רי"ף ערובין דף ג.
גמ' ערובין דף י: - יב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 43:24 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 27:38
דקות
אין להעתיק את התמונות
3)כיפה אם יש ברגליה, י' טפחים, מותרת
משום צורת פתח.
4)חצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי
6)מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו
צריך לא לחי ולא קורה
7)חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה
1)
צריך שיעשה בה ציור וכיור אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד
שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות ולכל חצר שני בתים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה יד
כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו
בלחי או קורה, גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבו עד עשר אמות,
בד"א שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה פ מאה אמה או
פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר. +/השגת הראב"ד/ אבל אם הי' לו צורת
פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה. א"א פחות מעשרה שבוש הוא.+
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה ח
חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי או קורה, ומבוי
שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית ז אחד או חצר אחת וכן מבוי
שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ומשהו).
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות כו (א) ד"ה והא דמבוי
כו (א) והא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאין בגבהו וכו'. משנה בריש עירובין
(ב.) מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר אמות ימעט:
ומ"ש ולא יהא נמוך פחות מעשרה.
כן משמע שם בגמרא עלה ה' (ע"א) דאמרינן היה פחות מעשרה וחקק בו להשלימו לעשרה
כמה חוקק בו וכו':
ומ"ש דלשאינו ארוך ארבע אמות
מהני צורת פתח: ומ"ש ומיהו עד עשרים סגי בלחי וקורה אפילו חלל המבוי עשרים וכו'.
הכי אמר רבא בריש עירובין עלה ג' (ע"א) ואע"ג דפליג עליה רבה בר רב עולא
כבר פסקו כל הפוסקים כרבא דבתרא הוא:
היה למעלה [מעשרים ועשה למעלה] בפתחו
כמין קנים בולטין וכו'. בריש עירובין עלה ג' (ע"א) תניא אמלתרא מהני לגבוה מעשרים
ובגמרא מאי אמלתרא רב חמא אמר קיני רב דימי אמר פיסקי דארזא מאן דאמר פיסקי דארזא כל
שכן קיני ומאן דאמר קיני אבל פיסקי דארזא לא. ופירש רש"י קיני. כמין קיני עופות
בולטים מתחת האולם למעלה מן הפתח: פיסקי דארזא. כלונסאות של ארז ארוכין תחובין בכותל
ואיידי דנפיש משכא דידהו חזו להו אינשי ואיכא היכרא: כל שכן קיני. דאיידי דחשיבי ומילתא
דתמיהא הוא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה. והרב רבינו יהונתן (ג. סד"ה חצר צריכה
שני פסין) פירש אמלתרא קורה של ארז ארוכה ותחובה בכותל ומצויירת בציורין והרמב"ם
בפי"ז (הט"ו) פסק כמאן דאמר קיני והרב המגיד כתב שהרשב"א (עבה"ק
ש"א סי' ג) פסק כמאן דאמר פיסקי דארזא וזה דעת רבינו שכתב שהקנים הבולטין מועילים
וכל שכן הוא לקיני [בדק הבית] אלא שהרשב"א מצריך חתיכות לוח משונים ורבינו כתב
דהוא הדין לקנים [ע"כ]: והרי"ף השמיט דין אמלתרא ולא ידעתי למה:
ומ"ש שאינם מועילים לרחב מעשר.
שם (בעלה י': וי"א.) איבעיא לן ובעיא למיפשט מברייתא אחת דמהני ודחינן לה ואע"ג
דמידי דרבנן הוא נקיט לה לחומרא משום דמסתבר טעמא לאיסורא וכן כתב הרא"ש (סי'
יג) ואמלתרא מהניא בגובה ולא ברחבה דאמלתרא מהניא בגובה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל
כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם
שלא הזכיר בפי"ז אמלתרא לענין רחבה:
כו (ב) ואינו ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחים לתוכו. בפרק קמא עלה
י"ב (ע"ב) אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי או קורה כל שארכו יתר
על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו ואע"פ ששם פירש רש"י שתי חצירות פתוחות
לתוכו ובית לכל חצר כתבו התוספות (ד"ה ובתים) והרא"ש (סי' יז) דאין נראה
אלא כמו שפירש רש"י בפרק הדר (עד. ד"ה בתים) שתי חצירות למבוי ושני בתים
לכל חצר וחצר וכן כתב סמ"ג (הלכות עירובין רמה.) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שיא)
והכי איתא בירושלמי (עירובין פ"א ה"א). וכתב המרדכי (סי' תפא) והיכא דלא
פתוח ליה בתים וחצירות דינו כחצר ובעי פס ארבעה או שני פסין [של] שני משהויין או צורת
פתח וכן בדין שלא אמרו אלא שאינו ניתר בלחי לבד או בקורה לבד אבל בשאר הכשרים ניתר
הוא והוא הדין למבוי שאין ארכו יותר על רחבו שיתבאר בסמוך: וכתב הרשב"א (שו"ת
ח"א סי' תרא) שנשאל מבוי שחסר אחת מדרכי מבוי שאמרו שאינו ניתר בלחי וקורה כגון
שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו או שאין ארכו יותר על רחבו מהו שיהא ניתר בצורת פתח
מכאן ולחי מכאן והשיב צורת פתח מחיצה גמורה היא והרי יש כאן שלש מחיצות מבוי שאינו
פתוח אלא לרוח אחת הצד השני מותר בלחי או קורה. והרמב"ם כתב בפרק י"ז (ה"ח)
ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו וכגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת וכן
מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה ומשהו ונדחק הרב
המגיד בפירוש דבריו והעלה דהכי קאמר שלא היה בו אלא בית אחד אע"פ שיש בו כמה חצירות
או שלא היה בו אלא חצר אחת אע"פ שיש בו כמה בתים ויהיה דעת רבינו שהבתים פתוחים
למבוי אבל רש"י פירש בתים וחצירות שני בתים לכל חצר ושתי חצירות לכל מבוי ולזה
הסכים הרשב"א ז"ל (עבה"ק ש"א סי' ד). עוד כתב שכל פתח מאלו צריך
שיהיה ברחבו ארבעה טפחים או יותר וכן מוכיח בפרק קמא (ה.) בסוגיא במשך מבוי גבי פלוגתא
דאביי ורב יוסף. עוד כתב שצריך שיהיו דיורים אוכלים בכל בית ובית מהם שמקום הפת גורם
עכ"ל. ולענין הלכה כיון דהרא"ש וכמה גדולים וגם הירושלמי מסכימים לפירוש
רש"י הכי נקטינן: כתב רבינו יהונתן (ג: ד"ה ובתים וחצרות) ובתים וחצירות
פתוחים לתוכו כלומר שתי חצירות ובכל חצר שני בעלי בתים כדי שיצטרכו לעירוב חצירות וצריך
שתי חצירות כדי שיצטרכו לשיתוף מבוי דהא קיימא לן (עא:) אין סומכין לשיתוף במקום עירוב
ולעירוב במקום שיתוף ולכל חצר וחצר צריך היכר שאין לסמוך זה על זה על כן לא סגי בבעל
הבית אחד בחצר אחת מצד אחד ובשני בעלי בתים בחצר אחת מצד השני או ברוח אחת שאם היה
כאן אותו בעל הבית שהיה יחיד אין נודע לו אם צריך (שיתוף) [עירוב] אם לא שהרי הוא משתתף
עמהם ולא עירב ואם היו בחצר אחת ארבעה בעלי בתים לא סגי בהכי להתיר המבוי שהרי אינם
צריכין אלא עירוב ואינם צריכים שיתוף ובסימן שפ"ז יתבאר שזהו לדעת רש"י אבל
הרמב"ם (עירובין פ"א הי"ט) סובר שסומכין על שיתוף במקום עירוב ולפי
דבריו צריך לומר דטעמא דבעינן בתים וחצירות פתוחות לתוכו משום דכל שיש בו פחות מכן
אינו דומה אלא לחצר וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רג) שהטעם שאמרו אין
מבוי ניתר בלחי או קורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר
לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצירות שדרכן של בעלי בתים להשתמש
בהם יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות וכן הדין במבואות שאין
בתים וחצירות פתוחות לתוכן דיוריהם מועטים והרי משתמשים בהם יותר שאינן בושים כל כך
לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ובמחיצה
כל דהו סגי עד כאן:
וצריך שיהא ארכו יתר על רחבו וכו'.
בפרק קמא דעירובין (יב:) גמרא הכשר מבוי אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי
או קורה כל שארכו יתר על רחבו ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה
כל שמרובעת מרובעת אין ועגולה לא הכי קאמר אי ארכה יתר על רחבה הוה ליה מבוי ומבוי
בלחי וקורה סגי ואי לא הויא לה חצר וכמה אפילו משהו ופירש רש"י ואי לא הויא לה
חצר. ובעיא פס והאי מרובעת לאו למעוטי עגולה אתיא אלא למעוטי ארכה יתר על רחבה: וכמה.
יהא ארכה יותר דנפקא לה מדין חצר ומשתריא בלחי משהו: ובריש פירקא (ה.) איתא נמי להא
דרב נחמן ופירש רש"י ארכו יתר על רחבו. אבל מרובע דין חצר עליו ואמרינן לקמן חצר
צריכה פס ארבעה או פס משהו מכאן ומשהו מכאן: וכתב הרב המגיד בפרק י"ז (שבת ה"ז)
בשם הרשב"א (עבה"ק ש"א סו"ס ד) איזהו ארכו של מבוי זה כניסתו ומה
שאינו דרך כניסתו קרוי רחבו וכתב עוד (שם ה"ח) איזהו שנדון משום חצר כל שאין אורך
כניסתו יתר על רוחב תוכו ויש מגדולי המורים [שאמרו] שאינה נדונת משום חצר אלא כל שהיא
מרובעת ואין ארכה יתר על רחבה ואין רחבה יתר על ארכה וכתב הרב המגיד והראשון נראה מדברי
רבינו וכן עיקר שכל שרחבו יתר על ארכו יש לו דין חצר עכ"ל. וכתב המרדכי בפרק קמא
דעירובין (סימן תפ"א) מבוי שארכו כרחבו או יותר על (רחבו) אורכו אינו ניתר בקורה
טפח או בלחי משהו אלא בפס ארבעה טפחים ונראה לר"מ (שם סי' כג) דניתר בשני פסין
משהו לכאן ומשהו לכאן כמו חצר וזה דבר פשוט הזכירו רש"י כמו שכתבתי בסמוך וכתבוהו
גם הרמב"ם (פ"ז ה"ז) וסמ"ג (שם) וכבר כתבתי בסמוך (ד"ה ואינו
ניתר) דברי הרשב"א בתיקון מבוי שאין ארכו יותר על רחבו והוא מפולש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף כו
הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא
(פח) כשאינו נמוך פחות מי"ט * (פט) כב <יד> מרווחים ולא יהא רחבו (צ) יותר
מעשר אמות (צא) מצומצמות ושיהא (צב) ארכו ד' אמות מרווחות או יותר, אבל אם חסר א' מכל
אלו אין לו תקנה * (צג) כג אלא בצורת פתח; ואם היה (צד) בגובה חללו יותר מעשרים
אמה מצומצמות, * (צה) <טו> אינו ניתר בקורה * אבל ניתר הוא * בלחי ואם רוצה להכשירו
בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פי' ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה).
שעל ידי כך מסתכלים בה. ואם היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה (צו) למעטו
מעשרים, די * (צז) כד בבנין רחב טפח (צח) כרוחב הקורה. אבל אם אינו גבוה י' וחוקק בו
להשלימו לי', (צט) <טז> צריך לחוק ד' אמות (ק) לתוך המבוי (קא) על פני כל רחבו.
אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו * (קב) כה שני חצרות * ולכל חצר
שני בתים (ואפי' כל החצרות פתוחות זו לזו) (הרא"ש ומרדכי והטור) (קג) כו
<יז> ויש חולקים בזה (ב"י בשם הרי"ף ורמב"ם), ושלא יהא בכל
פתח מאלו פחות מד"ט, ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם; ואפי' היה
הבית הא' לאב והב' לבן, אע"פ שהבן מקבל פרס משלחן אביו (קד) ואוכל בביתו, הרי
הם נידונים כשנים; ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל, מהני עוד צריך (קה) שיהא ארכו
(קו) יותר על רחבו. ואם חסר (קז) א' מאלו, (קח) אינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין
שני משהויין (קט) או צורת פתח. הגה: וי"א דנוהגין האידנא לתקן (קי) כל המבואות
בצורת הפתח, (קיא) דכל המבואות שלנו <יח> יש להם כז דין חצרות (ת"ה סי'
ע"ד). [ד*] והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי, ודין
חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפי'
בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב, <יט> ועל כן יש ליזהר להעמיד (קיב) [ז] תחת החבל
(קיג) כח שני קנים גבוהים י' (קיד) מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפי' במבוי מפולש (קטו)
בתורת צורת פתח, או אפי' בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני (וכמו שנתבאר לעיל ס"ס
שס"ב) (ד"ע).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף כו
(פח) כשאינו נמוך - ר"ל שאם הקרקע
שבמבוי אינו נמוך מבפנים נגד הכתלים שיעור עשרה טפחים נחשב כאלו אין למבוי מחיצות דאין
מחיצה פחותה מעשרה:
(פט) מרווחים - ובסיפא מצומצמות דאזלינן
לחומרא בכל מקום לענין זה. ושיעור מרווחים יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה:
(צ) יותר מעשר - דאם הוא יותר מעשר
אין עליו שם פתח ולא מהני לזה לחי וקורה:
(צא) מצומצמות - ר"ל שמודדין
לכל אמה את הששה טפחים מצומצמות וכן בסיפא לענין אורך המבוי דבעינן ד"א מרווחות
נמי הכי הוא דמודדין טפחיו מרווחים וא"כ יתוסף על ד"א שני אצבעות וכנ"ל:
(צב) ארכו ד' אמות וכו' - דבפחות משיעור
זה לא חשובה כמבוי אלא כחצר:
(צג) אלא בצורת הפתח - היינו דאפילו
היה נמוך פחות מעשרה טפחים ג"כ מהני צוה"פ וכן ברחב מעשר אמות או שלא היה
ארכו ד"א אבל הרבה אחרונים הסכימו לדינא דאם היה חלל המבוי נמוך פחות מעשרה טפחים
לא מהני צורת הפתח דאפילו מחיצה לא מהני כל שאינו גבוה יו"ד וכ"ש צוה"פ
בעלמא. אכן אם חלל המבוי היה גבוה עשרה טפחים ורק במקום פתח המבוי היה נמוך מעשרה בזה
מהני צוה"פ והוא שהיה עשוי כדין דהיינו שהיו הקנים גבוהין יו"ד טפחים [הגר"א].
ודע עוד דאם לא היה ארכו ד"א דעת כמה פוסקים דדינו כחצר וע"כ ניתר ג"כ
בפס ארבעה מצד אחד או שני פסין של משהויין משני הצדדין וכן סתם המחבר בעצמו לקמן בסל"ב
והמחבר שכתב אלא בצוה"פ לאו דוקא נקט:
(צד) בגובה חללו וכו' - אבל אם גובה
חללה של המבוי עד הקורה אינו אלא עשרים מצומצמות אע"פ שהקורה היא למעלה מעשרים
כשרה:
(צה) אינו ניתר בקורה - דקורה משום
היכר ולמעלה מעשרים אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי שהוא סמוך לקרקע וסגי בגובה
י"ט א"כ מה מזיק מה שהוא גבוה הרבה:
(צו) למעטו מכ' - וה"ה דיכול
להשפיל את הקורה גופא ולהניחה בתוך חלל המבוי על יתדות היוצאים מן הכתלים למטה מכ':
(צז) בבנין רחב טפח - וה"ה עפר
כשיעור זה וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור ברחבו וה"ה לענין גובהו
שלא יתמעט ויהיה יותר מעשרים:
(צח) כרוחב הקורה - דשיעורו טפח וכנ"ל
בסי"ז. והטעם דמהני רוחב טפח דהא קיי"ל מותר להשתמש תחת הקורה והעומד על
אותו מקום יוכל לראות את הקורה דהא על אותו המקום אינו גבוה יותר מעשרים ואית ביה משום
הכירא:
(צט) צריך לחוק ד"א - והא דלעיל
סגי בטפח שאני הכא דבפחות מעשרה טפחים לא מקרי דופן כלל וצריך לשויה דופן ולכך צריך
דוקא כשיעור משך המבוי דהוא ד"א וכנ"ל בריש הסעיף אבל התם מקרי דופן אלא
שהוא גבוה יותר מעשרים אמות ולהכי סגי בטפח כשיעור רוחב הקירה (רש"י):
(ק) לתוך המבוי - ואם חקק בפחות מזה
צריך דוקא פס ד' או שני פסין שני משהויין כדין חצר וכנ"ל סוף ד"ה אלא:
(קא) על פני כל רחבו - דאם ישאר הפסק
בין החקיקה ובין הכתלים לא יוכלו הכתלים להצטרף להן וכאין כתלים להמבוי דמי. אכן אם
ההפסק בין החקיקה ובין הכתלים הוא רק פחות מג' טפחים י"ל דמהני [פמ"ג]:
(קב) שני חצרות - הטעם בזה משום
דהא דהתירו במבוי בלחי וקורה מחמת דיש בו ריבוי דיורין ואין משתמשין בו בהצנע כ"כ
לפיכך סגי בתיקון כזה משא"כ בחצר שאין מצוי בו דיורין כ"כ משתמשין בו בהצנע
טפי לכך צריך הכשר טפי שני פסין או פס ד"ט ולכך ה"נ במבוי שאין בו שני חצרות
פתוחין דיוריהן מועטין ועושין בו תשמישי הצנע ולכן לא סגי בלחי וקורה:
(קג) ויש חולקין - דכיון דיכולין לערב
יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר אחת וה"ה בבתים הפתוחים זה לזה וכתבו האחרונים דכיון
שהוא מלתא דרבנן נקטינן לקולא:
(קד) ואוכל בביתו - לאפוקי אם דרך
אכילתו בבית האב:
(קה) שיהא ארכו וכו' - שכן דרך המבוי
להיות:
(קו) יתר על רחבו - אפילו משהו [וארכו
מקרי דרך כניסתו למבוי ומה שאינו דרך כניסתו מקרי רוחב] דאם ארכו כרחבו הו"ל כחצר
וכדלקמיה:
(קז) אחד מאלו - קאי על כל מה שמבואר
כאן מן אין מבוי ניתר וכו' וכן הדין לענין כשלא היה אורך המבוי ד"א:
(קח) אינו ניתר וכו' - דדינו כחצר
וע"כ צריך לזה פס ד' טפחים וכו' וכדלעיל בס"ב:
(קט) או צורת פתח - וזה מהני אפילו
ברחב מעשר וכדלעיל בס"ב:
(קי) כל המבואות וכו' - בין סתום מצד
אחד בין מפולש משני הצדדין בין רחב עד עשר אמות בין יותר מעשר אמות:
(קיא) דכל המבואות שלנו וכו' - היינו
משום דבמבואותינו אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ולכן אין ניתר בלחי וקורה כדין היתר
מבוי ואף דבחצר סגי בשני לחיים משני הצדדים בלא צוה"פ מ"מ משום דלפעמים המבוי
מפולש משני צדדין ואז בודאי צריך להחמיר בו שיצטריך צוה"פ אף באין בתים וחצרות
פתוחות לתוכו מחמת שבראשה פתוח לר"ה או לכרמלית או שלפעמים רחב יותר מעשר דבזה
אפילו בחצר צריך מדינא צוה"פ וכנ"ל בס"ב לכן הנהיגו תמיד לעשות צוה"פ.
והנה לצד השני של מבוי אם אין רחב יותר מעשר אמות יש דעות בין האחרונים דדעת הרבה מהם
דשם סגי עכ"פ בשני לחיים משני הצדדים ולא בעי צוה"פ וטעמם דממ"נ אם
דינו כמבוי מפולש הלא גם בו קי"ל לקמן בסימן שס"ד דא"צ צוה"פ רק
מצד אחד ובצד השני סגי בלחי אחד או קורה ואם דינו כחצר וכנ"ל הלא עכ"פ די
בשני לחיים ויש מאחרונים שמצדדין דמצד המנהג יש לעשות בכל צד צוה"פ. ובודאי צריך
לכתחלה ליזהר בזה אך במקום הדחק שנפסק החבל שע"ג הלחיים בשבת או כל כה"ג
נראה דיש לסמוך עליהם להקל היכא שאין רחב יותר מעשר אמות אף דהוא פרוץ במילואו. והנה
במבואות שלנו הנ"ל שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו אם הוא מבוי עקום יש דעות בין
האחרונים אם צריך לעשות תיקון בעקמימותו כדין המבואר לקמן בסימן שס"ד ס"ג
דיש לומר כיון דמעיקר הדין יש לו דין חצר אין צריך שום תיקון שם ודי במה שעושה התיקון
בשני ראשיו ויש מחמירין בזה והמנהג להקל ודע עוד דהא דמבואר דבעיירות שלנו צריך צוה"פ
היינו בעיירות שאינן מוקפות חומה או שמוקפין חומה והחומה נפרצה לר"ה או לכרמלית
ביותר מעשר אמות אבל כשמוקף חומה והחומה לא נפרצה רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים
דרים שם ובין מקום שהעו"ג דרים שם כדי שלא יאסרו על היהודים לטלטל אין צריך לעשות
שם צוה"פ רק די בפס רחב ד' טפחים או שני פסין של שני משהויין כשנפרץ שם במלואו
ואינו רחב שם יותר מעשר אמות במקום שרוצה לעשות התיקון (אף שהמבוי באמצע רחב יותר מעשר
אמות) כי העיר הזו יש לה דין חצר לגמרי. וכשלא עשה שום תיקון בין יהודי לעו"ג
ג"כ הדין כאן כמו בחצר דמותר לטלטל בכלים ששבתו בתוכו אבל לא לבית ולא מבית לחצר:
(קיב) תחת החבל וכו' - וכיון שהקנים
שלמטה גבוהין עשרה טפחים א"צ עוד קנים למעלה לקשור החבל בהן אלא יכול לקשור החבל
נגדן אפילו בגג למעלה מזה ומזה וכדקי"ל לעיל בסוף סימן שס"ב דהקנה של מעלה
א"צ ליגע בקנים שלמטה. גם הא דמבואר לעיל בסוף סימן שס"ב דאין לקשור הקנה
של מעלה או החבל מן הצד של הקנים רק למעלה על גביהן הכא כשקושר החבל למעלה על הגג באיזה
קנה לא שייך לדקדק באופן הקשירה אם ע"ג או מצדו כל שהקנים שלמטה מכוונים תחת החבל
כשר. אם יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים שלמטה לא הוי צוה"פ בזה כיון שהגג
מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צוה"פ בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג
למעלה נגד הקנים בענין שיהיו הקנים מכוונים תחת החבל בלי הפסק:
(קיג) שני קנים - על הארץ אבל כותלי
המבוי אין נחשבין במקום הקנים. ואם איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה אם סמך עליו
מע"ש דלא גרע מלחי בסי"א. וה"ה כשיוצאים מהכותל חיפופים פחות פחות מג"ט
עד פחות מג"ט סמוך לארץ יש לסמוך עליהם מע"ש לשם קנים של צוה"פ ובלבד
שיהיו מגולים למעלה תחת החבל ויש מחמירין בחיפופים כאלה שאינם עשויים דרך מזוזת הפתח
ולא חשיב פתח. אם מעמיד הקנים בתוך הבית או בתוך גדר המוקף מד' רוחותיו לאו כלום הוא
ואפילו אם קנה אחד העמיד שם ג"כ לא מהני:
(קיד) מכוונים תחת החבל - ואם משהו
יוצא מן הצד פסול:
(קטו) בתורת צורת פתח - ר"ל ומהני
אפילו ביותר מעשר אמות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף כו
* מרווחים - עיין במ"ב דאזלינן
לחומרא ואף דהוא מלתא דרבנן והיה לנו למיזל בספיקו לקולא מ"מ לא מקרי ספק דהוי
מחמת חסרון ידיעה [חו"ש] אך אם נצטרף לזה עוד ספק אפשר דיש להקל [פמ"ג].
ולפלא שלא הזכירו האחרונים כלל דברי הרשב"א בעה"ק דדעתו לענין מבוי מודדין
תמיד מצומצמות ע"ש:
* אלא בצוה"פ - הנה בא"ר
הביא דברחבו יותר מעשר מהני בשעושה פס ד' או שני פסין של משהויין כמו בחצר והביא מקור
לזה מהרשב"א ועיין בבית מאיר שתמה ע"ז דהא גם בחצר גופא לא מהני זה כשפתחו
יותר מעשר כמבואר לעיל בס"ב וגם בעה"ק גופא כתב כן וע"כ דמה שכתב בשער
א' אות ד' היה המבוי חסר מכל אלה וכו' אלא בפס ארבעה וכו' אינו קאי על רחב יותר מעשר:
* אינו ניתר בקורה - היינו אפילו
רחבה ארבעה. ואם רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה
יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר עוד נראה שאם היתה רחבה שבעה אע"פ שאינה
בריאה כשרה שכל שרחבה שבעה העין שולטת [עבוה"ק והובא בא"ר והנה בפמ"ג
רצה להגיה משבעה לארבעה ופלא היא דארבעה לא מהני כמו שכתב בריש דבריו וסיבת הגהתו שהיה
קשה לו מאי עדיפותא דשבעה אמנם כעת אשר זכינו שיצא לאור חידושי רשב"א על עירובין
שם כתב בדף ג' טעם נכון ע"ז עיי"ש]. ודע עוד דמה שאמר אינו ניתר בקורה היינו
אם רוצה להניחו למעלה על הכתלים כפי הרגיל דנמצאת הקורה למעלה מעשרים אבל אם רוצה להניחו
בחלל המבוי יש לו תקנה גם בקורה שינעוץ יתידות בשני כותל המבוי למטה מעשרים מזה ומזה
ויניח עליהם הקורה ומש"כ בסי"ד וצריך שיניחנה על כתלי המבוי בא לאפוקי שלא
יניחנה מבחוץ וכדמסיים שם אבל א"צ שתהיה על הכתלים דוקא וכן מוכח בריש עירובין
ברש"י ד"ה ימעט ישפיל וכן הוא בר"ח וברי"ף והרשב"א בריש עבוה"ק
והריטב"א שם [אף דפירש שם עוד דמיעוט כולל מה שאמר בגמרא דף ד' ע"ב דימעט
החלל ע"י הגבהת הקרקע אבל גם הוא מודה דימעט כולל גם השפלת הקורה כפרש"י
שם עי"ש] כולם כתבו דיכול להשפיל הקורה שהיה מונח מתחלה על גובה כתלי המבוי שהיה
למעלה מעשרים ולהניחו בחלל המבוי בתוך עשרים:
* אבל ניתר הוא וכו' - וכ"ש דניתר
בצוה"פ ואפילו אם היה אותו הפתח גם רחב יותר דלחי לא מהני לזה צוה"פ מהני
[תו"ש בשם התוספות]:
* בלחי - ובספר בית מאיר מפקפק מאוד
על דין זה ודעתו כשטחיות לישנא דהרמב"ם והטור דכשם שקורה לא מהני לזה ה"ה
דלחי לא מהני ע"ש טעמו:
* בבנין רחב טפח - עיין במ"ב
דה"ה עפר כ"כ המ"א והוא כפי מה שהסכים בב"י ע"ש ופשוט שראיתו
מסוכה דמהני למעטו בעפר ולענ"ד אין ראיה מוכרחת כ"כ דהתם שופך העפר ע"פ
כל שטח הסוכה ולא שייך כ"כ לומר שמא יפחות ואף דקיי"ל דסוכה די בשני דפנות
שלמות ושלישית טפח דיוכל ע"י הדריסה לישפך מן העפר לחוץ מ"מ כיון שהוא איש
יחידי לא חיישינן לזה אבל בענינינו דכל רוחב העפר יהיה טפח וכל בני המבוי דורסין על
מקום זה מסתברא לכאורה דגם אביי מודה דגזרינן שמא יפתח משיעורו וזהו טעם הרי"ף
והרמב"ם שהזכירו המיעוט ע"י קורה וכמו שכתב הר"י אבל מ"מ לדינא
נראה שאין לזוז מדברי המ"א שגם רש"י והרשב"א והרז"ז ואור זרוע
העתיקו דמהני עפר:
* שני חצרות - בין אם היו מצד אחד
או חצר מצד זה וחצר אחר בצד שכנגדו וה"ה אם היו שני החצרות בדופן האמצעי הסתום
שהוא נגד דופן הפתוח שכנגדו ושתי הדפנות שמצדדים היו כתלים לבד בלא בתים וחצרות [ד"מ
בשם א"ז]:
* ולכל חצר שני בתים - וכל בית אין
פחות מד"א [א"ר בשם עבוה"ק]:
2)
צורת פתח
רמב"ם הלכות שבת
פרק טז הלכה יט
ל צורת פתח האמורה בכל מקום היא אפילו
קנה וכיוצא בו מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יתר והקנה
וכיוצא בו שעל גביהן אף על פי שאינו נוגע בשני מ הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות הואיל
וגובה הלחיים עשרה הרי זו צורת נ פתח, וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת אפילו
דלת של קש.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסב אות יא ד"ה ומהו צורת
יא ומהו צורת הפתח קנה מכאן וכו'. בפרק קמא דעירובין עלה י"א (ע"ב)
וכתב המרדכי (סי' תעח) דבצורת פתח סגי בקנה על גביהן ובלבד שלא יהא ניטל ברוח. וכתב
בכל בו (ריש סי' לג) שאם אין לו קנים עושה בחבלים וכן כתב הרוקח בסימן קע"ג:
ומ"ש אפילו אינו נוגע בהם וכו'.
גם זה שם בעלה הנזכר פלוגתא דרב נחמן ורב ששת ופסקו הרי"ף (ג.) והרא"ש (סי'
יד) כרב נחמן דאמר אין צריכין ליגע משום דתניא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפט"ז
(הי"ט) וכן פסק המרדכי (שם) וכתב ונראה דאפילו יש ביניהם יותר מג' שרי ופשוט הוא
דאי בפחות מג' לא הוי פליג רב ששת וכן כתב הרמב"ם בפט"ז אף על פי שאינו נוגע
בשני הלחיים אלא יש ביניהם כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זה צורת פתח:
ומ"ש שיהא גובה הקנים י'. כן
כתב הרמב"ם בפט"ז (הי"ט) והכי משמע בפרק קמא דעירובין עלה י"א
(ע"ב) בברייתא דכיפה:
ומ"ש ויהיו מכוונין וכו'. הכי
משמע ממאי דתנא וקנה על גביהן וכן כתב הרא"ש בעלה קי"ד (שם) צריכין ליגע
או אין צריכין ליגע פירוש אלו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהים י' טפחים ואין מגיעין
לקנה שלמעלה אלא שמכוונין כנגדו משמע דמכוונין מיהא בעינן ואפילו אינם רחוקים במשך
ג' משמע לי דלא חשיבי מכוונין משום דפתחא כהאי גוונא לא עבדי אינשי וכן נראה מדברי
המרדכי שאכתוב בסמוך דאפילו אינו מרוחק אלא טפח פסול והוא הדין לפחות מטפח עד שיהיו
מכוונין ממש:
ומ"ש ואם חיבר הקנה העליון וכו'.
בפרק קמא דעירובין עלה י"א (ע"א) אמר רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה
כלום ופירש רש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חיברו להם מן הצד לפי
שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות וכן פירש שם הרא"ש וגם הרב המגיד
כתב כן בפי"ו (ה"כ) בשם הרשב"א (עבה"ק ש"ב סי' ב, וחי' שם
ד"ה נעץ) ושלא כדברי הרי"ף (ב:) והרמב"ם שכתבו שמן הצד היינו שעשאן
מצד של כותל דהוה ליה פתחא בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכתב הרב המגיד
בשם הרשב"א שאין דבריהם מחוורים אלא אפילו בראש הכותל צורת פתח גמור הוא כלומר
דלא מיקרי פתחא בקרן זוית אלא כשאוכל משתי רוחות ואף על פי שהרי"ף והרמב"ם
לא פירשו מן הצד כפירש"י מכל מקום לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר הקנה העליון
לשני הקנים מצדיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן משמע ודאי על גביהן ולא מצדיהן וכן
נראה מדברי הרא"ש (שם) שכתב אהא דאמר רב חסדא צורת
פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום פירש רבינו האי כגון שעשאו מצדו של כותל וכו' ולא
משמע אלא כפירש"י וכו' והיינו כברייתא דלקמן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן
וקנה על גביהן עד כאן משמע מדבריו דלכולי עלמא בעינן על גביהן ולא פליגי אלא בפירוש
מן הצד: וכתב המרדכי בפרק קמא דעירובין (סי' תעח) בשם מהר"מ (תשו' דפוס לבוב סי'
שלו) ששאלת על הלחי שמרוחק למעלה מן הקורה יותר מטפח כדאמר רב חסדא צורת פתח שעשאה
מן הצד לא עשה ולא כלום וכתבת שיש מתירין כיון שהקורה מונח מצד אחד על הלחי אף על פי
שמצד אחד הוא מן הצד כשר לא חילק ידענא וכו' אלא צריך שמזה ומזה הלחיים יהיו תחת הקורה
דצורת פתח היא במקום פתח ופתחא כי האי לא עבדי אינשי ועוד דתניא וקנה על גביהן משמע
דעל גבי תרווייהו בעינן:
ומ"ש וצריך שיהיו הקנים חזקים
וכו' ומיהו אפילו אינם יכולים לקבל וכו'. מימרא דרב חסדא בפרק קמא דעירובין עלה י"א
(ע"ב):
ומ"ש וצריך שיעשה לו היכר ציר.
גם זה שם עלה י"א (ע"ב) מימרא דריש לקיש ואמרינן מאי היכר ציר אבקתא ופירש
רש"י אבקתא חור שהדלת סובב בו ואף על פי שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן
והרי"ף לא הזכיר מימרא דריש לקיש וכתב הרא"ש (סי' יד) שהר"מ (תשו' מהדו'
מק"נ סי' רצה) תמה עליו למה השמיטה דהא ליכא מאן דפליג עליה ודחק לפרש הסוגיא
לקיים דבריו שלא יהא צריך היכר ציר ומכל מקום כתב דאין הלשון משמע כן אלא דבעי היכר
ציר וכן נראה שהוא דעת הרא"ש וכן דעת סמ"ג (הל' עירובין רמה:) וסמ"ק
(סי' רפב עמ' שיב) ובהגהות פט"ז (אות ל) כתב דברי הר"מ ואחר כך כתב וזה לשונו
ולי המעתיק אמר הר"י שראה בטרוי"ש עירובין שקבלה בידם שנתקנו בימי רש"י
ולא היה להם היכר ציר והקשה לבני העיר מהא דריש לקיש וכלשון הזה השיבו לו האשכנזים
טועים בפירוש סוגיא זו ופירשו לו כפירוש הרמ"ך עד כאן לשונו וכן דעת הרמב"ם
שלא הזכיר היכר ציר בפי"ו וכן עמא דבר: וזה לשון הריב"ש בתשובה (סי' תה סוד"ה
תשובה) והלחיים שהם מזוזות הפתח די להם כשתהיינה בריאות לקבל דלת של קשין אף על גב
דליכא היכר ציר וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם זכרונם לברכה וראוי לסמוך עליהם
אף על פי שיש חולקים אמנם הקנה שלמעלה סגי בכל שהוא כמו שאמרו בירושלמי (עירובין פ"א
ה"א) אפילו קנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף יא
מהו צורת פתח, (ס) יח קנה מכאן וקנה
מכאן * (סא) וקנה על גביהן, (סב) אפי' אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד
שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט (סג) יט ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם
חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לא' מהן (סד) כ <ד> מן הצד, (סה) לא מהני. וצריך
שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים; אבל קנה שעל
גבן סגי בכל שהוא, כא ואפילו (סו) גמי מהני.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף יא
(ס) קנה מכאן וכו' - אפילו אחד גבוה
מחבירו הרבה והקנה העליון מונח בשיפוע:
(סא) וקנה על גביהן - וה"ה ע"י
חבלים:
(סב) אפילו אינו נוגע בהן - דאמרינן
גוד אסיק והקנים עולים עד החבל וכגון שהחבל קשור למעלה לאיזה דבר:
(סג) ויהיו מכוונים וכו' - ר"ל
ששני הקנים יהיו מכוונים ממש נגד הקנה העליון ולא מרוחק ממנו אפילו כל שהוא ואפילו
אם קנה אחד לא היה מכוון כנגדו אלא רחוק כל שהוא פסול והטעם דאפילו אם נימא גוד אסיק
הלא יהיה הקנה העליון מן הצד ולא מהני וכדלקמיה. ואם שני הקנים שלמטה אינם מכוונים
זה כנגד זה צריך לצמצם שקנה עליון שעל גבן יהיה ג"כ באלכסון מכוון נגד שני הקנים
שתחתיו:
(סד) מן הצד - פי' שלא נתן העליון
על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על שתי
המזוזות. ודע דמה שמקיל הט"ז אפילו עשאו מן הצד אם עשאו בגובה הקנה בשוה עם הקנה
ממש שאין הקנה העומד בולט למעלה מן החבל כל האחרונים חולקין עליו וס"ל דבעינן
שיהיה החבל ע"ג הקנים ממש. ואם הקנה שלמעלה תחוב בין קנה לקנה שנחקק קצת בקנים
כעין שעושין האומנים והקנים עודפין למעלה על גב הקנה שמונח ביניהם מסתפק הפמ"ג
ומצדד בזה להחמיר אבל אם אין הקנים עודפין למעלה אלא שחקק רק מעט באמצעיתן להניח החבל
בתוכו שיהא מונח בטוב ולא ישתלשל למטה שפיר דמי דמיקרי זה על גבו. וכן אם נועץ מסמר
בראש הקנה וקושר בו החבל ש"ד דהא מונח מלמעלה נגד הקנה. ואם כרך החוט סביב הקנה
מן הצד עד שבכריכתו העלהו על ראשי הקנים ג"כ כשר. אם יכול לסמוך על הטעליגראף
במקום צוה"פ עיין בתשו' מאמר מרדכי סימן ל"א ובתשובת שואל ומשיב מהד"ק
ח"ב סי' פ"ו ופ"ח ובתשובת בית שלמה ח"א סימן מ"א:
(סה) לא מהני - ואם העמיד קנה אחר
תחת איזה מקום שהיה מן הצד כשר ומ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים:
(סו) גמי - ומ"מ אותו גמי
צריך שלא ינטל ע"י רוח וכתב בספר מחצית השקל דמ"מ קיל קנה שעל גבן מקנה שבצדדים
דאותן שבצדדים צריך ליזהר שלא ינידם הרוח [וכמו שכתב המ"א בסימן שס"ג סק"ד]
כיון דהם משום מחיצה ומחיצה שהרוח מנידה לא מיקרי מחיצה אבל הקנה שעל גבן נהי דצריך
ליזהר שלא ינטל ע"י הרוח אבל אי הרוח ינידו אין בכך כלום דעיקר המחיצה תלוי בשני
הקנים העומדים מן הצד ויש מאחרונים שמחמירין בזה ולדידהו בשעושין העירוב ע"י חבל
צריך למתחו בחזקה כדי שלא ינידו הרוח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף יא
* וקנה על גביהן - ואפילו כל שהוא
סגי:
3)
כיפה אם יש ברגליה, י' טפחים, מותרת משום צורת פתח.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסב אות יב ד"ה כתב הרשב"א
יב כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רעא) מבוי שיש בראשו כיפה שקורין
אלט"א כל שיש ברגלי הכיפה עשרה טפחים קודם שיתחיל להתעגל יש לה דין פתח לחייב
במזוזה ולהתיר במבוי משום צורת פתח כדאיתא בפרק קמא דעירובין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף יב
כיפה (פי' שער העשוי ככיפה, רש"י),
אם יש ברגליה, דהיינו (סז) קודם שהתחיל להתעגל, י' טפחים, מותרת משום צורת פתח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף יב
(סז) קודם שיתחיל להתעגל - ר"ל
דלא מצרפינן מקום העיגול לגובה יו"ד טפחים שצריך להיות צוה"פ:
4)
חצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה ח
חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי או קורה, ומבוי
שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית ז אחד או חצר אחת וכן מבוי
שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ומשהו).
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות כז ד"ה ומ"ש וחצר
כז ומ"ש וחצר שארכו יותר על רחבו וכו'. כן כתב הרמב"ם בפרק י"ז
(ה"ח) ופשוט הוא מתוך הגמרא שכתבתי שכל שארכו יתר על רחבו נקרא מבוי. ולכאורה
נראה דאין לו דין מבוי להתירו בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכן כתב
רבינו יהונתן (ג: ד"ה ואיזהו חצר) אבל מצאתי שכתבו התוספות בפרק קמא בעלה י"ב
(ע"ב) [בדבור המתחיל] ובתים וחצירות פתוחים לתוכו ואם תאמר חצר שאינה מרובעת היכי
מישתרי בלחי וקורה הא אין בתים וחצירות פתוחים לתוכה ונראה לפרש משום דמבוי קרוב לרשות
הרבים יותר מחצר בעי בתים וחצירות וכן כתבו הגהות בפי"ז (דפוס קושטא ה"ח)
בשם סמ"ק (סי' רפב עמ' שיא והגהות שם אות יא) וכתבו עוד וכן נראה במבואות שלנו
אם אין בתים וחצירות פתוחים לו צריך שני לחיים מפני שהם קרובות לרשות הרבים אע"פ
שאין לנו רשות הרבים לא פלוג עכ"ל ובתשובות מהרי"ל (סי' רב) מצאתי המבוי
שכתבת הוי מפולש וצריך צורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד שני ואע"ג דלאו בתים
וחצירות פתוחים לתוכה כתב סמ"ק (שם) דהשתא מבואות שלנו רחוקים מרשות הרבים [ו]כן
כתב באגודה (עירובין סי' יב) לא בעינן בתים וחצירות לעניות דעתי היה צריך גם בצד השני
שני לחיים כמו שכתב מהר"מ (פסקי עירובין סי' קכה) לסלק דריסת הרגל אמנם מהר"ר
זלמן התיר בלחי [א]חד וסמך על הא דסמ"ק דלעיל ואמינא כבר הורה זקן ומכל מקום ה"נ
נ"ל אם הוא סוף מבוי אבל לחלק מבוי לחצאין היה קצת נראה להצריך שנים וגם יש לי
ליישב לפי הירושלמי וכל זה אי לא הוי יותר מעשר רוחב אבל יותר מעשר אין תקנה אלא בצורת
פתח עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג
סעיף כז
חצר (קטז) שארכו יותר על רחבו דינו
כמבוי וניתר בלחי או קורה. הגה: אע"פ שאין חצרות ובתים פתוחין לתוכו, הואיל
ואינו קרוב לרשות הרבים אלא פתוח למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים (ב"י בשם תשובת
מהרי"ל בשם סמ"ק).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף כז
(קטז) שארכו יותר על רחבו - אפילו
משהו [גמרא] וארכו מקרי דרך כניסתו. ואינו נידון משום חצר אלא אם ארכו ורחבו שוה או
שרחבה יתר על ארכה [המ"מ]:
5)
לחי שעביו ורחבו כל שהוא
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה ב
היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח
רביעית א לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח
רביעית ויעשה רה"י ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל
ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית ולפיכך די לה בלחי או קורה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות ג (א) ד"ה ואם הוא
ג (א) ואם הוא מבוי שיש לו שלש מחיצות וכו'. בפרק קמא דעירובין עלה י"א
(ע"ב) תנן הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה ובית הלל אומרים לחי או קורה ומפרש
בגמרא דבמבוי סתום משלש רוחות עסקינן:
ומ"ש בלחי שעביו ורחבו כל שהוא.
גם זה שם משנה עלה י"ד (ע"ב) לחיים שאמרו גבהם עשרה טפחים ורחבם ועביים כל
שהוא רבי יוסי אומר רחבן שלשה טפחים ושקלינן וטרינן בגמרא אי הלכה כרבי יוסי ואסיקנא
פוק חזי מאי עמא דבר ופירש רש"י וכבר נהגו העם בלחי משהו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף ג
מבוי שיש לו ג' מחיצות ופרוץ בצד רביעי,
(יג) התירו בלחי (פי' תרגום הקרש האחד לוחא חדא) שעביו ורחבו (יד) ב כל שהוא,
שיעמידנו (טו) בפתח המבוי ויהיה גבהו (טז) י"ט. ומכל דבר שיעשנו כשר, אפילו מבעלי חיים, ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכותלי
המבוי ביתדות שיוצאים מן הכתלים בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהו מי' טפחים
((יז) ואפילו ג קשר שם אדם נמי הוי לחי א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף ג
(יג) התירו בלחי - ואף דבחצר בעינן
דוקא פס רחב ד' טפחים הכא הקילו חכמים והטעם שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע
צריך מחיצות יותר גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי
הצנע ולאכול צריכות מחיצותיהן להיות יותר גמורות שיהיה שם רה"י עליהן מהמבואות
שאין משתמשין בהן בתשמישי הצנע ולפיכך די במבוי בלחי ועיין לקמן סכ"ו שזהו דוקא
כשאין רחב פתחו יותר מעשר אמות ועוד פרטים עי"ש:
(יד) כל שהוא - אפילו פחות מאצבע
(אחרונים):
(טו) בפתח המבוי - עיין לקמן סל"א:
(טז) עשרה טפחים - מרווחים ולא מצומצמים
[חידושי רע"א] ועשרה טפחים מהני אפילו למבוי שגבוה עשרים אמה:
(יז) ואפילו קשר וכו' - ומיירי שלא
הודיעו שהעמידו לשם לחי א"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעינן דוקא
קשר ויש מחמירין אפילו בהודיעו שמא ישכח וילך משם:
6)
מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה ט
מבוי שאין ברחבו שלשה ח טפחים אינו
צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, מבוי שהכשירו בקורה אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו
לרה"ר או מרה"ר לתוכו פטור, שהקורה משום הכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי
הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.
+/השגת הראב"ד/ מבוי שהכשירו בקורה אע"פ שמותר לטלטל בכולו. א"א
הא מילתא קשיא טובא כיון שמותר לטלטל בכולו אלמא במבוי שיש לו שלש מחיצות קאמר וקיימ'
לן דג' מחיצות דאורייתא א"כ הכשירו בקורה אמאי פטור וכי באו חכמים להקל בשל תורה
להטעינו קורה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות כח ד"ה כתב הרמב"ם
כח כתב הרמב"ם בפי"ז (ה"ט) מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים
אין צריך לא לחי ולא קורה. וטעמא משום דכלבוד דמי ובפרק קמא דעירובין עלה י"ב
(ע"א) אמרינן וכמה אמר רב אחלאי עד ארבעה טפחים כלומר ובפחות מכן אינו צריך כלום
ולא פסק הרמב"ם כוותיה משום דלחד לישנא אוקמוה בגמרא כתנאי ושמואל לית ליה דרב
אחלאי וכן דעת הרי"ף שהשמיטו אבל הרא"ש (סי' טו) והמרדכי (סי' תפ) כתבו בשם
ר"מ דכיון דללישנא קמא סבר שמואל כוותיה ומפליג בין מבוי לחצר דבחצר אפילו אין
בו ארבעה צריך תיקון אבל מבוי כל שאין בו ארבעה אינו צריך תיקון נקטינן כההוא לישנא
דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דעת הראב"ד (פי"ז ה"ט) והסכים הרא"ש
לדבריהם וכן כתב הרב המגיד בפרק י"ז בשם הרשב"א (עבה"ק ש"א
סי' יב) וזה לשונו ויש מגדולי המורים שהורו שכל שאינו רחב ארבעה או שאין בפתחו ארבעה
אין צריך כלום ולזה הדעת נוטה עכ"ל ומשמע מדבריו שאם אין בפתחו ארבעה אף על פי
שבתוכו רחב ארבעה אינו צריך כלום וטעמא דמסתבר הוא דכיון שאין בפתח שיעור מקום שהם
ארבעה טפחים חשיב כסתום אפילו רחב כמה בפנים לית לן בה ומזה נלמוד דלהרמב"ם נמי
אף על פי שבתוכו רחב כמה אם אין בפתחו שלשה אין צריך כלום דחשיב כסתום ולענין הלכה
כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף כח
מבוי (קיז) כט שאין ברחבו ג"ט
אינו צריך שום תיקון, שהוא כסתום. וי"א דכל שאין בו ד"ט אין צריך שום תיקון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף כח
(קיז) שאין ברחבו ג' טפחים - וכתבו
המפרשים דאם אין בפתחו רוחב ג' א"צ תיקון אע"פ שבתוכו רחב הרבה, וכן להי"א
דס"ל דבעינן דוקא רוחב ד' ג"כ מיירי שהיה רוחב ד' בכל הכתלים אבל היכי שמתקצר
סמוך לפתחו א"צ תיקון אפילו תוכו רחב הרבה. והנה מהמחבר משמע דס"ל לעיקר
כדעה ראשונה דהיכי שרחב ג' צריך תיקון ועיין בד"מ שחולק ודעתו דנוכל להקל בזה
כדעה אחרונה עי"ש ולענ"ד נראה דאף אם נחמיר כדעה ראשונה דהיכא שרחב ג' צריך
תיקון היינו דוקא היכא שמבפנים היה עכ"פ רחב ד' אלא שמתקצר בפתחו כנ"ל אבל
היכי שבכולו אינו רחב ד' בודאי יש להקל:
7)
חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה יא
אמת המים שהיא עוברת בחצר אם יש בגובהה
עשרה טפחים וברחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן
עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה
ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שנו אות ב ד"ה חצר שנפרצה
ב חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה. בפרק קמא דעירובין עלה י"ב
(ע"א) תנו רבנן לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן יש לו מחיצה
גבוה עשרה טפחים במה דברים אמורים שפרצתו יתר מעשרה אבל עשרה אין צריך כלום ובגמרא
ממלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במילואה למקום האסור לה הכא במאי
עסקינן דאית בה גידודי. ופירש"י שנכנס לחצר. דרך פרצת הכותל וכשלא נפרץ במילואו
עסקינן מדמפליג בין עשרה ליותר מעשרה: אלא אם כן. עשו מחיצה לגדור פרצת החצר עד עשרה
אבל עשרה אין צריך כלום שהרי יש שיור מכאן ומכאן: ממלא הוא דלא ממלאינן. משום דמטלטל
מכרמלית לרשות היחיד: הא טלטולי מטלטלינן. בהאי חצר: במילואה. לאו דוקא אלא כל יתר
מעשרה קרי ליה מילואה: דאית ליה גידודי. מה שנשאר מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כיסהו.
וכתבו התוספות (שם: ד"ה הכא) והרא"ש בעלה קט"ו (סי' טז) על דברי רש"י
הילכך בחצר המחיצה ניכרת דפעמים המים שוקעין והמחיצה נראית ולכך מותר להשתמש בחצר אבל
מן החצר לבית אסור הואיל ואין המחיצה ניכרת בבית והא דקאמר ממלא הוא דלא ממלאינן היינו
למלאות מים ולהביאן לבית ורשב"ם פירש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו
גידודים גבוהים עשר בשפת המים ואותם הגידודים מתירים לטלטל בחצר אבל למלאות מן הים
לחצר אסור דמקום המים נפרץ במילואו לים עד כאן לשונו ורבינו כתב כפירש"י והרמב"ם
בפט"ו (הי"ב) כתב אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא או פס רחב
ארבעה טפחים ברוח אחת מותר לטלטל בכל החצר ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד אבל אם
לא נשאר פס כלל אסור לטלטל בכל החצר שהרי נפרץ החצר לים שהיא כרמלית עד כאן לשונו דבריו
נוטין לדברי רשב"ם וכתבו עוד התוספות שהשר מקוצי מפרש ממלא הוא דלא ממלאינן הוא
הדין טלטול ונקיט מילוי משום דקתני בברייתא אין ממלאין אבל טלטולי מטלטלינן אם הלכו
להם המים ואמאי וכו' דאית ליה גידודי ולהכי שרי כשאין מים אבל כשיש מים ומחיצה אינה
ניכרת ועריבי מיא אסור וריצב"א פירש כרש"י דאית ליה גידודי אבל הים כיסהו
ולהכי לא ממלאינן דילמא אזיל דלי לאידך גיסא חוץ לחצר וטעמא דעריבי מיא אין אסור אלא
משום דילמא אזיל דלי לאידך גיסא ולא משום דאין המחיצות ניכרות ובעשר דהוי כפתח לא חיישינן
דאיכא היכרא אבל טלטולי מטלטלינן אף על גב דאין מחיצות ניכרות וריב"א מפרש דמיירי
בחצר שנפרצה בערב שבת והמים באו בשבת וקאמר הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי ולהכי
מטלטלין דשבת הואיל והותרה הותרה אף על גב דהשתא אינן מחיצות ניכרות אבל למלאות מן
המים שבאו בשבת לא שייך הואיל והותרה הותרה והרב רבינו יהונתן (ג. ד"ה וצריך עיון)
כתב שיש מפרשים דאית ליה גידודי שיוצאין אבנים מן פינת הכותל מכאן ומכאן והם חשובים
מחיצה לענין טלטול לפיכך אפילו ביותר מעשר מטלטלין לתוכה שהרי אותו יתר מי' אינו שוה
בכל הפרצה שהרי אבן יוצא ואבן נכנס ומעכבין לאדם ליכנס לאותו מקום שהוא רחב יותר מי'
אבל אותם גידודין אינם מהני כלום שיוכל לשאוב מים מן לשון הים דמכל מקום הפרצה בהרבה
מקומות הוא יותר מי' והגידודין אין מעכבין כניסת המים כלום לפיכך אין ממלאין ממנה עד
שתהא הפרצה (רחוקה) [פחותה מעשר] אמות. ודע דהרמב"ם בפט"ו משוה דין אמת המים
ללשון ים אבל הריטב"א (שם ד"ה והא דפרקי') כתב וזה לשונו הקשו התוספות דמשמע
הכא דכל היכא דליכא פרצה אלא בי' שאין החצר נאסר דממלאינן מלשון הים לחצר בלא שום מחיצה
ומאי שנא מאמת המים העוברת בחצר שצריך לעשות לה מחיצה גבוהה י' כדי למלאות ממנה וכותלי
חצר אינם מתירים אותה אפילו הם שלימות ותירצו דהתם באמה שהיא עמוקה עשרה ורחב ארבעה
שחלקה רשות לעצמה ואינה בטילה לגבי החצר אבל הכא אף על פי שיש בגידודין הסמוכים לחצר
גובה י' אבל בשאר השפתות שיש ללשון הים זה מכאן ומכאן אינם גבוהים י' וכן תירץ הראב"ד
ויש מפרשים דשאני התם שאין האמה מתעכבת בחצר אלא שעוברת מצד לצד כיון שכן והיא גבוהה
י' חלקה רשות לעצמה ואינה בטילה לגבי החצר עד שיעשה מחיצות הניכרות לשמה אבל הכא שהמים
מתעכבים ועומדים בחצר נתבטלו לחצר כאילו היו מים שנשפכו שם אבל כשהפרצה יותר מי' מתערבים
הם עם הים שמחוץ לי' ואינם מתבטלים וזה נכון מאד עד כאן לשונו וזה לשון הראב"ד
בהשגות פט"ו (הי"ב) אני רואה זה המחבר כולל ומערב ענין בענין סובר שהם ענין
אחד והמה רחוקים נפרדים שלקח עתה לשון ים ואמת המים וערבן וטרפן זה בזה ויש הפרש גדול
ביניהם שהאמה אם אין לה בגבהה עשרה וברחבה ארבעה אף על פי שיש בפרצה יותר מעשר מותר
למלאות ממנה מה שאין כן בלשון ים והטעם מפני שהאמה נכנסת ויוצאת וחולקת רשות לעצמה
ואפילו כותל שעל גבה אינה מתירה למלאות לפי שהיא בעצמה נפרצת במילואה למקום האסור לה
וכותל שעל גבה אינו נחשב לה והלשון נכנס לחצר ואינו יוצא הרי הוא כבור שבחצר ומחיצות
החצר מתירות אותו וכיון שאין פרצתו יותר מעשר הכל מותר והאמה לא דקדקו בה על טלטול
החצר עצמו בין פרצת י' ליותר מי' הכל מותר מפני שיש כותל על גבה שמתיר החצר והיא עצמה
נעשית מחיצה בינה ובין החצר שהרי עמוקה עשרה ואין החצר נאסר מפני האמה והלשון דקדקו
בו על טלטול החצר עצמו שאם יש בפרצתו יותר מעשר היאך הוא מותר והלא פרצתו אוסרתו והלשון
עצמו אוסרת לפרצה במילואה ולפיכך העמידוה ביש לה גידודי והם קצת מחיצות על שפת הלשון
שמשלימות לעמוק עשרה ונמצאת החצר מוקפת מד' רוחותיה ואינו אסור למלאות מן הלשון עד
כאן דבריו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנו סעיף ב
חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה,
אם אינו במילואו ואין בפרצה יותר מי', (י) ד מותר למלאות ממנו ולהכניס לבית. נפרצה
(יא) במילואה, או שיש בפרצה יותר מי', אם נשאר במקום שנפרץ (יב) גידודים גבוהים י',
והמים מכסים אותו * מותר למלאות (יג) ה ממנו בחצר אבל אסור להכניסן לבית, אלא אם כן
עשו מחיצה (יד) גבוה עשרה על המים. (טו) לא נשאר גידודים, (טז) ו אסור אפילו למלאות
בחצר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנו סעיף ב
(י) מותר למלאות ממנה - אע"פ
שהיא עמוקה י' ורחבה ד' ואינו דומה לאמת המים המבואר בס"א דבכאן כיון שנכנס לשון
הים בחצר ואינו יוצא ממנה לצד אחר הוא כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותה [דכיון
שלא נפרץ יותר מעשר הוא בכלל פתח דהוי כאלו המחיצות קיימין] משא"כ באמת המים שנכנסת
ויוצאת תחת כותלי החצר משני הצדדים חולקת רשות לעצמה והוי כרמלית:
(יא) במילואה - היינו כל כותל החצר
שלצד המים:
(יב) גדודין גבוהין עשרה - דבזה נחשב
כאלו המחיצות עדיין קיימות:
(יג) ממנו בחצר - דפעמים שהמים שוקעים
והמחיצה ניכרת ולכן אף כשאין המים שוקעים התירו חכמים משא"כ בבית שהוא רחוק מן
המחיצה לעולם אין המחיצה נראית אפילו כשהמים שוקעים:
(יד) גבוה עשרה - ורחבה של המחיצה
א"צ על פני כל הפרצה ורק שיסתום השטח עד שלא ישאר אלא עשר אמות פרוץ דהוא שיעור
פתח:
(טו) לא נשאר גדודים וכו' - ר"ל
שלא נשאר גדודים גבוהים עשרה:
(טז) אסור אפילו למלאות - וה"ה
לטלטל בחצר כיון שהוא פרוץ יותר מעשר למקום האסור בד"א כשאין לשון הים עמוק י'
אבל אם הלשון עמוק י' שהמים שטפו קרקעית החצר ונעשה גומא עמוקה י' טפחים דופני הגומא
גופא נחשב למחיצה בין המים ובין החצר ומותר לטלטל בחצר אבל אסור למלאות ממנה כיון שאין
מחיצה על גבה בינו לבין המים שבחוץ:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנו סעיף ב
* מותר למלאות ממנה בחצר - פרט זה
אינו מוסכם מכל הפוסקים עיין בב"י דהוא רק לשיטת התוס' והרא"ש ובריטב"א
כתב על פירושם דהוא דוחק גדול ואפשר משום דהוא מילתא דרבנן סמך השו"ע עליהם: