רי"ף ערובין דף כג:
גמ' ערובין דף עד: - עה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא48:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:30דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)שתי חצירות זו לפנים מזו, ופנימית
פתוחה לחיצונה
2)עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה
3)אם יחיד דר בפנימית ויחיד בחיצונה
4)שלשה חצירות זו לפנים מזו ויחיד בכל
אחת
5)שתי חצירות זו לפנים מזו, ישראל
ועכו"ם בפנימית
1)
שתי חצירות זו לפנים מזו, ופנימית פתוחה לחיצונה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה יט
שתי חצירות זו לפנים מזו ואנשי הפנימית
יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת
והחיצונה אסורה, עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות, הפנימית מפני שלא עירבה
והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן, עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני
עצמה וזו מותרת בפני עצמה אבל אין מטלטלין מזו לזו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעח אות ב ד"ה שתי חצרות
ב שתי חצרות זו לפנים מזו ופנימית פתוחה לחיצונה. כלומר ולאלמבוי ועל ידי
כן יש לה דריסת רגל על החיצונים דאין לה מקום ליכנס מהמבוי לפנימית אלא דרך החיצונה:
עירבה פנימית לעצמה או ששכח אחד מן
החיצונה. כלומר או שעירבה פנימית לעצמה וחיצונה לעצמה ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב
פנימית מותרת דחיצונה לא אסרי עליה:
עירבה חיצונה ולא פנימית או ששכח אחד
מן הפנימית ולא עירב. כלומר או שעירבה פנימית לעצמה וחיצונה לעצמה ושכח א' מן הפנימית
ולא עירב אסורה גם החיצונה כיון דפנימית אסורה ויש לה דריסת רגל על החיצונה אוסרת אותה
דקיימא לן רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעח סעיף ב
שתי חצירות זו לפנים מזו, (ז)
<ב> ופנימית פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי, ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונה,
אם עירבה פנימית (ח) לעצמה ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א' מהחיצונה ולא
עירב, (ט) פנימית מותרת (י) והחיצונה אסורה. עירבה חיצונה ולא פנימית, או שעירבה כל
אחת לעצמה ושכח א' מהפנימית ולא עירב, (יא) [א*] <ג> שתיהן אסורות. עירבה (יב)
כל אחת לעצמה, כל אחת (יג) מותרת בחצרה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעח סעיף ב
(ז) ופנימית פתוחה וכו' - ובכל אחת
יש בע"ב האוסרין זה על זה:
(ח) לעצמה - היינו עם בע"ב שבתוכה:
(ט) פנימית מותרת - שהרי יכולה לסגור
פתחה ואין יכולין לעכב עליה בני החיצונה:
(י) והחיצונה אסורה - שהאחד שלא נתן
חלק בעירוב אוסר על השאר אם לא שיבטל את חלקו להם:
(יא) שתיהן אסורות - דקי"ל רגל
האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כשיש לו דריסת רגל שם אם לא שיבטל את רשותו לבני הפנימית
וגם רשות דריסת הרגל שיש לו בחיצונה לבני חיצונה:
(יב) כל אחת וכו' - דרגל המותרת במקומה
אינה אוסרת שלא במקומה:
(יג) מותרת בחצרה - ר"ל שאין
הפנימי אוסר על בני החיצונה אף שיש לו דריסת הרגל עליו:
2)
עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעח סעיף ג
עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה,
ושכח א' בין מן הפנימי' בין מן החיצונה ולא עירב, (יד) שתיהן אסורות (טו) עד שיבטל
רשותו. ואם נתנו עירובן בפנימית ושכח א' מן הפנימית ולא עירב, (טז) שתיהן אסורות. אבל
אם שכח א' מן החיצונה ולא עירב, (יז) <ד> פנימית מותרת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעח סעיף ג
(יד) שתיהן אסורות - שאם השוכח הוא
אחד מן הפנימית בודאי אוסר על החיצונה כיון שאוסר במקומו ואפילו אם השוכח מן החיצונה
אז החיצונה ודאי אסורה וגם הפנימית אסורה אף שאין לחיצונה דריסת הרגל עליה דכיון שעירבו
יחד הרי היא כמו שדרה בחיצונה ואוסרת עליה ולא מהני בזה שיסתלקו מבני החיצונה ותסגור
פתחה דהא ליתה לעירובה גבה ועיקר העירוב משום דירה דהוי כאלו דר במקום העירוב:
(טו) עד שיבטל רשותו - ר"ל לשתי
החצירות וכמבואר בסי' שפ"א:
(טז) שתיהן אסורות - דכחדא חשיבא אם
לא שיבטל רשותו לשני החצרות אבל אם יבטל רק לבני הפנימי לא מהני אפילו אם ירצו להסתלק
מהחיצונה ולסגור פתחה [אחרונים]:
(יז) פנימית מותרת - דיכולה היא להסתלק
מהחיצונה דאחדא לדשא ומשתמשת דהא עירובה אצלה ואע"ג דמתחלה נשתתפו יחד יכולה לחזור
בה ולומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי לא היה בדעתי שיעוות אחד מבני חצרך ולא יתן
חלק בעירוב:
3)
אם יחיד דר בפנימית ויחיד בחיצונה
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה כב
היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו
אינן צריכין לערב אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצירו, ואם היה גוי בפנימית אף על פי שהוא
אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעח אות ד - ה ד"ה ומ"ש ואם
ד - ה ומ"ש ואם יחיד דר בפנימית וכו'. גם זה שם במשנה ואם היו של
יחידים אינם צריכין לערב. ופירש רש"י ואם היו של יחיד שאין בפנימית אלא א' ובחיצונה
א' אינם צריכין לערב זה עם זה משום דריסת רגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת
ואינה אוסרת ואם היו ב' אפילו בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי ב' בפנימית וא' בחיצונה
ובגמרא (שם ע"ב) אמר רב אדא היו ג' אוסרין הואיל ואני קורא רבים בחיצונה ופרש"י
אם היו ג' בין ב' החצרות אוסרין ולא מיבעיא ב' בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפילו
ב' בחיצונה אסור עד שיערבו שתיהן יחד גזירה משום רבים בפנימית ושמואל אמר לעולם מותרת
עד שיהיו ב' בפנימית ואחד בחיצונה והרי"ף (כג:) פירש דהכי קאמר אין קרויים יחידים
אלא בזמן שהם ב' חצרות ובכל א' דר אחד שנמצאו כולם שנים אבל אם היו ג' חצרות ובכל חצר
דר א' שנמצאו כולם ג' אסורים כלומר שג' חצרות אלו הן זו לפנים מזו והחצונה בלבד היא
שפתוחה לרשות הרבים ורגלי הפנימיות דרך עליה מאי טעמא הואיל ואני קורא רבים בחיצונה
דכל ג' רבים הם וכיון שג' דורסים בחיצונה הרי הם רבים ואסורים ושמואל אמר לעולם מותרים
עד שיהיו שנים בפנימית ולא עירבו לפיכך אסורים בחיצונה: והרמב"ם כתב בפ"ד
(הכ"ג) שלש חצרות הפתוחות זו לזו ורבים בכל חצר וכו' היה בכל חצר מהן אחד אף על
פי שרבים דורסים בחיצונה אינם צריכין לערב שכל א' מהם מותר במקומו היו שנים בפנימית
הואיל והם אסורים במקומן עד שיערבו הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד
שיערבו ב' שבפנימית זה הכלל רגל האסורה וכו' ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה
מפני שעוברת עליה עכ"ל נראה שהוא מפרש כפירוש הרי"ף ופסק כשמואל וגם מתוך
דבריו נראה דדוקא שנים בפנימית הוא דאסרי אבל א' בפנימית וב' בחיצונה לא גזרינן בהו
ואף על פי שקודם זה כתב היה אחד דר בחצר זו וא' דר בחצר זו אינם צריכים לערב לאו דוקא
א' בזו וא' בזו דהוא הדין לב' בחיצונה וא' בפנימית דהא סתם דבריו בסוף וכתב זה הכלל
רגל האסורה וכו' ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה: ומה שכתב היה א' בזו
וא' בזו ולא כתב וב' בחיצונה הוא מפני שסמך לזה (הכ"ב) ואפילו היה גוי בפנימית
הרי הוא כרבים וההיא אפילו באין בחיצונה אלא יחיד היא וכמו שאבאר בעזרת ה' בסימן שפ"ב
(קמח: סע' יז ד"ה ומ"ש ואפילו כותי). ובפלוגתא דרב אדא ושמואל גם הרא"ש
(פ"ו סכ"א) פסק כשמואל דהלכה כדברי המיקל בעירוב: וכתב הרב המגיד פ"ד
(הי"ט) אם היה יחיד דר בפנימית וכל שהוא כיחיד כגון רבים הסמוכים על שולחן א'
שאין צריכין עירוב ביניהם אינם אוסרים על החיצונה ולאו דוקא אוכלין שולחן א' ממש אלא
כל מי שמקבל פרס כענין שנתבאר בסימן ש"ע (קמ. סע' ג) אוכלין על שולחן אחד מיקרי
והכי משמע בפרק הדר (עג.) דבעי רמי בר חמא מרב חסדא האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו
או כיחידים דמו ופירש"י דלענין ב' חצרות זו לפנים מזו מיבעיא ליה אם אב ובנו או
רב ותלמידו דרים בפנימית אם כרבים הם וצריכין לערב עם החיצונה או כיחידים הם ואינם
צריכים לערב עמהם ופשט ליה דכיחידים דמו ופירש הרב רבינו יהונתן (כב: ד"ה גמ')
דכשהבן מקבל פרס מהאב ותלמידים מהרב מיירי וכן משמע ודאי דאם לא כן פשיטא דלאו כיחידים
דמו. ואם גוי דר באחד מהן יתבאר משפטו בסימן שפ"ב (קמח: שם):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעח סעיף ד
אם יחיד דר בפנימית ויחיד בחיצונה,
(יח) או שנים בחיצונה, ועירבו, (יט) אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה. הגה: וה"ה
(כ) רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב, כדרך שנתבאר לעיל סימן ש"ע. (המגיד פ"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעח סעיף ד
(יח) או שנים בחיצונה ועירבו - היינו
אותם השנים לבד אבל לא עם הפנימית ואשמועינן בזה דלא תימא דגזרינן משום שיסברו שיש
שנים בפנימית כמו בחיצונה ונבוא להתיר גם בזה והתם בודאי אסור מדינא דהוי רגל האסורה
במקומה:
(יט) אין היחיד שבפנימית וכו' - ר"ל
אף שלא עירבו יחד דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה:
(כ) רבים שהם כיחיד - היינו שהיו בפנימית
האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס וכל כיוצא בהם ע"ש בסי' ש"ע:
4)
שלשה חצירות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה כג
שלש חצירות הפתוחות זו לזו ורבים בכל
חצר מהן, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן ו מותרות עמה ושתים החיצונות
אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד, היה בכל חצר מהן אחד אף על פי שרבים דורסין
בחיצונה אינן צריכין לערב שכל אחד מהן מותר במקומו, היו שנים בפנימית הואיל והן אסורין
במקומן עד שיערבו הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד שיערבו שנים שבפנימית,
זה הכלל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה
מפני שעוברת עליהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעח סעיף ה
שלשה חצירות זו לפנים מזו ויחיד בכל
אחת, אע"פ שרבים דורסים בחיצונה, אינם אוסרים שכל אחת מותרת במקומה. ואם היו שנים
בפנימית ולא עירבו, הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה. זה הכלל: רגל האסור'
במקומה, אוסרת שלא במקומה; ורגל המותרת, אינה אוסרת שלא במקומה.
5)
שתי חצירות זו לפנים מזו, ישראל ועכו"ם בפנימית
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה כב
היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו
אינן צריכין לערב אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצירו, ואם היה גוי בפנימית אף על פי שהוא
אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות יז ד"ה שתי חצרות
יז שתי חצרות זו לפנים מזו לא שנא דר ישראל וגוי בפנימית וכו'. בפרק הדר
עלה ס"ה (ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה בא
מעשה לפני רבי ואסר וגרסינן תו התם בעלה הנזכר בעי רבי אלעזר מרב ישראל וגוי בחיצונה
וישראל בפנימית מהו אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד ופירש רש"י כי היכי דהתם אסור הכא
אסור והאי אסור היינו על החיצונה אבל פנימית מותרת במקומה דהא אין לחיצונה דריסת רגל
עליה ואחדא דשא ומשתמשת והכי איתא התם (סה:) דבעו מיניה דרב ופשט להו דמותר וכן פסק
הרמב"ם בפ"ב (מהל' עירובין הי"א):
ומ"ש ואפילו גוי בפנימית וב'
ישראל בחיצונה וכו'. גם זה שם עלה ע"ה (ע"ב) אמר רבי אלעזר גוי הרי הוא כרבים
מאי שנא ישראל דלא אסר דמאן דידע ידע ומאן דלא ידע סבר עירובי עירב גוי נמי אמרינן
דידע ידע ודלא ידע סבר אוגורי אוגר סתם גוי אם איתא דאוגר מיפעא פעי. ופירש רש"י
הרי הוא כרבים. אם דר גוי בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכור
ואליבא דשמואל אמרה רבי אלעזר דאי לרב אדא מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו
שנים בחיצונה וליכא למימר דביחיד בחיצונה אסר דהשתא אפילו דר עמו בחצר עצמה קיימא לן
כרבי אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרים זה על זה דריסת רגלו כל שכן דלא
אסרה: דידע. שהוא שם יחידי: ידע. שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפקא מינה חורבה: מיפעא
פעי. קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר שאין דריסת רגל אוסרת
אי נמי עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום גוי בלא שכירות עכ"ל. והרמב"ם
כתב בפרק ד' מהלכות עירובין (הכ"ב) היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אינן צריכין
לערב אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצרו ואם היה גוי בפנימית הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה
עד שישכרו מקומו נראה מדבריו שאפילו ביחיד בחיצונה אוסר וכן משמע לכאורה דבהא נמי איכא
למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחיד וכיון דלא פעי גוי ודאי לא שכרו ממנו ואם כן הרי
הם אוסרין זה על זה ואפילו הכי אין דריסת רגלם אוסרת על בן החיצונה ואף על פי שישראל
הדר יחידי והגוי אינו אוסר עליו שאני התם דלא נפיק מינה חורבה דהא חזו ליה שהוא דר
יחידי עמו אבל הכא שדרים בפנימית לא חזו אינשי כמה דרים בה הילכך חיישינן דילמא נפיק
מינה חורבה. כתוב בהגהות אשיר"י פרק הדר (סי' ח) דב' חצרות זו לפנים מזו וישראל
וגוי בפנימית וישראל בחיצונה ישראל פנימי מותר בפנימית לכולי עלמא וכיון דהויא רגל
המותרת במקומה לרבנן דקיימא לן כוותייהו החיצונה מותרת לעצמה ואם עירבו מותרין לטלטל
מזו לזו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף יז
יג שתי חצירות (נז) זו לפנים מזו,
ישראל ועכו"ם בפנימית, <טז> וישראל בחיצונה, <יז> או שישראל ואינו
יהודי בחיצונה וישראל בפנימית, <יח> ואפילו אינו יהודי בפנימית * ושני ישראלים
בחיצונה, * (נח) אוסר. (נט) יד ויש מי שאומר שאפילו א"י בפנימית וישראל א' בחיצונה,
אוסר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יז
(נז) זו לפנים מזו - ודריסת רגלם של
הפנימים דרך חצר החיצונה:
(נח) אוסר - על חצר החיצונה עד שישכור
הרשות מהנכרי וטעם כל אלה דחשבינן כאלו כולם דרים בחצר החיצונה כיון שדריסת רגלם עליו
ומצויים שם וגזרו בזה משום שמא ילמדו ממעשיו. ומ"מ ישראל הדר בפנימית מותר לטלטל
בחצירו מביתו לחצר שאין העכו"ם אוסר על ישראל יחידי ואין החצר החיצונה אוסר עליו
שהרי אין לו עליו דריסת הרגל ואינם מצויים שלשתם בחצר הפנימי ולא גזרו בזה חכמים:
(נט) ויש מי שאומר וכו' - דאע"ג
דבכל מקום ישראל אחד עם עכו"ם אינו אסור אפילו אם דרים בחצר אחד ס"ל דהכא
גרע טפי דבחצר שהוא לפנים מחצר לאו כו"ע ידעי מי ומי דר בו ויחשבו כי דרים בו
גם ישראל מלבד עכו"ם וכי חזו דמטלטלי בחיצון אתו למימר דשרי בלי שכירות במקום
עכו"ם ומ"מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יז
* וב' ישראלים בחיצונה - פשוט דהני
ב' ישראלים דיירי בב' בתים אבל אי הוו דיירי בבית אחד כחד חשיבי וכדכתבי' כמה פעמים
בסימן זה וכן מוכח מתוס' ד' ע"ה ע"ב בד"ה נכרי ובמלחמות להרמב"ן
שם בסוגיא עיי"ש:
* אוסר - עיין במג"א שהביא בשם
הגהת אשר"י שמקיל בשני אופנים הראשונים לדידן דקיי"ל רגל המותרת במקומה אינה
אוסרת שלא במקומה וכפשטות הסוגיא שם בדף ס"ה וכן הרשב"א כתב שדעת הגאונים
להתיר בזה לדידן דקי"ל כרבנן דר"ע ואנו לא העתקנו דעה זו במשנה ברורה מאחר
שדעת הרמב"ם והמאור והראב"ד (מובא בחי' רשב"א) להחמיר בזה אף לדידן
וכן נוטה שם דעת הרשב"א בחידושיו ובספרו עבוה"ק ג"כ כתב שלדעה זו הדעת
נוטה וכן הריטב"א נוטה לדעה זו עיי"ש וכן הסכים הרב המגיד וגם בדעת הרי"ף
והרא"ש אינו ברור ואפשר שגם הם סוברים כן [ומה שהשמיטו דין זה משום דסמכו על הא
דר"א בסוף פרקין וכמו שכתב במלחמות להרמב"ן] וגם הטור העתיק כן להלכה וע"כ
קשה להקל בזה: