רי"ף ערובין דף כה.
גמ' ערובין דף עז.- פ.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 37:18דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 25:15 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה
ורחב ארבעה או יתר מערבין שני עירובין
2)נתן עליו נסר כמין גשר כט משפת
החריץ אל שפתו
3)שתי גזוזטראות, הבולטות זו כנגד זו ונתן ביניהם נסר רחב ארבע',הרי הוא
כפתח ומערבין יחד.
4)מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה
טפחים מערבין עירוב אחד
5)מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים
מחוברים, ולא חיישינן שמא יתלוש מהם; אבל לא על גבי מוקצה
6)אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת
בשביל כולם יזכה להם על ידי אחר, והזוכה בו יגביה מן הקרקע טפח
7)כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה על
ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו
8)כיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל
כגרוגרת מכל אחד ומניח הכל בכלי אחד בחצר
מחצרות המבו
9)צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא
לוגמיו
1)
חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר מערבין
שני עירובין
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ג הלכה יב
חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב
ארבעה או יתר מערבין שני עירובין, פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים, ואם מיעט
עמקו בעפר או בצרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין
הן, אבל אם מלאהו תבן או קש אינן ממעטין עד שיבטל.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעב אות טז ד"ה היה בין
טז היה בין החצרות חריץ עמוק עשרה וכו'. גם זה משנה שם (עח:):
ומ"ש בתבן וקש כל זמן שלא ביטלו
ובעפר וצרורות אפילו סתמא. הכי איתא התם בגמרא וכתוב בהגהות אשירי (עלה קכ"ה)
(סי' ה) ואם מילא פירות אפילו סתמא בטלי להו הואיל ודרכם לעשות מהם אוצר: כתב הרב רבינו
יהונתן (כד: ד"ה מתני') אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבד ונשאר חריץ
מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין ב' אלא משום דלא שכיח למיהוי
כענין זה לא הוזכר במשנה עד כאן ואיני יודע למה הצריך עשר אמות וגם למה כתב שלא הוזכר
במשנה דכל כהאי גונא משמע דבארבעה טפחים סגי מכל שכן דנתן עליו נסר דסגי בארבעה טפחים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעב סעיף טז
* (קיז) <ט> חריץ שבין שתי חצרות,
(קיח) עמוק עשרה (קיט) ורחב ארבעה, אין יכולין לערב יחד אפילו מלא (קכ) תבן וקש, *
(קכא) כל זמן שלא בטלו; [א*] ואם היה (קכב) מלא עפר וצרורות, (קכג) אפילו כז סתמא שלא
בטלו, צריכים לערב יחד (קכד) (וע"ל סי' שנ"ח סעיף ב'). הגה: י"א
דאם מלאם בפירות סתמא בטלו לה, דדרכן (קכה) לעשותן שם כח אוצר (הגהות אשירי).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעב סעיף טז
(קיז) חריץ שבין שתי חצרות - פי' שלא
היה ביניהן שום מחיצה המפסקת רק חריץ בעלמא:
(קיח) עמוק עשרה וכו' - שכשם שמחיצה
שגבוה עשרה מפסקת בין הרשויות כן חריץ שהוא עמוק שיעור זה ג"כ מחלק הרשויות. ומיירי
שהחריץ הולך בכל אורך החצרות מקצה אל קצה דאם נחסר ד' טפחים נחשב אותו מקום כפתח וכדלקמיה
בסי"ז:
(קיט) ורוחב ד' - טפחים דפחות מכאן
נוח לפסען משפתו אל שפתו ולא חשוב הפסק וגם זה מיירי שהיה כל שטח החריץ רוחב ד"ט
וכדמוכח לקמיה בסי"ז:
(קכ) תבן וקש - שראוי למאכל בהמה דאם
היה תבן וקש סרוח שאין ראוי למאכל בהמה דינו כעפר ואפילו סתמא נמי מבוטל:
(קכא) כ"ז שלא ביטלו - בפירוש
ואמר לא שקילנא מהכא וי"א שאפילו לא אמר בפיו רק שהסכים בלבו לזה ג"כ ממילא
מתבטל:
(קכב) מלא עפר וכו' - היינו כל אורך
החריץ או עכ"פ ביותר מעשר אמות [דאל"ה הוי כפתח ואם רצו מערבין שנים] ודע
דמה שכתב מלא עפר הוא לאו דוקא דאם מיעט עומקו מעשרה ג"כ דינא הכי:
(קכג) אפילו סתמא - דעפר וצרורות בחריץ
מסתמא מבוטלין הן:
(קכד) וע"ל סי' שנ"ח ס"ב
- בהג"ה דשם הביא שתי דיעות אם ביטלו לשבת אחת ודעתו לפנותו אח"כ אם חשיב
בטול די"א דכיון דדעתו שלא ישאר שם לעולם לא חשיב בטול וגרע מסתמא ואין יכולין
לערב יחד ולדינא נראה דכיון שהוא ד"ס יש לסמוך להקל אם רצו מערבין יחד ואם רצו
מערבין שנים:
(קכה) לעשותן שם אוצר - לאיזה זמן
ולא להסתפק ממנו ועיין במ"א שמפקפק על דין זה וכן בביאור הגר"א הסכים לדבריו
דדוקא בפירות טבלים שהוא דבר שאין ניטל בשבת ולכן סתמא מבוטל הא שאר פירות שמותר להסתפק
מהם סתמא אינו מבוטל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעב סעיף טז
* חריץ שבין שתי חצרות - וה"ה
אם היה חריץ כזה מפסיק בחצר אחד על פני כל ארכו ויש בו דיורין מכאן ומכאן דנעשה עי"ז
כשהי חצרות [רש"י] ופשוט הוא:
* כ"ז שלא ביטלו - ר"ל אפילו
ידוע לנו שאין עתיד לפנותו מפני שאין צריך לו כ"ז שלא ביטלו בפיו לפירש"י
ולפיר"ח כ"ז שלא הסכים בלבו לזה [כן מוכח בסוכה ובפוסקים שם] ועוד מבואר
בסוגיא שם דבכרים וכסתות אפילו ביטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם:
2)
נתן עליו נסר כמין גשר כט משפת החריץ אל שפתו
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ג הלכה יג
וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו
באורך כל החריץ מערבין אחד ואין מערבין שנים, וכל הדבר הניטל בשבת כגון הסל והספל אין
ממעטין בו אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו עד שיחפור בדקר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעב אות יז ד"ה נתן עליו
יז נתן עליו נסר כמין גשר וכו'. משנה שם:
נתן הנסר לאורך החריץ וכו'. גם זה
שם בעלה ע"ט (ע"א) מימרא דרבא וסובר רבינו דבמשך ד' סגי וכן פירש רש"י
שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעב סעיף יז
נתן עליו נסר כמין גשר כט משפת החריץ
אל שפתו, (קכו) אם הוא רחב ארבע (קכז) חשוב כפתח ומערבין אחד, (קכח) ואם רצו מערבין
שנים. הגה: וה"ה אם מלאו ברוחב ארבעה בדבר המבטלו שם (ב"י). ואם נתן
הנסר לאורך החריץ (קכט) במשך ארבעה, אפי' אין בו אלא (קל) כל שהוא, (קלא) חשוב כפתח,
שהרי מיעטו מארבעה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעב סעיף יז
(קכו) אם הוא רחב ארבעה - אבל אם הוא
פחות מד"ט כמאן דליתא דמיא ומערבין שנים דוקא:
(קכז) חשיב כפתח - דאף שהחריץ ארוך
הרבה מאד מ"מ הרי יכול לעבור דרך אותו הנסר מחצרו לחבירו כמו דרך פתח והוא מחברן
לאחד כשירצו:
(קכח) ואם רצו מערבין שנים - ודע דלא
חשבינן אותו כפתח אלא מד"ט רוחב עד עשר אמות אבל ביותר מזה חשוב כפרצה וע"כ
אם סתם החריץ בנסרים עד יותר מעשרה אמות בארכו או שנתן נסר אחד לאורך החריץ ביותר מעשר
אמות ומיעט שם החריץ מרוחב ארבעה טפחים חשוב כפרצה ביותר מעשר אמות ומערבין אחד ולא
שנים:
(קכט) במשך ארבעה - ר"ל אפילו
אין הנסר מחזיק לארכו רק ארבעה טפחים די [דבעלמא שיעור פתח הוא בד"ט] ויעמידנו
ע"ג יתדות:
(קל) כל שהוא - שהיה הנסר קצר מאוד
ברחבו:
(קלא) חשוב כפתח - ואם רצו מערבין
יחד:
3)
שתי גזוזטראות, הבולטות זו כנגד זו ונתן ביניהם נסר רחב ארבע',הרי הוא כפתח
ומערבין יחד.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ג הלכה יד
נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב
החריץ מערבין אחד ואם רצו מערבין שני עירובין, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו אם הושיט
לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו מערבין עירוב אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן
ואלו לעצמן. היו זו בצד זו ואינן בשוה אלא אחת למעלה מחברתה אם יש ביניהן פחות משלשה
טפחים הרי הן ככצוצטרא אחת, ואם יש ביניהם שלשה או יתר מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעג
סעיף א
שתי <א> גזוזטראות, (פי' נסרים
בולטים בשפת תקרת העליה לרשות הרבים, רש"י), הבולטות משני עליו' (א) זו כנגד זו
ונתן ביניהם (ב) א נסר רחב ארבע', (ג) <ב> הרי הוא כפתח ומערבין יחד. הגה:
(ד) ואם אין המרחק שביניהם ארבעה, אפילו בלא נסר נמי (ה) ב דינא הכי (המגיד פ"ג).
(ו) ואם רצו, כל א' מערבת (ז) לעצמה. אבל אם היו זו שלא כנגד זו, שאחת (ח) משוכה למזרח
וא' למערב, * (ט) ג <ג> אינם יכולים לערב יחד. וכן אם היתה אחת גבוהה מחברת',
לא חשיב פתח. והני מילי כשמרוחקו' זו מזו ג"ט, אבל אם הם תוך ג' זו לזו, בין בריחוק
בין בגובה, (י) ד חשיב שפיר (יא) ה כפתח.
משנה ברורה סימן שעג
(א) זו כנגד זו - ר"ל שזה בולט
מדרום לצפון וזה מצפון לדרום:
(ב) נסר - ובעינן שיקבע הנסר במסמרים
שלא יוכל ליטלו בשבת:
(ג) הרי הוא כפתח - פי' ועי"ז
מותר לטלטל בשתי החצרות מזה לזה אם ירצו לערב יחד דכיון שיש נסר ביניהם רחב ארבע הרי
יכול בקל לילך מפתח העליה זו להעליה שכנגדו ומצטרפים וכתב הפמ"ג דוקא כמו שצייר
המחבר שהיו הגזוזטראות בולטות מן העליות שיש בהן דיורין וקי"ל לעיל בסימן שע"ב
ס"ה דשני בתים יכולין לערב דרך פתח שביניהם אפילו הוא למעלה מי"ט אבל אם
היו כה"ג בולטות משתי חצרות לא מהני כיון שהוא למעלה מי"ט וכנ"ל שם:
(ד) ואם אין המרחק וכו' - היינו שאין
בין גזוזטרא לגזוזטרא הפסק אויר רק פחות מד"ט וא"כ יוכל לפסוע בקל מזה לזה:
(ה) דינא הכי - כמו בנסר שיכולין לערב
יחד כשירצו ואם רצו מערבין שנים ודוקא שסמיכת הגזוזטראות זו לזו לא היה באורך כל הכותל
דאלו אם היה סמיכתן באורך כל הכותל או שהיה נמשך הסמיכה זו לזו ביותר מעשר אמות אז
מערבין אחד ולא שנים:
(ו) ואם רצו כל אחת וכו' - ודוקא כשאין
הנסר מחזיק רק מארבעה טפחים עד עשר אמות אבל אם הוא מרוצף בנסרים יותר מעשר אמות מערבין
אחד ולא שנים. ודע דמה שצריכין לערב יחד הוא רק להועיל שיהיו יכולין כ"א לטלטל
על הגזוזטרא וכן לחצר חבירו כלים ששבתו בבית אבל מ"מ אפילו לא עירוב יחד יכולים
כ"א לערב לעצמו החצר עם בתיו ועליה שלו:
(ז) לעצמה - ובאופן זה יהיה מותר לכ"א
לטלטל מכלי ביתו בשטח גזוזטרא השייך לו אמנם על השטח שכנגד הנסר וגם על הנסר גופא מסתברא
דאסור שהרי כ"א פרוץ למקום חבירו ואוסרין זה על זה:
(ח) משוכה למזרח - ר"ל משוכה
ממקום חברתה לצד מזרח:
(ט) אינם יכולים לערב יחד - שכשיתנו
הנסר מזו לזו יבא מקרן זוית של זו לזו ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וגם לפי שאין
הגשר ישר אלא באלכסון עומד מתירא אדם לעבור בו:
(י) חשוב שפיר וכו' - פי' דהוי כאלו
הנסר מונח בשוה:
(יא) כפתח - דע דמה שאמרו בין בריחוק
בין בגובה היינו שמרוחק זה מזה יותר מד' טפחים באויר שבין זו לזו אלא שזו גבוה מזו
בפחות מג' טפחים אז אמרינן דהוי כאלו הם שניהם זו כנגד זו ונותן נסר מזו לזו כיון שהמרחק
שביניהם יותר מד' טפחים וה"ה נמי כשמרוחק זו מזו בפחות מג' טפחים בריחוק שזו לצד
מזרח וזו לצד מערב ואינם זה כנגד זה ממש רק שמרוחק פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי
כאלו הם זו כנגד זו ואז אף שעדיין יש אויר רחוק בין זו לזו יותר מד"ט מותר ע"י
נסר שנותן בין זו לזו:
ביאור הלכה סימן שעג
* אינם יכולים לערב יחד - עיין בט"ז
דמשמע מיניה דהמחבר ג"כ ס"ל כהתוספות וע"כ הסכים דמשום עיקום לבד לא
הוי ריעותא ומהני נסר והנה בא"ר חולק עליו וסובר דאין נ"מ אלא כל שהוא מעוקם
בג"ט לא מהני נסר וכתב דכן משמע בשו"ע שלא חילק בזה והמחבר סתם כרש"י
ודלא כדעת התוספות בשם ר"ת וכן משמע בעו"ש דהמחבר סתם כדעת רש"י [ובאמת
דברי הט"ז קשה מאד דמשמע מניה דהתוס' ג"כ מודים היכא דאיתרמי שהניח הנסר
בקרן זוית של הגזוזטרא מזו לזו לא חשבינן אותו כפתח והמעיין בחידושי הרשב"א יראה
להדיא דלהתוס' דמקשים מהא דסולם והביאו מזה ראי' דמהני הוא אפילו היכא דהנסר מונח בקרן
זוית וא"כ ע"כ דהשו"ע לא סתם כהתוספות] וכן עיקר דהרבה ראשונים ס"ל
כדעת רש"י דהמשנה דגזוזטרא קאי אנסר ואפ"ה בזה שלא כנגד זה לא מהני הלא המה
הרבינו יונתן והרשב"א והריטב"א והריא"ז ומה שהקשו התוספות על פירושו
כבר תירצו בחידושי הרשב"א והריטב"א עי"ש:
4)
מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה טפחים מערבין עירוב אחד
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ג הלכה ג
כותל שבין שתי חצרות או מתבן שבין
שתי חצרות פחות מעשרה טפחים מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים, היה גבוה עשרה או יתר
על כן מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן
הרי הן כפתח, ואם רצו מערבין אחד, ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל שהרי אין יכולין
לעלות בו עד שימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל הרי זה מתיר, ואפילו לא היה מגיע ב ראש הסולם
לראש הכותל אם נשאר ביניהן פחות משלשה הרי זה מתיר ומערבין אחד אם רצו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעב אות יט ד"ה ואם יש
יט ואם יש ביניהם גדיש של תבן וכו'. משנה שם (עט.) מתבן שבין ב' חצרות וכו'
וכתב רבינו נתמעט בחול משום דקתני צריכין לערב ביחד והא לא שייך בנתמעט בשבת:
ובעוד שלא נתמעט אסור לשום אחד מהן
ליתן מן התבן וכו'. שם אמתניתין דמתבן שבין ב' חצירות וכו' אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין
מכאן אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל ולאוקומי שרי והאמר רב הונא מעמיד
אדם [בהמתו] על גבי עשבים בשבת ואין מעמיד בהמתו על גבי מוקצה דקאים לה באפה ואכלה
ולא יתן לתוך קופתו תבן והתניא בית שבין ב' חצרות וכו' זה נותן לתוך קופתו וזה נותן
לתוך קופתו אמרי בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכרא ליה מילתא הכא לא מינכרא
ליה מילתא. ופירש רש"י שלא יתן. בידים לתוך קופתו דילמא שקיל טובא וממעיט ליה
מי' וקא מטלטל בחצר האסור ומאכילין דקתני במתניתין שהבהמה באה ואוכלת והתם לא חיישינן
לדילמא ממעיט דבהמה קלי קלי אכלה לישנא אחרינא לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצה מאתמול
למחיצה זו: דקאים לה באפה. מתניתין לאו דמוקים לה עלה בידים אלא קאים באפה שלא תלך
במקום אחר ואיהי אזלה ואכלה כיון דאיכא תקרה ניכר שגג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית
מי' רמי אנפשיה ופריש וללישנא דמוקצה נמי אינו אסור משום מוקצה אלא מי' ולמטה דכל מי'
ולמעלה לאו צורת מחיצה הוא. והרא"ש (סי' ו) הקשה עליו ופירש דאלו מאכילין מכאן
וכו' בחול קאמר וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו בחול ודאי אי בעי לסלוקי כוליה
בבת אחת מצי לסלקה ליה אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דילמא ממעט ליה בערב שבת
סמוך לחשכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בשבת בחצר האסורה ופריך ואוקומי בחול מי שרי וניחוש
דילמא יתן לתוך קופתו ויאכילה כדאסרינן בשבת להעמיד בהמתו על גבי מוקצה. כתוב בהגהות
אשיר"י (עלה קכ"ד) (סי' א) בשם אור זרוע (ח"ב סי' קעט סי"ד) דהני
תרי שמעתתא דכותל וחריץ בחצר שלא עירבו אבל בחצר שעירבו תרווייהו שרי ופשוט הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעב סעיף יט
גדיש של תבן (קלג) שבין שתי חצרות,
אם הוא גבוה עשרה (קלד) כל א' מערב לעצמו; (קלה) נתמעט בחול (קלו) מעשרה, צריכים לערב
ביחד. ובעוד שלא נתמעט, <י> אסור לשום א' מהם ליתן מן התבן (קלז) לתוך קופתו
בשבת להאכילה לבהמתו; (קלח) ואפילו להעמידה שם כדי שתאכל אסור, אבל יכול לעמוד בפניה
כדי שלא יהא לה דרך לנטות (קלט) אלא לשם. * ולהרא"ש, (קמ) ל אפילו בחול אסור ליתן
ממנו לקופתו, וכן להעמיד הבהמה בידים. במה דברים אמורים
בגדיש שבין ב' חצרות, אבל גדיש (קמא) שבין לא שני בתים (קמב) מותר להאכיל לבהמתו ממנו,
בידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעב סעיף יט
(קלג) שבין שתי חצרות - והיו לכל אחד
דיורין בפ"ע והיו פרוצין זה לזה ביותר מעשר אמות והתבן הזה סותם מקום הפרצה:
(קלד) כל אחד וכו' - דגם זה נחשב למחיצה
אף שלא כוון בהנחתו לשם מחיצה:
(קלה) נתמעט בחול - אבל נתמעט בשבת
כיון שהותרה בתחילת כניסת השבת הותרה:
(קלו) מעשרה - היינו מגובה עשרה ובמשך
יותר מעשר אמות אבל בפחות מעשרה אם רצו מערבין שנים:
(קלז) לתוך קופתו בשבת - דחיישינן
דלמא שקיל טובא וממעט ליה מי"ט וקאתי לטלטל בחצר ואע"ג דבשבת זו מותר מדינא
דהואיל והותרה הותרה חיישינן שמא יבוא לטלטל גם בשבת הבאה וי"א דהטעם הוא משום
דהאי תבן מוקצה הוא מאתמול למחיצה זו ואסור לטלטלו:
(קלח) ואפילו להעמידה וכו' - דילמא
שקיל בידו ונותן לה:
(קלט) אלא לשם - והתם לא חיישינן לדלמא
נתמעט מעשרה דבהמה קלי קלי אכלה [רש"י]:
(קמ) אפילו בחול אסור וכו' - שמא יפחת
מעשרה בע"ש סמוך לבין השמשות ולא ירגיש בדבר ויטלטלו בשבת באיסור ודוקא בנוטל
מעט מעט חיישינן לזה אבל לא במסלק כולו בבת אחת. והעיקר כסברא ראשונה:
(קמא) שבין שני בתים - ששני הבתים
פרוצים ביותר מעשר אמות למקום הגדיש והוא סותם הפרצה והבתים שייכים כל אחד לחצר אחרת
מפני שפתוחים כל אחד לחצר אחרת ולא עירבו שני החצירות ביחד ולכן כשיתמעט הגדיש מגובה
עשרה טפחים שני הבתים אסורין בטלטול כיון שלא עירבו החצירות יחד והן פרוצין זה לזה
ביותר מעשר אמות וה"ה בבית אחד גדול שנחלק לשנים ע"י מחיצת התבן שבאמצע ויש
לכל אחד פתח לחצר אחרת ולא עירבו החצירות יחד דכשנסתלק התבן אוסרין זה על זה:
(קמב) מותר להאכיל - דמיירי כשיש תקרה
להגדיש (או שהתבן מונח ומפסיק באמצע הבית כנ"ל) דאז אין לחוש שמא יתמעט מעשרה
ולא ירגיש דכיון דאיכא תקרה כי מפחית מיו"ד מנכרא מלתא ואפילו אם לא היתה המחיצה
מגעת לתקרה אלא בסמוך לה פחות מג"ט אמרינן לבוד [עו"ש]:
5)
מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים, ולא חיישינן שמא
יתלוש מהם; אבל לא על גבי מוקצה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה לו
במה דברים אמורים במי שמזונותיו עליו
כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר
ויוני שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים, ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי
עשבים מחוברים והיא אוכלת, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה אבל עומד בפניה כדי
שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכד סעיף יג
(לג) מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים
מחוברים, (לד) ולא חיישינן שמא יתלוש מהם; * אבל לא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל
וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים. ודוקא להעמידה על גביו ממש, אבל (לה) לעמוד בפניה
בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף יג
(לג) מעמיד אדם בהמתו - דאיתא במכילתא
למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער:
(לד) ולא חיישינן - דאיסורו חמיר וזהיר
ביה:
(לה) לעמוד בפניה - כיון שאין קרוב
לה כ"כ ליכא למיחש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכד סעיף יג
* אבל לא ע"ג מוקצה - עיין בחידושי
רע"א:
6)
אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם יזכה להם על ידי
אחר, והזוכה בו יגביה מן הקרקע טפח
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה יז
וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת
מכל אחד ואחד או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי
או בבית מן הבתים אפילו ו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף, אבל אם הניחו באויר
מבוי אינו שיתוף, ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר,
ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות
למבוי בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסו אות ט - י ד"ה ואם אחד
ט - י ואם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם וכו'. גם זה בסוף פרק
חלון עלה ע"ט (ע"ב) משנה כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה
לכל בני המבוי ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו
אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ופירש רש"י
מניח את החבית משלו אם ירצה ומזכה להם על ידי בנו ובתו ואומר להם קבלו חבית זו וזכו
בה לשם כל בני מבוי. וכתב הרב המגיד בפרק א' (ה"כ) בשם הרשב"א (פא. ד"ה
ופרוסה, שו"ת ח"ג סי' רסה) וכשהוא מזכה אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לכל
בני החצר והמבוי ולכל מי שניתוסף מיום זה ואילך במבוי שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורים
ויאסרו עליהם עד כאן לשונו. והריטב"א כתב (עט: ד"ה נתוספו) בשם רבו שעכשיו
שמערבין בתחלת השנה לכל שבתות השנה אף על פי שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף
בשבילם שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש לב הציבור מתנה
עליהן ומיהו אם ניתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור אפשר שצריך להוסיף מחמתן
שהרי הן לא היו בתחלת העירוב עד עכשיו ולדידהו הוי תחלת עירוב ולכן צריך לשמרו תמיד
שיהיה בו שיעור וכן כתב בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן רי"ב בשם התוספות
ואכתוב לשונו בסוף סימן שס"ח (קלז: סעיף ב' סד"ה עירבו) ושם (דף קלח. סעיף
ה' ד"ה ומ"ש היה) יתבאר אם לעירוב חצירות בעינן שיעור כמו לשיתופי מבואות:
ומ"ש וכשזוכין בו צריכין להגביהו
מן הארץ טפח. גם זה שם בסוף פרק חלון מימרא דרב יהודה עלה ע"ט (ע"ב) ופירש
רש"י צריך להגביה מן הקרקע כשהוא מזכה להם דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה
והכי תני לה בתוספתא (עירובין פ"ו ה"א) אם משלהן אין צריך לזכות ואם משלו
השליח מגביהן מן הקרקע ואומר זכיתי להם עד כאן לשונו ונראה לי שאף על פי שלא יאמר זכיתי
להם מהני ומפני כך לא הזכירוהו הפוסקים וברייתא אורחא דמילתא נקט. וכתב הרב המגיד
(שם הי"ז) שהאחרונים פירשוה דוקא במזכה לה משלו ומשום הקנאה בהגבהה אבל אם היתה
החבית משל בני המבוי אינה צריכה הגבהה וכן דעת הרשב"א זכרונו לברכה (עבה"ק
ש"ד סי' ד) וכתבו ההגהות בפרק קמא (דפוס קושטא ה"כ) בשם סמ"ג (רמג:)
דהכי איתא בתוספתא אבל הרמב"ם כתב שם ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן
הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר ומשמע מדבריו דאפילו בשלהן צריך להגביה טפח וכן כתב הרב המגיד
בשם הגאונים זכרונם לברכה וכתב הריטב"א (עט: ד"ה וצריך להגביה) דטעמא דמילתא
לדעת הגאונים והרמב"ם משום היכרא שתהא ניכרת בין החביות שהיא לשם עירוב ולדבריהם
כשהן שותפין בחבית ששנינו בפרק הדר (עא:) שאין צריכין לערב כל שכן שצריך שתהא גבוהה
משאר חביות להיכרא ואין לדקדק מלשון הרמב"ם שאין צריך להגביה אלא אם כן הניח
הכלים בחצר אבל אם הניח בבית לא דמה שכתב ואם הניח וכו' לא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב
שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למה שכתב קודם לכן הניחו באויר מבוי אינו שיתוף דהוה
משמע שאם הגביהו מן הקרקע טפח אפילו הניח באויר מבוי הוי שיתוף:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ט
אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת (מח)
בשביל כולם שפיר דמי, (מט) ובלבד שיזכנו להם (נ) על ידי אחר, וכשזוכה בו * צריך להגביהו
<ו> מן הקרקע (נא) טפח, וצריך לזכות לכל בני
החצר או המבוי (נב) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך; (נג) [ג*] <ז> וי"א שאע"פ
שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב ב"ד מתנה עליהם. ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט
העירוב מן השיעור, (נד) יד צריך להוסיף מחמתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ט
(מח) בשביל כולם - אפילו שלא בפניהם:
(מט) ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר
- דעל ידי עצמו אינו יכול לזכות להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו:
(נ) ע"י אחר - דהיינו שיאמר לו
קבל פת זה וזכה בה לכל בני החצר והוא יחשוב בהגבהתו בשביל כולם ואף שהם לא עשאוהו שליח
לזה זכין לאדם שלא בפניו והוי כשלוחם:
(נא) טפח - ואפילו לדעת האומרים בח"מ
סי' קצ"ח ס"ד בהג"ה דהגבהה אינו קונה בפחות מג"ט הכא בעירוב שהוא
מדרבנן הקילו וסגי בהגבהה טפח. כתב הט"ז דה"ה אם הניחו להעירוב על ידו התלויה
באויר צריך שיגביה ידו טפח ועיין בבה"ל:
(נב) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך
- דאל"כ לפעמים שיתוספו עליהם דיורים ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם אבל כשמכוין
עליהם מתחלה ל"ל בה דהא שיעור שתי סעודות מהני אפילו לאלף וכדלקמן בסימן שס"ח:
(נג) וי"א שאע"פ וכו' -
הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע"ז מאחר דאנו נוהגין
להניח עירוב על כל השנה מסתמא אנו מכוונין גם על אנשים שמתוספים במשך השנה וכן הוא
הלשון באמת בב"י וכן כונת המחבר בכאן:
(נד) צריך להוסיף מחמתן - דשמא לא
אמרו חכמים דשיורו בכל שהוא (כמבואר בסימן שס"ח) אלא באותן שהיו בתחלת הנחת העירוב
וזכו אז אבל אלו שלא היו בתחלת הנחתו לא זכו אז ורק הם זוכין בשעה שיתוספו וכיון דבשעה
זו כבר נפחת משיעורו א"כ א"א להם לזכות ומטעם זה לא מהני אף אם יתנה בפירוש
ולכל מי שיתוספו ואין שום עצה רק שצריך לשמור שיהיה בו תמיד שיעור שתי סעודות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ט
* צריך להגביה מן הקרקע טפח - עיין
במ"ב מש"כ בשם הט"ז ובאמת אין דין זה פשוט בכל גווני דאם היה העירוב
כולו מונח בידו א"צ להגביה כלל דידו קונה בלי טעם הגבהה כמבואר בתוספות כתובות
ל"א בד"ה דאי [ועיין ברא"ש בסוגיין] וכ"כ הנתיבות בחו"מ סימן
קצ"ח ס"ב ע"ש אם לא דבולט הדבר מן ידו לצדדים דאז אינו קונה מטעם אויר
ידו רק מטעם הגבהה מכחו ובזה צריך להגביה טפח וכמו שכתב שם בנתיבות. ועיין בב"י
ובהרה"מ שהביאו דלפי' הרמב"ם והגאונים במימרא דרב יהודא אפילו במקום דלא
שייך זכיה והקנאה כגון במקום שהעירוב משל כולם צריך להעמיד הכלי שהעירוב מונח בתוכו
במקום גבוה מן הקרקע טפח כדי שתהא מובדלת ומפורשת מן שארי כלים שבחצר וטוב לכתחלה לחוש
לדבריהם [עו"ש] ולענ"ד מתוספתא שהובא ברש"י אין סתירה לשיטה זו דברייתא
מיירי לענין הגבהה כדי לקנות. ודע דלדעה זו לא נזכר כלל קולא בש"ס לענין הגבהה
כדי לזכות דדי בטפח ואפשר לומר שפיר דלענין לזכות לבני מבוי צריך הגבהה ג"ט וכן
משמע מלשון ר' יהונתן כדברינו אך באמת יש בלא"ה שתי דיעות בחו"מ סימן קצ"ח
ובעירובין סמכינן להקל כדעה שניה:
7)
כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים,
אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה כ
לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי
זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל
אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים
ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו י הקטנים ולא על ידי עבדו
ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי
שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר
או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו.
+/השגת הראב"ד/ וכן יש לו לזכות להן על ידי עבדו ושפחתו העברים אע"פ שהם
קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. א"א זה שבוש עבד עברי קטן מי
איכא.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסו אות ט - י ד"ה ואם אחד
וכתב הרא"ש (פ"ז סי' ח)
בשם רבינו חננאל דלרבי יוחנן דאמר בפרק קמא דמציעא (יב:) גבי מציאה לא גדול גדול ממש
אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן הוא הדין
נמי הכא אין לזכות העירוב על ידי בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו דידו כיד אביו דמי
ועבדו ושפחתו העברים אף על גב דסמוכים על שולחן רבן לא הוי ידן כידו דדוקא בבנו הגדול
הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שולחן אביו אבל הנכרי הסמוך
על שולחן בעל הבית אין מציאתו לבעל הבית אפילו אוכל בחנם אצלו וכן כתבו גם התוספות
(עט: ד"ה ומזכה) והמרדכי (סי' תקכ) וסמ"ג (הל' עירובין רמג:) וסמ"ק
(סי' רפב עמ' שז) וכתבו עוד התוספות שם ומיהו בתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחנו
מציאתה לאביה וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות גזילה (הי"ג) ולפי זה
אין לזכות על ידי בתו אפילו אינה סמוכה על שולחנו עד שתבגור. והרמב"ם בפרק י"ז
מהלכות גזילה פסק כרבי יוחנן ובפרק א' מהלכות עירובין (ה"כ) כתב המשנה כצורתה
וכתב הרב המגיד דמשמע דסבירא ליה דלענין עירוב גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ורבינו כתב
בסמוך שהרמב"ם פסק כשמואל דאמר גדול גדול ממש ולא דק דהא לענין מציאה דאיפליגו
בה שמואל ורבי יוחנן פסק כרבי יוחנן בפרק י"ז מהלכות גזילה ומה שכתב המשנה כצורתה
גבי עירוב ולא כתב דקטן הוי הסמוך על שולחן אביו כמו שכתב בפרק הנזכר גבי מציאה טעמא
משום דכיון דחזינן דלא איפליגו רבי יוחנן ושמואל אמתניתין דעירובין משמע דלכולי עלמא
מתניתין דעירובין כפשטה דגדול גדול ממש ונראה שכך דעת הרי"ף דבפרק קמא דמציעא
(ו.) כתבה לדרבי יוחנן וגבי עירוב (כה.) כתב משנתינו כצורתה ויש שום טעם לחלק בין מציאה
לעירוב וכמ"ש בתשובת הרמב"ן סימן רי"ג דמציאה אין האב זוכה אלא כדי
שלא תהא לו איבה כיון שהבן סמוך על שולחנו אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על ידי בניו
זוכים הם לאחרים כאינש דעלמא והגהות כתבו בפרק א' (אות י) דבה"ג (יח:) פסק כשמואל
וכן מוכח בירושלמי (עירובין פ"ז ה"כ) וכן פסק רשב"א (עבה"ק ש"ד
סי' ד) וכן כתב סמ"ג (רמג:) בשם הלכות גדולות ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי
דלגבי עירוב מודה רבי יוחנן דקטן ממש עד כאן. וכיון דהרי"ף והרמב"ם והני
רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
ומ"ש רבינו וטוב להחמיר כדברי
שניהם וכו'. כן כתב סמ"ק (שם) ומיהו היינו לכתחלה אבל בדיעבד כל אחד מהם חשוב
גדול דכיון דמידי דרבנן הוא סומכין על דברי המיקל. וכתוב עוד שם בהגהות ומיהו נראה
לאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות שולחן וכן כתב בכל בו (סי' לג לו.) בשם רבינו פרץ:
ומ"ש רבינו אבל אם יש לאדם מלמד
או סופר וכו'. שם (סי' ח) כתב הרא"ש עבדו ושפחתו העברים אף על גב דסמוכין על שולחן
רבן לא הוי ידם כידו דדוקא בבנו הגדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו לפי שרגיל
להיות תמיד על שולחן אביו אבל הנכרי הסמוך על שולחן בעל הבית אין מציאתו לבעל הבית
ואפילו אוכל בחנם אצלו וכל שכן עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קא אכלי וכן הם דברי התוספות
שם בפרק קמא דמציעא (יב: ד"ה רבי יוחנן): כתב הכל בו (סי' נט כב ע"ד) גבי
עירובי תבשילין שמזכה על ידי עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים שהקטן זוכה לאחרים
בדבר שהוא מדברי סופרים והם דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות עירובין (ה"כ) וכתב
הרב המגיד דהכי איתא בפרק התקבל (סד:):
ומ"ש ולא על ידי אשתו שנותן לה
מזונות וכו'. התוספות (עט: ד"ה ועל) והרא"ש (שם) כתבו בפרק חלון אמתניתין
דקתני ועל ידי אשתו מוקי לה בשילהי נדרים (פח:) כגון שיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא
לנפשה זכיא לאחריני אבל אין לה בית בחצר לא ואם תאמר אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות
לעצמה כדאמר בפרק הדר (עג.) ורבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים ומסתמא עירוב
בא אצלם כיון דמזכה לבני המבוי מניחו בביתו ואי בשאין מקבלת פרס כי אין לה בית נמי
תזכה להם דאין ידה כידו במציאה ולא למעשה ידיה כיון דלא זיין לה ויש לומר דאיירי בשנותן
לה בעל הבית מעות למזונותיה ובכהאי גוונא לא חשיב מקבל פרס לענין עירוב כשאינה מביאה
המאכל והמשתה מתוך ביתו ואוכלת אי נמי בשאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ומספקת ולענין
מציאה ולכל דבר הוי ידה כיד בעלה כדסמוכה על שולחנו דמיא ולענין מקבל פרס לא דמיא ומיהו
קשה מעבדים כנענים אם יש להם בית בחצר צריך לזכות להם כיון שאוסרים אליבא דרבי יהודה
בן בתירא דמסתמא תקינו ליה רבנן הזכייה כיון דאוסרים וכיון דזכו לנפשייהו זכו נמי לאחריני
וצריך לומר דמסקנא דנדרים אתיא כרבי יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים ותרווייהו
במקבלי פרס ואשתו צריכה לערב ועבדו אין צריך לערב ולעיל (פרק הדר סי' יט) פסקינן הלכתא
כרבי יהודה בן בתירא עד כאן כלומר דפסקינן כרבי יהודה במאי דשרי בנשים אבל במאי דאסר
בעבדים לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי יהודה בן בבא וכמ"ש הרא"ש עצמו בפרק
הדר (שם) ואם כן ההיא אוקימתא דלא כהלכתא הילכך בנשים לא שנא לן בין יש לה בית לאין
לה בית אלא במקבלת פרס ואינה מקבלת תליא מילתא דכל שמקבלת פרס ממנו ידה כידו וכל שאינה
מקבלת פרס אין ידה כידו לא למציאה ולא למעשה ידיה והאי קבלת פרס לא שנא אם נותן לה
מאכל לנותן לה מעות לקנות אוכל או באומר צאי מעשה ידיך למזונותיך דמעיקרא לא הוי מחלקין
בכך אלא למאי דסלקא דעתין דאוקימתא דנדרים הוי אפילו לרבי יהודה בן בתירא אבל למאי
דאסיקו דלא הויא אלא לרבי יהודה בן בבא אם כן לרבי יהודה בן בתירא דקיימא לן כוותיה
בנשים כל היכא דנזונות בחד מהני גווני ידה כידו ובעבדים כנענים נמי אפילו יש להם בית
בחצר אינם זוכים דהא לא אסרי דקיימא לן בהא כרבי יהודה בן בבא ובין זיין להו בין לא
זיין ידם כידו דהא גופם קנוי לו אבל הרי"ף (כה.) והרמב"ם (פ"א ה"כ)
כתבו משנתינו כצורתה שמזכה על ידי אשתו וכתב הר"ן בפרק שני דביצה (ח: ד"ה
ומאן דמערב) דהא דאוקימנא בנדרים כשיש לה בית באותו חצר הני מילי לרבי מאיר דאמר אין
קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפרק קמא דקידושין (כג:) אבל רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר
התם לא צריכינן בעירובי חצירות שתהא לה חצר באותה מבוי הילכך מצי מזכה על ידי אשתו
עד כאן לשונו וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ד' חלק ג' (כט ע"ד) בשם התוספות שיכול
לזכות על ידי אשתו והכי נקטינן:
בעל הבית שהיה שותף עם שכניו בסחורה
וכו'. משנה בפרק הדר (עא.) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין
לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אינם צריכין לערב
וכתבה הרמב"ם בפ"ה (ה"א) לענין שיתוף מבוי וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א
(שם סי' ב) דהוא הדין לבני חצר אם היו שותפין בפת ופסק רבינו כרבי שמעון משום דאמרינן
בפרק מי שהוציאוהו (מו.) הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים אבל הרמב"ם
בפ"ה מהלכות עירובין פסק כתנא קמא ונראה שטעמו מדאוקי רב יוסף (עא:) פלוגתייהו
בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן לגבי טבול יום וקם ליה רבי שמעון כרבי יוחנן בן נורי
וכיון דבההיא דטבול יום לא קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי הכא נמי לא קיימא לן כרבי שמעון
ואף על גב דרבה אוקי פלוגתייהו בגוונא אחרינא הא פליג עליה אביי התם והוה ליה רב יוסף
ואביי תרי לגבי חד ורבינו סבר דכיון דשני רבה מאי דפריך ליה אביי ליכא הכא אלא רב יוסף
לגבי רבה וקיימא לן הלכה כרבה והרי"ף (כא:) והרא"ש (סי' טז) כתבו המשנה כצורתה
ונראה שסמכו על מה שכתבו בפרק מי שהוציאוהו (רי"ף יב:, רא"ש סי' ח) הלכה
כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף י
כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה
(נה) על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו, (נו) ולא ע"י עבדו
ושפחתו הכנענים; אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים, (נז) טו אפי' סמוכים על שלחנו,
* וע"י עבדו ושפחתו העברים, (נח) אפי' הם טז קטנים, (נט) יז וע"י אשתו אף
על פי שהוא מעלה לה מזונות (ס) ואפילו אין לה בית בחצר. (סא) ויש אומרים שאינו מזכה
(סב) ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, ולא ע"י בתו, אפילו
אינה סמוכה על שלחנו, (סג) כל זמן שלא בגרה, ולא ע"י אשתו (סד) שמעלה לה מזונות
(סה) או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך (סו) יח ואפילו יש לה בית בחצר; אבל מזכה
ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו, (סז) אפילו הוא קטן, וע"י בתו (סח) שבגרה ואינה
סמוכה על שלחנו, וע"י אשתו יט שאינו מעלה לה מזונות, אפילו אין לה בית בחצר. ולכתחלה
טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר. הגה: ובדיעבד סומכין (סט) על דברי המיקל בערוב.
וכן גדול (ע) שיש לו אשה, אע"פ שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו (הגהות אשירי
והגהות סמ"ג וכל בו). ואפילו לכתחלה. (עא) ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם
קודם השבת, אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף י
(נה) ע"י בנו ובתו הקטנים - מפני
שידן כידו וא"כ לא יצא הדבר מרשותו:
(נו) ולא ע"י עבדו וכו' - ג"כ
מפני שיד עבד כיד רבו ולא יצא מרשותו עדיין:
(נז) אפילו הם סמוכין - ואע"ג
דבאופן זה מציאתן לאביהן כמבואר בח"מ סימן ר"ע זה אינו אלא משום איבה שלא
ימנע מהן מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן אבל בנידון דידן שהאב רוצה לזכות ע"י לאחרים
שפיר זוכים דכיון דגדולים הם יש להם יד בפ"ע:
(נח) אפילו הם קטנים - ואע"ג
שאין קטן זוכה לאחרים בכל מקום הכא בעירוב שהוא מדרבנן בעלמא הקילו בעבדו ושפחתו ומ"מ
לא רצו להקל אלא בעבדו ושפחתו אבל לא בבניו הקטנים וכדלעיל משום דידן ממש כידו:
(נט) וע"י אשתו - דכשנותן לה
אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני הרי דיש לה יד לזכות לעצמה ה"ה דיכול
לזכות על ידה לאחרים:
(ס) ואפילו אין לה בית - נקט האי לישנא
לאפוקי ממ"ד בגמרא דדוקא היכא דיש לה לעצמה בית בחצרה שאוכלת שם אז אמרינן מיגו
דמהני הזכיה בעירוב בשביל ביתה מהני נמי לזכות לאחרים בעירוב בשביל בתיהם:
(סא) וי"א וכו' - סבירא להו דדמיא
עירוב לענין מציאה דכל היכא דס"ל לענין מציאה דאין לו יד בפ"ע ושייך לאביהן
או באשה שמוצאת מציאה ושייך לבעלה ה"ה לענין עירוב אין להם יד בפ"ע ועדיין
לא יצא מרשותו:
(סב) ע"י בנו ובתו וכו' - ר"ל
לאחר שבגרה דיוצאת לכל דבר לרשותה אפ"ה כיון שסמוכה על שולחנו ומציאתה לאביה גם
לענין עירוב אין לה יד לעצמה:
(סג) כל זמן שלא בגרה - דאז שייך מציאתה
לאביה:
(סד) שמעלה לה מזונות - דאז מציאתה
לבעלה:
(סה) או שאמר לה צאי וכו' - ומיירי
במספקת מעשה ידיה למזונות דאי אין מספקת למזונות אין מציאתה לבעלה:
(סו) ואפילו יש לה בית - ר"ל
ואוכלת שם המזונות שנותן לה בעלה וס"ד דמיגו דזכיא לעצמה בעירוב זה בשביל ביתה
תזכה בעירוב גם לאחרים קמ"ל דלא והטעם דבאמת לעצמה אין צריכה עירוב כלל דנמשכת
אחר בעלה כדלקמן בסימן ש"ע ס"ו וליכא מיגו:
(סז) אפילו הוא קטן - כיון דלענין
מציאה יש לו יד לזכות לעצמו כשאינו סמוך על שולחן אביו:
(סח) שבגרה ואינה סמוכה - ר"ל
דוקא באופן זה ולא כדעה הראשונה דס"ל דכשבגרה אפילו בסמוכה מזכה על ידה וכן בע"י
אשתו דוקא היכא שאין מעלה לה מזונות דאז מציאתה לעצמה ולא לבעלה:
(סט) על דברי המיקל בעירוב - ר"ל
בין קטן ואין סמוך על שולחנו או גדול אף שסמוך וכן בע"י אשתו אע"פ שמעלה
לה מזונות:
(ע) שיש לו אשה וכו' - שעושה הכל ע"ד
עצמו ולא ע"ד אביו:
(עא) ואינו צריך להודיע - דזכין לאדם
שלא בפניו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף י
* וע"י עבדו וכו' אפילו הם קטנים
- וה"ה אם יש לאדם מלמד או סופר או יתום אוכל על שולחנו ואפילו אוכל בחנם [פרישה
וא"ר]:
8)
כיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבו
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה יז
וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת
מכל אחד ואחד או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי
או בבית מן הבתים אפילו ו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף, אבל אם הניחו באויר
מבוי אינו שיתוף, ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר,
ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות
למבוי בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסו אות ד (א) ד"ה וצריך ליתנו
ד (א) וצריך ליתנו בכלי אחד וכו'. בפרק מי שהוציאוהו עלה מ"ט (ע"א)
אמר רב יהודה אמר שמואל החולק את עירובו אינו עירוב ואסיקנא דהיכא דמלייה למנא ואייתר
שפיר הוי עירוב ולא אמר שמואל אלא בשחלקו מדעת ופירש רש"י דטעמא משום דמה שמו
עירוב שמו כלומר שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה
ועריבה. וכתב הרב רבינו יהונתן פלג מיפלג שהיה הכלי יכול להחזיק כולם ולא רצה לערבם
כדי שלא יתחלף ככרו עם ככר חבירו ובשעת החילוק יקח כל אחד ואחד ככרו כיון שהם [מ]קפדים
בזה אף על פי שכולם מונחים בבית אחד אינו עירוב ונראה לי דלאו דוקא מטעם זה אלא שכל
שכלי אחד מכיל אותו וחילקו בשני כלים מאיזה טעם שיהיה אינו עירוב דלא פלוג רבנן במילתייהו.
וכתב הרב המגיד בפרק קמא (הי"ח) אפילו כשנתמלא הכלי והותיר לא התירו אלא כששני
הכלים בבית א' וכן נראה שם בגמרא למעלה מזה וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה (עבה"ק
ש"ד סי' ה):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ד
[א*] צריך [ב*] ליתן כל העירוב *
(לא) <ד> בכלי א', ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב אלא אם (לב) נתמלא הא',
ואז מותר; והוא שיהיו שני הכלים (לג) בבית א'.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ד
(לא) בכלי אחד - שהרי עירוב שמו שיהיו
מעורבים יחד ואם מניחו בשני כלים נראה שהם מופלגים ומחולקים זה מזה. ונראה לכאורה דדוקא
אם כ"א נותן חלק בעירוב אבל אם אחד מזכה בעד כולם יכול ליתנו בשני כלים אכן מדלא
הזכירו הפוסקים ד"ז משמע דס"ל דלא פלוג רבנן במלתייהו וצ"ע:
(לב) נתמלא האחד - ר"ל שבזה לא
היה החילוק לשני כלים ברצונו אכן אם ידע מתחלה שהכלי לא יכיל בתוכו את כל העירוב והיה
לו כלי אחר גדול מכלי זה שתוכל להכיל כל העירוב יש מאחרונים שמחמירין דהוי כחולק לכתחלה
את העירוב לשנים:
(לג) בבית אחד - דעכ"פ היו שניהם
ברשות אחת אבל לא בשני בתים. ואפילו אם אחד מזכה בהעירוב משלו בשביל כולם ג"כ
יש ליזהר בזה וע"כ העירוב שמניחין בביהכ"נ בעד כל העיר יש ליזהר שלא להניחו
רק בבית הכנסת אחת ויבחרו לזה הביהכ"נ היותר גדולה שבעיר [ש"ת בשם הח"צ]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ד
* בכלי אחד - לכאורה כלי לאו דוקא
ה"ה דאם מניחין כל העירובין שגבו במקום אחד ג"כ שפיר דמי ולא אתי אלא לאפוקי
בשני כלים דזה מורה על חלוקה וצ"ע [פמ"ג] ומירושלמי משמע כדבריו להקל דז"ל
בני המבוי שנתנו עירובין בשני מקומות אם מבלי מקום ה"ז מותר [והיינו דוקא ביית
אחד לפי הבבלי שלנו] ואם בשביל לחלוק עירובן ה"ז אסור ולא הזכיר כלל שיהיה דוקא
בכלי אלא העיקר שיהיה במקום אחד וכן להיפך אם נתנו בשני מקומות בלי כלי כלל אף שהיה
בבית אחד ג"כ לא מהני וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין הלכה
י"ח שכתב חלקו את העירוב או את השיתוף אע"פ שהוא בבית אחד אינו עירוב ולא
הזכיר כלל שהחלוקה היה בשני כלים:
9)
צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כט הלכה ז
כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק
רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע
טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש, ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות
בתחלה ט פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש י ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל
בני חבורה ואח"כ נוטל ידיו כ ומברך המוציא ואוכל.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעא סעיף יג
* (סד) צריך לשתות מכוס של קידוש
(סה) <טז> כמלא לוגמיו, (סו) דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו,
* (סז) והוא (סח) כט רובו * של רביעית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעא סעיף יג
(סד) צריך לשתות וכו' - ואם לאו
לא יצא:
(סה) כמלא לוגמיו - דבעינן שיעור חשוב
שתתישב דעתו עי"ז:
(סו) דהיינו וכו' - ר"ל ולא בעינן
שיהא מלא פיו ממש משני הצדדים:
(סז) והוא וכו' - ושיעור זה די אפילו
אם היה הכוס גדול שמחזיק כמה רביעיות:
(סח) רובו של רביעית - היינו באדם
בינוני מחזיק שיעורו כך אבל באדם גדול ביותר משערינן כמלא לוגמיו דידיה לפי גדלו ומ"מ
לא בעי לשתות טפי מרביעית. ודע דשיעור רביעית הוא כמעט מלא שתי קליפות מביצה בינונית
של תרנגולת והוא שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה דלוג הוא ששה ביצים כדאיתא בגמרא וממילא
רביעית הלוג הוא ביצה וחצי [מ"א ופמ"ג בסי' ר"י ובח"י הלכות פסח
וש"א] ויש מחמירין מאד בענין השיעורין והוכיחו דהביצים נתקטנו בזמנינו למחצית
ממה שהיה בימי הגמרא וע"כ שיעור רביעית הוא בכפלים וכן נ"מ מזה לענין כזית
מצה דהוא כחצי ביצה כמבואר בסי' תפ"ו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בענין זה דנכון
לחוש לדבריהם לענין קידוש של לילה ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים והשתיה
אף שהכוס גדול די שישתה כמלא לוגמיו דידיה. ודע עוד דהשיעור של מלא לוגמיו צריך לשתות
בלי הפסק הרבה בינתים דהיינו שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי
שתיית רביעית ועכ"פ לא יפסיק זמן רב כדי אכילת פרס ואם הפסיק בכדי אכילת פרס אף
בדיעבד לא יצא וצריך ליזהר בזה כשמקדש בשחרית על יי"ש שאז מצוי להכשל בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעא סעיף יג
* צריך לשתות וכו' כמלא לוגמיו - ואפילו
בדיעבד הוא לעכובא כדאיתא בגמרא והאי דנקט לישנא דלכתחלה נראה דבא לאשמועינן דאפילו
לכתחלה די בזה ולא בעינן שישתה כל הכוס כמו לקמן לענין ד' כוסות בסימן תע"ב ס"ט
באחרונים שם בשם התוספות והטעם כמו שכתב הב"ח שם ע"ש וכן מוכח בפסחים ק"ז
ע"א בברייתא שם מטעמת יין כל שהוא ר' יוסי ב"ר יהודא אמר מלא לוגמיו משמע
דהכל אלכתחלה קאי:
* והוא רובו וכו' - עיין במ"ב
וכן סתם השו"ע לעיל בסימן ק"צ והוא שיטת התוס' וש"פ אבל בסימן תרי"ב
ס"ט העתיק המחבר דשעורו הוא פחות מרביעית והוא כדעת הר"ן המובא שם בב"י
דמגמרא דפרק יום הכפורים לא שמעינן אלא דכמלא לוגמיו הוא פחות מרביעית ותימה למה לא
הביא המחבר כאן דעת הר"ן אפילו בשם י"א [תו"ש] ואפשר לומר דשם דמיירי
לענין חיוב חטאת נקט השעור דהוא חייב לכו"ע [דלענין איסורא אפילו כל שהוא אסור
מן התורה] אבל הכא לענין קידוש דשיעור הטעימה הוא מדרבנן סמך אתוס' ושארי פוסקים דדי
ברוב רביעית לאדם בינוני דזהו שעורו. ודע דמלשונם משמע דבקטן לפי קטנו אף שהוא בן י"ג
שנה ולא בעינן אפילו רוב רביעית וכ"כ בדה"ח דבקטן לפי קטנו והטעם כמו לענין
יוה"כ דודאי חייב באדם קטן אפילו פחות מרוב רביעית אם הוא כמלא לוגמיו דידיה דמיתבא
דעתיה עי"ז ולענ"ד יש לעיין בזה דמסתימת הגמרא והוא דשתה רובא דכסא משמע
דפחות משעור זה אינו יוצא בכל גוונא והא דהזכיר הגמרא השעור דמלא לוגמיו יש לומר דלאשמועינן
דבאדם גדול הוי השעור יותר מרוב רביעית כמ"ש המ"א ואינו ראיה מיוה"כ
דשם טעם החיוב הוא משום יתובי דעתיה כדאיתא בגמרא משא"כ לענין קידוש אפשר דתקנת
חכמים הוא כך שישתה דוקא רוב הכוס שהוא מקדש עליו וכ"ש לדעת הר"ן שדעתו דכמלא
לוגמיו באדם בינוני הוא פחות מרביעית בודאי י"ל דבכל אדם אפילו קטן ביותר מלא
לוגמיו דידיה הוא לא פחות מרוב רביעית אך דמדברי הגמרא יש לדחות קצת דדוקא לענין ד'
כוסות רוב כוס הוא לעכובא אפילו באדם קטן ולא לענין קידוש דעלמא וצ"ע בכ"ז.
ודע דלענין קטן ממש כשמקדש משום מצות חינוך בודאי יש לסמוך להקל דדי במלא לוגמיו דידיה
שהוא פחות מרוב רביעית. ודע עוד דמה שכתבו הפוסקים דבגדול כמלא לוגמיו הוא כמלא לוגמיו
דידיה וכמו לענין יוה"כ משמע ביומא פ' לדעת ב"ה שם דהלכה כוותייהו דהוא דוקא
מרווח ולא דחוק ע"ש ובעניננו לענין יותר מרביעית אין נ"מ מזה כמ"ש במ"ב
דדי ברביעית בכל אדם ונ"מ רק לענין פחות מרביעית:
* של רביעית - עיין במ"ב והנה
הגאון צל"ח פרק ערבי פסחים דף ק"ט כתב שטרח ומדד שעור קמח לחלה ע"פ
שעורו של הרמב"ם פ"ו מבכורים שהוא שעורו של רב חסדא בגמרא ע"פ חשבון
מ' סאה למקוה ושוב מדד שעור חלה ע"פ מה שהפילו מ"ג ביצים מן המים כמ"ש
בטוש"ע א"ח סי' תנ"ו והיה הכלי הראשון מחזיק שני פעמים כפי שעור הזה
ע"כ שפט הגאון ז"ל שע"כ הביצים נתקטנו במחצית ממה שהיו בימים הקדמונים
וא"כ כל שעורנו הן בשתיית רביעית שאנו משערים ביצה ומחצה וכן שעור חלה של מ"ג
ביצים וכן אכילת כזית מצה ומרור שאנו משערים כחצי ביצה הכל הוא הטעאה וצריך להיות בכפל
ע"ש שהאריך להוכיח דשעורי האצבעות לא נשתנו להתקטן בזמננו מכפי מה שהעתיק הרמב"ם
וע"כ דרק הביצים נתקטנו. ולענ"ד אף דקושיתו היא קושיא גדולה וחמורה על שעורנו
אבל לנגד שיטתו יש ג"כ קושיא חמורה והוא דהנה בסוגיא דיומא דף פ' מוכח דשעור כמלא
לוגמיו משני הצדדים באדם בינוני הוא יותר מרביעית ע"ש בתוד"ה ה"נ וכ"כ
הר"ן וש"פ ואי ס"ד דשעור רביעית בזמננו הוא כפלים דהיינו שעור ג' ביצים
שלנו א"כ כמלא לוגמיו באדם בינוני משני הצדדים הוא יותר מג' ביצים [דהא הוכיח
הצל"ח דאף בזמנינו לא נתקטן האדם באצבעותיו ממה שהיה מקודם וא"כ פשוט דכה"ג
ביתר אבריו] וזה כבר בחנתי ונסיתי בכמה אנשים בינונים המלא לוגמא שלהם משני הצדדים
ועלה לכל היותר רק עד שני ביצים בינונים בקליפה שלהם הרי דביצים שלנו לא נתקטנו כ"כ
רק איזה שעור קטן לבד [או אפשר דהאמת הוא כפי שיטת הר"ן שהובא בב"י בסימן
תרי"ב דמלא לוגמיו מצד אחד הוא פחות מרביעית ולא קים לן בשעורו כמה ע"ש וא"כ
אפשר דהוא יותר מרוב רביעית והוא כשעור ביצה וממילא משני הצדדים הוא כשעור שני ביצים]
וע"כ צע"ג בענין השעורים שכאשר נבא לבחינה אנו רואים ששני השיעורים סותרים
היינו השעור רביעית ששיער רב חסדא [בפסחים ק"ט] ע"פ חשבון מ' סאה למקוה והוא
מוסכם להלכה בפוסקים ולפי מה שמדד הצל"ח וגם הגאון חתם סופר [בתשובה קכ"ז
או"ח] הוא מחזיק ג' ביצים בינונים שלנו עם הקליפה ולפי מה דמוכח בגמ' דיומא הנ"ל
לא יחזיק לכל היותר כ"א שני ביצים. ולמעשה נראה דלענין דאורייתא כגון כזית מצה
בליל פסח בודאי יש להחמיר כדבריהם וכן לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא ג"כ
נכון לחוש לכתחלה לדברי הצל"ח הנ"ל וכן בחתם סופר מחמיר ג"כ לענין רביעית
כדבריו [ומיהו לענין קידוש שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגין
כמבואר במ"א ופמ"ג וש"א] ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים
עם הקליפה וכנ"ל. ודע עוד דאפילו לדברי הצל"ח שהכוס צריך להחזיק כג' ביצים
שלנו מ"מ לענין שתית הכוס בודאי יש לסמוך להקל שלא ישתה אלא כמלא לוגמיו דידיה
אף שלא יעלה כ"א עד קרוב לשליש הכוס וכמו שפסק בדה"ח דלכל אחד כמלא לוגמיו
דידיה משערינן ואף שפקפקנו לעיל בענין זה על דבריו מ"מ תרי חומרי לא עבדינן וע"כ
מי שאין לו יין כ"כ ישתה רק כמלא לוגמיו דידיה והיותר ישייר עד למחר ובשחרית יכול
לקדש על כוס של קטן מזה וכמ"ש למעלה: