - כל
אחת לעצמה:
(ו) שהרי התינוקות מכירים בפת - מתוך
שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו הפת בבית
שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני:
(ז) אין סומכין על השיתוף - ששיתוף
המבוי אינו מועיל אלא לחבר כל החצרות עם המבוי יחד אבל לא לחבר הבתים עם החצרות שיהא
מותר עי"ז להוציא מן הבית לחצר:
(ח) מותרים להשתמש בחצרות שבמבוי
- היינו להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית והטעם דכשם שהשיתוף מחבר לכל החצרות שיהיה
מותר לטלטל מהן למבוי כן מחברן שיהיה מותר לטלטל מזה לזה:
(ט) אפילו וכו' ביין - דאע"ג
דעירובי חצרות לא מהני בעלמא כ"א בפת הכא מיגו דמהני לענין שיתוף [דמהני אפילו
בשאר אוכלין ומשקין] מהני נמי לענין ע"ח:
(י) וכן סומכין אעירוב וכו' - כבר
נזכר זה בדברי המחבר מקודם ואגב גררא חזר וכתבו [מאמר מרדכי]:
(יא) ונראה לי הטעם וכו' - אע"ג
די"ל דטעם המנהג הוא משום דמקמח אופין פת ופת הלא קי"ל דשיתוף מועיל במקום
עירוב י"ל דרצה ליישב המנהג אף לי"א שבדברי המחבר דהיכא שלא עירב כל חצר
לעצמה לכו"ע אין סומכין על השתוף במקום עירוב ואנן נהגינן דאין עושין רק שיתוף
לבד:
(יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר וכו'
- הקשה הלבוש א' מי יאמר שבזמן הגמרא לא נתנו כל בני החצר לשיתוף רק אחד מבני החצר
ועוד לו יהי שאחד מבני החצר נתן לשיתוף מה בכך הרי הוא מזכהו לכולם והוי כאלו כולם
נתנו עי"ש אך העיקר שהעולם סומכין על דעה הראשונה שאפילו לא עירב כל חצר לעצמה
אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצרות כלל. ויותר טוב לומר בפירוש בשעת
הנחת העירוב שמניחו גם לשם שיתוף ובזה יוצא לכולי עלמא כמו שכתב הריטב"א בהדיא:
2)
ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצרו, כן הוא במבוי
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה יג
מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר
וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו
לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף
אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא
נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.
בית יוסף אורח חיים סימן
שצא אות א ד"ה ככל משפטי
א ככל משפטי הביטול למי ששכח ולא עירב בחצרו כן הוא במבוי שאם שכחה חצר
אחת ולא נשתתפה מבטלת רשותה וכו'. זה פשוט:
ומ"ש או הם לה אע"פ שהן
רבים. כלומר וקיי"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמבואר בסימן ש"פ
(קמו: סעיף ד') אפילו הכי מבטלים לבני חצר זו לפי שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד
בחצר וזה למד רבינו ממ"ש בסמוך דחצר א' של ישראל אע"פ שיש בו בעלי בתים רבים
חשיבי כיחיד לענין עיר שכולה גוים: ומה שצריכין ביטול דוקא בשלא עירבו כולם יחד דרך
פתחים שבין חצר לחצר אבל אם עירבו דרך פתחים אין צריכין ביטול כדפרישית לעיל בסימן
שפ"ז (קנא:):
ומ"ש וככל משפטי ישראל בחצר עם
הגוי כן הוא במבוי או בעיר וכו' אבל חצר אחד לא אפילו הרבה בתים של ישראל פתוחים לתוכו.
כן כתב הרא"ש בריש פרק הדר (סי' א) והביא ראיה לדבריו ורבינו ירוחם כתבה בספרו
(ני"ב חי"ו צ ע"ד): ודבר פשוט הוא שצריך שתהא העיר מוקפת חומה לדירה
ואז יהיה מותר לטלטל בה וכבר האריך בזה מהרי"ק בשורש מ"ו וסתם עיירות הן
מוקפות לדירה וסתם מבצרים אינם מוקפין לדירה וכמ"ש רבינו בסימן ת"א (בסופו):
ודע שמהר"י קולון בשורש מ"ח כתב שדברי הרא"ש ליתנהו אלא לחד תירוץ שכתב
המרדכי (סי' תקט) אבל לאידך תירוצא נראה שהוא אוסר היכא ששני ישראלים דרים בעיר ואוסרים
זה על זה ואפילו דרים בחצר אחד וכן נראה שהוא דעת סמ"ג (הל' עירובין רמג ע"ד)
ושקשה בעיניו להתיר נגד הפוסקים שלהם דהיינו סמ"ג והמרדכי ומכל מקום כתב דבב'
בתים זה לפנים מזה דפליגי בה שמואל ורבי יוחנן אם צריכין לתת כל אחד עירוב או אם די
בשיתן הפנימי ונסתפקו הפוסקים הלכה כדברי מי בהא יש לסמוך על הרא"ש להחשיבם כא'
ולע"ד נראה דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכל התורה כולה וכל שכן בדיני עירוב
דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בו וכל שכן שגם המרדכי לחד תירוצא אתי כוותיה. וזה לשון
התוספות בריש פרק הדר (סב: ד"ה ורבי יוחנן) ואומר ר"י דאותם יחידים ישראלים
הדרים בכרכים המוקפים חומה שיש להם מחיצות גמורות ודלתותיהם נעולות בלילה שרי לטלטל
בכולה בשבת כיון דליכא ישראל אחר דאסר עליה וכתב שם המרדכי ומ"ש ר"י ודלתותיה
נעולות בלילה לא נהירא לר"מ (פסקי עירובין סי' קלב) דאפילו אינן נעולות נמי וכן
כתבו הגהות בפ"ב מהלכות עירובין (אות ו). וכתב מהרי"ק בשורש מ"ו דלכל
הפחות בעינן שתהא ראויה לינעל בלילה ואפילו נעולות ממש בעינן לדעת התוספות עד כאן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצא סעיף א
ככל משפטי ביטול (א) למי ששכח ולא
עירב בחצרו, כן הוא במבוי. * שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה, * מבטלת רשותה לשאר בני
המבוי או הם לה, (ב) <א> אע"פ שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי חשובים (ג)
כיחיד בחצר. (ד) וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו"ם, כן הוא במבוי (ה) או בעיר,
שאין אסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה (ו) <ב> עד שיהיו שתי חצרות של בתי
ישראל בעיר, אבל חצר אחת, לא, (ז) אפילו אם הרבה בתים של ישראל פתוחי' לתוכה; והוא
שתהא העיר מוקפת חומה (ח) לדירה. (ט) וסתם עיירות הן מוקפות
לדירה. וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. (י) וכשיש ב' חצרות של בתי ישראל בעיר צריכים
לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, (יא) <ג> ואין מספיק במה שישכור משר העיר.
הגה: (יב) ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם, אבל (יג) לטלטל
במבוי יכול לשכור מן השר (יד) שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העכו"ם
משם. (ריב"ש סי' תש"י /תכ"ז/) * במה דברים אמורים בשר שאין הבתי'
שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל (טו) א אפילו בשעת מלחמה, אבל במקום
שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או
[א] משכירו ולקיטו (טז) מהני, * שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני
העיר (יז) בשעת מלחמה * (יח) שלא מדעתם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצא סעיף א
(א) למי ששכח ולא עירב וכו' - המבואר
בסימן ש"פ ושפ"א:
(ב) אע"פ שהם רבים - אהם לה קאי
ור"ל וקי"ל בסימן ש"פ דאין מבטלין רשות לשני אנשים שלא עירבו מפני שהם
אוסרים זה ע"ז וא"כ לכאורה גם הכא הרי יש רבים בחצר ולא נשתתפו במבוי איך
יכולין לבטל להם קמ"ל כיון דעכ"פ עשו ע"ח יחד כיחיד חשיבי:
(ג) כיחיד בחצר - ופשוט דהבטול לא
יועיל רק לזה החצר שביטלו לגביה דהוא יהיה מותר להוציא מחצרו למבוי אבל שארי חצרות
אסורין להוציא מחצרן למבוי וכעין מה שכתב לעיל בסימן ש"פ ס"ד ואפילו ביטלו
לו גם רשות ביתם וחצרם ג"כ נראה דלא מהני להוציא מחצרן למבוי דרבים לגבי יחיד
לא נעשו כאורחים ואפילו אם נאמר לענין זה דבני חצר חשיבי כרבים הא מבואר שם דרבים לגבי
רבים ג"כ לא נעשו כאורחים:
(ד) וככל משפטי וכו' - ר"ל שמבואר
בריש סימן שפ"ב דאין הנכרי אוסר עד שיהיו שני בתי ישראלים בחצר כן הוא במבוי שאין
אסור להוציא מהחצר למבוי שהוא מתוקן בלחי וקורה עד שיהיו שני חצרות של ישראלים במבוי:
(ה) או בעיר - היינו המוקפת חומה דאינה
צריכה עוד תיקון וכדלקמיה דאי לא היה מוקף חומה בכלל כרמלית היא כ"ז שאינה מתוקנת
בלחי וקורה:
(ו) עד שיהא שתי חצרות - דאז אוסרים
זה ע"ז להוציא כלי הבית למבוי כ"ז שלא נשתתפו ביחד ובזה העכו"ם ג"כ
אוסר עליהם שלא יועיל שיתופן עד שישכרו ממנו רשותו במבוי:
(ז) אפילו אם הרבה וכו' - דלגבי מבוי
כל בני החצר חשובים כחדא וכנ"ל:
(ח) לדירה - דאל"כ בלא"ה
אסור אם היא יותר מבית סאתים דהוא בכלל קרפף המבואר לעיל בסימן שנ"ח:
(ט) וסתם עיירות וכו' - דסתם עיירות
בונים בתים תחלה ואח"כ מקיפין חומה סביבם לצורך הבתים ומקרי עי"ז מוקף לדירה
משא"כ מבצרים שאנו קורין שלא"ס שנעשה להשמר מפני האויב הוא מוקף תחלה בחומה
ואח"כ בונים בתים בתוכו:
(י) וכשיש שתי חצרות וכו' בעיר - נראה
דאפילו אם כל חצר היה במבוי אחר לא נחשב כיחיד במקום עכו"ם דכיון שהעיר מוקפת
חומה סביבה נחשבים כל המבואות כמבוי אחד ואוסרים הישראלים זה ע"ז וממילא צריכים
לשכור מהעכו"ם רשותו אם לא שהיו מקומות חלוקין זה משה בצוה"פ או בשני פסין
וכאשר ביארנו בסימן שפ"ו ס"ב בהג"ה במ"ב ולקמן בסימן שצ"ב
ס"ו:
(יא) ואין מספיק וכו' - אף שהבתים
שלו ומסרן לאנשי העיר ע"מ שישלמו לו מס מן הבתים כנהוג והטעם שהרי לא יכול לסלקן
כ"ז שמשלמין לו המס וכההיא דסימן שפ"ב סי"ח. ואפילו אם הוא ממונה ג"כ
על משפטיהם כיון שאין לו רשות לענין בתי העיר:
(יב) ויש אומרים וכו' - וכן הסכימו
האחרונים להלכה:
(יג) לטלטל במבוי - להוציא מבתי ישראל
ולהכניס להם:
(יד) שהרי דרך המבוי הוא של השר -
ר"ל שמסתמא יש לו רשות להשר על הדרך לשנותה ולתת לבע"ב דרך מצד אחר ויכול
להשכיר להם:
(טו) אפילו בשעת מלחמה - אלא מתנהג
הדבר ע"פ יועצי המדינה:
(טז) מהני - היינו אפילו לענין להוציא
ולהכניס לבתי העכו"ם:
(יז) בשעת מלחמה - עיין בבה"ל:
(יח) שלא מדעתם - ולפ"ז מותר
לשכור מהממונה של מלך שהרי יש רשות להמלך להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר שלא
מדעתם מדינא דמלכותא וא"כ כל עבד מעבדיו הקטנים הוי כשכירו ולקיטו שהרי הממונה
הוא במקום המלך ונ"ל דוקא מהממונה ע"ז כמו זה שקורין פאליציי"א שידוע
שכל דבר המלכות נעשה על ידו ואפילו מהמשרתים שלהם שהרי יש להם רשות ליקח משרתים שעל
ידיהם נתקיים כל צויי המלך אבל מאנשי חיילותיו אפילו הראש שלהם לא מהני במקום שהוא
אין ממונה ע"ז [חיי אדם]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצא סעיף א
* שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה - עיין
סימן שפ"ז דכשעירבו החצרות דרך פתחים שביניהם אינם צריכים בטול כלל דסומכין על
עירוב במקום שיתוף וכ"כ הטור:
* מבטלת רשותה וכו' - ומ"מ היא
עצמה אסורה להוציא מחצרה למבוי וכדלעיל בסימן ש"פ והיכא דביטלה להן גם רשות ביתן
וחצרן משמע מהגר"ז דגם הם מותרין להוציא למבוי משום דכיון דעירבו ביחד כולן כדרים
בבית אחד דמי והוי כאורח לגבי שארי חצרות שבמבוי אכן לפי דעת בעל חמד משה שהבאנו לעיל
בסימן ש"פ אינו כן דמ"מ רבים הם ורבים לא הוי כאורחים אך דעת בעל אבן העוזר
בסימן ש"פ דאפילו רבים לגבי רבים חשיבי כאורחים וצ"ע למעשה:
* בד"א בשר שאין הבתים שלו -
הלשון אינו מדוקדק דאפילו בבתים שלו כל שהשכירן או מסרן למס ואינו יכול לסלקן ולא שייר
לו רשות להניח שם כליו לא מהני במה ששוכרין ממנו וכדמוכח בב"י עצמו בתחלת דבריו
וכן מוכח בת' הרשב"א סי' תרכ"ו וכמו שפירשנו במ"ב בד"ה ואין מספיק
אלא דנראה דלהכי נקט המחבר דינו בשר שאין וכו' משום אורחא דמילתא דע"פ רוב בשר
שהבתים שלו דרכו להניח כליו בבתי אנשי העיר ואין מוחה בידו וכיון שכן המנהג הוי כמו
ששייר לו כח ורשות בחצר וכמו שכתב כן באמת הריב"ש ומביאו הב"י ולהכי נקט
ב"י דינו באין הבתים שלו אבל היכי דידעינן שלא שייר לו זכות כגון במקום שאין המנהג
להניח שם כליו בודאי אפילו בבתים שלו אין יכולים לשכור ממנו. ודברי החיי אדם בזה קשים:
* שהרי יש לו רשות - ואם ע"י
הכרח נוהג כך ואינו מחוק המלכים אינו מועיל [א"ר בשם ריב"ש]:
* שלא מדעתם - עיין בחכם צבי סימן
ו' שנתקשה בזה דמאי מהני במה שיש לו רשות להניח כלים בשעת מלחמה הרי עתה עכ"פ
אינו שעת מלחמה וממילא אין לו עתה שום רשות וא"כ איך יכולין לשכור ממנו ומצדד
דמיירי בשר שהיכולת בידו לעורר מדנים ומלחמה בכל שעה שירצה עם שכניו ואין בני המדינה
מעכבין עליו ולהכי יפה כחו להשכיר ולאפוקי אם אין בידו בלבד בלי רשות אנשי העיר לערוך
מלחמה בודאי אין כחו יפה שלא בשעת מלחמה להשכיר רשותן עיי"ש:
3)
אסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי, והתירוהו ע"י שיתוף
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפו סעיף א
אסרו חכמים לטלטל (א) מן החצירות למבוי,
(ב) והתירוהו ע"י שיתוף (ג) שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל * מכל חצר וחצר ונותנים
אותו בא' מן החצירות ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר. ומפני שאינו אלא לשתף
החצרות, יכולים ליתנו באויר החצר (ד) או בבית שאין בו ארבע על ארבע. * וא"צ ליתנו
בבית, רק שיהיה (ה) במקום המשתמר הילכך אין נותנים אותו באויר המבוי. (ו) (וע"ל
סי' שס"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שפו סעיף א
(א) מן החצרות למבוי - מפני שהמבוי חשיב רשות משותפת כנגד החצרות
שאינם מיוחדים רק לאנשי אותו החצר וגזרו אטו מר"ה לרה"י:
(ב) והתירוהו ע"י שיתוף - שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי
החצר יחד וכדלעיל ריש סי' שס"ו כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי יחד ונעשים
כחצר אחד:
(ג) שגובין פת או ד"א - ואף דלענין עירובי חצרות בעינן דוקא
פת כדלעיל בסי' שס"ו שאני התם דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת ודירתו
של אדם אינו נמשך אלא אחר פתו משא"כ שיתופי מבואות דאינו אלא לשתף רשות החצרות
שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא הלכך סגי בכל דבר מאכל ומזה הטעם נמי סגי
כשנותנים אותו באויר החצר:
(ד) או בבית שאין בו וכו' - דאפילו אם נימא כיון דלא חשיב בית הקיפו
וקירויו כמו שאינו עכ"פ לא גרע מאויר שבחצר:
(ה) במקום המשתמר - וחצר מקרי מקום המשתמר [גמרא]:
(ו) וע"ל סי' שס"ו - ס"ג לענין עירובי חצרות דשם
בעינן דוקא שיניחנו בבית דירה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפו סעיף א
* מכל חצר וחצר - ואותו חצר שמניחין
בו השיתוף א"צ ליתן חלק בזה וכמו הבית שמניחין בו העירוב לענין ע"ח לעיל
בסימן שס"ג ס"ג:
* וא"צ ליתנו בבית וכו' - מלשון
זה משמע דיכול ליתן שיתוף בבית וכן מוכח מהרמב"ם בהלכותיו פ"א מעירובין וכן
הוא ג"כ דעת רש"י והרשב"א והראב"ד וכן משמע דעת הרא"ש וכמו
שכתב בב"י ודלא כדעת התוספות שמצדדין דשיתוף והא דוקא בחצר ולא בבית:
4)
אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות
ולכל חצר שני בתים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה ז
אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו
בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל
מבוי שארכו כרחבו הרי הוא ו כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו,
או בפס רוחב ארבעה מרוח אחת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות כו (א) ד"ה והא דמבוי
כו (ב) ואינו ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחים לתוכו. בפרק קמא עלה
י"ב (ע"ב) אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי או קורה כל שארכו יתר
על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו ואע"פ ששם פירש רש"י שתי חצירות פתוחות
לתוכו ובית לכל חצר כתבו התוספות (ד"ה ובתים) והרא"ש (סי' יז) דאין נראה
אלא כמו שפירש רש"י בפרק הדר (עד. ד"ה בתים) שתי חצירות למבוי ושני בתים
לכל חצר וחצר וכן כתב סמ"ג (הלכות עירובין רמה.) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שיא)
והכי איתא בירושלמי (עירובין פ"א ה"א). וכתב המרדכי (סי' תפא) והיכא דלא
פתוח ליה בתים וחצירות דינו כחצר ובעי פס ארבעה או שני פסין [של] שני משהויין או צורת
פתח וכן בדין שלא אמרו אלא שאינו ניתר בלחי לבד או בקורה לבד אבל בשאר הכשרים ניתר
הוא והוא הדין למבוי שאין ארכו יותר על רחבו שיתבאר בסמוך: וכתב הרשב"א (שו"ת
ח"א סי' תרא) שנשאל מבוי שחסר אחת מדרכי מבוי שאמרו שאינו ניתר בלחי וקורה כגון
שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו או שאין ארכו יותר על רחבו מהו שיהא ניתר בצורת פתח
מכאן ולחי מכאן והשיב צורת פתח מחיצה גמורה היא והרי יש כאן שלש מחיצות מבוי שאינו
פתוח אלא לרוח אחת הצד השני מותר בלחי או קורה. והרמב"ם כתב בפרק י"ז (ה"ח)
ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו וכגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת וכן
מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה ומשהו ונדחק הרב
המגיד בפירוש דבריו והעלה דהכי קאמר שלא היה בו אלא בית אחד אע"פ שיש בו כמה חצירות
או שלא היה בו אלא חצר אחת אע"פ שיש בו כמה בתים ויהיה דעת רבינו שהבתים פתוחים
למבוי אבל רש"י פירש בתים וחצירות שני בתים לכל חצר ושתי חצירות לכל מבוי ולזה
הסכים הרשב"א ז"ל (עבה"ק ש"א סי' ד). עוד כתב שכל פתח מאלו צריך
שיהיה ברחבו ארבעה טפחים או יותר וכן מוכיח בפרק קמא (ה.) בסוגיא במשך מבוי גבי פלוגתא
דאביי ורב יוסף. עוד כתב שצריך שיהיו דיורים אוכלים בכל בית ובית מהם שמקום הפת גורם
עכ"ל. ולענין הלכה כיון דהרא"ש וכמה גדולים וגם הירושלמי מסכימים לפירוש
רש"י הכי נקטינן: כתב רבינו יהונתן (ג: ד"ה ובתים וחצרות) ובתים וחצירות
פתוחים לתוכו כלומר שתי חצירות ובכל חצר שני בעלי בתים כדי שיצטרכו לעירוב חצירות וצריך
שתי חצירות כדי שיצטרכו לשיתוף מבוי דהא קיימא לן (עא:) אין סומכין לשיתוף במקום עירוב
ולעירוב במקום שיתוף ולכל חצר וחצר צריך היכר שאין לסמוך זה על זה על כן לא סגי בבעל
הבית אחד בחצר אחת מצד אחד ובשני בעלי בתים בחצר אחת מצד השני או ברוח אחת שאם היה
כאן אותו בעל הבית שהיה יחיד אין נודע לו אם צריך (שיתוף) [עירוב] אם לא שהרי הוא משתתף
עמהם ולא עירב ואם היו בחצר אחת ארבעה בעלי בתים לא סגי בהכי להתיר המבוי שהרי אינם
צריכין אלא עירוב ואינם צריכים שיתוף ובסימן שפ"ז יתבאר שזהו לדעת רש"י אבל
הרמב"ם (עירובין פ"א הי"ט) סובר שסומכין על שיתוף במקום עירוב ולפי
דבריו צריך לומר דטעמא דבעינן בתים וחצירות פתוחות לתוכו משום דכל שיש בו פחות מכן
אינו דומה אלא לחצר וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רג) שהטעם שאמרו אין
מבוי ניתר בלחי או קורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר
לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצירות שדרכן של בעלי בתים להשתמש
בהם יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות וכן הדין במבואות שאין
בתים וחצירות פתוחות לתוכן דיוריהם מועטים והרי משתמשים בהם יותר שאינן בושים כל כך
לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ובמחיצה
כל דהו סגי עד כאן:
ומ"ש רבינו ואפילו כל החצירות
פתוחות זו לזו שפיר דמי. בפרק הדר עלה ע"ג (ע"א) תנן חצירות פתוחות זו לזו
ופתוחות למבוי עירבו בחצירות וכו' ואם נשתתפו במבוי וכו' ובגמרא (שם:) רב לא תני פתוחות
זו לזו משום דכיון דפתוחות זו לזו נעשו כחצר אחת ואין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו
בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכתבו הרא"ש (סי' כ) והמרדכי (סי' תקיח) בשם ר"מ
(פסקי עירובין סי' קעג) דלא קיימא לן כרב בהא אלא כסתם מתניתין דתני פתוחות ואפילו
הכי לא חשיבי כחצר אחת אבל הרי"ף (כג.) כתב הא דרב משמע דסבירא ליה דהלכתא כוותיה
וכן נראה לדקדק מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עירוב (הי"ג) והכי נקטינן:
ומ"ש ואפילו אין דרין בו אלא
האב ובניו וכו'. גם זה שם בעלה הנזכר בעיא דאיפשיטא. ומשמע בגמרא דבבן המקבל פרס מאביו
ותלמיד מרבו והם אוכלין לעצמן בבתיהן הוא דכיון שאין אוכלין על שולחן אחד חשיבי שנים
ואע"ג דלענין לאסור זה על זה חשבינן להו כאחד כמבואר בסימן ש"ע (משום דעירובין
דרבנן אזלינן בהו הכא והכא לקולא:
ומ"ש וכן אם צדו אחד גוי ואחד
ישראל וכו'. גם זה שם עלה ע"ד (ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב מבוי שצדו אחד גוי
וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי אמר ליה אביי לרב
יוסף אמר רב אפילו בחצר [אמר ליה אין] דאי לא אמר מאי הוה אמינא טעמא דרב משום דקסבר
אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ותרתי למה לי צריכא דאי
מההיא הוה אמינא דירת גוי שמה דירה קא משמע לן דירת גוי לאו שמה דירה השתא דאמר רב
אפילו חצר טעמא דרב דקסבר אסור לעשות יחיד במקום גוי והכריע שם הרא"ש (סי' כא)
דלמאי דמסקינן דטעמיה דרב משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי לא נאמר דדירת גוי לאו שמה
דירה כדהוה בעי למימר מעיקרא אלא אמרינן דחשיבא דירת גוי דירה לקולא למישרייה למבוי
בלחי על ידי חצירו של גוי וכן כתב הגהות בפ"ב מהלכות עירובין (אות ז):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף כו
הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא
(פח) כשאינו נמוך פחות מי"ט * (פט) כב <יד> מרווחים ולא יהא רחבו (צ) יותר
מעשר אמות (צא) מצומצמות ושיהא (צב) ארכו ד' אמות מרווחות או יותר, אבל אם חסר א' מכל
אלו אין לו תקנה * (צג) כג אלא בצורת פתח; ואם היה (צד) בגובה חללו יותר מעשרים אמה
מצומצמות, * (צה) <טו> אינו ניתר בקורה * אבל ניתר הוא * בלחי ואם רוצה להכשירו
בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פי' ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה). שעל
ידי כך מסתכלים בה. ואם היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה (צו) למעטו מעשרים,
די * (צז) כד בבנין רחב טפח (צח) כרוחב הקורה. אבל אם אינו גבוה י' וחוקק בו להשלימו
לי', (צט) <טז> צריך לחוק ד' אמות (ק) לתוך המבוי (קא) על פני כל רחבו. אין
מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו * (קב) כה שני חצרות * ולכל חצר שני
בתים (ואפי' כל החצרות פתוחות זו לזו) (הרא"ש ומרדכי והטור) (קג) כו <יז>
ויש חולקים בזה (ב"י בשם הרי"ף ורמב"ם), ושלא יהא בכל פתח מאלו
פחות מד"ט, ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם; ואפי' היה הבית הא'
לאב והב' לבן, אע"פ שהבן מקבל פרס משלחן אביו (קד) ואוכל בביתו, הרי הם נידונים
כשנים; ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל, מהני עוד צריך (קה) שיהא ארכו
(קו) יותר על רחבו. ואם חסר (קז) א' מאלו, (קח) אינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין
שני משהויין (קט) או צורת פתח. הגה: וי"א דנוהגין האידנא לתקן (קי)
כל המבואות בצורת הפתח, (קיא) דכל המבואות שלנו <יח> יש להם כז דין חצרות (ת"ה
סי' ע"ד). [ד*] והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי,
ודין חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה
אפי' בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב, <יט> ועל כן יש ליזהר להעמיד (קיב) [ז]
תחת החבל (קיג) כח שני קנים גבוהים י' (קיד) מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפי' במבוי
מפולש (קטו) בתורת צורת פתח, או אפי' בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני (וכמו שנתבאר
לעיל ס"ס שס"ב) (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף כו
(קא) על פני כל רחבו - דאם ישאר הפסק בין החקיקה
ובין הכתלים לא יוכלו הכתלים להצטרף להן וכאין כתלים להמבוי דמי. אכן אם ההפסק בין
החקיקה ובין הכתלים הוא רק פחות מג' טפחים י"ל דמהני [פמ"ג]:
(קב) שני חצרות - הטעם בזה משום
דהא דהתירו במבוי בלחי וקורה מחמת דיש בו ריבוי דיורין ואין משתמשין בו בהצנע כ"כ
לפיכך סגי בתיקון כזה משא"כ בחצר שאין מצוי בו דיורין כ"כ משתמשין בו בהצנע
טפי לכך צריך הכשר טפי שני פסין או פס ד"ט ולכך ה"נ במבוי שאין בו שני חצרות
פתוחין דיוריהן מועטין ועושין בו תשמישי הצנע ולכן לא סגי בלחי וקורה:
(קג) ויש חולקין - דכיון דיכולין לערב
יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר אחת וה"ה בבתים הפתוחים זה לזה וכתבו האחרונים דכיון
שהוא מלתא דרבנן נקטינן לקולא:
(קד) ואוכל בביתו - לאפוקי אם דרך
אכילתו בבית האב:
(קה) שיהא ארכו וכו' - שכן דרך המבוי
להיות:
(קו) יתר על רחבו - אפילו משהו [וארכו
מקרי דרך כניסתו למבוי ומה שאינו דרך כניסתו מקרי רוחב] דאם ארכו כרחבו הו"ל כחצר
וכדלקמיה:
(קז) אחד מאלו - קאי על כל מה שמבואר
כאן מן אין מבוי ניתר וכו' וכן הדין לענין כשלא היה אורך המבוי ד"א:
(קח) אינו ניתר וכו' - דדינו כחצר
וע"כ צריך לזה פס ד' טפחים וכו' וכדלעיל בס"ב:
(קט) או צורת פתח - וזה מהני אפילו
ברחב מעשר וכדלעיל בס"ב:
(קי) כל המבואות וכו' - בין סתום מצד
אחד בין מפולש משני הצדדין בין רחב עד עשר אמות בין יותר מעשר אמות:
(קיא) דכל המבואות שלנו וכו' - היינו
משום דבמבואותינו אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ולכן אין ניתר בלחי וקורה כדין היתר
מבוי ואף דבחצר סגי בשני לחיים משני הצדדים בלא צוה"פ מ"מ משום דלפעמים המבוי
מפולש משני צדדין ואז בודאי צריך להחמיר בו שיצטריך צוה"פ אף באין בתים וחצרות
פתוחות לתוכו מחמת שבראשה פתוח לר"ה או לכרמלית או שלפעמים רחב יותר מעשר דבזה
אפילו בחצר צריך מדינא צוה"פ וכנ"ל בס"ב לכן הנהיגו תמיד לעשות צוה"פ.
והנה לצד השני של מבוי אם אין רחב יותר מעשר אמות יש דעות בין האחרונים דדעת הרבה מהם
דשם סגי עכ"פ בשני לחיים משני הצדדים ולא בעי צוה"פ וטעמם דממ"נ אם
דינו כמבוי מפולש הלא גם בו קי"ל לקמן בסימן שס"ד דא"צ צוה"פ רק
מצד אחד ובצד השני סגי בלחי אחד או קורה ואם דינו כחצר וכנ"ל הלא עכ"פ די
בשני לחיים ויש מאחרונים שמצדדין דמצד המנהג יש לעשות בכל צד צוה"פ. ובודאי צריך
לכתחלה ליזהר בזה אך במקום הדחק שנפסק החבל שע"ג הלחיים בשבת או כל כה"ג
נראה דיש לסמוך עליהם להקל היכא שאין רחב יותר מעשר אמות אף דהוא פרוץ במילואו. והנה
במבואות שלנו הנ"ל שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו אם הוא מבוי עקום יש דעות בין
האחרונים אם צריך לעשות תיקון בעקמימותו כדין המבואר לקמן בסימן שס"ד ס"ג
דיש לומר כיון דמעיקר הדין יש לו דין חצר אין צריך שום תיקון שם ודי במה שעושה התיקון
בשני ראשיו ויש מחמירין בזה והמנהג להקל ודע עוד דהא דמבואר דבעיירות שלנו צריך צוה"פ
היינו בעיירות שאינן מוקפות חומה או שמוקפין חומה והחומה נפרצה לר"ה או לכרמלית
ביותר מעשר אמות אבל כשמוקף חומה והחומה לא נפרצה רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים
דרים שם ובין מקום שהעו"ג דרים שם כדי שלא יאסרו על היהודים לטלטל אין צריך לעשות
שם צוה"פ רק די בפס רחב ד' טפחים או שני פסין של שני משהויין כשנפרץ שם במלואו
ואינו רחב שם יותר מעשר אמות במקום שרוצה לעשות התיקון (אף שהמבוי באמצע רחב יותר מעשר
אמות) כי העיר הזו יש לה דין חצר לגמרי. וכשלא עשה שום תיקון בין יהודי לעו"ג
ג"כ הדין כאן כמו בחצר דמותר לטלטל בכלים ששבתו בתוכו אבל לא לבית ולא מבית לחצר:
(קיב) תחת החבל וכו' - וכיון שהקנים
שלמטה גבוהין עשרה טפחים א"צ עוד קנים למעלה לקשור החבל בהן אלא יכול לקשור החבל
נגדן אפילו בגג למעלה מזה ומזה וכדקי"ל לעיל בסוף סימן שס"ב דהקנה של מעלה
א"צ ליגע בקנים שלמטה. גם הא דמבואר לעיל בסוף סימן שס"ב דאין לקשור הקנה
של מעלה או החבל מן הצד של הקנים רק למעלה על גביהן הכא כשקושר החבל למעלה על הגג באיזה
קנה לא שייך לדקדק באופן הקשירה אם ע"ג או מצדו כל שהקנים שלמטה מכוונים תחת החבל
כשר. אם יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים שלמטה לא הוי צוה"פ בזה כיון שהגג
מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צוה"פ בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג
למעלה נגד הקנים בענין שיהיו הקנים מכוונים תחת החבל בלי הפסק:
(קיג) שני קנים - על הארץ אבל כותלי
המבוי אין נחשבין במקום הקנים. ואם איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה אם סמך עליו
מע"ש דלא גרע מלחי בסי"א. וה"ה כשיוצאים מהכותל חיפופים פחות פחות מג"ט
עד פחות מג"ט סמוך לארץ יש לסמוך עליהם מע"ש לשם קנים של צוה"פ ובלבד
שיהיו מגולים למעלה תחת החבל ויש מחמירין בחיפופים כאלה שאינם עשויים דרך מזוזת הפתח
ולא חשיב פתח. אם מעמיד הקנים בתוך הבית או בתוך גדר המוקף מד' רוחותיו לאו כלום הוא
ואפילו אם קנה אחד העמיד שם ג"כ לא מהני:
(קיד) מכוונים תחת החבל - ואם משהו
יוצא מן הצד פסול:
(קטו) בתורת צורת פתח - ר"ל ומהני
אפילו ביותר מעשר אמות:
5)
מבוי שצדו א' אינו יהודי וצדו א' ישראל
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה יח
מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים
והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי
בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים
עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי.
בית יוסף אורח חיים סימן
שצ
א מבוי שצדו אחד גוי וישראל בצדו השני וכו'. כבר נתבאר כל זה בסוף סימן
שפ"ב (קמט. סע' יט) ושם כתבו רבינו לענין חצר שפתוחים לה בתים בענין זה וכאן כתבו
לענין מבוי שפתוחים לו חצרות בענין זה ושם (ד"ה חצר) כתבתי דעת הרמב"ם זכרונו
לברכה (פ"ב הט"ו, ופ"ה הי"ח) וכבר כתב רבינו בסימן שס"ג
(קלא. סע' כו) שמבוי זה אע"פ שאין בו אלא חצר אחת של ישראל ניתר בלחי או קורה
כיון שפתוחה לו חצר אחת ואע"ג שדר בה הגוי דירת הגוי חשיבא דירה לקולא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצ סעיף א
א מבוי שצדו א' אינו יהודי (א) וצדו
א' ישראל, (ב) ובית של ישראל אחר אצלו פתוח לרשות הרבים (ג) ולא למבוי, וחלון בינו
לבין ישראל הדר במבוי, אינו יכול לערב (ד) דרך החלון שביניהם (ה) להוציא כליו למבוי
דרך בית ישראל שכנו הפתוח למבוי; אבל אם פתח ביניהם, (ו) מותר. <א> ויש מי שאוסר
אף בפתח פתוח ביניהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצ סעיף א
(א) וצדו אחד ישראל - ומיירי שאין
כאן אלא חצר אחד של ישראל הפתוח למבוי:
(ב) ובית של ישראל אחר - ר"ל
חצר:
(ג) ולא למבוי - דאלו היה גם חצר השני
פתוח למבוי א"כ הרי יש כאן שתי חצרות של ישראלים וצריכים לשכור המבוי מן העכו"ם
ולשתף בינם:
(ד) דרך החלון - ר"ל שיערבו על
סמך שיש חלון פתוח ביניהם:
(ה) להוציא כליו למבוי - ואע"ג
דאין כאן אלא חד ישראל שחצירו פתוח למבוי מ"מ אסרו חכמים לזה לטלטל דרך חצירו
של חבירו אפילו ע"י עירוב כדי שלא יסמוך האי ישראל עליו שיוצא ונכנס תדיר ע"י
עירובו וישאר לדור כאן יחידי במקום עכו"ם וילמוד ממעשיו:
(ו) מותר - דבלאו הערוב ג"כ לא
מסתפי האי ישראל לדור כאן דכיון שיש פתח גמור מצוי בכל עת ובכל שעה שיכנס האי ישראל
חבירו ולהכי לא גזרו. וכ"ז כשהמבוי מתוקן כדין בלחי וקורה או בצוה"פ ועיין
לעיל בסימן שפ"ב סי"ט במ"ב מש"כ שם ושייך ג"כ לכאן וכן מה
שכתבנו שם בבה"ל כי הוא ענין אחד רק דשם כתב המחבר דין זה לענין חצר וכאן כתבו
לענין מבוי:
מבוי שצדו א' עכו"ם (ז) וצדו
א' ישראלים, והיו חלונות פתוחות מחצרם לחצרו של ישראל
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצ סעיף ב
מבוי שצדו א' עכו"ם (ז) וצדו
א' ישראלים, והיו חלונות פתוחות מחצרם לחצרו של ישראל ועירבו כולם (ח) דרך חלונות,
אע"פ שנעשו כאנשי בית א' ומותרים להוציא ולהכניס דרך חלונות, הרי אלו אסורים להשתמש
במבוי (ט) דרך פתחים (י) עד שישכרו מן העכו"ם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצ סעיף ב
(ז) וצדו אחד ישראלים - וחצריהם פתוחין
למבוי:
(ח) דרך חלונות - וכ"ש אם היו
פתחים ביניהם דמהני העירוב:
(ט) דרך פתחים - הפתוחים למבוי:
(י) עד שישכרו וכו' - דאין עירוב מועיל
לעשותם כיחיד במקום עכו"ם כדאיתא לעיל סי' שפ"ב ס"ז: